בפניי תביעה שהתנהלה ב"סדר דין מהיר" על סך של 50,000 ₪ בגין קניית רכב שלטענת התובע הינו בעל פגם שאינו ניתן לתיקון. טוען התובע כי בעקבות מודעה למכירת רכב מסוג רנו קליאו B בנפח 1,600 סמ"ק (להלן: "הרכב") נפגש עם הנתבע 2 (להלן: "לוגסי") שטען כי הרכב בבעלותו הפרטית (נקנה באמצעות חברת מימון), "יד ראשונה" ועבר 45,000 ק"מ בלבד. התובע בדק את הרכב במכון הנתבעת 4 ולאחר מכן פנה אל הנתבע 3 (להלן: "הוכמן") אשר לטענתו החברה שלו הינה חברה בת של הנתבעת 1 והיא זאת שמימנה את רכישת הרכב במלואו. משכך רכש התובע את הרכב תמורת סך של 59,000 ₪. לאחר העברת הבעלות ומשהוכנס הרכב לטיפול שוטף גילה התובע כי הרכב מעולם לא היה בבעלותו הפרטית של לוגסי אלא בבעלות הנתבעת 1 בלבד שהינה חברת השכרה וכי לוגסי הינו סוחר רכב. התובע גילה כי מד הקילומטרים ברכב זוייף וכי הרכב עבר למעלה מ- 125,000 ק"מ. משכך העמיד התובע את הרכב למכירה, דא עקא שלאור העובדות לעיל לא נמצאו רוכשים פרט לסוחרי רכב שהצעותיהם לא היו ראליות. משהלין התובע על הממצאים בפני לוגסי ביקש האחרון כי ימתין ליד הבנק והוא יגיע עם קונה אחר שירכוש את הרכב באותו מחיר אך לוגסי והקונה הגיעו דקות מועטות בטרם נסגר הסניף וזאת במטרה להלחיץ ולבצע את המכירה שכן הקונה הביא סכום של 47,000 ₪ בלבד, משכך העסקה לא יצאה אל הפועל. לוגסי הציע לתובע לבוא לביתו ולקבל 10,000 ₪ ולחתום על ויתור תביעות אך התובע סירב. התובע שלא שמר את טופס בדיקת הרכב בנתבעת 4 ניגש שוב למוסך ושם הבחין כי הבוחן מטעם הנתבעת 4 יושב בחברות עם לוגסי ומשביקש את פלט הבדיקה התברר כי לא עידכנו אותו בדבר אי ההתאמה בק"מ וכן במספר תקלות נוספות כגון נזילות שמן מהגיר שלא תואמות לרכב שעבר רק 45,000 ק"מ, צמיגי הרכב שונים, חישוק הגלגל מעוות ופסול ועוד. ביום 3/11/03 הגיש התובע תלונה במשטרה על הונאה וביום 30/11/04 הודיעו לו כי התיק נגנז ועליו לפעול במישור האזרחי. ביום 9/12/04 פורסם באינטרנט כי לוגסי ניצל מהתנקשות ודרוש לחקירה בחשד לזיוף ספידומטר משכך הגיש התובע ביום 20/12/04 ערר על החלטת המשטרה ליועמ"ש. מאז הרכישה טוען התובע כי הרכב רק עובר טיפולים ונמצא במוסכים, וכל פניותיו ללוגסי לביטול העסקה ולהשבת הכסף לא נענו. משפנה התובע אל חברת רנו שתמציא לו את דוח הטיפולים של הרכב טענו כי צריך אישור של הבעלים באותה תקופה רלוונטית. ביום 18/2/04 מכר התובע את הרכב בסך של 38,000 ₪. התובע טוען כי הנתבעים 1 ו-3 הטעו אותו לחשוב שהנתבע 3 שלוח ומיופה כח שלה, והנתבעים 1-3 הטעו אותו לגבי מד הק"מ של הרכב, הנתבעת 4 מכון הדרום הציגה מצג כוזב שכן אם היה המכון מגלה את הק"מ האמיתי התובע לא היה רוכש את הרכב. בכתב הגנתה טענה הנתבעת 1 כי הרכב היה בעבר בבעלותה אך ביום 21/08/03 נחתם בינה לבין חברת מיר-דן חוזה מכר בו נמכר הרכב לחברת מיר דן תמורת סך של 43,520 ₪, כשמד הק"מ הראה 160,279 ק"מ. באותו מעמד טוענת הנתבעת 1 כי לא נעשה במד הקילומטרים כל שינוי, וכך התחייבה גם חברת מיר דן. ביום 21/10/03 עם פירעון מלוא התמורה עברה הבעלות ברכב לחברת מיר דן. הנתבעת 1 הכחישה כל קשר לנתבעים 4-2. בכתב הגנתו טען הנתבע 2 כי בחודש 09/03 רכש את הרכב מחברת מיר דן שרכשה אותו מהנתבעת 1 וייפתה את כוחו להעביר בעלות בו על שם התובע. במהלך הנסיעה ברכב התברר לו כי לוח השעונים התקלקל ומבירור שערך הובהר לו כי החלפת הלוח ללוח חדש יקרה לכן רכש לוח משומש שלאחר שהורכב הראה 45,000 ק"מ. בהתאם לכך פירסם את המודעה שבעקבותיה פנה אליו התובע, לוגסי טען כי סוכם כי מאחר והוחלף לוח שעונים וזה לא הק"מ הנכון אזי המחיר יהיה 49,000 ₪ ולא 64,000 ₪. לוגסי טען כי החתים את התובע על כך, ומשראה כי התובע רציני לגבי הרכישה אמר לו כי גם אם יתגלו ליקויים נוספים ישא עבורו ב- 50% מעלותם. לוגסי הוסיף כי הציע לתובע לבדוק את הרכב ברשל"צ ליד ביתו אך התובע סירב לכך. מכיוון שכך נסעו אל הנתבעת 4, לוגסי טען כי כשהציג בפניו את ייפוי הכח מחברת מיר דן סירב התובע שתועבר הבעלות ודרש לערוך בירור במשרדי חברת מיר דן ושהחברה תעביר את הבעלות. לוגסי טען עוד כי הנתבע 3 העביר את הבעלות ברכב על שמו של התובע וזאת לאחר שהתובע וידא כי אין חוב או עיקול על הרכב. לטענתו, עלות התיקונים בבדיקה שביצעו הייתה בסך של 1,400 ₪ בלבד, לכן הציע לתובע לשאת בעלות מלוא התיקון במוסך מטעמו אך התובע רצה במוסך מטעמו שם עלות התיקון הייתה 4,000 ₪. לאחר שנתן לתובע בנוכחות אביו סך של 700 ₪ עבור התיקון ביקש התובע מלוגסי למחרת כי יוסיף עוד 1,300 ₪ (50% מ-4,000) ולאור בקשת אביו הסכים. לוגסי טען כי ניסיון ההתנקשות בו אירע עקב עיסוקו כמלווה בשוק האפור ולא בגלל זיוף קילומטרז'. גם בחקירה הכחיש את החשדות הנ"ל,ושוחרר בערבות, לטענתו אינו חייב לתובע כלום שכן זה ידע מראש את מצב הק"מ וחתם על כך בחוזה הרכישה. הנתבע 3 שהינו המנהל של חברת מיר דן (להלן: "הוכמן") טען כי כל פעולותיו נעשו ע"י החברה ולא על ידו באופן אישי, הוכמן הסביר כי חברת מיר דן רוכשת רכבים מכל חברות ההשכרה ומעולם לא מציגה עצמה כסניף או בכל קשר אחר לנתבעת 1. לטענת הוכמן הרכבים נמכרים בדר"כ לסוחרים ולא לאנשים פרטיים, לוגסי הינו סוחר מכוניות המוכר לו כ-10 שנים ושנוהג לרכוש מחברת מיר דן רכבים. ביום 21/08/03 נרכש הרכב מהנתבעת 1 ובטופס המכירה צויין כי הרכב עבר 160,279 ק"מ, לוגסי רכש את הרכב כאשר הרישיונות נשארו אצל הוכמן כערובה עד לקבלת התמורה עבור הרכב. הוכמן טען כי לא יכול לדעת מה עלה בגורל הרכב עד ליום 2/11/03 שעה שעבר לידי התובע. לא הוא שפירסם את המודעה והוסיף כי על כל רכב בחברת מיר דן יש שלט של חברת ההשכרה ממנה נרכש. הוכמן טען כי התובע לא שוחח איתו על הרכב ולא היה מעורב בלקיחת הרכב למוסך או בבחירתו ואין לו כל קשר עסקי עם הנתבעת 4. בכתב הגנתה טענה הנתבעת 4 כי הרכב נבדק על ידי מר רחמים יצחק - בוחן רכב מוסמך. טענת התובע כי נאמר לו שהרכב במצב טוב ובמיוחד המנוע וכי ההזעה בגיר מקובלת אינה אופיינית לבוחני הנתבעת שכן על הטופס נכתב שיש לבצע טיפול ויש לפנות למוסך מורשה לעמוד על חומרתם של הממצאים. טענת התובע כי מר יצחק בוחן הרכב נראה מתבדח עם לוגסי והופתע לראותו חסרת משמעות שכן מר יצחק אינו מכיר כלל את לוגסי אלא כסוחר רכב המגיע לנתבעת מדי פעם במסגרת עבודתו ולעיתים יושבים ומדברים ביניהם תוך כדי בדיקות הרכבים. מר יצחק אף הצהיר כי הכרותו עם לוגסי אינה פוגעת באמינות ובטיב הטיפול שלו ושל הנתבעת 4. על אף שהתביעה נוהלה על פי "סדר דין מהיר" ועל כן פסק דין צריך להיות מנומק בתמצית בלבד, מצאתי לנכון לחרוג מד' אמותיו של פס"ד תמציתי, לאור חשיבות הציבורית שהנני רואה בו, כהוראת תקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984. דיון: הזכות לבטל חוזה מחמת טעות והטעיה ולתבוע השבה של התמורה ששולמה על-פיו, מוסדרת בסעיפים 14 ו-15 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973, הקובעים לאמור: סעיף 14 דן בטעות ולשונו כדלקמן: "(א) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה. (ב) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה. (ג) טעות אינה עילה לביטול החוזה לפי סעיף זה, אם ניתן לקיים את החוזה בתיקון הטעות והצד השני הודיע, לפני שבוטל החוזה, שהוא מוכן לעשות כן. (ד) "טעות", לענין סעיף זה וסעיף 15 - בין בעובדה ובין בחוק, להוציא טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה". סעיף 15 דן בהטעיה ולשונו כדלקמן: "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לעניין זה, "הטעיה" - לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן". ניתן להגדיר "טעות" כפער בין דימויה של המציאות לעומת המציאות כמות שהיא. עמדה על-כך פרופ' ג' שלו בספרה דיני חוזים (מהדורה שניה, תשנ"ה) 188(להלן: "שלו"): "מחשבה או אמונה של צד לחוזה אינה ואמת מציאות. ראובן סבור שהוא קונה משמעון תמונה מקורית, בעוד שהתמורה אינה מקורית. פער זה בין המצה העובדתי, כפי שמדמה אותו ראובן, בין המצב לאשורו היא טעות" הטעות מהווה פגם תודעתי ברצון, באשר קיומה אצל אדם - לגבי הנתונים שבקיומם הוא מאמין ושעל יסודם הוא מחליט לנקוט פעולה מסוימת - פוגעת ברצון שגרם לפעולה (ד' פרידמן ונ' כהן חוזים (תשנ"ג, כרך ב') 668. להלן: "פרידמן וכהן"). קיומה של טעות מהווה יסוד קונסטיטוטיבי לא רק לעילת הביטול לפי סעיף 14 לחוק החוזים, אלא גם לזו שבסעיף 15, שכן ההטעיה נוצרת על-ידי טעות של צד אחד לחוזה, שנגרמה על-ידי משנהו (שלו, 217). הווי-אומר: "מי שלא טעה לא יכול להיות מוטעה" (ע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב בע"מ, פ"ד מ(4) 533, 541 מול א'-ב'). זאת ועוד, סעיף 14(א) לחוק - המעניק ברירת ביטול אם צד יודע או חייב לדעת על טעות יסודית של הצד האחר שגרמה לו להתקשר בחוזה - מטיל, למעשה, על הצד היודע על הטעות חובה על-פי דין לגלותה לצד השני, ומהווה, אפוא, מקרה פרטי הנכלל בגדר ההוראה הכללית שבסעיף 15 לחוק (פרידמן וכהן, 672; 814-815). עם זאת, בין סעיפים 14(א) ו-15 לחוק החוזים קיים הבדל בכל הנוגע לטיבה ולמהותה של הטעות הנדרשת לצורך כינונה של זכות הביטול: טעות המקימה עילת ביטול לפי סעיף 14 לחוק היא "טעות יסודית", שאלמלא היא לא היה הטועה מתקשר בחוזה. לעומת זאת, הטעות העומדת ביסוד עילת ההטעיה אינה צריכה להיות יסודית, אך עליה להיגרם כאמור על-ידי הצד השני. כאן הדגש הוא על הגורם המניע להיווצרות הטעות אצל הצד, ולא בהכרח על יסודיותה. ואולם, אליבא דפרידמן וכהן טעות שמקורה במצג-שווא שלא התייחס לעניין חשוב לא תספק את דרישת הקשר הסיבתי לצורך התהוותה של הטעיה, אם המצג נעשה בתום לב (פרידמן וכהן, 807-808). הטעיה מורכבת בעיקרה משתי קטגוריות חלופיות, שהן הטעיה אקטיבית ופאסיבית. הראשונה נגרמת עקב מצג-שווא, כאשר, למשל, צד ניאות להתקשר בחוזה עקב נתונים לא נכונים, שאותם מסר לו הצד השני. השנייה מקורה באי גילוי, עת צד בחר להתקשר בחוזה על יסוד טעות, בשל הימנעותו של הצד שכנגד לגלות נתונים הידועים לו ואשר ביכולתם להשפיע על החלטת הראשון אם להתקשר בחוזה אם לאו (ד' פרידמן "טעות, הטעיה ותנאים מכללא מכוח הדין" המשפט א' (תשנ"ג) 161, 162; פרידמן וכהן, 787). הקטגוריה השנייה מעוגנת בסיפא של סעיף 15 לחוק החוזים המרחיב את יסוד ההטעיה גם למצבים של שתיקת הצד השני נוכח חובת גילוי (ע"א 11/84 רבינוביץ הנ"ל, פ"ד מ(4) 539 מול ה'; שלו, 220-221). בין הקטגוריה של "מצג-שווא" לזו של "אי גילוי" קיים הבדל מהותי, הנעוץ בכך שהדין הישראלי מטיל חובה כללית לומר אמת על כל מי שמוסר לזולתו אינפורמציה, שתכליתה לשכנעו להתקשר עמו בחוזה. הפרת חובה זו, גם אם נעשית בתום לב, מקנה לצד המוטעה ברירה לבטל את החוזה (בכפוף לקיומו של קשר סיבתי בין ההטעיה ובין ההתקשרות). עם זאת, כאמור, פרטים שנמסרו מצד אחד למשנהו, בין אם קיימת חובה קונקרטית למוסרם ובין אם נמסרו בלא חובה מוגדרת, חייבים להיות נכונים ואמיתיים. אי גילוי יהווה הטעיה רק אם קיימת חובה לגלות את האינפורמציה שלא נמסרה. אף על פי כן, תיתכן השקה מסוימת בין הקטגוריות, לנוכח האפשרות שבנסיבות מסוימות יכולה שתיקה להיחשב כמצג פוזיטיבי. כך, למשל, כאשר צד בחר לגלות במשא-ומתן רק "חצי אמת" והעסקה בוצעה בעטיה (ע"א 838/75 ספקטור נ' צרפתי, פ"ד לב(1) 231, 237-238 והאסמכתאות המובאות שם; פרידמן וכהן, 792), או כאשר מדובר ב"מצג נמשך", דהיינו, מקרה שבו מצג שהיה נכון בשעתו אינו משקף עוד את המציאות לאשורה, בשל שינוי נתונים שחל לאחר עשייתו, אף שהדבר נודע לעושה המצג - בכוח או בפועל - טרם כריתת החוזה (ע"א 44/66 לקי דרייב נ' הרץ אמריקן אקספרס אינטרנשיונל לימיטד, פ"ד כא(1) 576; פרידמן וכהן, 794). לבסוף יצוין לעניין זה, כי התהוותה של הטעיה לפי סעיף 15 לחוק החוזים אינה מחייבת "כוונה להטעות" מצד המטעה. די בכך שהלה נהג בפזיזות או ברשלנות (שלו, 225; פרידמן וכהן, 784) לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בתצהירים ובסיכומי הצדדים. וכן מששמעתי את עדויותיהם, שוכנעתי כי דין התביעה כפי שהוגשה בפני להתקבל וכפי שיפורט להלן: התובע רכש את הרכב על יסוד המצג שהוצג בפניו (ובפני אביו), כאילו עבר הרכב 45,000 ק"מ. בפועל התברר כי מד המרחק ברכב זוייף וכי הרכב עבר למעשה מספר קילומטרים גדול יותר (כ-125,000 ק"מ) מזה שעליו הראה מד המרחק בפועל. מטעם הנתבעת 1 העיד מר שמעון אלעזרא (להלן: "אלעזרא") המשמש כמנהל קליטה וסחר רכב בה. עד זה טען כי ביום 21/08/03 נמכר הרכב לחברת מיר דן באמצעות הוכמן בסך של 43,520 ש"ח כשמד הקילומטרז' עמד על 160,279 ק"מ. אלעזרא העיד כי למרות המכירה הרכב נשאר בבעלות הנתבעת 1 וכי מכיר את הוכמן לאור קשריהם העסקיים, אלעזרא העיד כי "מפנה אליו רכבים המיועדים למכירה לסוחרים שאנו לא מוכרים במגרשנו שלנו ואנו מוכרים אותם ללא אחריות" ולגבי הבעלות ו/או ייפוי כח הוסיף כי " העברנו לו את הרכב, ראשית, ברגע שאם היה לו קונה נניח בתאריך אחרי חודש, היה בא ומשלים את התשלום ואז היינו נותנים לו את הייפוי כח. ברגע שאנו נותנים את הרכב לאותו סוחר, הוא יכול לקחת אותו לחזקתו. יש הסכם שהרכב ברשותו. לא מטעמנו. ברגע שהוא משלם את מלוא התמורה הוא יכול למכור את הרכב". ו" אנו לא יכולים להעביר את הרכב לבעלותו, כי הוא לא פרע את מלוא התמורה. אנחנו נותנים לסוחר את הרכב שלא יפסיד יד על הרכב. בזמנו היה חשש שיהיה עוד יד על הקונה". כשנשאל אלעזרא מדוע לא העביר את הבעלות למיר דן או להוכמן העיד כי "מעבירים לצד ג' כדי שלא יחשב לעוד יד. נהוג שהסוחרים שקונים בכדי שלא יחשב עוד יד יעבור הרכב לקונה". העד השיב כי ההסכם אכן מנוגד לנהוג במכירת רכבים (עמ' 5-1 לפרוטוקול מיום 24/05/05). כבר בנקודה זו אציין את חוסר שלוותי מהעובדה כי חברה גדולה ומכובדת נוהגת באדישות כלפי צדדי ג' בעת מכירת רכביה "הבעייתיים". היא לא מעבירה את הבעלות ברכב ומסתתרת בתואנה כי הדבר נעשה על מנת לא לפגוע בצד ג' שירכוש את הרכב לאחר שעבר "הרבה ידיים". התנערותה מכל שינוי ו"שיפוץ" שנעשה לרכב ובמד הקילומטרג' הנחזה להיות בבעלותה אינה מקובלת עלי. הוכמן העיד כי הרכבים אותם רוכש מהנתבעת 1 הינם "רכבים סוג ב', ג' ולאחר תאונה". הוכמן הודה כי הבעלות נותרה על שם הנתבעת 1 גם כש"מכר" את הרכב ללוגסי ומבלי להעביר את הבעלות ברכב וזאת בכדי לא להוריד את מחירו ולסכל את מכירתו (שם בעמ' 8). עדותו של הוכמן לוותה בסתירות ולא הייתה בלשון המעטה אמינה בעיני כך כשטען בתחילה כי לא דיבר כלל עם התובע והצהרות התובע על כך שיקריות ולאחר מכן הודה כי אמר לתובע כי הרכב נרכש מהנתבעת 1. כשנשאל הוכמן האם החתים את רזיאל (שנשלח על ידי לוגסי לאסוף את הרכב) על איזה מסמך שבו מעביר לו הרכב והוא אחראי להעביר לנתבע 2? ענה שלא. (שם בעמ' 10-9). לאורך כל הדרך, הוכמן פעל מול התובע כאדם פרטי ולא הציג עצמו כחברת מיר-דן וסבורני שהוא אינו יכול להסתתר מאחורי מסך ההתאגדות כשמדובר במתן יד בהטעיית צרכנים. מטעם הנתבעת 4 העיד מר רחמים יצחק (להלן: "רחמים") בוחן רכב במקצועו והוא שבדק את הרכב ביום 30/10/03. לטענתו, הכרותו עם לוגסי נובעת מעצם העובדה שלוגסי כסוחר רכב מגיע מדי פעם אל הנתבעת 4 עם לקוחותיו לביצוע בדיקות בטרם ביצוע עסקת המכירה והוסיף כי ". אני עושה את העבודה שלי וזה לא שייך להיכרות. את העבודה שלי אני עושה" (שם בעמ' 11). עדותו של רחמים לווה בתשובות מתחמקות כ"לא זוכר", "לא מכיר" ומתשובותיו לא שוכנעתי כי ביצע את בדיקת הרכב כנדרש. כך כשנשאל האם בדק את הצמיגים טען כי אינו זוכר משהו חריג, כשנשאל אם בדק את מערכת הבלמים ענה בתקיפות שכן. דא עקא יום למחרת הבדיקה נאלץ התובע להחליפה ואז טען רחמים כי המדובר בארוע נדיר לא לפני שטען כי "אין דבר כזה. אני לא מכיר" (שם בעמ' 12). תשובותיו של רחמים ניתנו באופן כללי והוא התחמק מלענות למקרה הספציפי של בדיקת הרכב נשוא התביעה והדבר שימש לחובתו. הנתבעת 4 הביאה לעדות גם את מר יצחק אנג'ל מומחה מתחום השמאות שאף עדותו לוותה בהתחמקות מלענות למקרה הספציפי של בדיקת הרכב נשוא התביעה והדבר לא הוסיף לאמינות עדותו. לעניין טענות הנתבע מס' 2: תקנה 214יד(ב) לתקנות קובעת כי: "במועד שנקבע לדיון יתייצבו המצהירים, אלא אם כן הורה בית המשפט אחרת; עד אשר לא הוגש תצהיר עדות ראשית שלו, לא יוכל להעיד אלא ברשות בית המשפט ומטעמים מיוחדים שיירשמו". לוגסי לא הופיע לדיון ההוכחות מיום 24/05/05 וזאת בניגוד לתקנה הנ"ל הגם שלא ביקש את רשות בית המשפט לכך. בנוסף ב"כ הנתבע 2 עו"ד סמסון הצהירה כי "לא ידעתי שמרשי לא התייצב היום. התקשרתי אליו והוא מאושפז בבית החולים בנסיבות בלתי צפויות". משכך קבעתי בהחלטתי מאותו יום כי תוך 7 ימים תמציא ב"כ הנתבע 2 לבית המשפט תעודה רפואית ערוכה כחוק ובנוסף תציין מה הסיבות שהביאו לאישפוזו של נתבע מס' 2, מתי נודע לו על סיבות אלו, ועד מתי הוא ישהה באישפוז. ביום 01/06/05 התקבלה בלשכתי בקשת עו"ד סמסון להארכת המועד להמצאת המסמכים הרפואיים כנדרש ומשכך הארכתי את המועד להגשת המסמכים עד ליום 14/06/05. ביום 16/06/05 התקבלה בלשכתי הודעת עו"ד סמסון לפיה עדיין לא קיבלה לידיה את תעודת חדר המיון וטענה כי לוגסי עבר ניתוח קיבה והתחייבה להמציא לבית המשפט בהקדם את המסמכים הרפואיים כנדרש בהחלטתי. עו"ד סמסון ביקשה כי פס"ד יינתן על סמך העדויות בתיק ומבלי שלוגסי יעיד וזאת לאור מצבו הבריאותי שכן לא ברור אימתי יוכל הנתבע להתייצב לחקירה עקב מצבו הרפואי (סעיף 6 לבקשה). ניתן לקבוע כי מקום שהמוכר הוא בעל רקע מקצועי בתחום הנדון, כגון, שמדובר בסוחר רכב, חלה עליו אף חובת גילוי מוגברת, בין משום שהקונה הפוטנציאלי סומך על שיקול דעתו ושיפוטו (פרידמן וכהן, 829-830) ובין משום קיומם של יחסי ספק-צרכן. קשר זה יכול לשמש אחד מהיסודות שלאורם ייקבע כי קיימות נסיבות המטילות חובת גילוי במסגרת סעיף 15 לחוק החוזים, גם כאשר אין תחולה להוראות חוק הגנת הצרכן (פרידמן וכהן, 834) משלוגסי עשה דין לעצמו ולא התייצב לעדות וכן לא המציא לבית המשפט אישור בדבר מצבו הרפואי לא שוכנעתי כי מצבו קשה או אנוש ואין לו להלין אלא על עצמו. בנסיבות העניין אין מנוס אלא לקבוע כי גירסת התובע לפיה לוגסי מעולם לא סיפר לו כי לוח השעונים שהיה "מקולקל" הוחלף בלוח שעונים בו הקילומטרג' נמוך בהרבה הינה אמת. כך גם אינני מאמין לגירסת לוגסי לפיה הציע לפצות את התובע בסכום של 10,000 ₪ והוא סירב לכך. התובע בטענתו לביטול ולהשבה נדרש להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין הטעות ובין החלטתו להתקשר בעסקה, הן אם מדובר בטעות שהיא תוצאה של הטעיה לפי סעיף 15 לחוק החוזים, והן אם מדובר בטעות שעליה חלות הוראות סעיף 14(א) לחוק (ע"א 1581/92 ולנטין נ' ולנטין, פ"ד מט(3) 441, 451 מול א'). דרישת הקשר הסיבתי היא לאותו חוזה כפי שנקשר. הווי-אומר: לצורך הוכחת הקשר הסיבתי הנדרש לביטול החוזה, די בכך שהקונה התקשר בחוזה המסוים עקב הטעות. לפיכך, דרישת הקשר הסיבתי באה על סיפוקה, גם אם מוכח שהקונה היה רוכש את הנכס חרף ידיעתו אודות הדבר שלגביו טעה או הוטעה, אולם הוא היה מוכן לעשות כן בתנאים מסחריים אחרים, טובים יותר עבורו, בהשוואה לתנאי החוזה המקורי. די אפוא, אם הטעות השפיעה על מתכונת ההתקשרות או על תנאיה, ואין הכרח שהיא תשפיע דווקא על עצם ההחלטה להתקשר בחוזה (פרידמן וכהן, 757-758 וכן בעמ' 758 בה"ש 418 ובעמ' 859 בה"ש 362; ע"א 119/81 שפילבנד נ' גסטהלטר, פ"ד לו(2) 99, 108 מול א'). שאלת הקשר הסיבתי נבחנת באמת מידה סובייקטיבית. השאלה היא אם הצד הטועה, הוא ולא אחר, היה מתקשר באותו חוזה. נטל ההוכחה בעניין זה מוטל עליו. עם זאת, המבחן האובייקטיבי - הבוחן את נפקותה של הטעות במשקפי האדם הסביר - מהווה כלי עזר חשוב לקביעת ממצאים בנושאים המוכרעים על-פי אמות המידה הסובייקטיביות (פרידמן וכהן, 758). הקשר הסיבתי הנחוץ לביסוסה של עילת ההטעיה הוא כפול ונדרש יחס של סובב ומסובב לא רק בין הטעות ובין ההתקשרות בחוזה, כבשתי החלופות שבסעיף 14 לחוק, אלא גם בין ההטעיה ובין הטעות. כפי שמבהירה פרופ' שלו בספרה הנ"ל (בעמ' 218): "... כאשר ההטעיה אינה מגיעה לתודעת המתקשר או שהוא אינו מניח לה להשפיע על מצב דעתו או שהוא יודע שהדברים אינם נכונים, לא מתמלא יסוד הקשר הסיבתי שבין ההטעיה לבין הטעות ולא קמה עילת ביטול בגין הטעיה". נובע מן האמור: מקום שנטענת הטעיה באי-גילויין של עובדות, כפי המקרה דנן, נדרש התובע להוכיח כי הטעות שנגרמה על-ידי אי הגילוי היא שהניעה אותו להתקשר בחוזה כמות שהוא. במילים אחרות: עליו לספק הסבר סביר ומתקבל על הדעת, מדוע לא היה מתקשר בעסקה האמורה לו ידע את שלא נאמר לו (ע"א 280/87 קופלמן נ' בינקין, פ"ד מג(2) 753, 758 מול א'). ההטעיה אינה גורמת לטעות אם הניצג יודע את האמת, זאת אפילו כאשר מדובר במקרי מרמה. הווי אומר: כאשר צד אחד מסר ביודעין לצד השני עובדות כוזבות, אך הצד השני ידע את העובדות לאמתן או שהן נודעו לו טרם כריתת החוזה, יש בכך כדי לנתק את הקשר הסיבתי להטעיה. דין זה יחול גם במקרה של עצימת עיניים מצד הניצג. מנגד לכך, הימנעות מבירור עקב רשלנות גרידא אינה מנתקת את הקשר הסיבתי (פרידמן וכהן, 855-856). היטיב לתאר זאת בית המשפט בע"א 338/85 שפיגלמן נ' צ'פניק (פ"ד מא(4) 421, 427-428. "רמאי אינו יכול להנצל מתוצאות רמאותו, מפני שהצד שכנגד היה יכול לגלות את האמת (ולא גילה אותה בפועל). רק אם הצד שכנגד ידע את העובדות הנכונות ידיעה של ממש, כי אז יש לזכות את הצד שלא הזכיר אותן עובדות במשא-ומתן". הקשר הסיבתי בין ההטעיה ובין הטעות עשוי להישלל גם באותם מקרים שבהם הניצג אינו סומך כלל על המצג ומעדיף לבדוק את הנושא בעצמו. או-אז הטעות אינה נובעת מן ההטעיה, אלא מן העובדה שהבדיקה שערך הניצג, בעצמו או באמצעות אחרים, לא הייתה מוצלחת. דברים אלה ניתן לסייג בכך, שאם במצג היה כדי לגרום לניצג לבצע בדיקה חלקית או שטחית, כמו גם להקהות את שיקול דעתו בתהליך הבדיקה, כי-אז ניתן לראות את הטעות כנובעת מההטעיה. ואכן, לא מן הנמנע שבדיקה עצמאית אינה קונקלוסיבית לקיומו או להעדרו של קשר סיבתי, באשר החלטתו של המתקשר עשויה להתגבש על יסוד שורה של נתונים, הכוללים הן את הצהרותיו של הצד השני והן את תוצאות הבדיקה שערך בעצמו. לדעת המלומדים פרידמן וכהן, די בכך שההצהרה הבלתי נכונה שימשה אחד מהגורמים אשר הביאו לטעות, כדי למלא אחר דרישות סעיף 15 לחוק החוזים. הדברים אמורים ביתר שאת אם ההטעיה נעשתה במרמה, שאז קמה חזקה הניתנת לסתירה, לפיה הניצג סמך על המצג שנעשה וכי הקשר הסיבתי בין הטעות ובין ההטעיה לא נותק חרף בדיקותיו העצמאיות (שם, 857-859). מקובלת עלי גרסת התובע, שהוא לא היה רוכש את הרכב במצבו אילו ידע שהרכב עבר מספר קילומטרים הגבוה בהרבה מזה שהראה מד האוץ בעת הרכישה וכך גם אם היה מודע למצבו המכני של הרכב. אי הגילוי המפורש של הנתבע 2 בדבר מספר הקילומטרים אותו עבר הרכב, עולה כדי התנהגות בחוסר תום לב בכריתת החוזה. עדי התביעה היו מאד אמינים בעיניי ועדויותיהם היו קוהרנטיות והשתלבו עם מהלכים ההגיוני של הלך הדברים. שוכנעתי כי התובע לא מסוג האנשים הששים להגיע לבית המשפט ואם עשה זאת, עשה זאת בכדי לעמוד על זכויותיו החוקיות ולא בכדי לסחוט אף אחד או להתעשר שלא כדין. הנני מאמין לאביו של התובע שהעיד כי לאחר שיצא לפנסיה רצה לקנות לבנו (התובע) רכב וזאת באמצעות כספי הפנסיה וללא כל הלוואה ולכן שילם ללוגסי סך של 59,000 ₪ במזומן ולא את הסך של 49,000 ₪ כפי שניסתה לטעון ב"כ הנתבע 2. שוכנעתי כי לוגסי ניצל את תמימותו של מר טוביאס וכך הצליח לשכנעו כי הרכב בבעלותו של לוגסי כשהוא מיופה כח מטעם הנתבעת 1 ולכן עדיין לא שונתה הבעלות. כך גם לגבי הבטחתו של לוגסי כי לאחר שהרכב יעבור בדיקה ואם יימצא ללא תקלות יסדיר את עניין הבעלות ולדידי, בכך יש חיזוק לטענה כי לוגסי "הצליח" להעביר את הרכב ללא תקלות. מר טוביאס העיד כי לאחר רכישת הרכב התגלו בו תקלות רבות שבעקבותיהן "הוקפץ" על ידי התובע על מנת לחלצו ובפעולות החילוץ הללו נרגמו להם הוצאות רבות. מטעם התובע הובא לעדות מר עידן ויקטור שמאי במקצועו שהעריך את מחירו של הרכב בסך של 35,836 ₪ בלבד, והעיד כי בחוות דעתו התייחס לפגמים המעשיים שהיו ברכב ולא לפגמים התאורטיים שיכולים להופיע. שוכנעתי מחוות דעתו כי חישב אחד לאחד את הליקויים והפגמים שהיו ברכב והמחיר שנתן ריאלי לדידי. הנני סומך בשתי ידיי על עדותו של המומחה הנ"ל אשר ביסס את חוות דעתו על בסיס איתן. שוכנעתי מעדותו של התובע כי לוגסי עשה עליהם רושם אמין שכן נפגש עימו בלווית אביו בדירתו של לוגסי וכי הסביר להם שרכש את הרכב לאשתו במימונה של הנתבעת 1. התובע העיד בתקיפות כי מעולם לא חתם עם לוגסי על הסכם לפיו רכש את הרכב בסך של 49,000 ₪ והראייה שמסמך כזה לא הוצג. לטענת התובע לא יכל להנות מהרכב לאור התקלות המרובות בין היתר במערכת הבלמים במערכת ההילוכים. חובת הגילוי מהווה אחת ההשתקפויות המובהקות של עיקרון תום הלב. "סעיף 12 לחוק החוזים קובע את החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה. מחובה כללית זו נגזרת גם חובת גילוין של עובדות מהותיות במהלך המשא ומתן. הפרתה של חובת הגילוי לפי סעיף 12 מהווה הטעיה, על פי הסיפא של סעיף 15". (ג' שלו, דיני חוזים, עמ' 221, 223). הנני קובע שהן נתבע 2 והן יתר הנתבעים נהגו בחוסר תום לב וגרמו בסופו של דבר, במידה זו או אחרת, לנזקים לתובע. סופו של דבר: לאור כל האמור לעיל הנני מקבל את התביעה במלואה. שוכנעתי כי הנתבעים עשו "יד אחת" במעשיהם או במחדליהם, במודע או באדישותם לתוצאה אליה נקלע התובע בכדי למכור לו רכב פגום במחיר של רכב משומש במצב טוב. אין דעתי נוחה מהעובדה שהבעלות ברכב עוברת "מספר ידיים" ואילו הלקוח אינו יודע זאת ומקבל מצג כאילו רוכש את הרכב מהחברה המבוססת והמוכרת כנתבעת 1 ובמחיר גבוה מהמחיר המשקף את מצבו של הרכב. שוכנעתי כי לאור הכרותו של הנתבע 2 עם עובדי הנתבעת 4, הרכב הנדון עבר את הבדיקה במצב טוב בהרבה מאשר מצבו האמיתי. חלוקת האחריות בין הצדדים צריכה להתבצע לפי הפגם המוסרי של כל אחד מהם בעוול שנגרם לתובע. לכן הנני מחלק את הנזק כך שלוגסי יישא באחריות של 60% מסך התביעה, הנתבעת 1 ב - 10% מסכום התביעה ואילו הנתבעים 4-3 ישאו באחריות של 15% כ"א. בנוסף ישלמו הנתבעים 4-1 לתובע את הוצאות המשפט וכן סך של 1,500 ₪ + מע"מ כ"א בעבור שכ"ט עו"ד. באם לא יישולם סך כלשהו מהאמור לעיל תוך 30 יום מהיום. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל. למען הסר ספק, מובהר כי חיובי הנתבעים הוטלו לחוד וכל נתבע אשר ישלם את חלקו מופטר מהחיוב על פי פסק הדין. רכברכב משומשביטול עסקה (רכב)קניית רכב