1. רקע עובדתי התובעים, הינם אנשים מבוגרים (כיום התובע בן 78 והתובעת בת 73, כאשר האירועים הרלוונטיים היו לפני כארבע שנים ואז גילם היה נמוך בהתאמה), אשר הוטעו ע"י חברות לשיווק יחידות נופש (דיברסיון אינבסטמנט ל.ט.ד. + וי.אם.סי בע"מ) (להלן: "בית העסק" או "חברות הנופש"), לחתום על חוזה לרכישת יחידת נופש, כאשר הובטח להם, כי יוכלו ליהנות משהיה בת שבוע במלון היוקרה "קמפינסקי" בבודפסט, ללא כל תמורה כספית נוספת; התובעים, כיוצאי הונגריה, אשר נוסעים כמדי שנה לבודפסט, רכשו לפיכך את תעודת יחידת הנופש, כמי שמאפשרת להם שהייה במלונות יוקרה ובראש ובראשונה מלון "קמפינסקי" בבודפסט. התובעים חתמו על חוזה לרכישת יחידת הנופש, ביום 08.01.02, בעלות של 43,605 ₪ וביקשו לשלם סכום זה ב- 36 תשלומים באמצעות כרטיס אשראי שהונפק לתובע ע"י הנתבעת, שהיא חברה לכרטיסי אשראי וחברה בת של בנק-לאומי לישראל בע"מ. כבר באותו יום של חתימת החוזה, הגיעו התובעים למסקנה, כי אין להם עניין ביחידת הנופש שרכשו ועל כן, התקשרו לבית העסק (חברות הנופש) ודרשו לחזור בהם מהעסקה; בית העסק סירב לבטל את החוזה, תבע תשלום קנס-ביטול שלא כדין (בגובה 2,500$); מאחר והתובעים לא רצו לשאת בעלות הביטול, ביקשו הם לשקול זאת בשנית. ביום 11.03.02, קיבלו התובעים לביתם, תעודת בעלות של יחידת הנופש שרכשו, רשומה על שמם וכן עותק מרשימת האתרים שהובטחו להם כאתרי יוקרה. התובעים הבינו, כי כל האתרים שהובטחו להם כאתרי יוקרה, הם בעצם אתרים ספורטיביים ולא אתרי יוקרה המתאימים לגילם, כפי שהובטח להם, וכן שמלון "קמפינסקי" כלל לא מופיע ברשימת אתרים זו. ביום 29.04.02, פנו התובעים לנתבעת, טלפונית, לברר את האפשרות לביטול המשך התשלומים לחברות הנופש על-ידם, וזו האחרונה, באמצעות נציגה, שלחה לתובעים את סעיפי החוק המתייחסים לביטול עסקת יחידות נופש (סעיפים 14א + 14ב לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 - להלן: "חוק הגנת הצרכן"). ביום 06.06.02, פנה התובע סופית במכתב לנתבעת, בו דרש במפגיע הפסקת התשלומים על-ידו, היות ובית העסק הוליך את התובעים שולל ובפועל מסר להם רשימת אתרי נופש שאינם מתאימים לגילם (אנשים בני 70+ כאמור). תגובת הנתבעת מיום 11.06.02, הייתה שהיא מנועה מלבטל את העסקה כיוון והפניה של התובעים לא נעשתה לבית העסק משך 14 יום מיום חתימת חוזה יחידת הנופש או קבלת טופס גילוי נאות (המאוחר ביניהם), או כי פניית מחזיק הכרטיס (התובע) לחברת האשראי (הנתבעת) לא נעשתה תוך 30 יום ממועד חתימת חוזה יחידת הנופש או קבלת דף גילוי נאות (לפי המאוחר). כפי שיפורט בהמשך, לא נאמר ע"י הנתבעת, בשלב זה דבר וחצי דבר, כי מדובר ב"עסקת קרדיט" ובשל כך מנועה הנתבעת מלבטל את החיוב בתשלומים (טענה זו עלתה לראשונה במכתב הנתבעת מיום 28.10.03). כיוון שהתובעים היו בדעה, כי מאחר ולא נמסר להם טופס גילוי נאות וכיוון שרומו, כתב ב"כ התובעים לנתבעת מכתב נוסף ביום 01.09.02, ונענה במכתב הנתבעת מיום 23.09.02 בתשובה החוזרת, בצורה זו או אחרת, על תשובתה במכתבה הקודם, אולם מוסיפה ששאלת תוקפו של טופס הגילוי וטענת המרמה, הינן טענות אשר צריכות להיות "מופנות כנגד בית העסק ומקומן בבית המשפט". ביום 30.07.02, הוגש ע"י התובעים, כתב תביעה נגד חברות הנופש ונגד כפיר וענונו. ביום 24.09.03, ניתן פסק-דין על-ידי בת.א. 191148/02, כנגד חברות הנופש, ובו נקבע, כי התובעים פנו לבית העסק לביטול העסקה במועד, קרי מייד כאשר חזרו לביתם מהפגישה בה הוחתמו על חוזה רכישת יחידת הנופש, ומכאן, בין היתר, שהפנייה לביטול לבית העסק, נעשתה במסגרת הזמן שהוקצב בחוק לביטול עסקת נופש (14 יום); פסה"ד הגיע לידי הנתבעת ביום 01.10.03. ב"כ התובעים, פנה מייד עם קבלת פסה"ד הנ"ל אל הנתבעת, במכתב מיום 08.10.03 ותבע, לאור ביטול העסקה, ולאור התכתובת הנ"ל עם הנתבעת, להחזיר את הכספים שנגבו על ידה מעם התובעים, ולהפסיק את גביית הכספים. תשובת הנתבעת מיום 28.10.03 הייתה, כאמור, כי ממצאי פסה"ד אינם מעניינה, היות והם במישור היחסים שבין התובעים ובית העסק; כמו כן, העלתה הנתבעת לראשונה, כי העסקה שבוצעה הייתה עסקת קרדיט, על-פיה זוכה כבר בית העסק במלוא סכום העסקה ולפיכך, עצירת חיובי הנתבעים, אינה עצירת תשלומים לבית העסק בגין העסקה, אלא עצירת החזר-הלוואה שהעמידה הנתבעת לתובעים (להלן: "עסקת קרדיט" או "תשלום קרדיט"). הערה בשולי הדברים, למקרא סיכומי הצדדים, חומר הראיות שבתיק וכתבי הטענות, למדתי, כי התובעים לא ציינו ולא האירו, כי בפניי תלויה ועומדת התביעה שלהם (ת.א. 191148/02 הנ"ל). בתביעה זו, נתבע עובד בית העסק באופן אישי, בשם כפיר וענונו, בעילת תרמית - בגין האירועים הקשורים עם חתימת החוזה וההליכים הקשורים לכך; הצדדים בתביעה הנוספת, הסכימו ביום 30.04.06, כי יש להמתין בתיק זה לסיום ההליכים עד למתן פסה"ד בתובענה שהוגשה נגד לאומי קארד. סברתי שיהיה נכון, להביא עובדה זו, בפרק הרקע העובדתי, כדי שהתמונה תהיה שלמה, הגם שעובדה זו אינה קשורה ישירות לעניין הנדון בתיק זה ובודאי שאין בה, כדי לשנות את המסקנות וההכרעה. 2. טענות הצדדים לטענת התובעים, לנתבעת לא הייתה הזכות לחייב אותם בכספי העסקה שלפנינו ממספר טעמים; טעם ראשון - התובע לא חתם עם בית העסק ולא נתן הסכמתו לעסקת קרדיט. בין התובע לנתבעת לא היה ולא נחתם "חוזה כרטיס חיוב", בניגוד לקבוע בסעיף 2 לחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו-1986 (להלן: "חוק כרטיסי חיוב"); משכך, לא ניתן לחייבו בעסקת קרדיט ולא היה מקום ממנו יכול היה התובע ללמוד על ההגדרה של עסקת "קרדיט פלוס" על-פיה חייבה הנתבעת את התובע (קרי: זיכוי בתשלום אחד של בית העסק, תוך הלוואה וחיוב בתשלומים ללקוח). טעם אחר - הנתבעת לא עמדה בתנאים האמורים בסעיפים 14א ו-14ב לחוק הגנת הצרכן (תנאים ספציפיים ביחס ליחידות נופש). המחוקק מאפשר לצרכן לבטל עסקה, לפי סעיף 14א, תוך 14 יום ממועד חתימת חוזה בין הצדדים או מיום קבלת טופס גילוי נאות, לפי המאוחר; מכאן, שיש צורך, גם בחוזה חתום וגם בטופס גילוי נאות, כדי להכשיר את העסקה, כשכוונת המחוקק שחברת האשראי אמורה, במקרה המיוחד של יחידות נופש, לקבל ראיות על קיום העסקה. על-פי סעיף 14ב' לחוק הגנת הצרכן, לא יחייב מנפיק כרטיס האשראי את הלקוח בסכום החיוב, לפני שחלפו 30 יום לפחות מהמועד בו הופקד בידיו מסמך המעיד על העסקה בין הלקוח ובין הספק. לפיכך, ה"מסמך" שהיה על הנתבעת לקבל הם שני מסמכים - גם החוזה וגם טופס הגילוי הנאות, שכן בהעדר אחד מהם, לא נכנס כלל מנין הימים שמגביל את התובעים מלבטל את העסקה, עפ"י סעיף 14א. גם אם תתקבל טענת הנתבעת, כי "המסמך" הנדרש, אינו החוזה וטופס הגילוי, אלא שובר העסקה עליו חותם כל אדם שמבקש לבצע עסקה באמצעות כרטיס אשראי, הרי שגם שובר כזה לא היה בידיה של הנתבעת ובענייננו, לא הופקד שום מסמך בידי הנתבעת. היות וכך, לא נפתח "מרוץ" התקופה בה ניתן ללקוח (לתובע) לבטל את העסקה. טעם נוסף - הנתבעת לא עמדה בסעיף 10 (א) לחוק כרטיסי חיוב. עפ"י הסעיף האמור, בעסקה ובה תשלומים נדחים, מקום שבו הודיע הלקוח בכתב למנפיק כרטיס האשראי, שהנכס שנרכש באותה עסקה לא סופק לו ושהוא ביטל את העסקה, יפסיק המנפיק, בהקדם האפשרי, לחייב את הלקוח בשל אותה עסקה. היות והתובעים הודיעו לנתבעת על כשלון תמורה וביטול העסקה, עוד ביום 29.04.02, אך גם אם יום זה לא ייחשב כהודעת ביטול, הרי אין ספק שמכתבו של התובע מיום 06.06.02 היא הודעת ביטול כדת וכדין, היה על הנתבעת לעצור את החיוב בתשלומים, עוד באותו היום. העובדה שהנתבעת החליטה על בסיס דווח כוזב מצד בית העסק (חברות הנופש) להתייחס לעסקה כ"עסקת קרדיט" (תשלום אחד לבית העסק וחיוב התובע בתשלומים לשיעורין הנושאים ריבית, כאמור), אינה יכולה לפעול לחובת התובע, במיוחד לאור העובדה, כי הנתבעת הסתמכה על דיווח כלשהו מבית העסק, ולא טרחה לעיין בשובר או במסמכים אשר יצרו את העסקה. מכאן, מיום 06.06.02, לכל המאוחר, הייתה אמורה הנתבעת, להפסיק לחייב את התובעים, מכוח סעיף 10 (א) לחוק כרטיסי חיוב. טעם אחרון - הנתבעת לא התנהגה בתום-לב ופעלה ברשלנות כלפי התובעים. הנתבעת התרשלה באי קבלת מסמך לגבי העסקה שלפנינו ומטעמיה התועלתיים בלבד, החליטה לסווג את העסקה, במה שמוגדר אצלה "עסקת קרדיט". כאשר ביקשו התובעים לבטל את העסקה, לא טרחה הנתבעת לבצע בדיקה של ממש של טענותיהם. למרות פניותיהם של התובעים לנתבעת, עוד ביום 29.04.02 ואח"כ ביום 06.06.02, להפסקת התשלומים לבית העסק, לא טרחה הנתבעת להתייחס לאמור, ובמכוון העלימה מהתובעים, כי סיווגה את העסקה כ"עסקת קרדיט". רק אחרי פניות חוזרות ונשנות של ב"כ התובעים להפסקת התשלומים, הואילה הנתבעת ביום 28.10.03 (כשנה וחצי אחרי בקשת התובעים לביטול העסקה ולהפסקת התשלומים) לציין כי בפניה "עסקת קרדיט" ועל התובעים להחזיר לה את ההלוואה, בעוד בית העסק קיבל כבר מידי הנתבעת את סכום העסקה במלואה. התובעים לא ידעו ולא יכלו לדעת מהי עסקת "קרדיט פלוס", שכן כאמור, לא חתמו על חוזה כרטיסי אשראי עם הנתבעת, בו מוגדר המושג. לטענת הנתבעת, בנסיבות שלפנינו, לא חלים סעיפים 10 לחוק כרטיסי חיוב וסעיף 14ב לחוק הגנת הצרכן; ראשית, לעניין חוק כרטיסי חיוב - על-מנת להיכנס בגדרי סעיף 10 לחוק כרטיסי חיוב, יש להראות כישלון תמורה. הסיבה בגינה ביקשו התובעים לבטל את העסקה לא הייתה נעוצה בכישלונו של בית העסק לספק יחידת נופש, אלא משום שהתובעים טוענים, כי הובטחה להם יחידת נופש בעלת תכונות מסוימות וכי בית העסק הטעה אותם. העובדה שהתובעים טוענים, כי הוטעו ורומו ע"י בית העסק, אינה מוסיפה דבר לזכאותם לעצירת חיובים, מכוח סעיף 10 לחוק כרטיסי חיוב. היות ותנאי בסיסי להתקיימותו של סעיף 10 האמור לא חל מלכתחילה, הרי שלא היה על הנתבעת, בשום שלב שהוא, לפתוח כלל בהליכים לבירור לפי סעיף 10. נציגיה של הנתבעת אינם נדרשים אלא לבחינת השאלה הפשוטה - האם במסגרת העסקה סופק נכס כלשהו - אם לאו, הא ותו לא. שנית, לעניין סעיף 14ב לחוק הגנת הצרכן - חוק הגנת הצרכן אינו חל על תאגידים בנקאיים ובכלל זה על חברות המנפיקות כרטיסי אשראי, אך לאור העובדה, כי הנתבעת בחרה לפעול לאורו של סעיף 14ב לחוק הגנת הצרכן, הרי שהנתבעת מתייחסת לסעיף זה לגופו. על הנתבעת, כמנפיקת כרטיסי אשראי, מוטלת משימה ברורה ופשוטה - במקרה של עסקה ביחידת נופש, עליה להשהות את חיובו של הלקוח ב - 30 יום לפחות. במקרה בו הלקוח הודיע, במסגרת אותם 30 ימים, כי ביטל את ההסכם בהתאם לזכויותיו על-פי סעיף 14א(ג) - אל למנפיק (לנתבעת) לחייבו. במילה "מסמך" המופיעה בסעיף 14ב הכוונה היא לשובר העסקה עליו חותם כל אדם שמבקש לבצע עסקה באמצעות כרטיס אשראי, ולא כפי שטוענים התובעים, כי הכוונה היא לחוזה ולטופס הגילוי הנאות. ה"שובר" המדובר, הינו מסמך בעל ערך ראייתי בלבד להוכחת העסקה ולא ערך קונסטיטוטיבי. מכאן, גם אם לתובע עומדת הזכות לבטל את החוזה עם בית העסק בהתאם לסעיף 14א, הרי שלאחר שעברו 30 ימים מיום הגעת ה"מסמך" לידי הנתבעת, זכות זאת עומדת לתובעים רק במישור היחסים שבינו לבין בית העסק, ובשום מקרה לא בינו ובין הנתבעת (חברת האשראי). העובדה כי שובר חתום לא הגיע לידי הנתבעת, אינה מעלה ואינה מורידה בעניין זה, היות ועל-פי המציאות הטכנולוגית הקיימת כיום, "הפקדת מסמך" אינה אלא שידור קובץ העסקאות, והמסמך אינו אלא קובץ העסקה שמועבר בתקשורת אלקטרונית בין הסולק ובין המנפיק (הנתבעת) ואשר החליף את השובר הידני שהיה פעם. את שובר הנייר הידני שהיה נהוג פעם, החליף שידור של קובץ עסקה בתקשורת אלקטרונית - מבית העסק לחברה הסולקת (ולא לחברת האשראי המנפיקה); על מנפיקת כרטיסי האשראי לעכב את מועד החיוב של הלקוח בעסקאות ביחידות נופש לפחות 30 יום לאחר שנקלטה במערכותיה העסקה - כפי ששודרה אליה במערכות תקשורת אלקטרוניות. בנוגע להעדרו של חוזה כרטיס חיוב, טוענת הנתבעת, כי העלאת טענה שכזו, לאחר למעלה מ - 5 שנים בהם התובע משתמש בכרטיס האשראי שלו, הינה חסרת תום-לב והתובע מושתק מלהעלותה; דרישת החתימה בחוק כרטיסי חיוב, אינה דרישה קונסטיטוטיבית, מטרת המחוקק בסעיף 2 לחוק זה הייתה, למנוע מצב של הנפקת כרטיסים והפצתם ללא דרישה; משהתובע השתמש בכרטיס במשך שנים, לא ברור כיצד הוא יכול כיום לטעון, כי מבין כל החיובים עפ"י כרטיס האשראי, דווקא את החיוב נשוא התביעה הוא מבקש שלא לכבד - וזאת בהסתמך על העדרו, כביכול, של חוזה ההצטרפות. באשר לטענת התובעים, כי לא ידעו מהי עסקת "קרדיט פלוס", גם אם יש בה שמץ אמת, הרי שאין בה כדי להעלות או להוריד לעניין שאלת חבותה של הנתבעת בתביעה דנן, שכן אין כל קשר בין סיווג העסקה ככזו לבין זכותו של התובע לבטל את חוזה יחידת הנופש. סיווגה של העסקה כ"עסקת קרדיט" נעשה בהסתמך על דיווחים של בית העסק לסולק, ולא על סמך החלטתה של הנתבעת. מעבר לצורך אף הוכח בפני ביהמ"ש, כי התובעים קיבלו פירוט מסודר של חשבונות כרטיסי החיוב שלהם, הוכח גם כי בעבר ביצעו התובעים עסקאות קרדיט. לסיכום טענותיה, כותבת הנתבעת, כי אין לכחש, כי המקרה נשוא התביעה דנן הינו מקרה מצער; אולם יחד עם זאת, העובדה כי התובעים לא הצליחו לגבות את כספם מבית העסק שרימה ועשק אותם (לאחר שניהלו כנגדו תביעה בבית משפט זה), אינה מקנה או מוסיפה להם עילות תביעה כנגד הנתבעת. 3. המחלוקת העיקרית בפנינו מקרה מצער, של זוג קשישים שביקש בערוב ימיו ליהנות מכספו, ונפל בידיהם של חברות ליחידות נופש, שהגם שניתן כנגדן פס"ד, המורה על ביטול העסקה, הן מתחמקות מביצועו. המחלוקת שבין התובעים לנתבעת, נובעת בעיקר מכך שמחד, התובעים טוענים, כי התחייבו לשלם בגין עסקת יחידת הנופש ב - 36 תשלומים שווים, אשר ניתן יהא לעצור אותם בכל שלב, באם יהיה צורך בכך, בעוד שהנתבעת (והחברה הסולקת מטעמה) סיווגה את העסקה, לטענתה, כ"עסקת קרדיט", לפיה שולם במלואו סכום העסקה לבית העסק והחיוב בתשלומים הפך להחזר הלוואה שלצידה ריבית. כפי שיפורט בהמשך, הצדדים הקדישו דברים וטיעונים לא מעטים, לשאלה האם הייתה זו עסקת קרדיט ,או עסקה בתשלומים. מפאת חשיבותה של שאלה זו להכרעתי כאן, אני מוצא לנכון להדגיש ולהאיר כבר עתה, כי המונח "עסקת קרדיט" או "קרדיט פלוס", אינו לקוח מהוראת חוק הנוגעת לעניין הנדון, אלא מחוזה הצטרפות שעל הלקוח לחתום עם המנפיקה, ובענייננו לא נחתם ולא קיים חוזה שכזה. 4. דיון דרך כלל, כשמתגלעת מחלוקת בין לקוח לבין בנק או חברת כרטיסי אשראי, האחרונים מבססים טיעוניהם, על הוראות החוק והחשוב מכך, על מסמכים וחוזים שנחתמו והוחלפו בין הצדדים, ערב ההתקשרות ביניהם או בסמוך לביצוע הפעולה (כמו מסמכי פתיחת חשבון, חוזי הצטרפות ,כתבי ערבות,מסמכים עליהם חתם הלקוח כמו טופסי הפקדה שוברים וכד') והלקוח מעלה טענות וטיעונים בע"פ, כנגד אותם האסמכתאות. כאן במקרה מיוחד זה, במידה רבה התהפכו היוצרות והנתבעת מנסה להסביר חסרונם של אותם החוזים והאסמכתאות בנימוקים שונים. התמודדות הצרכן עם הבנקים או עם חברות האשראי אינה קלה, בלשון המעטה, וקושי זה מתעצם, כאשר בבסיס העסקה, מצויה חברה המוכרת יחידות נופש לאזרחים, שהינם לעיתים מוגבלים או נתונים להשפעות כאלה ואחרות. כפי שיפורט בהמשך, בתי המשפט ובעקבותיהם המחוקק, ראו לנכון, לנסות ולגונן על הצרכן בייחוד בעסקאות שכאלה ולכן חוקקו מספר הוראות חוק, שברובן הו ברורות וחד משמעיות ובחלקן יש לפרשן. כך או כך, בתיק שבפניי, נמצא כי, בכל אחד מהשלבים, חסרו לנתבעת אסמכתאות הנדרשות על-פי החוק, לביצוע העסקה, או לאפשרות שלא להיענות לבקשת הלקוח (התובע) לבטלה. חוק כרטיסי חיוב וחוק הגנת הצרכן הנתבעת לא עמדה בדרישות החוקיות הרלוונטיות לענייננו (חוק הגנת הצרכן וחוק כרטיסי חיוב), בכך: א. שלא החתימה את התובע על חוזה לשימוש בכרטיס חיוב, בניגוד להוראת ס' 2(א) לחוק כרטיסי חיוב; ב. שלא היו בידיה, הסכם הרכישה וטופס גילוי נאות, בניגוד להוראות ס' 14 א' ו- ב' לחוק הגנת הצרכן. ג. שלא היה בידה "שובר העסקה" כשהוא חתום, כאשר לטענתה, מסמך זה מספיק לעניין סעיפים 14 א' ו-ב' לחוק הגנת הצרכן. הוראות החוקים האמורים, הינן הוראות מיוחדות, אשר מטרתן כאמור, הגנה על הצרכן; בחוק כרטיסי חיוב המחייב קיומו של חוזה כרטיס חיוב ומחויבת חתימה על אותו חוזה - קיימת הגנה לצרכן בהטלת חובה על המנפיק ליתן הסברים כתובים אודות חובותיו וזכויותיו של הלקוח תוך החתמת הלקוח כי הבין נפקות שימושו בכרטיס החיוב; בפרשנותם של חוזי כרטיסי חיוב, שהינם חוזים צרכניים, בהם אליבא פרופ' גבריאלה שלו, קיים פער בעמדות המיקוח של הצדדים, כשמצד אחד עומד הספק "הגדול" ומולו הצרכן "הקטן", אי השוויון טבוע בהם וטעון תיקון, וכפועל יוצא מכך, בכל מחלוקת יש ללכת לטובת הצרכנים, בכפוף לכללי הפרשנות הרגילים בחוזים; ומכאן בענייננו, אף מתחדדת החומרה, בהעדרו של חוזה כאמור בכלל. בחוק הגנת הצרכן - כאמור, עקב ריבוי התקלות בעסקאות למכירת דירות נופש, ועקב ריבוי פסקי הדין שניתנו בעסקאות מסוג זה, נקט המחוקק, תוך ניסיון לגונן על הלקוח התמים, בצעד חריג, כשקבע הוראות ספציפיות, שהן בבחינת LEX SPECIALIS, לאפשרות לחייב את הלקוח בגינן ולאפשרות לבטל עסקאות אלו. חזקה על הנתבעת ועל חברות כרטיסי האשראי, כי הן ערות להוראות אלו ולרמת הסיכון המסחרי הכרוך בעסקאות שכאלו, ולפיכך עליהן לנהוג במשנה זהירות ולקיים בדווקנות את ההוראות הספציפיות האמורות. הנתבעת טענה כפי שיפורט, כי הוראות חוק הגנת הצרכן אינן חלות עליה, אך באותה נשימה היא טענה, כי היא פעלה על פי הוראות אלו וסירובה לפניות התובעים, לבטל את העסקה, התבססה על כך שהתובעים אינם עומדים בתנאי חוק הגנת הצרכן, לביטול העסקה. בניגוד לטענת הנתבעת, חוק הגנת הצרכן, בסעיפים 14א' ו- 14ב', הוחל על חברות כרטיסי אשראי באופן ברור; סעיף 14ב' מתייחס ל"מנפיק" והוא מפנה לחוק כרטיסי חיוב, כך שחלותו על חברות כרטיסי אשראי, הינה ברורה; אינני שולל את הפרשנות שחוק הגנת הצרכן בכללותו אינו חל על הנתבעת, אך בוודאי שהוא חל, מקום שיש אזכור כאמור לעיל, תוך הפנייה ל"מנפיק" ולחוק כרטיסי חיוב; בניסיונה של הנתבעת לחמוק מחלות החוק עליה, יש משום תמיהה, היות ולא רק שפרשנות החוק סותרת את טענתה כאמור, אלא שגם במכתביה לתובעים, כמו גם בסיכומיה, היא "אחזה ונתלתה" בהוראותיו, ובלאו הכי מפנה ומתייחסת לחוק זה ופועלת על-פיו, משום ש"בחרה לפעול לאורו של סעיף 14ב' לחוק הגנת הצרכן". לאור האמור, הוראות החוקים הנ"ל, הינן הוראות צרכניות, הבאות להגן על הצרכן, מקום לו הוא זקוק להגנה, ומשכך יש לנהוג וללכת לאורן בצורה קפדנית ודווקנית, ולא כך נהגה הנתבעת בענייננו; חשיבותן של הוראות צרכניות אלו ואי- עמידתה של הנתבעת בדרישותיהן - צריכים להוביל כבר עתה לתוצאה לפיה תתקבל התביעה במלואה, כבר בשלב מוקדם זה של הדיון, אך היות והצדדים העלו, כל אחד מצידו, נימוקים וטעמים נוספים בגינם יש לקבל או לדחות את התביעה, הרי שלמעלה מן הצורך, בחנתי וסקרתי גם טיעונים אלו והגעתי למסקנה, שגם בהם אין להועיל לנתבעת, וכי דין התביעה במקרה מיוחד זה - להתקבל. 5. עסקת קרדיט או עסקת תשלומים רגילה כאמור, המחלוקת העיקרית בין הצדדים הינה בשאלה, האם לפנינו עסקת קרדיט, כטענת הנתבעת, או עסקת פריסה לתשלומים רגילה, כטענת התובעים? כמפורט ברקע העובדתי שלעיל, הנתבעת העלתה לראשונה בפני התובעים, כי העסקה שבוצעה סווגה על-ידה כעסקת קרדיט, רק לאחר מתן פסה"ד, במכתב תשובה לתובעים מיום 28.10.03 - למעלה משנה וחצי לאחר דרישת התובעים כי תפסיק את התשלומים. מתעוררת שאלה ותהייה, מדוע לא העלתה ואולי אף הסתירה הנתבעת, מייד בתחילת ההתדיינות בינה לבין התובע, את טענתה בדבר סיווג העסקה כ"עסקת קרדיט". לאורך כל התכתובות בין הצדדים, החל מאפריל 2002 ועד לאוקטובר 2003 - תקופה של למעלה משנה וחצי בה חוזרים התובעים ודורשים הפסקת התשלומים, הנתבעת לא מעלה במישרין או בעקיפין טענה זו, ובייחוד לאור העובדה, שכבר בפניית התובעים לנתבעת מיום 29.04.02, ניסו התובעים לברר אפשרות להפסקת התשלומים. אם הנתבעת ידעה כי מדובר ב"עסקת קרדיט" כביכול, הרי שמייד עם ניסיונם של התובעים לברר על אפשרות לביטול התשלומים, היה עליה להעמיד את התובעים על טעותם כביכול, כי אין מדובר בעסקת תשלומים רגילה, אלא ב"עסקת קרדיט" על כל המשתמע מכך. אך כאמור, הנתבעת העלתה לראשונה את דבר סיווגה של העסקה כקרדיט, רק לאחר מתן פסה"ד, כאשר כזכור, הנתבעת הייתה זו שהפנתה את התובעים לקבלת הכרעה שיפוטית, לעניין ביטול העסקה, בינם לבין בית העסק. התשובה לתמיהה זו, יתכן ומצויה בעובדה כי, התברר במהלך המשפט, שבידי הנתבעת אין חוזה הצטרפות ואין בידה להוכיח מה משמעותה של עסקת קרדיט, כאשר התובעים עומדים על דעתם, כי מדובר בעסקת תשלומים רגילה. בנסיבות אלה, קיימת נטייה ברורה לחשוב, כי אכן יש רגליים לטענת התובעים, כי העסקה התבצעה מבחינתם, בדרך של פריסת תשלומים רגילה ולא עסקת קרדיט. כאמור ובנוסף, הנתבעת לא הוכיחה בראיה ממשית, כי בידה "שובר העסקה" או כל מסמך שאכן מדובר בעסקת קרדיט; מקום בו התובעים מתכחשים לקיומה של עסקת קרדיט ובידי הנתבעת אין את "שובר העסקה" - מוטל על זו האחרונה להוכיח, כי העסקה סווגה כעסקת קרדיט. הקביעה מי מבעלי הדין נושא בנטל השכנוע נעשית על בסיסם של שני כללים יסודיים: האחד - "המוציא מחברו עליו הראיה"; ויכול שיהא זה התובע ויכול שיהא זה הנתבע, הכול לפי העניין; והשני - "דיני הראיות הולכים אחרי הדין המהותי"; הן לעניין הוכחת יסודות העילה/ההגנה והן לעניין הפרכתן של חזקות. כלל המוציא מחברו עליו הראיה הוא - כי נטל השכנוע מוטל על "המוציא מחברו". אשר על כן: התובע נושא בנטל השכנוע לגבי יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו, ואילו הנתבע נושא בטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של טענת הגנתו. כלל אוניברסלי הוא, כי בעל דין הטוען טענה מסוימת החשובה לעמדתו - בין טענה חיובית ובין שלילית - עליו הראיה. (ראה: י.קדמי, על הראיות, עמ' 1508) הנתבעת לא עמדה בדרישות החוק לביצוע עסקה למכירת יחידת נופש, באמצעות כרטיס אשראי, בכלל, ולא עמדה בנטל להראות כי בפנינו, כטענתה, עסקת קרדיט, בפרט; מלבד אמירות של הנתבעת בהקשר זה ומלבד מכתבה הנ"ל לתובעים, מיום 28.10.03, (בניגוד למכתביה הקודמים בהם לא הזכירה כאמור טיעון זה), לא הובאה בפניי כל ראייה ממשית ומספקת להוכחת טענתה, כמו למשל, עדותו של נציג החברה הסולקת, שלטענת הנתבעת, הוא זה שיידע אותה בדבר סיווגה של העסקה כעסקת קרדיט; עדות כזו לא הובאה בפניי ואף לא הוגש שום תצהיר לתמוך בטענה זו; לא הובאה בפניי שום הוכחה ממשית אחרת, שיש בה להרים את הנטל המוטל על הנתבעת, כאמור. יצוין בהקשר זה, כי בדף הפרוט של הנתבעת, לא מצוין מהי אותה עסקת קרדיט פלוס ואף ניתן להבין ממנו להיפך, כי המדובר בתשלומים לשיעורין; כאמור לעיל, בשום מסמך של הנתבעת, אין כל הבהרה, מהי אותה "עסקת קרדיט פלוס", כאשר בעניין זה חשוב לחזור ולהאיר, כפי שיפורט בהמשך, כי בין הנתבעת לתובע לא נכרת חוזה בקשר לשימוש בכרטיס האשראי. לא רק זו שלא עלה בידי הנתבעת להרים את הנטל המוטל עליה בעניין זה, אלא שבנסיבות אלו, משכשלה הנתבעת להוכיח טענתה זו, יש גם לראות בהתנהלותה זו פעולה ללא סמכות לכאורה, בכך שהחליטה על השיטה (כנראה) הכדאית לה (קרדיט פלוס) מבלי לשאול, מבלי לידע וקל וחומר מבלי לקבל הסכמתם של התובעים, לנקוט בשיטה זו. זאת ועוד, כאמור בפתיח לדיון, בעסקת יחידת נופש, היה על הנתבעת לנקוט מישנה זהירות, לאור החקיקה והפסיקה הענפה בסוגיה בעייתית זו, ובייחוד מקום בו סברה לטענתה כי מדובר בעסקת קרדיט, בה משולם סכום העסקה במלואו לבית העסק עוד לפני שהצד השני לעסקה קיבל תמורה. עדותו של התובע בעניין זה לא נסתרה, ונמצאה אמינה ולפיה, לאור מהותה של העסקה, ביקשו הוא והתובעת, לנהוג בזהירות ולפרוס את סכום העסקה ל- 36 תשלומים; התובעים העידו, כי בחירתם לשלם לשיעורין, לא נבעה מ"חסרון כיס", אלא משום שביקשו להיזהר בדרך של פיזור תשלומיהם, ובכך יוכלו לבדוק את התמורה הנמסרת להם ולפעול בהתאם ובמידת הצורך, להפסיק את התשלומים (סעיף 9ג' לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעים); התובעים הצהירו (סעיף 8 לתצהיר עדות ראשית מטעמם) וכאמור, טענתם זו לא נסתרה, כי "מעולם לא הסכימו לעסקה בה מלוא התשלום בגין יחידת הנופש ישולם במלואו לחברת הנופש, שכן בזהירותם הטבעית (ולאור העובדה שממילא לא נתקבל כל חומר ביחס ליחידת הנופש עם חתימת הסכם הרכישה) בססו התובעים את העסקה על שלושים וששה תשלומים". ובהמשך: "מעולם לא חתמו התובעים על שום מסמכים או ייפוי כוח לנתבעת קל וחומר מסמכים אשר מאפשרים לה לפעול עפ"י עסקת 'קרדיט פלוס'". התובעים לא ידעו לטענתם כלל, מהי "עסקת קרדיט" ובלאו הכי לא יכלו לדעת, כי העסקה שלהם סווגה ככזו; מבחינתם, הם התחייבו לשלם בגין העסקה ב - 36 תשלומים שווים. להוכחת טענתם זו, מראים התובעים, כי לא קיים חוזה הצטרפות חתום (וגם לא חתום) בינם לבין הנתבעת, שכמנפיקת כרטיסי אשראי, חלה עליה חובה שכזו, בהתאם לסעיף 2 לחוק כרטיסי חיוב, כאמור. ביטויים ספונטאניים שהובאו במהלך עדותו של התובע, אכן מראים, כי הלה לא ידע בכלל על קיומה של אפשרות לעסקה כגון דא, דהיינו עסקת "קרדיט פלוס", בה הופכים התשלומים החודשיים להחזר הלוואה נושאת ריבית; מבחינתו הסובייקטיבית של התובע, הנוסחה האפשרית היחידה הינה כי "כרטיס אשראי" = "פריסה לתשלומים שוטפים"; כך, משנשאל בעניין זה התובע, בעמ' 10-11 לפרוט', השיב באופן הבא: "ש:.. מה הרלוונטיות בין תשלומים לזהירות? ת: כשאני נותן הוראת קבע לכל דבר בעולם, אז אם אני נותן הוראת קבע אני יכול לבטל כל רגע ובמקרה הזה לא היה קיים כי אני ניסיתי לבטל" ... ש: אתה אמרת שביצעת את העסקה ב-36 תשלומים מתוך זהירות. למה אתה פורס עסקה לתשלומים מתוך זהירות? ת: שיהיה לי ביקורת אם הצד שכנגד עומד בהסכם. איזו סיבה אחרת יכול להיות, אם אני נותן הוראה לכסות שכר דירה, ופינו בינתיים את הדירה אני יכול בינתיים לבטל את זה" ובהמשך: "אני אומר לך שבחיים שלי לא הייתי עושה עסקה בסדר גודל כזה מבלי שיהיה לי בטחון שאני יכול לבטל את העסקה בשלב מסוים" גם הנתבעת עצמה מכירה בעובדה זו, בסעיף 77.2 לסיכומיה, בו נכתב כי "הוכח כי התובעים עצמם פנו בשאלות לגבי סיווגה של העסקה רק לאחר יותר משנתיים מיום ביצוע של העסקה". פניית התובעים לנתבעת בעניין סיווגה של העסקה כעסקת קרדיט, רק כעבור שנתיים, מהווה הוכחה נוספת, כי התובעים אכן לא ידעו על קיומה של אפשרות כזאת. נשאלת השאלה, האם אי ידיעה, כמתואר במקרה זה, פוטרת את התובעים מתשלום כלפי הנתבעת? התשובה לכך אמנם שלילית, אך בליווי סייג קטן, הנובע מהנסיבות המיוחדות של המקרה שלנו, העדרו של חוזה הצטרפות בהתאם לקבוע בסעיף 2 לחוק כרטיסי חיוב והחומרה שלצידו, כמוסבר לעיל. סעיף 2(א) לחוק כרטיסי חיוב הינו המקור, לבסיס החובה של המנפיקה, לדאוג ולהחתים את הלקוח על חוזה שכזה וזה נוסחו: "2. חוזה כרטיס חיוב וחידושו חוזה לשימוש בכרטיס חיוב (להלן - חוזה כרטיס חיוב) בין לקוח לבין מנפיק לא יהיה תקף אלא אם כן נעשה בכתב ונחתם ביד הלקוח" סעיף 2(א) הנ"ל קובע שני תנאים, כדי שחוזה כרטיס חיוב "יהיה תקף": 1. שהחוזה נעשה בכתב 2. שהחוזה נחתם בידי הלקוח. בענייננו לא קיים בכלל חוזה כרטיס חיוב ובלאו הכי, אין חוזה שנחתם "בידי הלקוח", והנתבעת אינה עומדת בדרישת סעיף 2(א) לחוק כרטיסי חיוב, על כל המשמעויות החוקית והצרכנית הנובעות מכך. בעניין זה טוענת הנתבעת, כי משהשתמש התובע במשך 5 שנים ויותר בכרטיס האשראי, הרי שהוא מושתק היום מלהעלות טענה בדבר אי חבותו לשלם לחיוב שנעשה באמצעות כרטיסו. אכן, מקום בו לקוח מוותר בהתנהגות - הדבר ופעולות שביצע, בד"כ יחייבו אותו (למרות נוסחו הקטגורי של החוק הקובע, כאמור, כי חוזה שאינו בכתב ולא נחתם ע"י הלקוח "לא יהיה תקף"), אך אם הלקוח מתכחש לסווגה של עסקה (כמו התובע כאן), או להגדרתה ולחיוב חשבונו על פי אותה עסקה - על חברת האשראי (הנתבעת כאן) לשאת במחדלה. בהעדר חוזה כרטיס חיוב, התובע מוחזק כמי שלא ידע ו/או שלא היה עליו לדעת מהי עסקת "קרדיט" ועל אפשרות לקיומה של עסקה כזו בכלל; מבחינת התובעים, הם שילמו בגין העסקה בתשלומים רגילים. על החשיבות של סעיף 2 לחוק כרטיסי חיוב, כקובע כתנאי מקדמי שעל הלקוח לחתום קודם להנפקת הכרטיס על חוזה כרטיס חיוב, עמדו המלומדים א. ברק וע. פרידמן בספרם כרטיסי חיוב היבטים משפטיים ומעשיים של כרטיסי אשראי בבנק בעמ' 124: "מנפיק אשר מפיץ כרטיסי חיוב ללא חוזה צפוי לנקיטת הליכים פליליים נגדו ולסנקציות חמורות" ובהמשך: "הצורך בחתימה על החוזה בין הספק ובין הלקוח טרם הפצת כרטיס החיוב מעוגן בארץ, כאמור בסעיף 2 לחוק כרטיסי חיוב התשמ"ו-1986 ובארה"ב במסגרת דבר חקיקה פדרלי:..." המחברים מצטטים פס"ד אמריקאי בעניין Recharge Card, בו נקבע שיש חשיבות מכרעת להסדרת היחסים בין המנפיק ובין לקוח באמצעות חוזה בכתב שיסדיר את זכויותיהם וחובותיהם. מתן זכות ל"מנפיקה" לחייב בעל כרטיס חיוב גם בהעדר חוזה כתוב, גם במקרים מיוחדים וקשים, שבדרך העסקים הרגילה יש לדרוש הבנה של הלקוח לגביהם, יהווה תמריץ שלילי לחברות האשראי שלא לתת הסברים ללקוחות, ושלא לשמור על זכויותיהם (לכל הפחות לדעת מצבם); אמנם, אין זה סביר שבכל עסקת קרדיט תוודא הנתבעת באופן ישיר ואישי עם הלקוח כי ברורות לו תוצאותיה של עסקה שכזו, שהרי בד"כ לקוח מוחזק כיודע זאת, מכוח חתימתו על הסכם הצטרפות להחזקת ולשימוש בכרטיס אשראי; אך בענייננו, היות ולא קיים חוזה כזה, בניגוד לדרישות החוק, היה על הנתבעת, גם מחובת תום הלב שמוטלת עליה ביחסי מנפיק-לקוח, לכל הפחות, לוודא כי מוסכם על תובעים וכי נהיר להם, כי בפניהם עומדת "עסקת קרדיט", שהיא עסקה מיוחדת, ככל שעסקה כזו קיימת (וכאמור הנטל להוכיח כי קיימת עסקה כזאת, לא הורם ע"י הנתבעת). משלא פעלה כן הנתבעת, חוזה כרטיס חיוב שלא נכרת בכתב עם התובעים, אינו יכול להוות בסיס עליו ניתן להסתמך באשר לידיעת התובע בדבר סיווג העסקה ככזו או כאחרת, היות וחוזה כזה אינו בנמצא. כהערת אגב יוער בסופו של ניתוח זה, בעניין העדר חוזה כרטיס חיוב, כי יש לדחות את ניסיון הנתבעת לחפות על העדר חוזה כזה, בהפניה לחתימתו של התובע על טופס פתיחת חשבון בנק, אצל בנק-לאומי לישראל בע"מ; אמנם, ברורה לי המצוקה אליה נקלעה הנתבעת, בעת שגילתה כי אין בידיה חוזה כרטיס חיוב חתום עם התובע, אך למרות זאת ההפניה האמורה תמוהה, היות וראשית, הנתבעת איננה צד לטופס פתיחת החשבון של התובע אצל בנק לאומי, ושנית, כפי שהעידה העדה מטעם הנתבעת עצמה, כי במועדים הרלוונטיים לתביעה דנא, חברות האשראי אליהם היפנה טופס פתיחת החשבון האמור, היו אחרות מזו של הנתבעת (כדוגמת "ויזה", ובכל אופן לא הייתה הפניה, גם באותו חוזה, ל"לאומי קארד בע"מ" - היא הנתבעת כאן). מכל האמור, מתקבלת תמונה, לפיה לא עלה בידי הנתבעת להרים את הנטל המוטל עליה להוכיח, כי בפנינו עסקת "קרדיט פלוס". 6. סעיף 10 לחוק כרטיסי חיוב טענה נוספת המועלת ע"י התובעים הינה, כי על הנתבעת היה, בנסיבות העניין, לעצור את התשלומים. סעיף 10(א) לחוק כרטיסי חיוב קובע: "הוסכם בין לקוח לבין ספק, בעסקה שנעשתה באמצעות כרטיס אשראי, כי תמורת העסקה או חלקה תשולם כעבור שלושים וחמישה ימים או יותר מיום עשיית העסקה, יפסיק המנפיק, בהקדם האפשרי, לחייב את הלקוח בשל אותה עסקה, אם הודיע הלקוח בכתב למנפיק שהנכס שנרכש באותה עסקה לא סופק לו ושהוא ביטל את העסקה. לעניין סעיף זה אין נפקה מינה מי נותן את האשראי ללקוח לצורך ביצוע העסקה". על-פי סעיף 10, מקום שבו הודיע הלקוח בכתב למנפיק כרטיס האשראי, שהנכס שנרכש באותה עסקה לא סופק לו ושהוא ביטל את העסקה, יפסיק המנפיק, בהקדם האפשרי, לחייב את הלקוח בשל אותה עסקה. משכך נקבע, טוענת הנתבעת ובצדק, כי על-מנת להיכנס בגדרי סעיף 10 לחוק כרטיסי חיוב, יש להראות כישלון תמורה. לטענת הנתבעת (בסעיף 26 לסיכומיה), לא מתקיים בענייננו כישלון תמורה, היות וסופקה לתובעים סחורה, אלא שהם הוטעו לגביה, ומשכך יש כאן טענה של תרמית והטעייה, ואין טענה של כישלון תמורה. אם בפנינו הייתה עומדת עסקת קרדיט (שלא הוכח שכך היא), הרי שאין זה משנה אם כישלון תמורה קיים או לא; אך כשמדובר בעסקת תשלומים, אזי לכל הפחות, מיום שנודע לנתבעת על פסה"ד שלי, מיום 24.09.03, היה עליה לעצור את התשלומים, זאת היות ובפסה"ד ישנה קביעה, כי החוזה בטל, ומשכך יש כישלון תמורה - והיה על הנתבעת לעצור את התשלומים, לאורו של פסה"ד שקובע שהחוזה בטל מעיקרו ומכאן כישלון תמורה. אמנם, הנתבעת לא הייתה צד לאותם ההליכים, בין הלקוח לבית העסק, אך יש לחזור ולהדגיש, כי הנתבעת הייתה זו שהפנתה את התובעים להכרעה שיפוטית (במכתבה מיום 23.9.02 הודיעה להם שטענותיהם צריכות להיות מופנות כנגד בית העסק "ומקומן בבית המשפט") ומבחינה עניינית, לא יכלה הנתבעת לשנות את תוצאותיו של אותו ההליך שבין הלקוח לספק. גם בבחינה אובייקטיבית, של השאלה - האם הצליחו התובעים להראות כישלון תמורה, התשובה לכך הינה חיובית, כפי שיובהר להלן. בעובדות הבאות, שנקבעו על-סמך הראיות שהובאו בפניי והעדויות שהושמעו בפניי, במסגרת פסה"ד האמור מיום 24.09.03, יש כדי לספק לנו את הפתרון לשאלת כישלון התמורה. באותו פסה"ד קבעתי את הדברים הבאים: "בנוסף הובטח לתובעים, כי יוכלו ליהנות משהייה בת שבוע במלון היוקרה 'קפלינסקי' בבודפשט, וזאת ללא כל תמורה כספית נוספת, מעבר לרכישת יחידת הנופש האמורה וזאת מאחר והובהר לנתבעות שהתובעים נוסעים לעיתים לבודפשט" ובהמשך קבעתי כי: "ביום 11.03.02 קיבלו התובעים לביתם תעודת בעלות (של יחידת הנופש) רשומה על שמם וכן עותק מרשימת האתרים שהובטחו להם כאתרי יוקרה. התובעים הבינו כי כל האתרים שהובטחו להם כאתרי יוקרה, הם בעצם אתרים ספורטיביים ולא אתרי יוקרה כפי שהובטח להם, וכן שמלון 'קפלינסקי' כלל לא מופיע ברשימת אתרים זו" מסכת עובדתית זו מראה, כי לא רק זאת שהתובעים לא קיבלו את שהובטח להם, אלא אף "קיבלו" כביכול תמורה שאין ביכולתם לעשות בה כל שימוש (אתרים ספורטיביים), כאנשים מבוגרים, המתקרבים לגיל 80, או במילים אחרות: הסחורה בגינה נחתם חוזה הרכישה לא סופקה להם כלל וכלל. השאלה מהו כשלון תמורה ומהי אספקת נכס, אינה פשוטה, אפילו נבחן אותה בממדים אובייקטיביים; אם קיימת אי-התאמה קיצונית בין המוצר שהוסכם, לבין זה שסופק, ניתן בסיטואציות שונות לומר, כי מדובר בכישלון תמורה, למרות שלכאורה סופקה סחורה; כך למשל, אדם הרוכש סחורה מחו"ל, למשל בגדים, ונשלחים לו אבנים בקונטיינר, הרי מעבר למרמה שבדבר, יש כישלון תמורה, למרות שנשלחה לכאורה סחורה. במקרה בו קיימת אי-התאמה מהותית בין המוצר שסוכם שיסופק לבין המוצר שסופק בפועל ובייחוד כאשר שוני כזה מלווה ע"י "ריח" של תרמית או הטעייה, ניתן לומר, בנסיבות המתאימות, כי היה כישלון תמורה, גם אם סופקה סחורה כלשהי, או מוצר כלשהו, או שירות כלשהו, שהינו שונה באופן מהותי מזה שהוסכם. במקרה שלנו: זוג מבוגר וידועי חולי, שאינו מסוגל לעסוק בספורט בגין גילו ומצב בריאותו, מבקש לרכוש זכות אירוח במלון קמפינסקי בבודפשט (חמישה כוכבים) ומקבל במקום זאת זכות להתארח מדי שנה באתרי ספורט (קמפינג) לא בהונגריה, אלא בכל מיני אזורי עולם אחרים? האם אין זה כישלון תמורה? גם ב"כ הנתבעת, מפנה אותנו להחלטתה של כבוד השופטת ורדה אלשיך בבש"א (תל אביב-יפו) 18150/05 הכל לים נ' חברת ויזה כ.א.ל בע"מ ואח' אשר יש בה לחזק את הקביעה, כי בפנינו כישלון תמורה: "מאידך גיסא, ובלא להכריע דבר בשלב זה, הרי שיתכן אף יתכן כי בנסיבות חריגות יהיה מקום להפעיל את ההגנה נשוא סעיף 10(א), במקרים בהם סופק "דבר מה", אלא שמדובר בנכס שונה באורח מוחלט מזה שהוזמן, באופן שהופך אותו, מבחינה אובייקטיבית לחסר ערך (זאת, להבדיל מערך סובייקטיבי של הנכס הכרוך במעמדו ובמצבו של רוכש ספציפי)" נסיבות אלה עליהן עמדה כבוד השופטת אלשיך, מתקיימות בדיוק במקרה שלנו. מבחינה אובייקטיבית, יחידת הנופש שקיבלו התובעים שונה באורח מוחלט מזו שהוזמנה על ידם, עד כי הפכה לחסרת ערך בשבילם - ומכאן כישלון התמורה בעניינם. סיכומו של דבר, אני קובע, כי בהתאם לאמור בסעיף 10(א) לחוק כרטיסי חיוב, ולאור פסה"ד שלי מיום 24.09.03, היה על הנתבעת לעצור את חיוביהם של התובעים בגין עסקת יחידת הנופש, החל מיום היוודע לנתבעת פסה"ד, דהיינו מיום 01.10.03, לכל המאוחר. 7. כאמור, אין עסקינן כאן בעסקה רגילה באמצעות כרטיס אשראי, אלא בעסקה לרכישת יחידת נופש, באמצעות כרטיס אשראי שזו עסקה, על כל הנובע מכך, לה הקדיש המחוקק והתקין הוראות מיוחדות. המחוקק אינו נוהג כך דרך כלל, אך מקום שנהג כך יש לנהוג בהתאם להוראות החוק ככתבן וכלשונן. סעיפים 14א' ו- 14ב' לחוק הגנת הצרכן כאמור, קובעים הוראות ספציפיות ומיוחדות, ל"עסקה בעניין רכישת יחידת נופש". לענייננו רלוונטיות ההוראות המדברות בזכותו של הרוכש לבטל את העסקה עם חברת יחידת הנופש ועל הדרך בה יוסדר תשלום בגין עסקה שכזו, באמצעות כרטיס אשראי. בשל חשיבותן של הוראות חוק אלה לענייננו, יבואו הם לפנינו ככתבם וכלשונם להלן: סעיף 14א'(ג): "(ג) בעסקה בענין רכישה של יחידת נופש רשאי הצרכן לבטל את החוזה בתוך ארבעה-עשר ימים מיום חתימת החוזה על ידי שני הצדדים, או מהיום שבו אישר הצרכן את קבלת טופס הגילוי בהתאם להוראות סעיף קטן (א), לפי המאוחר מביניהם; הביטול ייעשה בדרך של מתן הודעה בכתב לעוסק" המחוקק מאפשר לצרכן לבטל את עסקת רכישת יחידת הנופש, לפי סעיף 14א(ג), תוך 14 יום ממועד חתימה על חוזה הרכישה ע"י שני הצדדים או מיום קבלת טופס גילוי נאות; סעיף 14ב' קובע: א. מתי יכול המנפיק לחייב את הלקוח. ב. מתי הלקוח יכול להורות למנפיק שלא לחייבו בגין העסקה. וזו לשונו של הסעיף: "14ב. תשלום בכרטיס אשראי [תיקון: תשנ"ח(2)] (א) התחייב צרכן לשלם את תמורתה של עסקה, כאמור בסעיף 14א, באמצעות כרטיס אשראי, לא יחייב מנפיק הכרטיס את הלקוח בסכום החיוב, כולו או חלקו, לפני שחלפו 30 ימים לפחות מהמועד שבו הופקד בידיו מסמך המעיד על העסקה בין הלקוח לבין הספק; הודיע הלקוח למנפיק, בתוך 30 הימים האמורים, כי העסקה בוטלה בהתאם להוראות סעיף 14א(ג), לא יחייבו המנפיק בסכום כלשהו בשל אותה עסקה. (הקו מטרתו הדגשה ואינו במקור י.ש.). (ב) בסעיף זה - "חוק כרטיסי חיוב" - חוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו-1986 7; "כרטיס אשראי" ו"לקוח" - כהגדרתם בחוק כרטיסי חיוב; "מסמך המעיד על העסקה" - מסמך כמשמעותו בסעיף 8 לחוק כרטיסי חיוב, החתום בידי הלקוח. סעיף 14 ב' מחולק, כאמור, לשניים- בחלקו הראשון עוסק הסעיף בשאלה, מתי רשאי מנפיק הכרטיס לחייב את הלקוח בסכום החיוב? - כשהתשובה לכך היא, לא לפני שחלפו 30 ימים לפחות מהמועד שבו הופקד בידיו מסמך המעיד על העסקה בין הלקוח לבין הספק. בחלקו השני עוסק הסעיף בשאלת ביטול העסקה, תוך שהוא קובע, כי הודיע הלקוח למנפיק, תוך 30 יום, כי העסקה בוטלה בהתאם להוראות סעיף 14א(ג), לא יחייב המנפיק בסכום כלשהו, בשל אותה עסקה. אותו "מסמך המעיד על עסקה", המוזכר בחלקו הראשון של סעיף 14ב', ואשר רק לאחר 30 יום מהמועד בו הופקד בידי מנפיק הכרטיס, רשאי המנפיק לחייב את הלקוח, הינו גם חוזה הרכישה וגם טופס הגילוי הנאות, כפי שיבואר בהמשך, שכן בהעדר אחד מהם, לא נכנס כלל מניין 30 הימים, ולא החל מניין הימים, בהם התובעים זכאים לבטל את העסקה, על-פי סעיף 14א'(ג); רוצה לומר: כל זמן שלא היו בידי הנתבעת, הן חוזה הרכישה והן טופס הגילוי - היא לא הייתה רשאית לחייב מלכתחילה את התובעים, שכן ללא הפקדת מסמכים אלה בידיה, לא הייתה יכולה להתחיל למנות את 30 הימים שעומדים ללקוח, למתן הוראה שלא לחייבו בחיוב העסקה; כל עוד לא היו בידיה מסמכים אלה ונתון זה (חלוף 30 הימים) - הרי שהנתבעת הייתה מנועה מלחייב את התובעים בסכום כלשהו, בגין העסקה וכל חיוב שנעשה - נעשה שלא בהתאם להוראה מפורשת שבסעיף 14 ב'(א) לחוק הגנת הצרכן. וכאן המקום, להזכיר שוב, את חשיבות הדין הספציפי בעסקאות ליחידת נופש, שבחקיקתן, ביקש המחוקק, באופן יוצא דופן, גם באמצעות חברות כרטיסי האשראי - המנפיק, להקנות הגנה מיוחדת לצרכן בביטול העסקה, ומקום בו נעשתה העסקה בכרטיס חיוב, אזי שקודם לביטול, ביקש המחוקק להעניק לאותו צרכן הגנה בזמן חיובו - כשהכוונה הייתה, שקודם יהיו בידיו של הצרכן מינימום המסמכים, המאפשרים לו להרגיש בטוח בעסקה המיוחדת שעשה. באי-קבלת המסמכים האמורים, דהיינו חוזה הרכישה וטופס גילוי נאות, לידיה של הנתבעת, יש משום התעלמות מחקיקה צרכנית ספציפית, הבאה למנוע מקרים של פגיעה ברגל גסה בצרכן ועצימת עיניים דווקא במקרה בו דרושה זהירות מוגברת. הנתבעת טועה, בסעיף 3(2) לסיכומיה, בו היא מפנה כביכול לסעיפי החוק וכותבת, כי עפ"י דרישת החוק, זכאית היא לחייב את התובעים "מיום שנקלט" בידיה מסמך המעיד על העסקה, בעוד החוק אינו מדבר במונח "מיום שנקלט" אלא על "מיום שהופקד". 30 יום מיום שהופקד בידיה של הנתבעת, חוזה הרכישה וטופס הגילוי הנאות, הייתה הנתבעת זכאית לחייב את התובעים - משלא הופקדו בידיה מסמכים אלה (ולמעשה עד ליום כתיבת פס"ד זה) - הרי שלא קמה לה לכאורה זכות, לחייב את התובעים בסכום כלשהו, בגין העסקה. 8. שובר העסקה לבסוף, לעניין המסמכים שהיו בידי הנתבעת, יש להתייחס לטענתה, כי המסמך הנדרש, הוא אינו טופס הגילוי או חוזה הרכישה, אלא שובר העסקה עליו חותם כל אדם שמבקש לבצע עסקה באמצעות כרטיס אשראי; בטרם אדון בטענה זו, ברצוני ראשית, לחזור ולהאיר, כי גם שובר זה, ככל שהוא קיים, לא היה בידי הנתבעת, ובלאו הכי לא הוצג לי. לטענת הנתבעת, סעיף 14ב(ב) קובע, כי "מסמך המעיד על העסקה - מסמך כמשמעותו בסעיף 8 לחוק כרטיסי חיוב, החתום בידי הלקוח"; סעיף 8 לחוק כרטיסי חיוב קובע "המסמך בעסקה - חתימה של לקוח על מסמך המעיד על עסקה בינו לבין ספק שבו צוינו פרטים אישיים של הלקוח ופרטים אחרים, כפי שנקבעו בתקנות, מהווה ראייה לכאורה לביצוע העסקה בידי הלקוח"; ואכן, כפי שמציינת הנתבעת בסיכומיה, בעקבות סעיף 8 הנ"ל, חוקקה תקנה 5(א) לתקנות כרטיסי חיוב, התשמ"ו-1986, אשר קובעת מהו "מסמך המעיד על עסקה": "(א) מסמך המעיד על עסקה בין לקוח לבין ספק יכלול פרטים אלה: (1) שם הספק; (2) שם הלקוח; (3) המספר המוטבע על הכרטיס; (4) סכום העסקה; (5) תאריך ביצוע העסקה; (6) חתימת הלקוח. (ב) בעסקה עם תשלום נדחה יכלול המסמך שבעסקה גם פרטים אלה: (1) מספר התשלומים; (2) מועדי החיוב או שיטה לקביעתם; (3) סכום כל תשלום". מכאן למדה הנתבעת, כי המסמך אליו התכוון המחוקק בסעיף 14ב', אינו כפי טענת התובעים, חוזה הרכישה וטופס הגילוי הנאות, אליהם מתייחס סעיף 14א'(ג), אלא שהמדובר ב"שובר העסקה", הא ותו לא. מאמצה של הנתבעת להראות מהו "מסמך", אינה ברורה לאור העובדה - שגם אם לטענתה אין המדובר בחוזה הרכישה ובטופס הגילוי (דבר שאינו מתיישב עם הוראות חוק ספציפיות), אלא המדובר הוא ב"שובר העסקה" - הרי שכאמור, גם שובר העסקה אינו במצוי בידיה. אז מה לה פרשנות זו או אחרת בסוגיה "מהו מסמך" - שעה שאינה מחזיקה ולא החזיקה בידה לא מסמך כזה וגם לא כמסמך האחר? מכל מקום, הפרשנות הנ"ל של הנתבעת בסוגיית "מהו מסמך", אינה מתיישבת עם קיומן של הוראות חוק ספציפיות, אשר באות להגן על הצרכן בעסקה לרכישת יחידות נופש; היות ואיני נדרש כאן להכריע בשאלה זו, אני מוצא לנכון רק להאיר בשלב זה, כי במקרה המתאים, יהיה צורך לבדוק, האם הוראות תקנה 5 הנ"ל, חלות גם על עסקה למכירת דירות נופש, או שמא מדובר בכל עסקה רגילה אחרת, כמו קנייה בסופר-מרקט, ולא בעסקה מיוחדת של מכירת דירות נופש, לה התקין וחוקק המחוקק הוראות ספציפיות. כאמור, גם "שובר העסקה" אינו מצוי בידיה של הנתבעת; כאן הנתבעת מעמידה שורה של נימוקים למחדלה בעניין זה. חלקם הסברים הלקוחים מן העולם הטכנולוגי-אלקטרוני, שלא הוכחו (ראה סעיף 3 לעיל - בטיעוני הנתבעת) וחלקם מבוססים על ההבדל שבין עסקאות שנעשו בעבר באמצעות טופס נייר ידני לעומת עסקאות כיום שנעשות דרך קבצים אלקטרוניים וחברות סליקה נלוות. הסברים אלו, יהיו נכונים ככל שיהיו, וגם אם היו מוכחים, אינם מועילים לנתבעת, שכן בסופו של יום, אותו שובר לא היה מצוי בידיה של הנתבעת ובכל מקרה, לא הוצג כראיה. מחדל זה של הנתבעת, מצטרף למחדלה באשר לאי החתמת התובע על חוזה כרטיס חיוב; מחדל לצד מחדל, מביא ליצירת שרשרת תקלות, שיש בהם להעיד דבר או שניים על האירועים והתנהלות הנתבעת באירועים הרלבנטיים להכרעה כאן. בסעיף 13 לסיכומיה, טוענת הנתבעת, כי לא הוכחש ע"י התובע, כי הוא חתם על טופס גילוי נאות, ולא הוכח על-ידו אחרת; הכחשה או הוכחה כאמור, אינם נדרשים, היות והנטל מוטל דווקא על הנתבעת להראות, כי בדקה וכי היה בידיה המסמך הנחוץ עפ"י הדין (אותו טופס גילוי ואותו חוזה עסקה כמו גם אותו שובר עסקה), שכן ללא מסמך כזה שהופקד בידיה, כאמור, אסור היה לה כלל לחייב את התובעים בעסקה. 9. ביטול העסקה היות ולאור האמור לעיל, הנתבעת חייבה את התובעים שלא כדין, הרי שמיותר לגשת ולבדוק, האם נעשה ביטול העסקה ע"י התובעים כדין; יחד עם זאת והרבה מעבר לצורך, אתייחס בקצרה גם לסוגיית "ביטול העסקה", על-מנת להראות, כי גם משוכה זו עוברים התובעים; בהתאם לפסה"ד שנכתב על-ידי, בעניינם של התובעים אל מול בית העסק, מיום 24.09.03לתובעים עומדת זכות הביטול גם מעבר ל- 14 יום, בהתקיים התנאים הקבועים בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970. ולאחר ניתוח הראיות והנסיבות קבעתי, כי "התובעים רצו וביקשו לבטל את החוזה מיד לאחר חתימתו, התובעים היו אנשים קשישים אשר אינם בקיאים בחוק ואני רואה בהודעת הביטול בע"פ כהודעה מספיקה לביטול החוזה". כהמשך טבעי והגיוני להכרעתי הנ"ל, ולאור העובדה שקבעתי, כי התובעים ביטלו את חוזה הרכישה עם בית העסק וכי החוזה ממילא בטל מעיקרו, הרי שבמסגרת הזמן המוקצה להם בחוק, ניתן להניח, כי התובעים היו עומדים גם במסגרת הזמן של 30 יום, שהיה עליהם לפנות לנתבעת (בהנחה שהופקד קודם בידיה של הנתבעת מסמך המעיד על העסקה - אך כידוע, לא הופקד כל מסמך שכזה) כדי למנוע תשלום סכום העסקה; אך, היות ולא ניתן להחיל על הנתבעת כיום, רטרואקטיבית, את פסיקתי האמורה ובכך "לכפר" על הזמן שעבר עד למתן פסה"ד, הרי שהיה ניתן לצפות מהנתבעת, כי לפחות במועד זה, תפסיק את התשלומים (בהנחה שאין זו עסקת קרדיט כפי שקבעתי); הנתבעת כאן, בשלב זה, החליטה "לשנות כוון", היא זנחה את טיעוני הגנת הצרכן, ועברה לטיעון עסקת הקרדיט. 10. הכרעה לסיכום, עינינו רואות, כי לא עלה בידיה של הנתבעת להוכיח כי בפנינו עסקת קרדיט; כמו כן, באי קיומה של הנתבעת את דרישות הוראות החוק הרלוונטיות שלפנינו, ובהעדרם של מסמכים קטגוריים כאמור, הרי שלפי הדין שקובע דרך מיוחדת לביטול עסקת יחידת נופש (הן סעיף 14א'(ג) ביחד עם סעיף 14ב' לחוק הגנת הצרכן, והן סעיף 10 לחוק כרטיסי חיוב), מצאתי כי היה על הנתבעת לעצור את התשלומים, לפחות מהמועד בו נודע לנתבעת על פסה"ד (דהיינו מיום 01.10.03); אך למעלה מכך, הוכח בפניי, כי התובעים לא נדרשו כלל לבטל את התשלומים, היות והנתבעת חייבה אותם מלכתחילה בניגוד לדין (בניגוד להוראות סעיפים 14א'(ג) ו-14ב' הנ"ל) - אסור היה לנתבעת לחייב את התובעים בסכום כלשהו בגין העסקה, כאמור, ללא שהופקד אצלה מסמך המעיד על העסקה - ומשכך, עליה להשיב את כל הסכום בו חייבה בניגוד לדין את התובעים. 11. סוף דבר לאור האמור לעיל, אני מקבל את התביעה, הנתבעת תשלם לתובעים סך של 40,000 ₪. יצוין, כי ב"כ התובעים פירט בפסקה אחרונה וארוכה לסיכומיו, כי הסכום שנתבע ע"י התובעים בכתב התביעה (40,000 ₪), הינו נמוך מסכום ההשבה הנכון שמגיע להם מהנתבעת; דא עקא, שאיני יכול להיעתר לפנייה כזו, בשלב הסיכומים, ובעיקר בזמן שסכום הסעד המבוקש צוין בכתב התביעה. הנתבעת תשלם לתובעים הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪ + מע"מ, וזאת גם בהתחשב בהחלטת כבוד השופט טל שחר, מיום 16.02.04, בבש"א 155018/04 (בבקשת התובעים לצמ"ז). סכום פסה"ד, ההוצאות ושכר הטרחה, ישולמו בתום 30 יום מהיום וממועד זה ואילך יתווספו להם הפרשי הצמדה וריבית כחוק. ביטול עסקה (הגנת הצרכן)