כללי תיק זה עניינו תביעה בעילה שטרית, הנסמכת על שני שיקים של בנקים זרים, המשוכים על ידי שתי חברות אמריקאיות, לפקודת הנתבעת. השיקים סורבו עקב ביטולם על ידי החברות המושכות. הנתבעת, אשר קיבלה השיקים מהחברות המושכות, מסרה אותם (באמצעות מתווך) לצד ג', ממנו הגיעו השיקים לידי התובע. על גבו של כל אחד מהשיקים מוטבעת חותמת הנתבעת בצירוף חתימת הבעלים. לאחר מספר ימים ממועד מסירת השיקים לצד ג', ונוכח טענותיה כנגד צד ג' לאי קיום העסקה מולה, הנחתה הנתבעת את החברות המושכות לבטל את השיקים ולשלם לה בשיקים חלופיים, וכך נעשה. מדובר בשני שיקים על סך 50,000$ ו- 25,704$ לזמני פירעון (בהתאמה) 9.6.05 ו- 23.6.05 (להלן: "השיקים"), והתובע פתח בחודש אוגוסט 05', תיק הוצל"פ לביצועם, כנגד הנתבעת בלבד. שני הצדדים לתובענה פעלו בתקופה הרלוונטית בבורסה ליהלומים. התובע ובעלי הנתבעת הגישו תצהירי עדות ראשית (תצהיר ההתנגדות שימש כתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעת) ונחקרו על תצהיריהם בחקירה נגדית. כן נחקרו, בחקירה ראשית ונגדית, עדי הגנה נוספים - המתווך מר ברוך גלוזמן ומזכירת הנתבעת הגב' מיכל יהונתנוב. יצוין, כי ביהמ"ש נעתר אף לבקשת הנתבעת לזימונו למסירת עדות של צד ג' מר קסטנבאום, אך לטענת הנתבעת לא עלה בידה לאתרו. בהמשך לישיבת ההוכחות, הוגשו סיכומים בכתב ע"י ב"כ הצדדים. טענות הצדדים להלן תמצית טענותיהן של הצדדים, הרלבנטיות לצורך הכרעה בתובענה. תמצית טענות הנתבעת לטענת הנתבעת, באמצעות מנהלה מר גבריאל יוסיפוב (להלן: "יוסיפוב"), השיקים הנדונים, הינם שיקים שהתקבלו אצלה מלקוחות בחו"ל ונמסרו על ידה, בחודש יוני 05', תוך הוספת חתימתה על גבם, לחלפן כספים בשם ברוך גלוזמן (להלן: "ברוך"). זאת, לשם העברתם לצד ג', אדם בשם מוטי קסטנבאום (להלן: "קסטנבאום"), אשר היה מעוניין לקבל לידיו שיקים מחו"ל. כנגד שיקים אלה, היתה הנתבעת אמורה לקבל מקסטנבאום, בתמורה, שיקים מקומיים. ואולם, חלפו מספר שעות ובהמשך אף מספר ימים, השיקים המקומיים המובטחים לא התקבלו, ולא הועילו פניות ותזכורות אינטנסיביות בעניין לברוך ולקסנטבאום. בשלב מסוים, קסטנבאום אף מסר לנתבעת, כי עסקת החלפת השיקים לא תצא לפועל והתחייב להשיב את השיקים לידיה. הנתבעת מצידה הודיעה, כי השיקים מבוטלים ודאגה לכך, שלקוחותיה בחו"ל אכן יבטלו השיקים וישלחו אליה שיקים חלופיים. לפיכך, טוענת הנתבעת לכישלון תמורה מלא ביחס לעסקת היסוד הנוגעת לשיקים ולהפרתה של עסקה זו. לטענתה, בנסיבות העניין אף ברור הוא, שהשיקים נמסרו מקסטנבאום לידי התובע, לאחר שאירע כישלון תמורה מיידי זה. עוד היא טוענת, כי התובע חלק משרד עם קסטנבאום בתקופה הרלוונטית, ואף נחקר בחשד לביצוע משותף של עבירות עמו. לטענתה, בנסיבות אלה ברור הוא, שהתובע היה מודע לכך, שהשיקים הוצאו ממנה ע"י קסטנבאום במירמה וללא מתן תמורה כלשהי. משכך, הוא אינו אוחז כשורה בשיקים. בהקשר זה הנתבעת אף הגישה תלונה במשטרה כנגד התובע. טענה נוספת אשר בפי הנתבעת, במישור דיני השטרות הינה, כי חתימותיה על גב כל אחד מהשיקים לא נועדו לשמש כחתימות היסב, המקימות אחריות שטרית לחותם, אלא כחתימות לצורך זיהוי הגורם אשר העביר השיקים בלבד, כמקובל בבורסת היהלומים. כן היא מצביעה על היעדר חתימת היסב של קסטנבאום על גב השיקים, עובדה אשר, לטענתה, שוללת מהתובע מעמד של "אוחז" בשיקים, על כל המשתמע מכך על פי דיני השטרות. ביחס לגרסת התובע, מכחיש יוסיפוב מכל וכל, את הטענה, כי התובע ניהל עימו שיחה מוקדמת ביחס לשיקים וטוען, כי שיחה בינו לבין התובע התקיימה רק לאחר שהשיקים בוטלו ובה מסר לתובע, כי השיקים הוצאו ממנו במירמה על ידי קסטנבאום וכי לא קיבל כל תמורה כנגדם. כן מכחיש יוסיפוב את טענת התובע, לפיה התובע קיבל את השיקים לידיו במסגרת עסקת מכירת יהלומים וטוען, כי על פי הידוע לו, התובע לא עסק כלל בתקופה הרלוונטית בסחר ביהלומים בבורסה, אלא בהלוואות כספים וניכיון שיקים בלבד. הנתבעת אף צירפה מסמכי בוררות פנימית שהתקיימה בינה לבין אדם בשם בנימין מילר (להלן: "מילר") בבורסת היהלומים, ביחס לשיקים אחרים שיצאו ממנה ואשר הגיעו אל מילר דרך קסטנבאום (נספח ד' לתצהיר ההתנגדות). בבוררות זו, וכן בהליך ערעור לגביה, התקבלו טענות הנתבעת, המקבילות לטענות נשוא הליך זה, ונדחתה תביעת מילר ביחס לאותם שיקים אחרים. לטענתה של הנתבעת, גורם אחר אליו הגיעו שיקים שמסרה לקסטנבאום, אדם בשם שמש, קיבל את טענותיה והסברה בעניין אף ללא הליך משפטי כלשהו וויתר על כל דרישה כנגדה. תמצית טענות התובע התובע, מצידו, טוען, כי השיקים נמסרו לידיו ע"י קסטנבאום, במסגרת עסקת מכירת יהלומים בקומיסיון, בה מכר יהלומים לקסטנבאום ואת התמורה קיבל ממנו בשיקים נשוא הליך זה. לטענתו, בעסקאות יהלומים, השיקים עצמם, או פתקי מכירה, הם שמהווים אסמכתא לקיומן של עסקאות, הנכרתות בדרך כלל בעל פה, בלחיצת יד ובברכת "מזל וברכה" בלבד. לדבריו, תשלום התמורה באמצעות שיקים של צדדים שלישיים, בפרט שיקים של חברות זרות, כפי שנעשה במקרה דנן, הינו מוכר ומקובל בענף. לטענתו, כדרכו תמיד, הוא טרח ובדק אף במקרה דנן, בשיחה עם מנהל הנתבעת, גבריאל יוסיפוב (להלן: "יוסיפוב"), כי מדובר בשיקים תקינים אשר יכובדו וקיבל ממנו אישור מלא בעניין זה. הואיל ובעבר שיקים אשר הגיעו לידיו מאת הנתבעת, אשר מקור חלקם באותן חברות אמריקאיות המושכות בשיקים הנדונים, שהינן חברות גדולות ואמינות, אכן כובדו ללא כל בעיה, לא התעורר אצלו כל חשש בעניין אף הפעם. התובע טוען, כי אין כל קשר בין החשדות והאישומים המיוחסים לקסטנבאום לבין השיקים נשוא הליך זה, אותם קיבל מקסטנבאום כתמורה למסירת סחורת יהלומים לידיו, ולפיכך, וללא כל קשר למעשיו האחרים של קסטנבאום, הוא זכאי לפירעונם של שיקים אלה. בנוגע לתלונת הנתבעת למשטרה בעניין, מצביע התובע על כך, שהוגשה רק לאחר נקיטתו בהליכי הוצל"פ כנגדה לגביית השיקים. עוד הוא טוען, כי חתימת הנתבעת על גב כל אחד מהשיקים מהווה חתימת היסב כדין, המקימה אחריות שטרית על פי דיני השטרות, ואין לקבל כל טענה אחרת מצידה, כאילו חתימותיה אלה הינן חתימות טכניות גרידא. התובע אף טוען, כי אין לקבל את טענת הנתבעת, הנסמכת על העדר חתימת היסב של קסטנבאום על גבי השיקים השוללת מעמדו כ"אוחז" בשיקים, וזאת היות וחתימתה של הנתבעת עצמה על גבי כל אחד מהשיקים יצרה "היסב על החלק", כמשמעותו על פי דיני השטרות. דיון חתימת הנתבעת בגב כל אחד מהשיקים - חתימת היסב אין חולק, כי חתימת הנתבעת (חותמת בצירוף חתימת גורם מורשה - הבעלים יוסיפוב או מיכל המזכירה), מופיעה בגב כל אחד משני השיקים נשוא הליך זה. הנתבעת אינה כופרת בכך, ויודגש, כי אף אין כל טענה מצד יוסיפוב, כי לא ניתנה הרשאה למיכל לחתום כאמור, על אותו שיק שבו מופיעה חתימתה שלה, אשר זוהתה על ידה בעדותה. בעניין זה, איני מקבלת טענת הנתבעת, כי אין לראות בחתימתה בגב כל אחד מהשיקים משום חתימת היסב היוצרת אחריות שטרית, וכי מדובר בחתימה בעלת אופי טכני גרידא, המקובלת ונהוגה בבורסת היהלומים לצורך זיהוי גרידא של הגורם ממנו הגיעו השיקים. זאת, מכמה טעמים. ראשית, בסעיף 31(1) לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת השטרות" או "הפקודה"), הקובע מהו היסב בר תוקף, נקבע, כי היסב עושה סיחור בתנאים כדלקמן (ההדגשות כאן ובכל הציטוטים להלן, הוספו - ש.ג.א): "צריך שיהא כתוב על השטר גופו וחתום בידי המסב; חתימתו של המסב על השטר, היא בלבד ללא תוספת מלים, דיה;" עוד אין חולק, כי השיקים נמסרו על ידי הנתבעת לברוך, לצורך מסירתם לקסטנבאום, ומשכך, אף יסוד "המסירה" המוגדר בסעיף 1 לפקודת השטרות ("העברת חזקה מאדם לאדם"), אשר התקיימותו נדרשת לצורך קיום "היסב" ("היסב מוגמר במסירה"), מתקיים במקרה דנן. הנה כי כן, על פניו, ובאופן ברור, עסקינן במקרה מובהק של "היסב" על פי דיני השטרות, המבוסס על חתימת הנתבעת בגב כל אחד מהשיקים ומסירת השיקים עצמם על ידה. שנית, באשר לטענת הנתבעת, כי קיים נוהג בבורסה, על פיו מצב דברים זה אינו מלמד על היסב כדין ונטילת אחריות שטרית, אלא על חתימה לצורכי זיהוי טכני של מעביר השיקים בלבד, הרי שטענה זו, מעבר לכך, שכאמור לעיל, הינה מנוגדת לדיני השטרות הכלליים, אף לא הוכחה כנדרש לגופה. זאת שכן, מדובר בטענה לקיומו של "נוהג", המקובל בהעברת שיקים בין גורמים שונים בבורסת היהלומים. ואולם, נוהג זה לא הוכח ברמה מספקת הנדרשת על פי ההלכה הפסוקה להוכחת נוהג ולא די בטענה בעלמא לקיומו. כך, בין היתר, לא הוצגו עדויות לגבי קיומו של דפוס חוזר ומקובל בעניין ופירוט והוכחה של מקרים נוספים בהם שיקים נחתמו על ידי הגורם אשר העבירם, מבלי שתהא לדבר משמעות של נטילת אחריות שטרית על הגורם המעביר והחותם. שלישית, עיון במסמכי הבוררות מול מילר, אשר הנתבעת צירפה כנספח ד' לתצהיר יוסיפוב התומך בהתנגדות (שהפכה, לבקשת הנתבעת, לתצהיר עדותה הראשית), ואשר לטענתה מתייחסים למקרה מקביל למקרה דנן, מלמד, כי יוסיפוב עצמו הודה בבוררות זו, כי היסב את השיקים כדין: "גבריאל: אני לא מכיר את מילר ... יש מישהו בשם קסטנבויים שפשט את הרגל התקשר אלי חלפן כספים אמר יש לך שיקים חוץ אמרתי לו כן תביא הוא בא לקח שיקים אלו השקים. לפי החוק כל שיק שמוסב למישהו אחר צריך לחתום עליו מאחורה שהוא הוסב כדין לכן חתמתי מאחורה אני הרשתי שיסבו את זה. לכן חתמתי מאחורה". (עמ' ראשון לפרוטוקול הבוררות מיום 14.7.05, נספח ד'1). כלומר, אף יוסיפוב עצמו, בהתייחס לשיקים אחרים בפרשה, אשר אף הם נחתמו בגבם על ידי הנתבעת, בטרם נמסרו לחלפן לצורך העברת לקסטנבאום, אישר, כי ברור היה לו, שחתימת הנתבעת על גב השיקים הינה חתימת היסב כדין. המסקנה היא, כי הנתבעת, בחתימתה בגב כל אחד מהשיקים ומסירתם בפועל, יצרה, במודע, היסב בר תוקף של כל אחד מהשיקים ונטלה על עצמה את האחריות השטרית הכרוכה בכך. ההיסב - "היסב על החלק" אשר הופך את השיקים לשטרות למוכ"ז אין חולק, כי השיקים הנדונים, הינם, במקורם, שיקים "לפקודה", אשר נמשכו על ידי החברות האמריקאיות לפקודת הנתבעת, היא הנפרעת בשיקים. אף אין חולק, כי הנתבעת עצמה חתמה בגב כל אחד מהשיקים וכפי שקבעתי לעיל, בכך יצרה היסב כדין של כל אחד משיקים אלה. מדובר בחתימת הנתבעת בלבד, אשר לא צורף אליה כיתוב כלשהו, הנוקב בשמו של נסב כזה או אחר. עסקינן לפיכך ב"היסב על החלק". סעיף 33(א) לפקודת השטרות קובע, כי היסב על החלק הינו היסב אשר אינו נוקב בשמו של נסב כלשהו וכי שטר אשר הוסב בהיסב כאמור, הופך לשטר למוכ"ז: "היסב על-החלק אינו מפרש שום נסב, ושטר שהוסב כך הוא בר-פרעון למוכ"ז". (ראה לעניין זה גם: ש' לרנר דיני שטרות, מהדורה שניה (להלן: "לרנר"), בעמ' 151, 172). כלומר, במקרה דנן, עקב הסבת השיקים על החלק על ידי הנתבעת ומסירתם לקסטנבאום (באמצעות ברוך), הפך כל אחד מהם משטר "לפקודה" לשטר בר פירעון למוכ"ז. סעיף 30(ב) לפקודת השטרות קובע, כי שטר למוכ"ז, סיחורו במסירה. "מסירה" מוגדרת בסעיף 1 לפקודת השטרות, כפי שכבר נזכר לעיל, כהעברת חזקה מאדם לאדם, בין למעשה ובין להלכה. מכאן, שכאשר הגיעו השיקים לידי קסטנבאום, ועקב הסבתם על החלק על ידי הנתבעת, מעמדם היה של שטרות למוכ"ז, וכאשר החליפו השיקים ידיים שוב, והגיעו לידיו של התובע, ללא הוספת חתימת היסב כלשהי ע"י קסטנבאום, הם סוחרו לידי התובע במעמדם זה, כשטרות למוכ"ז. בהחזיקו שיקים למוכ"ז - התובע עצמו הינו המוכ"ז בהגדרת "המוכ"ז", בסעיף 1 לפקודת השטרות נקבע: "המוכ"ז - אדם המחזיק בשטר או בשטר-חוב שהם בני פרעון למוכ"ז". מכאן, שהתובע, אשר מחזיק בידיו את השיקים נשוא ההליך, שכאמור לעיל, הינם שיקים שהוסבו על החלק והפכו לשטרות למוכ"ז, הינו "המוכ"ז". בהיותו "המוכ"ז" - התובע הינו אף בעל מעמד של "אוחז" בשיקים הנתבעת טוענת, בהרחבה, כי התובע אינו בעל מעמד של "אוחז" בשיקים, היות ואינו "הנפרע" ואינו "הנסב" בהם, באשר השטרות נעדרים חתימת היסב של קסטנבאום ממנו הגיעו השיקים לידי התובע. אכן, אין חולק, כי השיקים הגיעו לידי התובע מקסטנבאום (הצדדים אמנם חלוקים לגבי נסיבות העברתם של השיקים מקסטנבאום לתובע, אך לגבי עצם עובדת הגעתם של השיקים לתובע מקסטנבאום, אין מחלוקת ביניהם). עוד אין חולק, והדברים אף נלמדים ברורות מעיון בגב כל אחד מהשיקים, כי קסטנבאום לא חתם על גב השיקים חתימת היסב ואף לא הותיר כל כיתוב אחר מטעמו על גבם. ואולם, סעיף 1 לפקודת השטרות, קובע, לעניין הגדרת "אוחז" כדלקמן: "אוחז - מי שהוא הנפרע או הנסב של שטר או שטר-חוב ומחזיק בו, או מי שהוא המוכ"ז". כלומר, הגדרת "אוחז" כוללת אף את החלופה, לפיה אף מי שעונה להגדרת "מוכ"ז", יחשב ל"אוחז". הואיל וכמפורט לעיל ראינו, כי התובע הינו המוכ"ז של השיקים נשוא ההליך, הרי שממילא, ונוכח הגדרת "אוחז" בפקודה, הינו אף בעל מעמד של "אוחז". מכאן, שאני דוחה את טענת הנתבעת, כי התובע אינו בעל מעמד של "אוחז" בשיקים, וקובעת, כי הינו אכן בעל מעמד כאמור. הנתבעת הוכיחה את טענות הגנתה ביחס לעסקת היסוד בניתוח מצב הדברים עד כה, נטתה הכף לטובת טענותיו של התובע בכל הנוגע למעמדו בשיקים והתקבלה טענתו, כי הוא מחזיק בהם כ"אוחז". לפיכך, ולהבדיל ממצב דברים בו התובע אינו בעל מעמד של "אוחז" אלא בעל מעמד של "מחזיק" בלבד הכפוף לטענות כנגד הצד הקרוב, ברור הוא, כי גם אם יתקבלו טענות ההגנה בהתייחס לעסקת היסוד אשר בין הנתבעת לבין קסטנבאום, לא יהא בכך, בהכרח, סוף פסוק מבחינת התביעה. זאת שכן, מעת שנקבע כי התובע הינו "אוחז" בשיקים, הרי שקיימת אף אפשרות, כי יוכר כ"אוחז כשורה" ובאם זו אכן תהא הקביעה, תעמוד לתובע עדיפות שטרית, הגוברת על טענות ההגנה אשר בין הצדדים הקרובים, גם אם אלה יתקבלו לגופן. מכל מקום, יש לבחון תחילה את טענות ההגנה של הנתבעת ביחס לעסקת היסוד אשר בין הצדדים הקרובים, היינו, בינה לבין קסטנבאום. יאמר מיד, כי למעשה, אין כפירה מצד התובע בכל הנוגע לטענות הנתבעת לכישלון תמורה מלא בעסקת היסוד, באשר גרסת התביעה מתמקדת בחוליה מאוחרת יותר במסלולם של השיקים נשוא ההליך, הנוגעת לעסקת מכר היהלומים הנטענת, אשר בין קסטנבאום לבין התובע. הנתבעת מצידה, באמצעות יוסיפוב והעדים הנוספים מטעמה (המזכירה מיכל והחלפן ברוך), שמרה על גרסה עקבית בעניין, כבר משלב ההתנגדות ולאורך כל ההליך. גרסה זו לא התמוטטה או הופרכה אף בשלב החקירות הנגדיות. מהעדויות הנ"ל, המשתלבות ועולות בקנה אחד זו עם זו, עולה, כי השיקים נשוא ההליך נמסרו לברוך, אשר העבירם לקסטנבאום, שהיה אמור להמציא כנגדם שיקים מקומיים, אך לא עשה כן. גרסאות העדים אף מחזקות זו את זו בכל הנוגע להשתלשלות העניינים לאחר מסירת השיקים, לרבות שיחות הטלפון הרבות לברוך ולקסטנבאום, בניסיון לזרז את קבלת השיקים המקומיים מקסטנבאום, ניסיון שלא צלח. כן עולה מהעדויות, כי לאחר מספר ימים, הבהיר קסטנבאום, כי העסקה לא תצא לפועל וכי ישיב את השיקים שקיבל לידיו. עקב כך, הובהר לו מצד הנתבעת, כי העסקה מבוטלת ובהתאמה מבוטלים אף השיקים עצמם. אציין, כי בעדויות אלה אף ניכרו "סימני אמת", לרבות בפרטים הקטנים הנוגעים להשתלשלות העניינים. כך, למשל, עקביות עדויות המזכירה - מיכל ועדות ברוך, בנוגע להשתלשלות האירועים וסיכום הדברים, אשר קדמו למסירת השיקים (הפגישה במעלית). כן חזרה בעדויות השונות התייחסות העדים לאירוע החתונה המשפחתית בו היה ברוך עסוק, אשר במהלכו הוטרד בשיחות טלפון מאנשי הנתבעת, בשאלות לגבי השיקים המקומיים אשר טרם התקבלו מקסטנבאום. עוד עולה מהעדויות, כי התקיימה שיחת טלפון עם קסטנבאום, בה הודיע שהעסקה לא תצא לפועל וכי ישיב השיקים שקיבל לידי הנתבעת, ומנגד, הודיעה הנתבעת, כי העסקה והשיקים מבוטלים. יצוין, כי גרסת ההגנה בהליך זה אף תואמת ועקבית עם הגרסה מטעמה בהליך הבוררות מול מילר, אשר התקיים עוד בטרם ננקטו הליכי ההוצל"פ נשוא תיק זה, ואף שם נטען להעדר תמורה כלשהי בגין השיקים מצידו של קסטנבאום. אף התרשמותי הכללית מעדויות ההגנה היתה, כי מדובר בעדויות אמת. עדותו של יוסיפוב היתה שקולה, עקבית, בלתי מתלהמת ועוררה אצלי אמון בגרסתו. אף עדות מיכל עוררה רושם אמין והתרשמותי היתה, כי למרות שמדובר בעובדת של הנתבעת, הכפופה ליוסיפוב, הרי שמיכל העידה עדות חופשית, הן בחקירה ראשית (היות וסירבה ליתן תצהיר) והן בחקירה נגדית. התרשמתי, כי מדובר בעדה אשר מחד, מעורה בפרטי הפרשה, אך מאידך, מצטמצמת למסירת עדות אך ביחס לעניינים הידועים לה בבירור ואינה מזדהה "הזדהות יתר" עם מעסיקה. עדותו של ברוך היתה פחות חדה ומדויקת, אך תאמה, בעיקרה ובנקודות הרלוונטיות לענייננו, את עדויות יוסיפוב ומיכל ובכך, חיזקה אותן, כעדות חיצונית, של גורם בלתי תלוי בנתבעת. אכן, רצוי היה, כי הנתבעת תעשה מאמץ ניכר יותר ותדאג לכך, שקסטנבאום, אשר זומן לעדות על ידה, אכן יתייצב למסירת עדותו. לשם כך, וככל שהתקשתה באיתורו בכוחות עצמה, אף יכולה היתה הנתבעת לפנות לביהמ"ש, מבעוד מועד, ולבקש הוצאתו של צו הבאה כנגד עד זה, אך הדבר לא נעשה. עם זאת, התרשמותי היא, כי לא מדובר במהלך מכוון בניסיון למנוע את עדותו של קסטנבאום, אלא בקושי אובייקטיבי לאיתורו (שני הצדדים אישרו כי קסטנבאום מסובך במישור הפלילי בצורה כזו או אחרת ואף במישור הכספי) או בטעות בשיקול הדעת בניהול ההליך בנקודה זו. מכל מקום, די לי בגרסאות ההגנה אשר כן נמסרו, במצורף להעדר גרסה נגדית או ראיות מפריכות בעניין מטעם התביעה, כדי לקבל את גרסת ההגנה לכישלונה והפרתה של עסקת היסוד בין הנתבעת וקסטנבאום. לפיכך, אני קובעת, כי מתקבלות טענות הנתבעת בדבר השתלשלות העניינים בנוגע לעסקת היסוד אשר בינה לבין קסטנבאום. במישור החוזי משמעות הדבר הינה, כי כי קסטנבאום היפר את עסקת היסוד מול הנתבעת וכי עסקה זו בוטלה כדין על ידי הנתבעת בהודעתה אליו, במסגרת שיחת הטלפון. במישור השטרי משמעות הדברים הינה, כי לנתבעת עומדת טענת כישלון תמורה מלא ביחס לעסקת היסוד אשר בינה לבין קסטנבאום. לפיכך, בין עקב ביטול העסקה (במישור החוזי) ובין עקב כשלון התמורה המלא (במישור השטרי), קמה לנתבעת הזכות להשבת השיקים מידיו של קסטנבאום ומכל מקום היא אינה מחוייבת בפירעונם כלפיו. משהתקבלו טענות הנתבעת ביחס לעסקת היסוד - מוחלפת חובת הראיה ועוברת אל כתפי התובע למרות נקודת המוצא בתביעה זו, הנסמכת על עילה שטרית, לפיה נטל ההוכחה על הנתבעת להוכיח את הגנתה, הרי שמשקבעתי לעיל, כי מתקבלות טענות ההגנה בנוגע לעסקת היסוד, עובר נטל הראיה אל כתפי התובע, ועליו להוכיח כעת עדיפות שטרית, היינו מעמד של אוחז כשורה בשיקים הנדונים. זאת, נוכח הוראת סעיף 29(ב) לפקודת השטרות, הקובע כדלקמן: "כל אוחז שטר, חזקה לכאורה שהוא אוחז כשורה; אך אם הודו או הוכיחו בתובענה שהקיבול או ההוצאה או הסיחור שלאחריה פגועים ברמאות, בכפיה, או באלימות ופחד, או באי- חוקיות, חובת הראיה מוחלפת, עד אם הוכיח האוחז שלאחר אותה רמאות או אי-חוקיות ניתן בתום לב ערך בעד השטר". וכן ראה בעניין זה, לרנר, שם, בעמ' 224, לעניין היקף תחולתו של הסעיף על כל טענת הגנה רלוונטית, כדלקמן: "לפי סעיף 29(ב) סיפא, מקום שהוכיח הנתבע טענת הגנה ראויה, "חובת הראיה מוחלפת, עד אם הוכיח האוחז שלאחר אותה רמאות או אי חוקיות ניתן בתום לב ערך בעד השטר". ההוראה אינה מוגבלת לטענות רמאות ואי חוקיות בלבד, והיא חלה על כלל הטענות שיש למושך כלפי הנפרע. במקרים אלה חובת ההוכחה עוברת לתובע, שעליו להוכיח כי נתן ערך לאחר היווצרותה של טענת ההגנה והיה תם לב במועד הרלוונטי. כפי שנראה בהמשך הפרק, שני אלה הם התנאים העיקריים לרכישת אחיזה כשורה. כן ראה לרנר, שם, בעמ' 66-67, לעניין הרחבת והשלמת ההגנות הקבועות בפקודת השטרות על ידי ההלכה הפסוקה, כגון ההגנה השטרית השכיחה, הרלוונטית אף בענייננו, של כשלון תמורה מלא, ולרבות בהקשר לסעיף 29(ב) הנ"ל. משכך, והואיל ובמקרה דנן נקבע לעיל, כי טענות ההגנה של הנתבעת מתקבלות, בכל הנוגע למערכת היחסים החוזית והשטרית בינה לבין קסטנבאום, הרי שחובת הראיה הוחלפה ועברה אל כתפי התובע להוכיח עדיפות שטרית, היינו אחיזה כשורה, באשר החזקה בדבר אחיזה כשורה, אינה עומדת לו עוד. התובע לא עמד בנטל להוכחת אחיזה כשורה בשיקים כידוע, וככלל (למעט חריגים שאינם רלוונטים למקרה דנן), טענות ההגנה השונות אשר יש למושך או מיסב כנגד הצד הקרוב לו, יפות כנגד כל תובע הבא אחריו בשרשרת השטרית, למעט כנגד אוחז כשורה. מכאן, שכאשר הנתבע מוכיח קיומה של טענת הגנה שטרית, יצליח הצד הרחוק התובע בתביעתו, רק אם יראה כי הינו אוחז כשורה בשטרות נשוא התביעה, היינו קיבל בהם "בעלות נקיה", הגוברת על טענות ההגנה הנ"ל. כאמור לעיל, בהתאם לסעיף 29(ב) לפקודה, במקרה כזה, יש צורך בהוכחה פוזיטיבית מצד התובע לעניין אחיזה כשורה (מתן ערך בתום לב בעד השטר), והוא אינו יכול לזכות בתביעתו אך על סמך החזקה הקבועה בחלקו הראשון של סעיף זה, לעניין מתן ערך ואחיזה כשורה. במקרה דנן, וכמפורט להלן, אני סבורה, כי התובע לא עמד בחובת ההוכחה, באשר לא הוכיח את קיומם, המצטבר, של שני היסודות הנדרשים לצורך הוכחת אחיזה כשורה. אני סבורה, כי התובע לא הוכיח במידה מספקת את מרכיב מתן הערך בגין השיקים, וגרסתו בדבר עסקת מכירת יהלומים בינו לבין קסטנבאום, במסגרתה נמסרו לידיו, כביכול, השיקים נשוא הליך זה כתמורה עבור היהלומים שמכר לקסטנבאום, איננה סבירה ומהימנה בעיני ואינה מתקבלת על ידי. זאת, מכמה וכמה טעמים, אשר יפורטו להלן: התובע מסר בעניין זה גרסה כללית, נטולת "סימני אמת" ממשיים כלשהם. כך, לא פירט כמות וסוג היהלומים אשר מכר לכאורה לקסטנבאום, לא הבהיר מתי נערכה העסקה, מיהו צד ג' אשר לידיו נמכרו היהלומים בפועל, מכירה אשר זיכתה אותו באותו קומיסיון נטען, ועוד כיוצא באלה פרטים, המצויים בשליטתו וידיעתו של התובע, ואשר יכולים היו לשפוך אור על אותה עסקה, לעורר אמון בגרסתו ולהוכיח, באופן משכנע ומספקק, כי מדובר בעסקת מכר יהלומים, אשר אכן אירעה בפועל בינו לבין קסטנבאום ולא נטענה בעלמא. יצוין בהקשר זה, כי התובע אף לא הציג כל תיעוד ממשי לקיום העסקה, כגון מסמכי הנהלת חשבונות וניהול ספרים המתעדים את העסקה. זאת למרות שהעיד, כי עסקאותיו מקבלות תמיד את הביטוי המתאים בספריו (עמ' 33 שורה 28, עמ' 34 שורה 20 לפרוטוקול). בעניין זה איני מקבלת טענתו, כי השיקים עצמם מהווים את האסמכתא היחידה לקיום העסקה. אין זה סביר בעיני, גם כאשר מדובר בעסקת יהלומים, כי לא יהא לעסקה ממשית, בסכום משמעותי, תיעוד נוסף כלשהו, כגון בספרי הנהלת החשבונות של התובע, יהלומן במקצועו, האמור לנהל ספרים כדין. כל תיעוד או אישור מסוג זה לא הוצג על ידי התובע ואף לא הומצא הסבר מניח את הדעת להעדרו. זאת ועוד: מעבר לגרסה הכללית והחסרה בעדותו הראשית, הרי שהתובע אף נמנע ממסירת "פרטים מזהים" כלשהם ביחס לעסקה עם קסטנבאום ולפעילותו בתחום עסקאות היהלומים בכלל, במהלך חקירתו הנגדית. זאת, למרות שניתנו לו הזדמנויות חוזרות להשלים את החסר. הוא חזר וטען, שוב ושוב, לאורך עדותו, במענה לשאלות שונות אשר הופנו אליו בעניין, כי מדובר ב"ענייניו הפרטיים" וכי אינו מחויב או מעוניין למסור פרטים כלשהם לגביהם (ראה תשובותיו לאורך קטע החקירה הנגדית אשר בעמ' 26-31 לפרוטוקול). הרושם המצטבר אשר נוצר אצלי מתשובותיו של התובע לאורך דקות חקירה ארוכות בהן נשאל בנוגע לעניינים אלה היה, כי יותר משהתובע מבקש, באופן כן ואמיתי, להגן על פרטיותו שלו או על פרטיותם של לקוחותיו והגורמים העובדים עימו, הרי שאין בידיו למסור פרטים ממשיים בנוגע לפעילותו בתחום היהלומים בכלל וביחס לעסקה הנטענת עם קסטנבאום בפרט, באשר פעילותו הכללית בתחום היהלומים בתקופה הרלוונטית היתה דלילה, אם בכלל, והעסקה הספציפית הנטענת עם קסטנבאום, לא התקיימה כלל. בעניין זה אציין, כי לא מצאתי כל הצדקה ממשית להימנעותו הגורפת של התובע ממסירת פרטים כאמור לגבי פעילותו וביחס לעסקה הנדונה, ולא השתכנעתי, כי מסירת פרטים כאמור היה בה אכן כדי לגרום נזק ממשי לתובע או לגורמים אחרים כלשהם. זאת, מה גם שניתן היה לבקש לחשוף את הפרטים אך לעיני בית משפט, אם אכן מדובר היה בחשש כן ואמיתי במישור פרטיותו של התובע או גורמים אחרים הקשורים אליו. אף יודגש, כי התובע, להבדיל מטענות ב"כ, לא ציין כלל, כי הוא מסרב להשיב מחשש להפללה עצמית במישור החקירה המשטרתית שהתנהלה כנגדו והוא אף הבהיר, כי למרות שנחקר על ידי המשטרה בעניינים שונים, הרי שלא הוגש כנגדו כתב אישום וכי אינו מצוי בחשיפה פלילית כלשהי בנוגע למעשיו. חיזוק נוסף לאי קיומה של עסקה אמיתית למכירת יהלומים מהתובע לקסטנבאום אני מוצאת בכך, שהתובע הסכים לקבל מקסטנבאום את השיקים ללא חתימת היסב על גבם. התובע עצמו העיד, כי בעסקאות יהלומים קודמות בינו לבין קסטנבאום, חתם קסטנבאום, תמיד, חתימת היסב על גבי השיקים, אשר מסר לידיו כתמורה באותן עסקאות (ראה: עדות התובע בעמ' 33 שורה 21, עמ' 37 שורות 4-8, עמ' 37 שורות 32-33, עמ' 38 שורות 1-3 לפרוטוקול). אמנם, התובע טען, בשלב כלשהו בחקירתו, לאחר שעומת עם עובדת העדר חתימת היסב של קסטנבאום על השיקים נשוא הליך זה, כי קסטנבאום לא חתם על גב השיקים נשוא הליך זה, היות ולא היו אלה שיקים שנמשכו לפקודתו. ואולם, לא די בהסבר זה. ראשית, התובע עצמו, בטרם עומת בשאלה ספציפית ביחס לשיקים הנדונים, לא סייג את אמירתו הפסקנית והגורפת הנ"ל, לפיה קסטנבאום חתם לו תמיד חתימת היסב על שיקים אותם מסר לידיו במסגרת עסקאות יהלומים, כך שהסתייגותו המאוחרת יותר נראית מאולצת ומלאכותית. שנית, גם כאשר מדובר בשיקים בהם קסטנבאום אינו הנפרע, עדיין ניתו היה לצפות, באם אכן נמסרו לידיו של התובע במסגרת עסקת יהלומים ממשית, כי התובע ידרוש מקסטנבאום להוסיף את חתימתו ואת אחריותו השטרית, כמיסב או כערב לשיקים אלה. זאת, בנוסף לאחריות המושכות בשיקים והנתבעת אשר היסבה אותם. בנוגע להסברו של התובע, כי לא דרש את חתימתו של קסטנבאום על גבי השיקים היות והיו אלה שיקים "טובים", של חברות המוכרות לו כחזקות ואמינות והיות ובדק מול יוסיפוב ווידא, כי יפרעו, הרי שגם במקרה כזה, ניתן היה לצפות מאיש עסקים מנוסה, כי לא יוותר על חוליה נוספת באחריות השטרית, וידרוש, ולו ליתר ביטחון, אף את חתימתו של קסנטבאום, לידיו נמסרו, כנטען, היהלומים עצמם. העובדה, כי התובע הציג דוגמאות של שיקים ממקרים קודמים בהם כובדו שיקים שמקורם אצל הנתבעת למרות העדר חתימת היסב של קסטנבאום, אין בה, בהכרח, כדי להועיל לתובע וכדי להפיג תמיהה זו, שכן התובע לא הבהיר ולא הציג גרסה, לא כל שכן ראיה, באשר לטיבן של אותן עסקאות במסגרתן קיבל לידיו מקסטנבאום את אותם שיקים קודמים. יש לזכור בעניין זה, כי מדובר בשיקים בסכומים לא מבוטלים כלל וכי לתובע, כאיש עסקים ותיק ומנוסה, כפי שהעיד על עצמו, צריך היה להיות ברור, כי אחריותם של גורמים קודמים בשיקים, כמו המושכות או המיסבה, עלולה להיות מסוייגת עקב טענות הגנה כאלה ואחרות, הפוגמות בקניינם וזכויותיהם של גורמים מאוחרים יותר בשרשרת השטרית, לרבות התובע עצמו. כל זאת, ללא כל קשר ליכולת הפירעון ולחוזקן ומהימנותן של המושכות והנתבעת, וגם אם אלה היו מוכרות לו כטובות ואמינות. שהרי, גם חברות גדולות, חזקות ומהימנות, עלולות לבטל שיקים אשר נמשכו או הוסבו על ידן, באם עומדות להן טענות הגנה טובות מול הצד הקרוב אליהן, המצדיקות את אי פירעונם של השיקים. יתרה מכך: מעת שסורבו השיקים מחמת ביטולם, במחצית שנת 05', ועד היום, לא פעל התובע באופן כלשהו כנגד קסטנבאום, ומכל מקום, לא טען ולא הוכיח כי פעל כאמור. כך, התובע לא טען ולא הוכיח, כי הגיש תביעה כלשהי כנגד קסטנבאום, אותה יכול היה כמובן להגיש, גם בהעדר עילה שטרית כנגדו, מכוח עסקת היסוד ביניהם, וגם במקביל לנקיטה בהליכי הוצל"פ כנגד הנתבעת. התובע אף לא הציג התכתבות כלשהי, כגון מכתבי דרישה, בין ממנו ובין מבא כוחו, המופנים אל קסטנבאום. ניתן היה לצפות, כי לו אכן עסקת מכר יהלומים אמיתית עמדה בבסיס מסירת השיקים מקסטנבאום לתובע, הרי שהתובע לא ישקוט על שמריו בכל הנוגע לקסטנבאום וימצא את הדרך לדרוש את כספו בגין היהלומים שמכר. אכן, "דממה" זו אשר בערוץ בין התובע לקסטנבאום אומרת דרשני ואינה תורמת, בלשון המעטה, למהימנות גרסתו של התובע בדבר קיומה של עסקת מכר יהלומים ממשית ואמיתית בין השניים. אציין, כי גם אם קסטנבאום נקלע למצב של חדלות פרעון ופשיטת רגל, כפי שעולה ממסמכים שונים אשר הוגשו לתיק, אם גם לא באופן חד משמעי, הרי שניתן היה להגיש הוכחת חוב מטעם התובע, בגין החוב נשוא עסקת היהלומים הנטענת. כל זאת, במקביל לנקיטה בהליכים נשוא הליך זה, המבוססים על העילה השטרית בלבד. בנוגע לנקודה זו אדגיש, כי אין מדובר בחובה חוקית המוטלת על התובע, להקדים ולהגיש תביעה כנגד קסטנבאום כתנאי להגשת תביעתו כאן, אלא בחיזוק אשר אני מוצאת מהעדר תביעה או דרישה כאמור, למסקנתי, כי השיקים לא נמסרו לתובע מקסטנבאום במסגרת עסקת מכר יהלומים ממשית ואמיתית כלשהי. עוד אציין, באופן כללי, כי לא התרשמתי לחיוב ממידת המהימנות אשר בעדותו של התובע. זאת, בעיקר, הן עקב גישתו המתחמקת ממסירת פרטים ממשיים אשר יש בהם לתמוך בגרסתו, אליה התייחסתי לעיל, והן נוכח אי דיוקים וניסוחים כלליים מדי, אשר אפיינו את עדותו לכל אורכה. כך, לעניין שאלת מעמדו כחבר בורסה, שאלת אופן כניסתו לבורסה, שאלות הנוגעות להיקף וטיב פעילותו בתחום היהלומים. אין מדובר, בהכרח, בעניינים בעלי קשר ישיר לשאלות הנוגעות למחלוקת עצמה, אך יש בכך כדי לפגוע בהתרשמות ביהמ"ש מהתובע ובמידת המהימנות שביהמ"ש יהא נכון לייחס לעדותו. התרשמותי היתה, כי התובע מעמעם בתשובותיו כמעט כל נושא לגביו נשאל, וזאת בין עקב אי היכרותו את העובדות המדויקות לאשורן ו"שליפת תשובות מהשרוול" ובין עקב רצון מכוון להימנע ממסירת פרטים אשר אינם נוחים לו. כך או כך, לצערי, התרשמותי הכוללת ממידת האימון אשר ניתן לייחס לעדותו של התובע, איננה חיובית. מטעם זה, אני אף מעדיפה את גרסת יוסיפוב על פני זו של התובע בנוגע למחלוקת הספציפית ביניהם, בשאלה האם התקיימה בין התובע לבין יוסיפוב אותה שיחת טלפון מוקדמת, בה אישר יוסיפוב לתובע, לטענת התובע, כי השיקים תקינים ואכן יפרעו. יוסיפוב הכחיש את קיום השיחה וטען, כי שוחח עם התובע רק לאחר שהשיקים בוטלו, משהתברר כי העסקה מול קסטנבאום לא תצא לפועל, וכי הבהיר דברים אלה לתובע וטען באוזניו, כי השיקים הוצאו מידיו על ידי קסטנבאום במירמה. נוכח דברי לעיל ביחס להתרשמותי ממהימנות עדויות יוסיפוב והתובע, אני קובעת, כי אני נותנת אמון בגרסת יוסיפוב, כי שיחה מוקדמת זו לא התקיימה כלל במקרה דנן. משכך, לא היה לתובע כל יסוד מוקדם להניח, בהתבסס על אישור כלשהו מיוסיפוב, כי השיקים יפרעו. יצוין, כי עצם העובדה, אשר לא הוכחשה על ידי יוסיפוב ומיכל, שאכן היו מקרים בעבר בהם נמסרו על ידי הנתבעת שיקים זרים, ואף נפרעו בפועל (מוצגים ת/1 - ת/5), לא די בה כדי להועיל לתובע במקרה זה. זאת, שכן במקרה דנן הטענה היא, כי כנגד השיקים נשוא ההליך לא ניתנה תמורה, בדמות שיקים מקומיים או תשלום נגדי כלשהו. יתכן, כי באותם מקרים קודמים לא התעוררה בעיה כזו, וממילא, לא היתה כל מניעה מכיבוד השיקים. יש לזכור, כי אין מדובר בשיקים אשר סורבו מחמת חוסר כיסוי מספיק, אלא בשיקים שבוטלו בהתאם ליוזמת הנתבעת והנחייתה למושכות. נוכח האמור לעיל, נדחית טענת התובע, כי השיקים נמסרו לידיו כתמורה בגין עסקת יהלומים בינו לבין קסטנבאום. משמעות קביעה זו הינה, כי התובע לא הוכיח לא מתן ערך (קיום עסקת היהלומים). למעלה מן הצורך אציין, כי בנסיבות העניין ונוכח קביעותי לעיל בנוגע למהימנות עדות התובע, וקביעתי, כי לא קיים שיחה טלפונית עם יוסיפוב ולא קיבל כל אישור מראש ממנו, שהשיקים יפרעו, הרי אף שאלת תום ליבו, הנוגעת למרכיב השני הנדרש לצורך אחיזה כשורה, מצויה בספק. עם זאת, יש לזכור, כי מדובר בתנאים מצטברים הקבועים בסעיף 28(א) לפקודה, כך שדי בשלילת יסוד מתן הערך, כדי לשלול אחיזה כשורה ואין צורך לקבוע מסמרות בנוגע להתקיימות מרכיב תום הלב. מסקנתי הינה, אם כן, כי התובע לא עמד בחובת ההוכחה ולא הוכיח כי הינו אוחז כשורה בשיקים. ממילא, לא הוכיח עדיפות שטרית ביחס לשיקים אלה, כך שאין בכוחו לגבור על טענות ההגנה של הנתבעת, אשר התקבלו לגופן. בשולי נושא זה אציין עוד, כי התובע, כחלק מהימנעותו הכללית ממסירת פרטים מדויקים בנוגע לגרסתו, אף לא ציין מהו המועד המדויק שבו התקבלו אצלו השיקים מקסטנבאום. משכך, אף לא עומדת לצידו הטענה, כי הינו בעל עדיפות שטרית באשר השיקים סוחרו לידיו קודם לכישלון התמורה המלא. זאת, מה גם שנוכח קבלתי את גרסת ההגנה ביחס לעסקת היסוד מול קסטנבאום והשתלשלות העניינים הקשורה אליה, הרי שברור הוא, כי כשלון התמורה, אשר נבע מאי המצאתם המיידית של השיקים המקומיים על ידי קסטנבאום כמתחייב, בסמוך למסירת השיקים נשוא הליך זה לידיו, היה מיידי, כך שממילא לא אפשרי סיחור לתובע מצד קסטנבאום, הקודם לכישלון התמורה. סיכום נוכח כל האמור לעיל, התביעה נדחית. תיק ההוצל"פ נשוא ההליך יסגר והשיקים המקוריים יושבו לידי הנתבעת, באמצעות ב"כ. התובע ישא בהוצאות הנתבעת ובשכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 15,000 ₪ + מע"מ. יהלומיםביטול עסקה (הגנת הצרכן)