בפניי תביעה לביטול עסקה וביטול כל החיובים ודרישות התשלום שנשלחו או ישלחו לתובע ופיצוי כספי ע"ס 3,000 ₪ בגין עוגמת נפש שנגרמה לתובע בעקבות עסקת ניוד קווי טלפון שבוצעה ביום 5.7.11 שבוטלה יום למחרת. טענות הצדדים לטענת התובע (להלן: "התובע") ביום 5.7.11 הופיעו במקום עבודתו בקיבוץ מרחביה שני סוכנים מטעם חברת פלאפון תקשורת בע"מ (להלן: "הנתבעת" או "פלאפון") וניסו לשכנעו בביצוע ניוד של 5 מכשירים אשר שימשו אותו יחד עם בני משפחתו (אשתו וילדיו). לטענתו, הסוכנים הציגו בפניו מצג ולפיו ניתן לבטל את העסקה תוך 14 יום. העסקה בוצעה בפועל בסניפה של חברת פלאפון בקניון העמקים בעפולה, כאשר ליווה הסוכן את התובע לאותו סניף. התובע טוען, כי במעמד ביצוע העסקה נמסרו לידיו 5 מכשירים, אך לא נמסרו לידיו העתקים ממסמכי ההתקשרות בשל תקלה טכנית וזמנית במחשב של הנתבעת, זאת כפי שנמסר לו. התובע אשר תחילה מיאן, לטענתו, להסכים לעסקה בהעדר מסמכי התקשרות כאמור, נענה להבטחותיו של נציג הנתבעת שהתחייב, לטענתו, להעביר אליו העתק מהמסמכים כבר באותו יום, תוך שעמד על זכותו לבטל את העסקה תוך 14 יום. התובע ניסה ליצור קשר עם סוכן הנתבעת כבר בשעות ערב של אותו יום, אך זה האחרון התחמק ממתן תשובה ואף הפסיק לענות לפניותיו. משכך, הופיע התובע יום למחרת - 6.7.11- בשעה 10:00 בסניף של הנתבעת ומסר בחזרה את חמשת המכשירים, כאשר תקינות ושלימות המכשירים אושרה על ידי נציגת החברה על-פי הנחית הסוכן (נציגה בשם סיוון). ברם, באותו יום חל עיכוב במתן אישור ביטול העסקה ע"י הסוכן, התנהלות שתוארה על ידי התובע כהתחמקות הדומה לזו שהייתה בעניין משלוח ההסכם. בנסיבות אלו, ניתנה על ידי התובע הוראה לבנק לביטול הוראת הקבע. בסוף היום, נמסרה לתובע הודעה, כי הסוכן מסרב לאשר את ביטול העסקה. התובע העלה את דרישת הביטול על הכתב בתאריך 6.7.11, ורק כעבור 10 ימים, בתאריך 16.07.11, שלחה אליו הנתבעת את מסמכי ההתקשרות בדואר בגין עסקה אשר לא יצאה אל הפועל ותוך התעלמות מדרישתו לביטולה. חרף הביטול, גילה התובע לתדהמתו בתאריך 15.08.11, כי פלאפון ניידה את חמשת הקווים שלו מחברת סלקום אליה באופן חד צדדי ותוך התעלמות מדרישת הביטול ששיגר לה. . לטענת התובע רק בתאריך 20.08.11 שלחה אליו חברת פלאפון הודעה על הפסקת ההתקשרות לבקשתו, תוך שהיא מציינת שדרישה זו הייתה רק בתאריך 16.08.11. בכך, היא מתעלמת, למעשה, מהודעת הביטול שניתנה ביום 06.07.11, שהינה הדרישה המחייבת, וזאת במטרה להטיל עליו חיובים שלא כדין. חברת פלאפון שלחה לתובע שתי דרישות תשלום, אך משהעלה התובע את סירובו לביצוע התשלום על הכתב, השיבה לו הנתבעת כי הוא אינו זכאי לביטול העסקה. מכאן התביעה שבפניי. בהקשר זה יוער, כי הנתבעת אף שיגרה לתובע בתאריך 27.10.11 התראה בטרם הגשה לביצוע של תביעה על סכום קצוב לפי הוראות סעיף 81א1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (הספח ח' לכתב התביעה). לטענת הנתבעת, מהות ההתקשרות בין הצדדים הינה "התקשרות עסקית" מיסודה, ומשכך אין הוראות חוק הגנת הצרכן התשמ"א-1981 חלות לגביה. זו היא הטענה המרכזית של הנתבעת. הנתבעת מכחישה את טענת התובע, כי במעמד ההתקשרות הוצג בפניו מצג ולפיו כי הוא זכאי לבטל את העסקה תוך 14 יום. נטען כי התובע חתם על תכנית BUSINESS PERFECT המיועדת לבעלי עסקים בלבד כלקוח SOHO(small office home office) אשר הוראות חוק הגנת הצרכן אינן חלות עליה כלל וכלל, ועל כן אין בידיו הזכות לבטל את העסקה תוך 14 יום, כטענתו. התובע הודיע על ביטול העסקה אך ורק מחמת 'כדאיות העסקה' שאינה מהווה עילה מוצדקת לביטול חוזה ההתקשרות, זאת בהעדר כל הפרה מצד חברת פלאפון של הוראות החוזה כלפיו. לטענתה- התובע הינו עוסק מורשה, ומשכך העסקה נכרתה עמו בהיותו "לקוח עסקי". עוד נטען, כי התובע ביצע שימוש בפועל במכשירים, הן בשיחות מהמכשיר והן גלישה במודם, ומשכך אין הוא זכאי לביטול העסקה, זאת גם ללא קשר לסיווגו כ"לקוח עסקי" או לקוח פרטי. לטענתה, אין מדובר בעסקת 'רוכלות', שכן התובע הגיע לנקודת השירות והמכירה של הנתבעת. לאור זאת, אין תחולה להוראת סעיף 14(א) לחוק הגנת הצרכן על נסיבות המקרה שלפנינו - כך לטענת הנתבעת. הנתבעת הסבירה אודות מדיניות החזרת הטובין שלא עקב פגם כמפורט בהרחבה על ידה בסעיף 17 לכתב ההגנה. הנתבעת מודה בכך, כי הסכם ההתקשרות הותנה בקבלת הפקסים, אך מכחישה את טענת התובע כי הנתבעת לא עמדה בהתחייבותה זו. לטענתה, המסמכים נשלחו למספר הפקסימיליה שמסר התובע באותו ערב, וכן למספר נוסף אותו מסר התובע, כפי שניתן לראות אישור על שליחת פקס (נספח ה' לכתב ההגנה). לשיטת הנתבעת, אין בנטישת המכשירים ע"י התובע במרכז השירות של הנתבעת משום הודעת ביטול, משכך ככל שלא ניתנה הודעת ביטול, כאמור, בוצע ניוד אוטומטי לקו במערכת הממוחשבת של החברה. הפסקת השירות וניוד הקווים בחזרה לחברת סלקום הינו מהלך חד צדדי שביצע התובע בטרם חלפה לה תקופת האחריות על-פי ההסכם שנכרת בינו לבין חברת פלאפון. לפיכך, על התובע מוטלת חובת תשלום עלות המכשירים החדשים שרכש וקיבל, ותשלום עמלות יציאה מן ההסכם המחייב והחתום על ידו. דיון ומסקנות לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, שמעתי את טענות הצדדים בפניי ועדויותיהם והתרשמתי מהם באופן בלתי אמצעי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל. להלן נימוקיי. בדיון אשר התקיים בפניי העידו התובע ונציגת הנתבעת, גב' אפרת פארי (להלן: "פארי"). אקדים ואציין, כי פארי לא הייתה עדה להתקשרות הנתבעת עם התובע באף שלב מן השלבים השונים של העסקה. למקרא עדויות הצדדים, עולה כי אין חולק שבין התובע לנתבעת נכרת הסכם ביום 5.7.11, במסגרתו נייד התובע 5 קווים ורכש 5 מכשירים סלולאריים. עוד אין חולק, כי המכשירים הוחזרו למרכז השירות של הנתבעת יום למחרת, קרי ביום 6.7.11 (ראו עדותה של פארי בעמ' 4, ש' 3 לפרוטוקול). האם התובע נכנס לגדר "צרכן" על פי הוראות חוק הגנת הצרכן המחלוקת המרכזית הטעונה הכרעה בתיק דנן היא, האם התובע התקשר עם הנתבעת בהיותו לקוח עסקי - עוסק מורשה- או לקוח פרטי. התובע טוען, כי הוא חתם על העסקה כצרכן פרטי והמכשירים שרכש בעסקה נועדו לשימושו האישי ושימוש בני משפחתו. מנגד, טוענת הנתבעת כי העסקה נחתמה בהיותו לקוח עסקי, כאמור בתנאי העסקה, ומשכך לא עומדת לו זכות ביטול תוך 14 יום. עוד נטען, כי אין מדובר בעסקת רוכלות. על-פי סעיף 1 לחוק הגנת הצרכן, "עוסק" מוגדר כ"מי שמוכר נכס או נותן שירות דרך עיסוק, כולל יצרן". לפיכך, הנתבעת מהווה "עוסק" על פי החוק בהיותה מוכרת טלפונית ניידים, דרך עיסוקה- ועל כך אין מחלוקת. בנוסף, בחוק הגנת הצרכן מוגדר "צרכן" בסעיף 1 לחוק כ-"מי שקונה נכס או מקבל שירות מעוסק במהלך עיסוקו לשימוש שעיקרו אישי, ביתי או משפחתי". משכך, על מנת לקבוע האם חוסה התובע תחת הגנה החוק, יש לבחון שניים אלה: האחד - האם מדובר בלקוח עסקי; השני - יש לבחון, על פי הסיפא של סעיף 1 לחוק הנ"ל, האם רכישת המכשירים נועדה "לשימוש שעיקרו אישי, ביתי או משפחתי", במובחן משימוש עסקי או מסחרי. לגבי 'עוסק מורשה' טרם גובשה בפסיקה הלכה מחייבת וניתן למצוא פסיקה לכאן או לכאן, כאשר התפתחו עד כה מבחנים שבית המשפט נעזר בהם על מנת לפסוק בשאלה זו בהתאם לנסיבות העניין. במהלך הדיון העיד התובע, כי "באותו יום הסכמתי שיבואו אלי למקום העבודה". כן העיד התובע כי הסביר לסוכן "שאני עובד שכיר ויש לי משפחה גדולה", ואילו הסוכן השיב לו כי "... שיש לי פרק זמן של 14 יום לבטל את העסקה. ברגע שנכנסנו לסניף היפנה אותי הסוכן לשילוט שמציין את הזכות ביטול שנעשתה בתוך 14 יום" (עמ' 1, ש' 18-24). התובע העיד בפניי, כי הוא עובד כמסגר שכיר בקיבוץ מרחביה, ולצורך כך צירף טופס 106 לשנת 2011 (מוצג ת/1) [ראו עדותו בעניין זה בעמ' 2, ש' 1 ושורות 26-27]. בחקירתו הנגדית, אישר התובע כי בעבר היה לו עוסק מורשה, יחד עם זאת בשנת 2008 נעשה הסכם עם מפעל קיבוץ מרחביה, ומאז הוא עבר לעבוד כשכיר ללא שדאג לסגור את תיק העוסק מורשה שלו (עמ' 2, ש' 30-32). לעניין החתימה על ההסכם, העיד התובע כי החתימה שלו בוצעה כחתימה אלקטרונית באמצעות המחשב, וכי הוא לא קרא את תנאי ההסכם עובר לחתימתו. התובע אישר, כי נציגי הנתבעת אכן הפנו אותו למודעה בדבר מדיניות החזרת הטובין שהוצבה בסניף, אך טען כי ההפניה הייתה בנושא זכות הביטול המוענקת לו כצרכן- "לקוח פרטי". מנגד, הפנתה נציגת הנתבעת לנספח א' לכתב ההגנה המהווה, לשיטתה, אישור עוסק מורשה וטענה כי התובע הציג בפני סוכני הנתבעת אישור עוסק מורשה, לעקב כך קיבל את העסקה עם תנאים המיוחדים והמיועדים "ללקוח עסקי". לטענתה, החוזים הם של עוסק מורשה, ולכן התובע קיבל את כל התנאים של לקוח עסקי שהוא ביקש, וכדבריה "הוא ביקש שנוזיל עלויות וקיבל אותם בשל היותו לקוח עיסקי" (עמ' 3 ש' 27-30; בעמ' 4 ש' 9-10). בתגובה לגרסת נציגת הנתבעת, העיד התובע בפניי תוך שהוא חוזר על גרסתו ושולל כל התקשרות אל מול הנתבעת כלקוח עסקי, כי "אני לא ביצעתי התקשרות עיסקית. באתי ואמרתי שיש לי משפחה ושאני מבקש עיסקה יותר זולה. לגבי דוח מע"מ- אני לא הצגתי בפניו עוסק מורשה. לא יודע מאיפה הם נכנסו והביאו את הפרטים. אני לא אמרתי שיש לי עוסק מורשה ולא הזכרתי את זה בכלל בפניהם. אני מופתע מאיפה הביאו את האישור שצורף לכתב ההגנה. רק כשהגיע אלי הביתה ההסכם אחרי 10 ימים, רשמו לי שמדובר בלקוח עיסקי" (עמ' 4, ש' 12-16). יצוין כי עדותו של התובע בפניי הייתה מהימנה, עקבית ופשוטה. עיון במוצג ת/1 מעלה, כי בזמן ההתקשרות עבד התובע כשכיר במסגריית 'פלסים תשתיות בע"מ' בקיבוץ מרחביה החל מיום 1.9.08 וכי עבור שנת המס 2011 עבודתו כנ"ל הייתה לאורך כל אותה שנה. מנגד, טענת הנתבעת ולפיה התובע הציג בפני סוכניה אישור עוסק מורשה כלל לא הוכחה. ודוק: נציגת הנתבעת פארי לא הייתה צד לעסקה, ולכן היא אינה יכולה להעיד, מידיעה אישית, אודות נסיבות כריתת העסקה או למצער והדברים והמסמכים שהחליפו התובע וסוכן הנתבעת במעמד הפגישות שהתקיימו. מעיון בגוף חמשת ההסכמים, עולה כי העסקה בוצעה ע"י נציג חברת פלאפון בשם 'זרעיני איאד'. הנתבעת נמנעה מהלביא נציג זה למתן עדות ללא שניתן למחדל זה כל הסבר סביר המניח את הדעת. משלא הביאה הנתבעת לעדות, כאמור, את הסוכן מטעמה או זרעיני החתום מטעמה על ההסכמים, הרי שגרסתו של התובע בעניין זה כלל לא נסתרה. אף נספח א' לכתב ההגנה הנחזה להיות אישור מע"מ של רשות המסים בישראל, אין בו כדי לאשש את עמדת הנתבעת, שכן לא ברור מועד הנפקתו והתקופה אליה הוא מתייחס, וכן לא ברור כיצד אישור זה הגיע לידיה של הנתבעת. יצוין, כי אין על גבי המסמך האמור - נספח א' לכתב ההגנה- כל חותמת של הנתבעת המאשרת קבלתו במסגרת העסקה דנן (חותמת נתקבל). למיותר לציין, כי אי-זימון עדים מטעמה של הנתבעת, אשר היו יכולים לשפוך אור על סוגיה זו, פועל לרעתה. יתרה מכך, הנתבעת לא הציגה בפניי הסכם מקורי. ההסכמים שצורפו הינם העתק עליהם נרשם תאריך ביצוע העסקה ביום 5.7.11. עיון בהסכמים מעלה, כי לגבי חמשת המכשירים ננקב שמו המלא של התובע, תעודת זהותו (גם במקום שהיה ניתן לרשום ח.פ וכו') ומענו האישי. נכון הוא, כי בהסכם נרשם שלגבי לקוח פרטי מוענקת זכות לביטול עסקה תוך 14 יום, בעוד שלגבי לקוח אחר יש לנקוט בהתאם למדיניות ונהלי הנתבעת, אולם אין די בכך. החשבוניות נשלחו למענו האישי של התובע, וההוראה לחיוב חשבון שניתנה ע"י התובע לטובת הנתבעת מכילה פרטיו האישיים של התובע, וממנה לא ניתן לקבוע כי מדובר בחשבון עסקי. התובע טען לביטול העסקה כבר למחרת כריתתה ואף צירף ראיות בכתב בתמיכה לעמדתו. מנספח א' לכתב התביעה, עולה כי התובע העלה את דרישת הביטול תוך שיגור מכתב למחלקת פניות הציבור כבר ביום 6.7.11, תוך שהוא שוטח את השתלשלות העניינים. בהתאם לאישור שצירף, הודעת הביטול נשלחה לנתבעת באותו יום בשעה 16:00, וכן בדואר רשום יום למחרת. גרסתו של התובע במעמד הדיון מתיישבת עם האמור במכתביו ששוגרו לנתבעת יום לאחר ביצוע העסקה. ברם, תשובתה של הנתבעת לדרישת הביטול נכתבה על ידה רק ביום 17.08.11, קרי כעבור 10 ימים ממועד שליחת הודעת הביטול באמצעות הפקסימיליה אליה, ובמכתב נוסף שנשלח על ידה כתשובה למכתב התובע מיום 12.9.11 (בו אינה נוקבת בתאריך). הנתבעת מאשרת את דרישתו של התובע לביטול העסקה, אך אינה מתייחסת בשום מכתב ממכתביה למועד דרישתו לביטול העסקה, תוך שהיא דוחה את זכאותו לביטולה. רק לאחר הגשת התביעה, אישרה הנתבעת בריש גלי כי ניתנה על ידי התובע הודעת ביטול והמכשירים נמסרו במרכז השירות שלה. שותפה אני לדעה שהובעה בפסיקה עד כה, ולפיה הגדרת המונח "צרכן" הקבוע בחוק הגנת הצרכן אינה כפופה לזו שנקבעה בהסכם בין הנתבעת לתובע, גם אם הנתבעת הגדירה את התובע כלקוח עסקי [ראו בש"א (מחוזי חיפה) 6438/00 שלג נ' פרטנר תקשורת בע"מ (החלטה מיום 24.11.04)]. בת"א (מח'-י-ם) 1509/97 מלמד אפיק נ' סלקום ישראל (16.07.1998) נקבע מבחן "עיקר השימוש". לשיטתי, מאחר וסיווג הלקוח כעסקי או פרטי מהווה הגדרה השוללת מהלקוח את זכות הביטול ותחולת חוק הגנת הצרכן ראוי הוא שהצדדים יתנו עליו את דעתם המפורשת על מנת למנוע ניצול בבחירת הסיווג, במיוחד כאשר הלקוח אינו מציג את עצמו כעוסק מורשה ואינו נסמך על סיווג כאמור לצורך ביצוע העסקה מצד אחד, וכן למנוע מצבים שבעלי עסקים עושים שימוש בלתי הוגן באי הבהירות המתקיימת לפעמים בעסקאות כאלה הקשורים לסיווג הלקוח, מצד שני. בענייננו, אף אם המסלול שנקבע לתובע היה מסלול עסקי עם תעריפים והטבות המיוחדים ללקוחות עסקיים, הרי שעצם העובדה שבהסכם צוין הסיווג כלקוח עסקי אין בה, כשלעצמה, על מנת להביא להכרעה שבוצעה העסקה במסלול עסקי והשוללת את תחולת חוק הגנת הצרכן על יסוד כל האמור לעיל, אני קובעת כי סבירה יותר גרסת התובע, לפיה השימוש במכשירים נועד לצורך אישי ומשפחתי, המהווה את עיקר השימוש, וכי אין די בנסיבות העניין בסיווג הלקוח כלקוח עסקי בהסכם עצמו, לנוכח העדר עדותם של הסוכן והנציג מטען הנתבעת שטיפלו בעניינו של התובע וייצגו את הנתבעת בעת כריתת העסקה, ובשים לב לקביעותיי באשר למוצג ת/1 ונספח א לכתב ההגנה, על מנת לשנות את השימוש והייעוד האמתיים של השירות שהוזמן ע"י התובע ולשלול את תחולתו של חוק הגנת הצרכן על נסיבותיו של המקרה שלפנינו. האם מדובר בעסקת 'רוכלות' בהתאם לסעיף 14(א) לחוק הגנת הצרכן טענה נוספת שהעלתה, כאמור, הנתבעת נוגעת להגדרתה של העסקה מושא התובענה כעסקת רוכלות. סעיף 8 לחוק הגנת הצרכן, מסדיר את הגדרתה של עסקת רוכלות בכך ש"רוכלות" היא "הצעת עסקה לצרכן מאת עוסק, או מי מטעמו, שבא שלא לפי הזמנה למקום מגוריו, שירותו הצבאי, עבודתו, לימודיו או לקרבתם, וכן לכל מקום שאינו בית עסק של העוסק או של מי מטעמו (להלן- "מקום הצרכן"), או פניה יזומה של עוסק לצרכן בכל דרך שהיא, שבעקבותיה הגיע העוסק, או מי מטעמו, למקום הצרכן כדי לקשור עסקה". הנתבעת נסמכת על עמדתה לשלילת הגדרת העסקה מושא התובענה, כעסקת רוכלות, בכך שהסוכן לה הגיע למרכז השירות שלה. אין בידי לקבל טענה זו וטוב הייתה עושה הנתבעת אם לא הייתה מעלה טיעון זה. בעדותה של נציגת הנתבעת בפניי נמסר, כי "בנוסף עשה את העיסקה בתוך מרכז שירות של פלאפון וחתם על העיסקה בתוך פלאפון ולכן לא מדובר בעיסקת רוכלות. הוא הגיע למרכז שירות מרצונו החופשי ושם חתם על ההסכם" (עמ' 3, ש' 31-32), ברם מכתב הגנתה של הנתבעת ניתן ללמוד, כי אכן גרסתו של התובע היא הנכונה, ולפיה סוכן מטעמה של הנתבעת היה אצל הלקוח, אם כי היא נמנעה מלמסור פרטים אודות אותו סוכן ואותה פגישה עם הלקוח וביקשה לסמוך אך ורק על העובדה, כי התובע הגיע למרכז השירות וחתם על ההסכם (ראו למשל האמור בסעיפים 12 ו- 20 לכתב ההגנה לעומת האמור בסעיף 16 שם ). טענתה של הנתבעת בעניין זה נטענה בעלמא, ומשכך אין בידי לקבלה. גרסתו של התובע, ולפיה ביקר אצלו סוכן מטעם הנתבעת אשר התלווה אליו למרכז השירות בקניון העמקים, לאחר קבלת הסכמתו לביצוע העסקה בתנאים שפורטו, שם נחתם ההסכם, כלל לא נסתרה. לאור זאת, אני מקבלת את גרסת התובע, ולפיה סוכן מטעם הנתבעת הוא שיזם את הפניה אליו, ומכאן מדובר בעסקת רוכלות. נותרו שתי שאלות שהמחלוקת המחייבות התייחסות. הנתבעת טוענת, כי היא שיגרה לתובע באמצעות הפקסימיליה את ההסכמים שחתם עליהם עוד באותו יום, לשני מספרי פקס שמסר התובע לנציג מטעמה (ראו עדות נציגת הנתבעת בעמ' 4 ש' 4-6; עדות התובע בעמ' 3 ש' 9-10 ובעמ' 4 ש' 17-18). התובע מכחיש קבלת הפקס. לצורך כך, צירפה הנתבעת פלט מכרטיס לקוח ממוחשב. בטקסט למשתמש נכתב, כי 'הטפסים נשלחו לפקס...'. פלט זה מלמד, כי הנתבעת רשמה בספריה כי הטפסים נשלחו באמצעות מספר הפקס הנקוב, אך אין בפניי כל אישור על שיגור הפקס בהצלחה. אף אם אניח לטובת הנתבעת, כי היא אכן שיגרה את הטפסים לתובע, הרי שמאחר וכבר קבעתי כי על העסקה חל חוק הגנת הצרכן בהיותה עסקת רוכלות והתובע הינו" צרכן", כמשמעו בחוק הגנת הצרכן, הרי שאין ליחס משקל רב לסיבת הביטול, אשר ממילא מוענקת לתובע בהתאם לחוק תוך 14 יום מיום ביצועה. כזכור, התובע נתן הודעת ביטול כבר ביום המחרת. לעניין השימוש שנעשה במכשירים, שוכנעתי כי מדובר בשימוש זעום שנעשה רק ביום מסירת המכשירים לתובע וביום שלמחרת, בהיקף מצומצם ובמטרה של ניסוי המכשירים, הא ותו לא (תאריכים 5-6.11.2011). התובע לא נהנה בפועל מההטבות שניתנו לו במסגרת העסקה, שכן הלה ביקש לבטלה יום למחרת. [ראו והשוו ת"ק (כ"ס) 18367-12-09 שלום שי רוש נ' סלקום ישראל בע"מ (13.06.10)]. [לעיון בפסיקה שהכירה בעוסק מורשה כ"צרכן" ראו והשוו: ת"א 7235/07 משעלי אברהם נ' חברת פלאפון תקשורת בע"מ (24.10.11); ת"ק (טב') 58867-10-10 בן שימול נ' תקשורת בע"מ (31.03.11); ת"ק 4432/07 פרץ מאיר נ' פלאפון תקשורת בע"מ; ת"ק 11261-06-08 דולינסקי נ' פלאפון תקשורת בע"מ (02.04.09). מנגד ראו והשוו פסיקה שבית המשפט לא מצא לנכון להחיל את דיני הגנת הצרכן על עוסק מורשה או לקוח עסקי: ת"ק (אשד') 1729/09 יעקבלב לריסה - אופטיקליניק נ' פלאפון תקשורת בע"מ (30.05.10); ת"ק (אש') 1983/09 אבי מכלוף נ' פלאפון תקשורת בע"מ (24.05.10); ת"ט (ש'- ת"א) 214622/09 פלאפון תקשורת בע"מ נ' דקל (31.01.10)). על יסוד כל האמור לעיל, מסקנתי היא כי התובע היה רשאי על-פי סעיף 14 לחוק לבטל את העסקה בתוך 14 יום מיום חתימתו על ההסכם. התובע אכן ביטל את העסקה כבר ביום למחרת, ואף מסר את המכשירים בחזרה לידי הנתבעת באותו מועד. התובע פנה שוב ושוב לנתבעת והדגיש בפנייה את דרישתו לביטול העסקה, אך הנתבעת דחתה אותו באמתלות שונות. שוכנעתי, כי השימוש שנעשה במכשירים היה לשם ניסוי בלבד שנמשך שעות ספורות בלבד מיום ביצוע העסקה ועד מועד הביטול, ביום למחרת כאמור. סוף דבר בנסיבות העניין, אני מורה על ביטול העסקה וביטול כל החיובים בגינה, זאת החל ממועד מסירת המכשירים לנתבעת בתאריך 6.7.11. כמו כן, אני מורה לנתבעת לפצות את התובע בגין עוגמת נפש בסך של 1,200 ₪ וכן לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 350 ₪ זאת תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. פלאפוןסלולר (תביעות)ביטול עסקה (הגנת הצרכן)