תביעה כספית ע"ס 5,140 ₪ מיום 19.9.06 שעניינה דרישה להשבת סכום ששולם ע"י בני זוג תושבי קרית אתא, עבור חבילת תיור במסגרת עסקה הנקראת "טוס וסע - קרואטיה". התובע טוען כי העסקה בוטלה בהודעה בעל-פה ביום 17.7.06, עקב פרוץ מעשי האיבה בגבול הצפון במחצית יולי 2006 וכי בנסיבות שנוצרו לא היתה כל אפשרות לקיים את העסקה ועל כן זכאים בני הזוג להשבת כספם. הנתבעת טוענת כי הן על פי חוזה והן על פי דין, אין היא חייבת בהשבת הכספים. הנסיון לפשר בין הצדדים לא עלה יפה. אין מחלוקת כי חבילת התיור הוזמנה ב - 23.5.06 בהזמנה טלפונית והיא כללה טיסות שכר הלוך ושוב, השכרת רכב ומיסים. התובע טוען כי ב - 17.7.06 נמסרה בעל-פה הודעת ביטול לנתבעת. במכתב אשר סומן כנספח 1 לכתב התביעה מסבירים בני הזוג כי בתאריך 16.7.06 ומשנוכחו בחומרת המצב בקריות, יצרו קשר טלפוני עם הנתבעת וביקשו לברר אם ניתן לבטל את העסקה ונענו כי לא ניתן בנסיבות העניין ובהתחשב בכך שהטיסה יוצאת ב - 19.7.06, לקבל פיצוי במקרה של ביטול אלא אם כן גוייס התובע בצו חירום. למרות ההודעה שקיבלו כמבואר, בחרו בני הזוג לבטל את העסקה על מנת להשגיח על שני ילדיהם בתקופה של חירום ובהעדר אפשרות אחרת. הנתבעת מכחישה כי נתקבלה הודעת ביטול בעל-פה. על פי ההסכם שבין הצדדים יש למסור הודעה שכזו בכתב ובכל מקרה, מסבירה הנתבעת, כי מדובר בהזמנה משותפת עם זוג נוסף ואילו היתה מתקבלת הודעת ביטול היה הדבר מוצא ביטוי במסמכי הנתבעת על דרך של פיצול ההזמנה. בפועל, מסמכי הנתבעת אינם משקפים פיצול שכזה ומכאן הכחשת הנתבעת בקשר לקבלת הודעת ביטול. יצויין כי למחלוקת זו אין למעשה נפקות בהנחה שתקיימו נסיבות של סיכול האפשרות לקיום החוזה, לנוכח לשון הרישא לסעיף 18 (ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א 1970 (להלן חוק החוזים - תרופות). לבד מכך, מוסיפה ומפנה הנתבעת להסכם שבכתב בין הצדדים על פיו הודעת ביטול הנמסרת יומיים לפני מימוש העסקה, אינה מזכה בהחזר כספים כלשהם. ההגיון הכלכלי שבבסיס ההסכמה הזו מוסבר כדלקמן: "הנתבעת הינה סיטונאית תיירות וככזו משמשת היא כמקשרת וכמתווכת בלבד בין חברות הנסיעות ו/או הנוסעים לבין ספקי ומפעילי השירותים השונים כגון: בתי מלון, חברות תעופה וכו'. סוכנויות נסיעות הדורשות תשלום של דמי ביטול אינן נוהגות בחוסר תום לב ואינן עומדות באופן דווקני על קיום החוזה. סוכנויות הנסיעות התחייבו לשלם ובמקרה דנן כבר שילמו לספקים בחו"ל, בינם חברות התעופה ובתי המלון, את דמי הביטול ולכן אין מדובר בעשיית רווח אלא במניעת הפסד. למותר לציין כי כספי חבילות התיור אינם עוד בידי הסוכנים שהרי אלו הועברו לספקים דלעיל". זו הסיבה לכך שבמסגרת התנאים הכלליים אשר לטענת הנתבעת מובאים לידיעת הלקוחות, לרבות התובע דנן, נרשם במפורש: "חברת קשרי תעופה בע"מ משמשת כמקשרת וכמתווכת בלבד בין הנוסעים לבין מפעילי ומספקי השירותים וכו'. אין אנו אחראים בכל צורה שהיא לתקלות, שיבושים, עיכובים ונזקים אחרים אשר עלולים להגרם מאי ביצוע וכו'. כח עליון: המארגן יהיה פטור מאחריות כלפי הנוסעים בכל הקשור לביטול ו/או שינוי בתוכניות החופשה בכל פרק זמן שהוא אשר נגרם במישרין ו/או בעקיפין כתוצאה מכח עליון, שביתות, סגר, הפרות סדר וכו', מלחמה, מבצע צבאי וכו' ". הנתבעת אף מפנה את תשומת הלב לכך כי בענייננו אין תחולה להוראת סעיף 14 ג' (ג)(2) להוראות חוק הגנת הצרכן תשמ"א 1981 בקשר לזכות צרכן לבטל עסקה טלפונית בתוך 14 יום מיום עשיית העסקה שהרי במקרה דנן מדובר בעסקה אשר עמדה בתוקפה כחודשיים ימים. לאחר שבחנתי טיעוני הצדדים אני בדעה כי בעיקרו של דבר הדין עם הנתבעת. כידוע ישנן דרכים שונות להתמודד עם סוגיית הסיכול של אפשרויות קיום החוזה והפתרונות אותן מציעות שיטות המשפט לעניין זה, אינן אחידות. בעוד שהגישות הכלכליות דוגלות בהטלת אחריות חוזית מוחלטת ומתנגדות עקרונית למתן פטור לחייב בנסיבות של סיכול, מעדיפות גישות ערכיות נורמות של הגינות ותום לב של הצדדים לחוזה ובוחנות את שאלת האשם של הצד המבקש לפטור עצמו מקיום חיובים חוזיים. גישה אחרת בוחנת את בסיס החוזה ותכליתו האובייקטיבית על פי ציפיות הצדדים בעת כריתת החוזה ומניחה כי שינוי דרסטי בנסיבות אלה ממוטט את יסוד החוזה מעיקרו. לכל אחת מן הגישות בסיס עיוני רחב להצדקת הפתרון המשפטי המוצע לסיטואציה מורכבת שכזו, במסגרתה שני הצדדים לחוזה פועלים בדרך מקובלת ובתום לב, שני הצדדים נפגעו מן הנסיבות הבלתי צפויות והשאלה הנשאלת היא מיהו נושא הסיכון העדיף (ד"ר ג. שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה, תשנ"ה, 495). החקיקה הישראלית נקטה בכפל לשון כאשר מחד מיקמה את סוגיית הסיכול בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א 1970 וממילא ראתה בצד אשר בחר שלא לקיים את חיוביו ככזה אשר "הפר" את ההסכם וזאת למרות נסיבות הסיכול ומאידך העניקה לו הגנה מפני תביעת פיצויים ואיפשרה לביהמ"ש שיקול דעת בבואו להכריע בשאלת ההשבה של מה שנתקבל על פי החוזה ופיצוי הנפגע בגין הוצאות סבירות שהוציא לצורך קיום ההסכם. ככל שההכרעה בסכסוך מתבקשת על סמך הוראות הדין בלבד אזי יש מקום לשקול אם מוצדק להורות לנתבעת להשיב לתובע את מלוא הסכום ששולם או את חלקו. במסגרת שיקולים של צדק יש לדעתי להביא בחשבון כי התובע בחר שלא לעמוד בתנאי העסקה, גם אם בנסיבות מוצדקות, וזאת כאשר סכום העסקה כבר שולם במלואו לנתבעת והסכום הועבר בחלקו המכריע לצדדי ג' על מנת לאפשר קיום העסקה. מכאן שמרבית הסכום השנוי במחלוקת הינו בגדר של הוצאות סבירות שהוציאה הנתבעת לשם קיום החוזה כמשמעותם בסיפא לסעיף 18 (ב) לחוק החוזים (תרופות). אינני מקבל את טענת הנתבעת כי מכיוון שהוראות החוק הינן דיספוזיטיביות ומכיוון שהצדדים רשאים בהסכמה הדדית להתנות על הקבוע בחוק ולקבוע ביניהם הסדר חוזי כפי שימצאו לנכון ומכיוון שבפועל נקבעו בהסכם שבין הצדדים תניות מפורשות המסדירות את סוגיית הסיכול במקרה של מלחמה או מעשי איבה, יש לאמץ הסדרים אלה השוללים מן התובע את הזכות לדרוש השבה בנסיבות דנן. מתברר שהתנאים הכלליים אליהם מפנה הנתבעת כלולים במסמך נפרד אשר לטענת הנתבעת מהווים ביחד עם מסמכים אחרים את המסגרת החוזית שבין הצדדים. מאידך, נוסח ההזמנה המצורף לכתב התביעה מגבש מסגרת להסכם בפני עצמו, לרבות תנאי ביטול, הגדרת חבילות התיור, תניית שיפוט מוסכמת ועוד. הסכמות אלה הן שעמדו לנגד עיני התובע כמסגרת החוזית המחייבת שבין הצדדים. למרות שהנתבעת טוענת כי הובאו לידיעתו גם התנאים האחרים אשר במסמכים הנפרדים, לא זו בלבד שאין ראיה לכך, אלא שמנוסח התביעה עולה שהתובע לא היה מודע לקיומם של התנאים הנוספים וכך רשם בכתב התביעה: "אומנם יש חוזה אך פה קיים גורם עליון שהחוזה עליו לא נותן את הדעת". התובע איננו חתום כראיה להסכמתו על המסמכים הנוספים המוצגים ע"י הנתבעת ונראה כי למצער לא הוסברו לו תניות הפטור אשר הנתבעת מבקשת להסתמך עליהן. בהעדר ראיה להסכמת התובע לתנאים הנוספים, יש להניח כי המסגרת החוזית היא זו כפי שהוגדרה בנספח 2 לכתב התביעה. לפיכך, חוזרים אנו להוראת סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות), היא ההוראה החולשת על הפתרון האפשרי למחלוקת שבין הצדדים. כמבואר לעיל, אין מקום להורות להשיב לתובע סכומים בהם השתמשה הנתבעת על מנת לשלם לספקים ולנותני שירותים כדי לקיים את העסקה בין הצדדים שכן השבה של סכומים אלה תטיל על שכמה של הנתבעת את הנטל לשאת בעלות העסקה אשר התובע בחר שלא לממשה. מאידך אני בדעה כי יש להורות על השבת עמלת הנתבעת שהיא כפי שהבינותי 10% משווי העסקה. לפיכך, אני מחייב הנתבעת לשלם לתובע סך 570 ₪ (בעיגול, כולל הוצאות אגרה) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. תעופהנופשסוכני נסיעות (תביעות)ביטול עסקה (הגנת הצרכן)