1.בפתח הכרעת הדין הנני מודיע כי החלטתי לזכות את הנאשם מס' 4, שלומי בן עמי, מכל אשמה. מבוא 2.כתב האישום נשוא התיק עוסק באישומים על פי חוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981, (להלן: "החוק"). כתב האישום המקורי שהוגש ביום 6.9.01 תוקן והתייחסותי בהכרעת הדין תהא לכתב האישום המתוקן. 3.על פי כתב האישום והראיות שהובאו לעיוני מתברר כי הנאשמת מס' 1 (להלן: "לפידות") הינה חברה רשומה בישראל אשר עסקה בכל המועדים הרלוונטיים לכתב האישום במתן שירותים רפואיים למנויים תמורת תשלום. הנאשם מס' 2 היה בעל מניות בחברה ושימש כמנהל החברה. עד סוף שנת 1994 היו בעלי המניות והמנהלים בחברה הנאשם מס' 2 (להלן: "מייקל") ומר אלון בן דוד. בתחילת שנת 2000 התגלע סכסוך בין הצדדים וביום 14.3.00 רכש מייקל את זכויותיו של מר אלון דוד במסגרת הסדר שהושג בבית המשפט המחוזי (בהמ"פ 130/00). הנאשם מס' 4 (להלן: "שלומי") שימש בכל התקופה כסוכן מכירות בלפידות ועבד בה כשכיר. כתב האישום מייחס לנאשמים עבירות על חוק הגנת הצרכן בנוגע ל-8 פרשיות שונות העוסקות כולן בדרכי ההתקשרות של החברה עם לקוחותיה. לפיכך, אפרט בקצרה את נוהלי ההתקשרות שבין החברה ללקוחותיה, לאחר מכן אדון באופן כללי בעבירות על פי החוק, בפרשיות השונות עצמן ובאישומים. אציין כי מייקל מואשם במוערבות אישית בביצוע העבירות רק באישומים השלישי, הרביעי, השישי והשביעי ולגבי שאר האישומים מיוחסת לו אחריות פלילית מכוח היותו נושא משרה בלפידות. לפיכך אדון בכל האישומים באחריות החברה ולגבי האישומים המיוחסים באופן אישי למייקל אדון גם באחריותו האישית. בסוף הכרעת הדין אדון באחריותו של מייקל לעבירות שבוצעו על ידי לפידות. עוד אציין כי שלומי הואשם רק בשתי פרשיות אך לאחר החלטתי בבקשה שלא להשיב לאשמה, כפי שיפורט להלן, נותר כנגדו רק אישום בנוגע לפרשה אחת. 4.על פי הראיות שפורטו בפני מתברר כי לפידות העסיקה מספר רב של סוכני מכירות. אלה קיבלו הדרכה והכשרה מהמנהלים. החברה יצרה קשר טלפוני עם לקוחות פוטנציאליים, בין ביוזמתה ובין על פי פנייה יזומה של הלקוחות. לאחר מכן תואמו מועדי פגישה בין הלקוחות המעוניינים לבין סוכני המכירות. סוכני המכירות היו מגיעים לבתי הלקוחות, מוסרים להם מידע על שירותי החברה, מבררים פרטים על הלקוח ובמידה והלקוח החליט להתקשר, היו מחתימים את הלקוח על הסכמי התקשרות. הסכמי ההתקשרות נקבו בתקופת ההתקשרות, וכן במחיר הכולל שישלם הלקוח עבור קבלת השירותים. שירותי החברה היו משתנים בין שירות לכל שעות היממה לבין שירות לילה בלבד. גם אופן התשלום היה משתנה בין מסלולי תשלום שונים, החל ממזומן וכלה בתשלום באשראי באמצעות כרטיסי אשראי. 5.על פי כתב האישום נטען כי ב-8 מקרים נעברו בעת ההתקשרות עבירות על פי חוק הגנת הצרכן. הנאשמים מס' 1 ו-2 (לפידות ומייקל) נאשמים בכל שמונת האישומים ואילו לנאשם מס' 4 (שלומי) יוחסו שני אישומים בלבד (האישומים הראשון והשמיני). לאחר גמר עדויות התביעה טען שלומי שאין להשיב לאשמה ובהחלטתי מיום 13.3.03 זיכיתי את שלומי מאישום 8 ולגבי אישום אחד זוכה שלומי מהאישום בעבירה של ניצול מצוקת הצרכן. העבירות המיוחסות לנאשמים מס' 1 ו-2 בפרשות השונות הן עבירות לפי סעיף 23 (א)(1) ו- (2), 23(ב)(4), 23(ג)(1)(2) לחוק וסעיף 23א'(1)(2)(3) בגין ביצוע העבירות בנסיבות מחמירות הכול בנוגע להפרות החוק כדלקמן כדלקמן: (א) הטעיית הצרכן בניגוד לסעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן. (ב) גודל אותיות בחוזה אחיד, בניגוד לתקנה 2 לתקנות הגנת הצרכן (גודל אותיות בחוזה אחיד), תשנ"ח-1987. (ג) אי מתן זכות עיון ומסירת חוזה לצרכן בניגוד לסעיף 5(ב) לחוק הגנת הצרכן. (ד) אי מתן הודעת פרטים בעסקת אשראי בניגוד לסעיף 9 לחוק הגנת הצרכן. (ה) סירוב להחזיר תמורה בעקבות ביטול עסקה ברוכלות בניגוד לסעיף 14(ב) לחוק הגנת הצרכן. (ו) סירוב להחזיר תמורה בעקבות ביטול עסקה שיש בה משום הטעייה ו/או ניצול מצוקת הצרכן בניגוד לסעיף 3(ב) לחוק הגנת הצרכן. (ז)ניצול מצוקת הצרכן, עבירה לפי סעיף 3(א) ו-(ב) לחוק הגנת הצרכן. יצויין כי בחלק מהפרשיות המיוחסות לנאשמים רק חלק מהעבירות האמורות. שלומי נאשם אך ורק בעבירה של הטעית הצרכן בניגוד לסעיף 23(א) ביחד עם סעיף 2(א) לחוק בנוגע לאישום הראשון בלבד. חוק הגנת הצרכן - כללי 6.תחום "דיני הצרכנות" אינו תחום עצמאי מוכר במשפט וקשה לתחם את גבולות דיני הצרכנות. למרות זאת מקובל במרבית שיטות המשפט המודרניות להכיר בצורך בהתערבות חקיקתית ושיפוטית בעסקאות שבין "צרכן" לבין עוסקים. הנחת המוצא לפיה קיומו שוק תחרותי יגן בדרך הטובה ביותר על הצרכנים והמוכרים כאחד ויביא לשוק יעיל וטוב אינה עומדת במבחן המציאות. במציאות המוכרת אין בכוחות השוק בלבד להגן על הצרכנים. לצרכן היחיד אין די כוח לנהל משא ומתן מול היצרנים והספקים באופן שוויוני. כך גם ברור שיכולתו של הצרכן לערוך סקר שוק ראוי, לבדיקה ראויה של המוצרים והשירות המסופקים לו, הינה מוגבלת ביותר, במיוחד כאשר מגוון המוצרים והשירותים גדל וכך גם מורכבותם. לפיכך הכירו במדינות רבות בצורך בהתערבות חיצונית בחוזים ובעסקאות צרכניות למינן. (ראה ס. דויטש, דיני חוזים והחקיקה להגנת הצרכן, מחקרי משפט, ט' 133, ס. דויטש השפעת חוקי היסוד על דיני הגנת הצרכן, מחקרי משפט, י"ב 309( 7.דרכי התערבות המחוקק בעסקאות צרכניות הינן מגוונות - החל מהתערבות בחופש החוזים ובקביעת הוראות קוגנטיות (כגון הוראות גילוי נרחבות, בטלות סעיפים מקפחים וכדומה), קביעת זכויות מהותיות (כגון זכויות לביטול הסכם כעבור 14 יום בעסקת רוכלות, רכישת דירת נופש, הגבלת שיעורי ריבית וכדומה), הענקת זכויות דיוניות (כגון עתירה לבית דין לחוזים אחידים, או הגשת תביעה לבית משפט לתביעות קטנות הגשת תובענה ייצוגית) התערבות מנהלית (כגון דרישת רישוי, עמידה בתקנים וכדומה) ולבסוף התערבות בדרך של הטלת סנקציות עונשיות. 8.ההוראות המתערבות בעסקאות צרכניות פזורות על פני חקוקים רבים שבחלקם כלל אינם מזכירים את הביטוי צרכן אך במהותם נועדו להגן עליו. כך למשל חוק המכר (דירות) תשל"ג - 1973, חוק החוזים האחידים, תשמ"ג - 1982, חוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א - 1981, חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג - 1973 ועוד רבים נוספים. (ראה סקירה אצל ס. דויטש, דיני חוזים והחקיקה להגנת הצרכן, מחקרי משפט, ט, 133 עמ' 136-135). בכל אותם מקרים בחר המחוקק, במודע, להעדיף את ההגנה על הצרכן בשל חוסר השוויון בסיסי הטבוע בינו לבין היצרן, הספק או נותן השירות, באותו עניין. 9.כאשר עוסקים אנו בהתערבות חקיקתית ושיפוטית בעסקאות צרכניות ראוי לזכור שהאינטרס הציבורי של הגנת הצרכן אינו עומד בחלל הריק. דיני הגנת הצרכן מטיבם וטבעם שהם פוגעים בזכויות וחירויות יסוד אחרים של העוסקים. כך אין כל ספק שהתערבות בעסקה צרכנית פוגעת ב"חופש החוזים" המוכר כיום כחלק מכבוד האדם (ראה א. ברק, כבוד האדם כזכות חוקתית, הפרקליט מ"א 271, ע"א 244/91 חברה קדישא גהש"א נ' קסטנבאום, פד"י מו(21) 464, 471, ע"א 239/92 אגד נ' משור, מ"ח(2) 66, ע"א 6601/96 AES SYSTEM נ' במברגר רוזנהים, דינים עליון נ"ח 275). התערבות המחוקק לצורך הגנת הצרכן עשויה לפגוע ב"חופש העיסוק", כך למשל תיפגענה הוראת חוק התקנים, תשי"ג - 1953, בחופש זה כמו גם חוק המתווכים, תשמ"ו - 1996 ועוד. 10.התערבות שלטונית עשויה לפגוע גם בחופש הביטוי. כך ברור שכל הגבלה על פרסומת, יש בה משום פגיעה בחופש הביטוי (ראה למשל בג"צ 4644/00 יפאורה תבורי בע"מ נ' הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, דינים עליון נ"ח 238, העוסק בהגבלות המוטלות על פרסומת מכוח כללי הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (אתיקה בפרסומת בטלוויזיה), תשנ"ד - 1984 או בג"צ 6396/96 סימונה זקנין נ' ראש עיריית באר שבע, דינים עליון נ"ו 353 הדן בהטלת חובת רישוי על מודעות פרסום). בכל התערבות שלטונית שכזו יש לבחון את האיזון הראוי שבין הגנה על חירויות העוסק לבין ההגנה על אינטרסים אחרים. האינטרסים האחרים עשויים להיות הגנה על ציבור הצרכנים בכללותו, או על ציבור מסוים (כמו למשל בתקנות הגנת הצרכן (פרסומת המכוונת לקטינים), התשנ"א - 1981). 11.הואיל ולאף אחד מהאינטרסים המנוגדים אין בכורה, נדרש איזון בין האינטרסים השונים. כאשר האיזון נקבע בחוק, נותר פתח לעריכת איזון שיפוטי רק כל אימת שנדרשת פרשנות דבר החקיקה. במקרה שכזה, שומה על בית המשפט לשקול, בגדר פרשנות החוק, את האינטרסים המתנגשים ולאזן ביניהם (ראה ממאמרו המקיף של ס. דויטש, השקפת חוקי היסוד על הגנת הצרכן, מחקרי משפט י"ב 303, שם מציע הוא בין היתר להכיר בזכות הצרכן להגנה כזכות החוקתית מכוח חוקי היסוד). מקום שאין הוראה חקיקתית מפורשת נותר בידי השופט כר נרחב להפעלת שיקול הדעת ולעריכת האיזון הנכון בין האינטרסים השונים. הטעיית הצרכן 12.אין כל חולק שאחד המקרים הבולטים ביותר להתערבות המחוקק בעסקאות צרכניות חל בשלב הטרום חוזי בו מוטלות חובות גילוי מיוחדות ונקבע איסור הטעיה וניצול מצוקת הצרכן. דרישה זו נובעת מההנחה הבסיסית כי בידי הצרכן אין את הכלים הראויים לבדוק את המוצר, טיבו איכותו, התאמתו לשימוש המוצע וכו'. הצרכן מטבע הדברים שם יהבו על המידע המתקבל מהיצרן, הספק או נותן השירות. הכלל המוכר בדין של "ייזהר הקונה" איבד מכוחו במיוחד כאשר מדובר בעסקאות צרכניות. גם חוק המכר תשכ"ח - 1968, פתח פתח להטלת חובת גילוי על המוכר בין אם מדובר בעסקה צרכנית ובין אם מדובר בעסקה מסחרית (סעיף 11) אלא שחוק הגנת הצרכן, הרחיב חובות גילוי אלו ודאג לפרטן. (לעניין חוק המכר ראה גם א. זמיר עקרון ההתאמה בקיום חוזים עמ' 160- 165). התערבות המחוקק בעסקאות צרכניות והרחבת חובות הגילוי ואיסור ההטעיה, מוסיפות רק מעט לזכויותיו החוזיות של הצרכן שהרי מרבית הוראות החוק נכללות בין כה וכה גם במסגרת חובות הגילוי הכלליות המוטלות על המוכר או הספק (ראה ס. דויטש, דיני חוזים והחקיקה להגנת הצרכן הנ"ל בעמ' 148). אלא שהמחוקק לא הסתפק בהתערבות במערכת היחסים החוזית אלא הצמיד לחובת הגילוי ואיסור ההטעיה הוראות עונשיות. בכך חיזק הוא לאין שיעור את ההגנה על הצרכן. הטלת סנקציה פלילית מבהירה לעוסקים ולצרכנים את החשיבות שמקנה המחוקק לאותן הוראות חוק ויש בכך כדי לכוון את התנהגות הציבור. מקום שעוסק חשוף לאישום פלילי בגין הטעיית הצרכן, יש בכך כדי להרתיעו ולהבטיח את הגילוי הנאות והמלא לצרכן. 13.האיסור הכללי על הטעיית הצרכן מופיע בסעיף 2(א) לחוק. הסעיף אינו דורש הוכחת הטעייה בפועל אלא רק הסתברות להטעיה של הצרכן בעניין מהותי. כן קובע הסעיף רשימה, שאינה ממצה, של עניינים שיחשבו כמהותיים בעסקה. גם הוראות בחוק מעגנות למעשה את העיקרון הכללי של הטלת חובת גילוי רחבה ונאותה על הספק. כך למשל הוראת סעיף 4א לחוק המטילה על הספק חובת שימוש באותיות בגודל מוגדר בכל חוזה אחיד נועדה להסיר את החשש של הטעיית הצרכן לגבי הוראות ההסכם. שוב אין צורך בהוכחת הטעייה אלא עצם הפרת ההוראות בעניין הגודל יוצרת חזקה כי צרכן סביר עלול להיות לטעות. עסקה ברוכלות 14.במסגרת ההגנה שמעניק המחוקק לצרכן הבודד ותוך התערבות במערכת החוזים שבין הספק לצרכן, קבע המחוקק מספר עסקאות בהן תהא לצרכן זכות חזרה מהעסקה. המקרה הבולט הינו עסקה ברוכלות. "רוכלות" מוגדרת בחוק כדלקמן: "הצעת עסקה לצרכן מאת עוסק, או מי מטעמו, שבא שלא לפי הזמנה למקום מגוריו, שירותו הצבאי, עבודתו, לימודיו או לקרבתם, וכן לכל מקום שאינו בית עסק של העוסק או של מי מטעמו (להלן - מקום הצרכן), או פניה יזומה של עוסק לצרכן בכל דרך שהיא, שבעקבותיה הגיע העוסק, או מי מטעמו, למקום הצרכן כדי לקשור עסקה." המייחד את העסקה ברוכלות הינו כי לצרכן אין את הכלים לבחון את טיבה של העסקה, להשוות מחירים, לבחון את יכולתו לשאת בתשלומים שידרשו, לבחון את נחיצות המוצר המוצע לו וכו'. המחוקק מניח כי המעמד שבו מגיע הספק למקום מגוריו, עבודתו וכו' של הצרכן פוגע באפשרותו של הצרכן לשקול כראוי את העסקה ולכן קבע "תקופת צינון" (cooling off) אשר עומדת כיום על 14 יום. בתקופה זו רשאי הצרכן לחזור מהעסקה ללא כל התנייה מצידו של הספק. זכות החזרה בתקופת הצינון הינה מנדטורית והספק ואפילו שני הצדדים אינם יכולים להתנות על זכות זו בהסכם. החוק גם אינו מאפשר לספק לקבוע הוראות בדבר תשלום דמי ביטול וכדומה וכל שרשאי הרוכל לנכות ממה שקיבל הינו סכום השווה לפחיתת ערכו של המוצר שנמסר לצרכן בשל השימוש שנעשה בו עד מועד ההחזרה. גודל האותיות בחוזה אחיד 15. סעיף 4 א' לחוק הגנת הצרכן קובע: "השר רשאי לקבוע בתקנות את הגודל המזערי ואופן הכתיבה של האותיות בחוזה אחד, כמשמעותו בחוק החוזים האחידים, התשמ"א-1982, כולן או חלקן" ("הטעות במקור"). על פי סמכותו זו התקין השר את תקנות הגנת הצרכן (גודל האותיות בחוזה אחיד), התשנ"ה-1985. סעיף 23(ג) לחוק קובע כי הפרת הוראה בדבר גודל האותיות מהווה עבירה. 16.בכל שמונת האישומים נטען כי ההסכמים שנמסרו ללקוחות היו חוזים אחידים וכי גודל האותיות קטן מהגודל על פי התקנות. 17.דומה שאין כל חולק כי החוזים שנחתמו עם הלקוחות הינם חוזים אחידים במובן בסעיף 2 לחוק החוזים האחידים, תשמ"ג-1982 שכן מדובר בנוסח אחיד, תנאים שנקבעו על ידי לפידות לחוזים רבים ובלתי מסויימים. המאשימה לא הביאה כל ראיה לגבי גודל האותיות בחוזים למיניהם, כמו חוות דעת. עם זאת צירפה המאשימה 7 עותקים. צילומים של חוזים שנחתמו עם 7 מתלוננים וצירפה רק עותק מקורי אחר של חוזה שנערך עם חיימוביץ ז'אן (ת/33) (המתלונן באישום השביעי). מבדיקה פשוטה של חוזה זה ניתן לראות כי גודל האותיות נופל מהגודל של 2 מ"מ שנקבע כגודל המזערי על פי התקנות. אין בפני שמץ ראיה כי שאר החוזים שנמסרו למתלוננים האחרים היו זהים בגודלם ובגודל האותיות. העותקים הצילומים שהוצגו בפני הינם ללא כל ספק צילומים מוקטנים של החוזים המקוריים, אך בידי כלים לבחון בכמה הוקטנו החוזים ומהו הגודל של האותיות בחוזים המקוריים. לפיכך אין בפני ראיות לקבוע כי הנאשמים או מי מהם הפר את ההוראות בדבר גודל האותיות לגבי 7 חוזים ורק לגבי החוזה ת/33 ניתן לקבוע כי ההוראה אכן הופרה. 18.הנאשמים מס' 2-1 לא התייחסו בסיכומיהם לעבירה זו כלל ועיקר דומה כי הן היסוד העובדתי והן היסוד הנפשי התקיימו בעניין זה. כפי שציינתי לעיל אחריותו של הנאשם מס' 2 תידון בנפרד בהמשך. האישומים 19.לאור הערות כלליות אלו אבחן את כל אחת מהפרשיות השונות ואת העבירות המיוחסות לנאשמים בגין כל אישום. שוב אציין כי אדון בשלב זה רק באחריות אישית של הנאשמים. ולא באחריותו של מייקל למעשי החברה מכוח היותו נושא משרה ועניין זה ידון בנפרד. עוד אציין כי בשלב זה אבחן רק את הפרת הוראות החוק מבלי להתייחס ליסודו הנפשי של המבצעים הנדרש להרשעה. האישום הראשון- העסקה עם גב' ורדה זיטלבך 20.בכתב האישום נטען כי לקראת ספטמבר 1999 פנה נציג חברת לפידות לגב' ורדה זיטלבך בטלפון וביקש לתאם אתה מועד במטרה לבוא לביתה ולשוחח עמה על שירותים רפואיים. ביום 01.09.1999 הגיע שלומי לביתה של גב' זיטלבך והציע לה מתן שירותים רפואיים באמצעות חברת לפידות. לטענת המתלוננת בתצהירה ובעדותה הבטיח שלומי כי במסגרת המנוי תהיה זכאית לקריאת רופא לפי הצורך וללא תשלום נוסף. בתום הפגישה חתמה גב' זיטלבך על חוזה ההתקשרות. מדובר בחוזה מודפס, אשר כלל 26 סעיפים וסעיפי משנה בכתב צפוף ובאותיות בגודל 1 מ"מ. כמו כן חתמה גב' זיטלבך על שובר ויזה קרדיט בסכום של 3,200 ₪ ב- 36 תשלומים. שלומי לא השאיר לגב' זיטלבך עותק מן החוזה, ולטענתה אף לא אפשר לה לעיין בחוזה באופן יסודי לפני חתימתו. רק כשבועיים לאחר חתימת העסקה נשלח לגב' זילטבך עותק מן החוזה. (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 26-30). מעיון בחוזה גילתה כי העסקה בה חוייבה היא בסך 6,200 ₪ ולחמש שנים. כמו כן הודיעה חברת האשראי לגב' זיטלבך כי חשבונה חוייב בריבית בגין עסקת הויזה קרדיט, דבר שלטענתה לא היה ידוע לה קודם לכן. ביום 15.09.1999, שהוא היום בו נשלח לה החוזה, הודיע גב' זיטלבך לחב' לפידות בדואר רשום כי ברצונה לבטל את העסקה והיא מבקשת להשיב לה את כספה, כעולה הן מעדותה ומעדות שכנתה, הגב' נחמה קרוחמן (עמ' 16 שורות 10-15 לפרוטוקול). בתשובה הודיעה חב' לפידות כי אין הלקוחה רשאית לחזור בה מההסכם החתום על ידה וסרבה להחזיר לגב' זיטלבך את כספה. עם זאת הסכימה החברה להפחית את תקופת המנוי ל- 30 חודשים בלבד תמורת הסך של 3,200 ₪ אשר שולמו כבר ע"י המתלוננת (ת/10 ו- ת/7). 21.לטענת המאשימה הנאשמים עשו מעשים שיש בהם כדי להטעות את הצרכן בדבר מהותי בעסקה ועברו עבירות עפ"י החוק להגנת הצרכן כדלקמן: הטעיית הצרכן בניגוד לסע' 2(א) ו(ב2) לחוק הגנת הצרכן. ניצול מצוקת הצרכן, בניגוד לסע' 3(א) ו-(ב) לחוק הגנת הצרכן. גודל אותיות בחוזה אחיד, בניגוד לסע' 2 לתקנות הגנת הצרכן (גודל אותיות בחוזה אחיד) התשנ"ה- 1995. אי מתן זכות עיון ומסירת החוזה לצרכן, בניגוד לסע' 5(ב) לחוק הגנת הצרכן. אי הודעת פרטים בעסקת אשראי, בניגוד לסע' 9 לחוק הגנת הצרכן ובניגוד לסע' 2א' לתקנות הגנת הצרכן. סרוב להחזיר תמורה העקבות ביטול עסקה ברוכלות, בניגוד לסע' 14(ב) לחוק הגנת הצרכן. סרוב להחזיר תמורה בעקבות ביטול עסקה שיש בה משום הטעיה ו/או ניצול מצוקת הצרכן, בניגוד לסע' 32(ב) לחוק הגנת הצרכן. בהחלטה מיום 13.03.2003 נקבע כי אין ראיות לכאורה לכך ששלומי ערך את העסקה עם הגב' זיטלבך תוך שהוא מנצל במודע את מצוקתה, ולפיכך זוכה מאישום זה, כאשר לגבי עבירת ההטעיה הצרכנית, עבר נטל הבאת הראיות אל הנאשם. כיוון שכך הרי אין גם מקום להרשיע את הנאשמים 1 ו-2 אשר עשויים להיות אחראים באופן שילוחי בלבד לעבירה זו, שכן נקבע כי השלוח לא ביצע את העבירה המדוברת. 22.הטעיה לעניין משך תקופת המינוי- לטענת גב' זיטלבך נאמר לה כי השירות שניתן לה על ידי לפידות הוא 24 שעות ביממה, כי ניתן לקרוא לרופא ללא הגבלה, וכי קריאה לרופא לא עולה כסף מעבר למנוי. כמו כן טוענת גב' זיטלבך כי נאמר לה שהזמן הקצר ביותר לחוזה התקשרות עם החברה הוא שנה, כאשר המנוי עולה 100 ₪ לחודש. (עמ' 11 שורות 6-11 לפרוטוקול). דברים אלה נתמכים אף בעדות השכנה, גב' נחמה קרוכמן: "הוא אמר שהתוכנית לשנה. הוא אמר שאפשר להזמין רופא כמה פעמים ביום. התשלום הוא 100 ₪ לחודש. ביקור רופא לא עולה כסף ואם יש צורך מזמינים אמבולנס בסכום סימלי ביותר. אני הייתי נוכחת כשהוא הסביר זאת. שאלתי אותו אם התוכנית רק לשנה והוא אמר שכן". (עמ' 15 שורות 23-26 לפרוטוקול). אין חולק כי בחוזה אשר על פי הנטען נשלח לגב' זיטלבך ביום 15.9.99 (סומן ת/2) נכתב כי המנוי הוא לתקופה של 60 חודשים. הנאשמים 1-2 אינם מכחישים כי כך נכתב בחוזה והסכימו לשנות את תקופת ההתקשרות ל- 30 חודשים (ראה ת/1). לעניין משך תקופת המינוי מעיד מר בן עמי כדלקמן: "לטענה של גב' זיטלבך שהיא חשבה שמדובר ב- 100 ₪ לחודש למשך שנה אני משיב שראשית אני סיכמתי איתה על 100 ₪ לחודש, הסברתי שזה לתקופה של 3 שנים, ולכן היא משלמת ב- 36 תשלומים. לגבי משך השירות היא שאלה אותי כמה זה לשנה ואמרתי שלשנה זה יעלה 1,200 ₪. אנחנו דיברנו אתה על חוזה לשלוש שנים כיוון שאנחנו היינו עושים עסקאות רק לשלוש שנים, חמש שנים ומעלה. אם היינו נמצאים במצב שלעשות עסקה פחות משלוש שנים היינו צריכים לקבל את אישור מר דוד אלון והיינו צריכים לציין זאת מפורשות שקוצרה התקופה באישורו. הוא היה נותן לנו אפילו מספרי אישורים". (עמ' 76 שורות 3-8 לפרוטוקול). עם זאת מר בן עמי מציין בעדותו כי אמנם אין התאמה בין מה שסוכם בינו ובין גב' זילטבך לבין הסכום ומשך השירות הרשומים בת/2: "אני לא מכיר את החתימות על המסמך (ת/1) שאת מציגה לי. אני חושב שהן החתימות של אלון דוד. את השינויים אני לא עשיתי כי אין לי חותמת של החברה וזו לא החתימה שלי. אני לא רשמתי לה על 5 שנים. ברור שלא מדובר ב- 5 שנים כיוון שמדובר משנת 99' וכתוב שזה עד 2002. 5 שנים זה היה מגיע ל- 2004. אני מאשר חתימתי על ת/1...אני החתמתי אותה על שובר של 3,200 ₪. אני לא מחקתי שום דבר כי אסור לא למחוק ואני לא יודע על כך. אין שום שינוי שאני יכול לעשות. כנראה שאלון דוד ביצע את השינויים, לא אני. לא היה שום תיקון בחוזה שאני עשיתי". (עמ' 78-79 לפרוטוקול החל משורה 28). 23.כזכור עותקי החוזה ת/1 ו-ת/2 הוגשו רק כראיה על כך שהוצגו לגב' זיטלבך במהלך העדות שכן העדה טענה כי אינה מזהה את חתימתה על המסמכים (עמ' 11 שורות 25-24). למעשה אין בפני כל ראיה כי הגב' זיטלבן אכן חתמה על הסכם לתקופה של 5 שנים שהרי ת/2 לא הוצג כראיה לעניין זה (ראה החלטתי בעמ' 12 לפרוטוקול). יש אם כך בפני עדות של הגב' זיטלבך כי התחייבה לשנה בלבד ומנגד עדותו של שלומי כי הוסכם עם המתלוננת על הסכם ל-3שנים. 24.שלומי הציג כראיה גם את שובר התשלום לחברת האשראי (נ/1) בו נרשם מפורשות הסכום של 3,200 ₪ סכום התואם עסקה ל-3 שנים. זאת ועוד; בהסכם עצמו נרשם כי הסכום החודשי הינו 100 ₪ (סעיף 5). כן נרשם כי תינתן לגב' זיטלבך הנחה של 17% בשל ביצוע עסקה באמצעות חב' אשראי (סעיף 8.8). כאשר בודקים את החישוב עולה כי סך של 3,600 ₪ (שהוא הסכום ל-36 חודשים) בניכוי ההנחה של 17% מגיע ל-3,000 ₪, לכך יש להוסיף דמי רישום של 200 ₪ (סעיף 8.1) ומתקבל הסך של 3,200 ₪ בו חוייבה המתלוננת. לו היינו עושים חישוב דומה לגבי עסקה ל-5 שנים (60 חודשים) ברי שההנחה לא היתה של 17% והסכם הכולל לא יכול להגיע ל-6,200 ₪ כרשום בת/2. 25.ממכלול הראיות לא שוכנעתי במידה הנדרשת בהליך הפלילי כי שלומי מסר לגב' זיטלבך שהעסקה הינה לשנה אחת בלבד אלא להיפך, יש חיזוק לכך שהעסקה שסוכמה היתה ל-3 שנים. גם אם הגב' זיטלבך לא קראה את כל פרטי ההסכם הרי שחישוב הסכום בשובר כרטיס האשראי (ת/1) הינו ברור ביותר. מכאן יש לזכות את שלומי ואת הנאשמים מס' 2-1 מהעבירה של הטעיית הגב' זיטלבך לעניין תקופת ההתקשרות. 26.אי מתן זכות עיון ומסירת החוזה לצרכן- כזכור המאשימה אינה מייחסת עבירה זו לשלומי אלא רק לנאשמים מס' 2-1 (פרוטוקול מיום 20.1.02). בין הצדדים התגלעה מחלוקת האם שלומי השאיר בידי הגב' זיטלבך עותק מן החוזה או שמא נמנע מלעשות כן. הגב' זיטלבך טוענת כי שלומי לא הותיר בידה עותק של ההסכם (עמ' 11), מאידך אין חולק כי שלומי שהה בבית הגב' זיטלבך במשך זמן רב, הסביר לה את מהות העסקה את הפרטים וכו'. הגב' זיטלבך גם מאשרת כי הוצג לה מסמך וניתנה לה הזדמנות לקרוא (עמ' 11 שורות 17-16). הגב' זיטלבך גם התייעצה עם שכנתה נחמה קרוכמן. בחקירתה הנגדית נשאלה האם שלומי מנע ממנה לעיין והשיבה בשלילה. לדבריה שלומי אמר לה שהוא לוקח את ההסכם ויחזיר לה עותק תוך מספר ימים כיוון שעליו לסדר משהו (עמ' 14). הגב' קרוכמן העידה כי בנוכחותה לא נחתם כל מסמך. הגב' קרוכמן עזבה לזמן קצר וכששבה מסרה לה הגב' זיטלבך כי חתמה על מסמך אך לא קיבלה כל העתק. עוד סיפרה כי במשך שבוע התקשרה כדי לברר מה עם ההסכם עד שזה הגיע בדואר (עמ' 16). 27.אלון דוד טוען בעדותו כי לסוכנים היתה הנחייה להשאיר עותק של החוזה בבית הלקוח (עמ' 49 שורות 3-7 לפרוטוקול). האמור בעדותם של מר אלון דוד ושלומי בן עמי, נסתר ע"י האמור בת/8, הוא מכתב אשר נשלח מחברת לפידות לגב' זיטלבך ביום 10.10.1999, כתשובה לבקשתה לביטול המנוי ובו נכתב בסע' 9 כדלקמן: "עפ"י נוהלי החברה, העתק החוזה והמקור מגיעים לחברה על מנת להקים את הנתונים על המחשב, ולהחתים את המקור באישור הצטרפות וזכאות. תוך פרק זמן של עד שבועיים הלקוח מקבל בדואר את המקור, כרטיס החבר וטופס אישור ההצטרפות". גרסתן של גב' זיטלבך ושכנתה, גב' קרוכמן עולה בקנה אחד הן עם מדיניות החברה כפי שזו מנוסחת במכתב לעיל, והן עם עובדות נוספות, להן התקשה מר בן עמי לתת הסבר. אילו היה המקור נשאר אצל גב' זילטבך, הרי שלפי עדותו של מר בן-עמי ולפי שובר הויזה עליו חתמה גב' זיטלבך, צריך היה להיות רשום כי זמן ההתקשרות הוא 3 שנים, אולם מר בן עמי עצמו אמר כי אינו יודע מי ערך את השינוי בחוזה וכי הוא לא ערך שינויים אחרי חתימת ההסכם ואינו מכחיש כי בת/2 נכתב כי המנוי הנו לתקופה של 60 חודשים ועלותו 6,200 ₪. 28.מן האמור יש לקבוע כי לא הושאר עותק של החוזה בידי הגב' זיטלבך אך ניתן לה לעיין בו לפני חתימתה. השאלה שנותרת לבירור הינה האם החובה למסור עותק מהחוזה "לאחר החתימה" כאמור בסעיף 5(ב) לחוק מחייבת מסירה מיידית או שמא משלוח כעבור שבועיים מספיק. על פניו דומה שהשארת עותק בידי הצרכן נועדה כדי לאפשר לו לבחון בנחת וישוב דעת את כל תנאי ההסכם, לוודא כי אלו תואמים למוסכם עמו ולהצהרות שנמסרו לו וכו'. עוד יש לזכור כי בעסקה ברוכלות עומדת לצרכן "תקופת צינון" של 14 יום מרגע ביצוע העסקה ולכן ישנה חשיבות כי ממועד ביצוע העסקה ואילך יהיו בידיו כל מסמכי העסקה. יתכן כי במצבים מסויימים בהם נדחה מועד כניסת העסקה לתוקף ליום חתימה או אישור גורמים אצל הספק או צד ג' , די יהיה בהמצאת עותק החוזה מיד עם החתימה, אך מקום שתוקפו של ההסכם הינו מרגע חתימתו על ידי הספק ברי שמרגע זה יש לאפשר לספק לעיין בו ולמסור את העותק בידיו. אין כל טענה כי בהסכמיה של הנאשמת נדחה מועד תחילת תוקפם ליום אישור כלשהו. להיפך מלשון ההסכמים עולה כי המנוי יכנס לתוקפו מיד עם חתימת הלקוח. יש לציין כי במקום המיועד לחתימת החברה חתם שלומי עצמו כלומר חתימתו בשם החברה נתנה תוקף להסכם. זה הרגע שבו היה צריך למסור למתלוננת את העתק החוזה. משמעות הדבר הינה כי הופרה החובה על פי סעיף 5(ב) לחוק בכל הנוגע למסירת עותק בידי הלקוח. 29.סירוב להחזיר תמורה בעקבות ביטול עסקה ברוכלות בניגוד לסעיף 14(ב) לחוק- כפי שצייתי לעיל זכות הביטול במהלך תקופת הצינון הינה זכות שאינה ניתנת להתנאה ואין הספק יכול לדרוש כתנאי לביטול תשלום הוצאותיו הפסדיו וכדומה. אעיר כי ביחס לתקופת הצינון ברור שכל עוד לא הושאר בידי הגב' זיטלבך עותק של ההסכם לא יכולה "תקופת הצינון" להתחיל. בנסיבות אלו, כאשר ברור שהודעת הביטול ניתנה במועד, היה על החברה לבטל את ההסכם. סיבת הודעת הביטול אינה רלבנטית כלל שכן זכות החזרה של הצרכן אינה מוגבלת. גם גרסת הנאשמת (במכתב ת/7 ו-ת/8) לפיה היתה הסכמה מאוחרת לשינוי התנאים, להקטנת התקופה והפחתת התשלום אינה יכולה להתקבל שהרי קבעתי כי מלכתחילה ההתחייבות היתה ל-3 שנים בלבד. לפיכך, יש מקום לקבוע כי לפידות הפרה את החובה להחזיר תמורה בעקבות ביטול עסקה ברוכלות כאמור בהוראות סעיף 14(ב) לחוק. בהערת אגב אציין כי תשובות הנאשמת לגב' זיטלבך וכפי שנראה להלן גם לאחרים, מעידה על כך כי הנאשמת כלל לא הבינה ולא הסיקה את המסקנה הנדרשת מהוראות סעיף 14 לחוק. אין כמובן מניעה שהספק ינסה לשכנע לקוח לחזור בו מהודעת ביטול, יציע לו שינויים בעסקה וכו', אך עליו לדעת ולזכור תמיד כי זכות הביטול נותרת ביד הצרכן על פי הוראות החוק. 30.אי מתן הודעת פרטים בעסקת אשראי בניגוד לסעיף 9 לחוק הגנת הצרכן- הוראות סעיף 9 לחוק הגנת הצרכן נועדה להבטיח כי הצרכן ידע מהם התנאים האמיתיים לביצוע העסקה ומה היא העלות שבא יחוייב. רק אם ידע את כל פרטי המחיר, התוספת למחיר בגין האשראי, שיעור הריבית בחישוב שנתי וכדומה יוכל להשוות כראוי בין עסקאות שונות, לשקול האם מבקש הוא אשראי מהספק או שמא יעדיף ללוות את הסכום ממלווים אחרים כמו בנק וכו'. הואיל ולעיתים קרובות הצרכן אינו יכול לבצע את החישוב של הריבית לברר מהי העסקה הכדאית לו ביותר הוטלה חובה להעמיד לרשותו את כל הפרטים (ראה דברי הכנסת מיום 1.4.89, חוברת כה', עמ' 2501 וכן ס. דויטש הנ"ל עמ' 153). 31.המאשימה טוענת כי הנאשמת הפרה את חובת מסירת הפרטים בעסקה עם הגב' זיטלבך, כמו גם לגבי מתלוננים נוספים שיצויינו בהמשך בכך שלא נתנה פרטים בנוגע לריבית ולתנאי האשראי בעסקה. כל שנאמר בעסקה הינו מחיר לחודש, עלות דמי רישום וכן מחיר כולל שמשולם באמצעות כרטיס אשראי, ויזה קרדיט, ללא ציון הריבית שבה תחוייב המתלוננת בחברת האשראי. 32.דומה שנתבלבלו למאשימה העסקאות השונות. כאשר צרכן מבצע עסקת רכישה של מוצר או שירות ומשלם באמצעות כרטיס אשראי יש בפנינו משולש שבו 3 עסקאות נפרדות; עסקה שבין הצרכן לספק, עסקה שבין הצרכן לחברת האשראי ועסקה שבין הספק לחברת האשראי (ראה א. ברק וע. פרידמן, כרטיסי חיוב, עמ' 123). כאשר משלם הלקוח את התמורה באמצעות כרטיס חיוב (כרטיס אשראי) מוענק לו האשראי על ידי המנפיק, דהיינו, חברת האשראי, ולא על ידי הספק (אם כי לעיתים גם הספק יכול להעניק אשראי כלשהו). במקרים כאלו שיעורי הריבית, התוספות למחיר וכל שאר תנאי עסקת האשראי נקבעים בין הלקוח לחברת האשראי ולא בין הלקוח לספק. החובה למסור את הפרטים בעסקה זו שבין הלקוח למנפיק הכרטיס מוטלת על המנפיק ולא על הספק הקשור עם חברת האשראי בהסכם. 33.כאשר מבוצע תשלום בעסקת אשראי בתשלומים (עסקת קרדיט) מקבל הצרכן הלוואה מהמנפיק או לעיתים קרובות יותר מהבנק שבו מנוהל החשבון המחוייב על פי כרטיס החיוב (א. ברק וע. פרידמן הנ"ל, עמ' 71) הספק מקבל במקרה זה תשלום במזומן. לפיכך בעסקת תשלומים שכזו הלקוח מחזיר את "ההלוואה" ("האשראי"), שקיבל מהמנפיק או מהבנק בתשלומים, אך ביחסים שבין הספק לצרכן מקבל הספק את התמורה במזומן באמצעות המנפיק. משמע, במשולש העסקאות כאמור התוספות למחיר העסקה בשל דחיית התשלום או התשלום בשיעורין נקבעת ביחסי הלקוח והמנפיק ולא ביחס הלקוח והספק. 34.המסקנה המתבקשת מכך הינה כי עסקה שבה משלם לקוח באמצעות כרטיס חיוב לרבות באמצעות כרטיס קרדיט, אינה עסקה באשראי במובן חוק הגנת הצרכן (אלא אם מתווסף גם אשראי שנותן הספק). 35.ומן הכלל אל הפרט - העסקה שבין לפידות למתלוננת לא היתה עסקה באשראי. המחיר שנקבע בהסכם הינו מחיר כולל לכל תקופת העסקה לפי חישוב חודשי של 100 ₪ לחודש, סה"כ 3,600 ₪. מסך זה הופחתה הנחה בשעור של 17% והתווסף תשלום דמי רישום על סך 200 ₪, ובסה"כ העסקה היתה על 3,200 ₪. זהו הסכום בו חוייבה הגב' זיטלבך לשלם לספק. כך נרשם בהסכם, וכך נרשם בשובר החיוב (ת/1). האשראי ניתן על ידי חברת האשראי ולכן לא חלה כל חובה על הספק- לפידות- להודיע ללקוח את הפרטים על פי סעיף 9 לחוק. יצויין גם כי בדוגמאות ההסכמים שהובאו לעיוני לרבות ת/1 ו-ת/2 נרשם מפורשות כי התשלומים בכרטיס האשראי מותנים בהסדר שיעור הריבית בין הלקוח לבין חברת האשראי (סעיף 8.10). 36.בכך לא תם הדיון, לעיתים עלול הספק להטעות את הצרכן בכל הנוגע לפרטי עסקת הקרדיט. כך אם הספק מוסר ללקוח פרטים מטעים ביחס לחיובים הצפויים לו בעסקת הקרדיט הוא עשוי להחשב כמי שעשה דבר העלול להטעות צרכן בעניין מהותי לעסקה במובן בסעיף 2(א) לחוק. אציין כי במקרה הנוכחי לא שוכנעתי כי הגב' זיטלבך הוטעתה שהרי על פי העדויות שבפני ניתנה לה הנחה בשיעור של 17% מתוך הנחה שכך יקטנו תשלומיה לחברת האשראי. לא הובאו כל ראיות מהם היו הסכמי האשראי של הגב' זיטלבך עם חברת האשראי ואיני יכול לקבוע כי דבריו של שלומי כי לאחר ההנחה התשלום הצפוי לחברת האשראי יהיה כ-100 ₪ מהווה הטעיה. אמנם הוצג אישור כי בחודש 2/01 חוייבה הגב' זיטלבך בבנק ב-113 ₪ אך אין בפני ראיות כיצד חושב סכום זה והאם שונו תנאי הריבית בחב' האשראי מיום החתימה ואילך וכו'. בנסיבות אלו יש לזכות את הנאשמים מעבירה של אי מסירת פרטים בעסקת אשראי. 37.סירוב להחזיר תמורה בעקבות ביטול עסקה שיש בה משום הטעיה או ניצול מצוקה-המאשימה מבקשת לייחס לנאשמים גם עבירה על פי סעיף 32(ב) לחוק שעניינו החובה להחזיר תמורה מקום שעסקה מבוטלת בעקבות מעשה או מחדל שיש בהם משום הטעיה או ניצול מצוקה של הצרכן. הואיל והעסקה לא בוטלה בעקבות הטעיה או בעקבות ניצול מצוקה אין כל בסיס להעמדת הנאשמים לדין בעבירה זו. 38.לאור כל האמור, יש לקבוע כי הנאשמת 1 הפרה את הוראות החוק בנוגע לאישום הראשון כדלקמן: (א)אי מסירת חוזה בניגוד לסעיף 5(ב) לחוק. (ב)סרוב להחזיר תמורה בעקבות ביטול עסקה ברוכלות בניגוד לסעיף 14(ב) לחוק הגנת הצרכן. אישום שני- המתלוננת אגנס סרדאי: 39.על פי כתב האישום נטען כי ביום 02.01.01 הגיעה לביתה של גב' אגנס סרדאי עובדת מטעם הנאשמים בשם גלית, לאחר שתואם מועד הגעתה מראש בטלפון. בפגישה זו הציעה הסוכנת לגב' סרדאי מתן שירותים רפואיים באמצעות הנאשמת. לטענת גב' סרדאי בעדותה, הסבירה לה הסוכנת כי השירות הוא 24 שעות וכי ניתן לבטלו בכל עת. (עמ' 17 שורות 20-25 לפרוטוקול). כמו כן טוענת גב' סרדאי כי לא נאמר לה דבר על הריבית בה תחוייב, לא הוסבר לה שהסכום ייגבה ממנה ב- 12 תשלומים ולא הושאר בידיה עותק של החוזה (עמ' 19 שורות 3-6 לפרוטוקול). נטען כי מעיון בהסכם (ת/12) עולה כי המנוי נעשה ל-3 שנים כאשר גב' סרדאי חויבה לשלם את מלוא סכום העסקה לא כדמי מנוי חודשיים אלא בפריסה של שנה אחת בלבד. כמו כן עולה מן ההסכם כי מדובר במנוי לילי בלבד, כלומר בין השעות 10:00 בלילה עד 07:00 בבוקר ואין אפשרות לקרוא לרופאים בשעות היום. כמו כן למנוי יש זכות לקריאת רופא אחת בלבד ביממה. 40.ביום 10.01.01 שלחה המתלוננת מכתב לנאשמים בו היא הודיעה על רצונה לבטל את העסקה שנחתמה בינה לבין הנאשמים ביום 02.01.01 (ת/14). יום לאחר מכן התקשר אליה מייקל. מתוך עיון במכתב שנשלח לגב' סרדאי ביום 28/01.01 (ת/15) עולה כי בשיחה שהתקיימה ביום 15.01.01 הציע מייקל לגב' סרדאי לפרוס את התשלום ל- 15 תשלומים, וכי סוכם כי גב' סרדאי תחזור עם תשובה בעניין זה. מאחר וגב' סרדאי לא השיבה להצעה זו, ראתה החברה את העסקה המקורית כעומדת בעינה. לעומת האמור במכתב זה טוענת גב' סרדאי בעדותה כי בשיחת הטלפון עם מר שפירו סרבה להצעתו לפרוס את התשלום ל- 15 תשלומים (עמ' 18 שורות 9-11). ביום 04.03.01 שלחה גב' סרדאי מכתב נוסף בו היא הודיעה על רצונה לבטל את העסקה וביקשה להשיב לה את כספה. ביום 05.03.01 השיבו הנאשמים במכתב למתלוננת כי ההסכם מחייב אותה ואין אפשרות לבטלו או לשנות את תנאי המנוי. 41.לטענת המאשימה הנאשמים ועובדיהם עשו מעשים שיש בהם משום ניצול מצוקתה הנפשית של גב' סרדאי אשר היתה שרויה במצב של חרדה בשל מצבו הבריאותי של בעלה. כמו כן טוענת המאשימה כי הנאשמים עשו מעשים שיש בהם כדי להטעות את הצרכן בדבר מהותי בעסקה ועברו עבירות עפ"י החוק להגנת הצרכן כדלקמן: הטעיית הצרכן בניגוד לסע' 2(א) ו(ב2) לחוק הגנת הצרכן. ניצול מצוקת הצרכן, בניגוד לסע' 3(א) ו-(ב) לחוק הגנת הצרכן. גודל אותיות בחוזה אחיד, בניגוד לסע' 2 לתקנות הגנת הצרכן (גודל אותיות בחוזה אחיד) התשנ"ה- 1995. אי מתן זכות עיון ומסירת החוזה לצרכן, בניגוד לסע' 5(ב) לחוק הגנת הצרכן. אי הודעת פרטים בעסקת אשראי, בניגוד לסע' 9 לחוק הגנת הצרכן ובניגוד לסע' 2א' לתקנות הגנת הצרכן. סרוב להחזיר תמורה העקבות ביטול עסקה ברוכלות, בניגוד לסע' 14(ב) לחוק הגנת הצרכן. סרוב להחזיר תמורה בעקבות ביטול עסקה שיש בה משום הטעיה ו/או ניצול מצוקת הצרכן, בניגוד לסע' 32(ב) לחוק הגנת הצרכן. 42.ניצול מצוקת הצרכן- על יסודות עבירת ניצול מצוקת הצרכן הקבועה בסע' 3 לחוק הגנת הצרכן עמדתי בהחלטתי מיום 13.03.2003.העבירה על פי סעיף 23 (א) (2) לחוק הינה עבירה שתחומיה אינם מוגדרים ורבה הדרך עד לתחימת גבולותיה. סעיף זה קובע: "עוסק שעשה אחד מאלה, דינו - מאסר שנה או קנס פי שבעה מן הקנס כאמור בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין) - (2) עשה דבר שיש בו ניצול של מצוקת הצרכן, כאמור בסעיף 3;" סעיף 3 לחוק קובע: איסור ניצול מצוקת הצרכן [תיקון: תשמ"ח, תש"ס] (א) לא יעשה עוסק, כדי לקשור עסקה, דבר - במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה, או בכל דרך אחרת, שיש בו ניצול (1) חולשתו השכלית או הגופנית של הצרכן; (2) אי ידיעת השפה שבה נקשרת העסקה. (ב) לא יעשה עוסק דבר - במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה, או בכל דרך אחרת, שיש בו ניצול מצוקתו של הצרכן, בורותו, או הפעלת השפעה בלתי הוגנת עליו, הכל כדי לקשור עסקה בתנאים בלתי מקובלים או בלתי סבירים, או לשם קבלת תמורה העולה על התמורה המקובלת. 43.כדי להוכיח כי נאשם עבר עבירה של ניצול מצוקת הצרכן על המאשימה להביא ראיות כי הצרכן היה נתון למצוקה. בכל עסקה צרכנית עשוי להתקיים חוסר שוויון בין העוסק לצרכן. חוסר שיוויון זה הוא שהביא את המחוקק להתערב בעסקאות צרכניות ואף לקבוע סנקציות פליליות על הפרתן. חוסר שיוויון זה אינו משמיע לנו כי בכל עסקה צרכנית מצוי הצרכן במצוקה. לא כל פרסום, פיתוי או שכנוע להתקשר בעסקה מהווה ניצול מצוקה. 44.לצורך הרשעה בסעיף 3(א) לחוק יש להצביע כי הצרכן היה מצוי בעת ההתקשרות בחולשה שכלית או גופנית אשר מנעו ממנו לשקול באופן חופשי את ההתקשרות עם העוסק. צריך להצביע גם כי העוסק "ניצל" את המצוקה ו"ניצול" שכזה מחייב גם הוכחה כי היה מודע לאותה מצוקה. (ראה ע"פ 706/86 צדקה נ. מדינת ישראל, פד"י מא(3) 821). הרשעה בעבירה לפי סעיף 3(ב) לחוק אינה מחייבת הוכחת החולשות המפורטות בסעיף 3(א) דווקא אלא יש להצביע כי העוסק ניצל מצוקה כלשהי להתקשרות בעסקה שתנאיה אינם סבירים. סבירות העסקה מחייבת הבאת ראיות מפורשות. 45.מן הכלל אל הפרט- המאשימה לא הביאה ראיות לכך שגב' סרדאי היתה שרויה במצוקה בעת שביקרה אצלה הסוכנת מטעם חברת לפידות. יתר על כן, גב' סרדאי אף לא טוענת כך בעדותה: "התקשרו אלי בטלפון מחברת לפידות וביקשו לקבוע פגישה איתי ולהסביר לי את השירותים שלהם. זה היה בתקופה שבעלי הרגיש גרוע וחשבתי שכדאי לשמוע". (עמ' 17 שורות 20-21 לפרוטוקול). גב' סרדאי אינה טוענת כי הסוכנת מטעם לפידות הפעילה עליה לחץ או השפעה בלתי הוגנת ועצם דאגתה של המתלוננת לבריאות בעלה אינה מהווה חולשה נפשית אלא דווקא סיבה להתקשר עם חברה המספקת שירותי רפואה. לפיכך יש לקבוע כי לא הוכח שהנאשמים ניצלו מצוקת הצרכן, בניגוד לסע' 3(א) ו-(ב) לחוק. 46.הטעיית הצרכן- לטענת המאשימה הטעו הנאשמים את גב' סרדאי במהות העסקה ובאי גילוי פרטים בעסקת אשראי. מלבד עדותה של גב' סרדאי לא הובאה בפני בית המשפט שום עדות אחרת הנוגעת לפרשה זו. הראיות הנוספות אשר הובאו לעניינה הם חליפת המכתבים בינה לבין חב' לפידות, החוזה ומכתבים לחברת האשראי. בניגוד לאמור בעדותה של גב' סרדאי, מצוינים בחוזה באופן מפורש אותם העניינים אשר גב' סרדאי טוענת כי הוטעתה לגביהם. בחוזה נכתב כי מדובר במנוי לילי משעה 19:00 עד 07:00 בבוקר למחרת, כמו כן מצוין כי יש לשלם בעבור כל קריאה לרופא 25 ₪, וכי המנוי זכאי לקריאת רופא אחת ביממה. הן בהסכם והן בקבלה מצוין כי המנוי ישתלם ב- 12 תשלומים. במכתב מיום 10.01.01 (ת/14) בו מבקשת גב' סרדאי לבטל את המנוי, אין טענה כי הוטעתה לגבי פרטי העסקה אלא כי אינה יכולה לעמוד בתנאי התשלום. באותו מכתב גב' סרדאי מודה לחב' לפידות על היחס הטוב לו זכתה מהם. אף במכתב הנוסף מיום 4.3.01 (ת/16) מבקשת גב' סרדאי להפעיל את זכותה החוקית לבטל את החוזה, אולם אינה טוענת כי ביטול זה נובע מהטעייתה לגבי תנאי העסקה. צריך לזכור כי הסוכנת, גלית, לא זומנה כלל לעדות. הואיל וההטעייה מיוחסת לפעילות שבוצעה על ידה היה על המאשימה לזמנה לחקירה ולגבות את עדותה ולברר האם דברי המתלוננת נסתרים או מאומתים. תפקידה של הרשות החוקרת אינו רק למצוא את אותן ראיות המטילות אשמה על הנאשם אלא עליה לרדת לחקר האמת, לרבות איתור קיומן של ראיות מזכות. אי חקירתה של עדה מהותית לאישום בלא כל הסבר זה מונעת הסתמכות על דברי המתלוננת בלבד (ראה ע"פ 521/80 תורג'מן נ. מדינת ישראל, פד"י לה(2) 460, 471, ע"פ 173/88 אסרף נ. מדינת ישראל, פד"י מד(1) 785). עבירת הטעיית הצרכן היא עבירה פלילית, ויש להוכיחה מעבר לספק סביר. מכלל הראיות עולה ספק בדבר הטעייתה הנטענת של גב' סרדאי ולפיכך אני קובע כי לא הוכח שהנאשמים הטעו את הגב' סרדאי בניגוד לסע' 2(א) ו(ב2) לחוק הגנת הצרכן. כמו כן לא הוכח כי הנאשמים ניצלו את מצוקת הצרכן, בניגוד לסע' 32(ב) לחוק הגנת הצרכן. 47.אי מתן זכות עיון ומסירת החוזה לצרכן - גב' סרדאי טוענת בעדותה כי לא קראה את כל החוזה וכי לא הושאר לה עותק ממנו (עמ' 17 שורה 27). מר שפירו טוען בעדותו כי לא היו מקרים בהם לא הושאר חוזה בידי הלקוח, אולם אינו יכול להסביר את האמור במכתב אשר נשלח, כאמור, לגב' זיטלבך (ת/8) ממנו עולה כי היתה זו מדיניות החברה שלא להשאיר חוזה בידי הלקוח. "עפ"י נוהלי החברה, העתק החוזה והמקור מגיעים לחברה על מנת להקים את הנתונים על המחשב, ולהחתים את המקור באישור הצטרפות וזכאות. תוך פרק זמן של עד שבועיים הלקוח מקבל בדואר את המקור, כרטיס החבר וטופס אישור ההצטרפות". האמור במכתב מחזק את גרסתה של המתלוננת לפיה לא הושאר בידיה עותק מהחוזה. לאור האמור יש לקבוע כי הנאשמים הפרו את החובה למתן זכות עיון ומסירת החוזה לצרכן, בניגוד לסעיף 5(ב) לחוק הגנת הצרכן. 48.סירוב להחזיר תמורה בעקבות ביטול עסקה ברוכלות- אין חולק כי בהסכם ההתקשרות עם חברת לפידות נכתב בסע' 21-22 כדלקמן: "21. מוצהר ומוסכם בזאת כי הסכם התקשרות זה אינו בר ביטול ע"י הצדדים לפני תום לתקופת ההתקשרות הנובעת מהסכם זה, ולפיכך כל האמור בגינו תקף. 22.במידה והחברה תביע את הסכמתה לבטל הסכם התקשרות זה מסיבה כל שהיא יחולו על המנוי הוצאות ועלויות שיווק על סך של 35% מיתרת סכום המנוי הנותר לתשלום. מוסכם כי השירות הוא מעיו "שירות ביטוח". השימוש במנוי והקריאות לרופא אינם מעלים או מורידים לעניין החבות בגין שירותי המנוי". המכתב הראשון מאת גב' סרדאי בו היא מבקשת לבטל את העסקה, נכתב ביום 10.01.01, 8 ימים לאחר חתימת החוזה (ת/14). יום לאחר מכן התקשר אליה מייקל. בשיחה שהתקיימה ביום 15.01.01 הציע מייקל לגב' סרדאי לפרוס את התשלום ל- 15 תשלומים, וכי סוכם כי גב' סרדאי תחזור עם תשובה בעניין זה. ביום 28.01.01 נשלח מכתב מאת חברת לפידות לגב' סרדאי המודיע לה שמאחר ולא השיבה להצעה, רואה החברה את העסקה המקורית כעומדת בעינה. לעומת האמור במכתב זה טוענת גב' סרדאי בעדותה כי בשיחת הטלפון עם מר שפירו סרבה להצעתו לפרוס את התשלום ל- 15 תשלומים. (עמ' 18 שורות 9-11). ביום 04.03.01 שלחה גב' סרדאי מכתב נוסף בו היא הודיעה על רצונה לבטל את העסקה וביקשה להשיב לה את כספה (ת/16). ביום 05.03.01 השיבו הנאשמים במכתב למתלוננת כי ההסכם מחייב אותה ואין אפשרות לבטלו או לשנות את תנאי המנוי(ת/18). השאלה העולה מהשתלשלות העניינים המפורטת לעיל היא האם זכאית היתה החברה להסיק כי העסקה המקורית עומדת בעינה ולא לבטל את החוזה. אין ספק כי בשיחת הטלפון לא סוכם דבר. לגרסת גב' סרדאי, היא עמדה על רצונה לבטל את החוזה, בעוד שמר שפירו היה תחת הרושם שגב' סרדאי תשקול מחדש את ביטול החוזה לאור הצעתו לפרוס את התשלום ל- 15 תשלומים. גב' סרדאי היתה שרויה תחת הרושם שהחוזה בוטל, בעוד מר שפירו המתין לתשובתה לגבי הצעתו, משלא חזרה אליו בתשובה שלח מר שפירו לגב' סרדאי את המכתב מיום 28.01.01. 49.ההנחה העולה מן המכתב כי חוסר תגובה מצד גב' סרדאי משמעה חזרה מהודעת ביטול החוזה אינה הנחה העולה בקנה אחד עם דיני החוזים ועם הגיונם של הדברים. משנתנה על ידי צרכן הודעת ביטול של עסקה ברוכלות אין כל צורך בהסכמה של הספק או באקט פורמלי נוסף. כל עוד לא הוכחה הסכמה, דהיינו גמירות דעת של הצרכן לחזוק בו מהודעת הביטול או להתקשר בעסקה אחרת, דין העסקה המקורית להתבטל. ניהולו של מו"מ לקראת חתימת הסכם חדש אינו מאיין כשלעצמו את הודעת הביטול ולא היה כל מקום להניח הסכמה של המתלוננת לחזור בה מהודעת הביטול. 50.כאשר בוחנים נסיבות אלו לאור גישתה הכללית של לפידות כפי שמצאה ביטוי בסעיפי ההסכם מתחייבת המסקנה כי לפידות ניסתה לכפות על הגב' סרדאי עסקה חדשה תוך נסיון לנצל את הצבת האולטימטום לחיובה בהסכם. 51.אשר על כן הנני קובע כי הוכח שהנאשמים הפרו את החובה להחזיר תמורה בעקבות ביטול עסקה ברוכלות. הואיל ובעניין זה טיפל מייקל באופן אישי הרי שיש מקום להטיל עליו גם אחריות ישירה להפרות אלו. 52.כפי שציינתי לעיל בנוגע לאישום הראשון אין כל מקום ללהטיל אחריות פלילית על הנאשמים בגין אי מסירת פרטים בעסקת אשראי ואין גם כל מקום להטיל עליהם אחריות בשל אי החזרת תמורה בגין ביטול עסקה עקב הטעיה או ניצול מצוקה כאמור בסעיף 32(ב) לחוק. אשר על כן הנני קובע כי לגבי האישום השני הפרה לפידות רק את ההוראה להשבת תמורה בעקבות ביטול עסקה ברוכלות כאמור בסעיף 14(ב) לחוק. אישום שלישי- משפחת בן-דוד 53.על פי כתב האישום נטען כי במחצית השניה של שנת 2000 פנה נציג לפידות למזכיר המושב בית לחם הגלילית והציע לו ביטוח לשירותים רפואיים תוך מתן הנחה לחברי המושב. בעקבות הפנייה ופרסום ההצעה בין חברי המושב פנתה הגב' בתיה בן דוד לפידות בטלפון לקבלת הסברים ופרטים נוספים על אודות השירותים הרפואיים המסופקים על ידם. ביום 14.01.01 הגיע לביתה מייקל והציע לה ולבעלה מנוי בהנחה של 20% כמוסכם ביחס לחברי המושב. לטענת גב' בן-דוד בעדותה הסביר מייקל כי עלות המנוי החודשי לה ולבעלה יהיה בסך 145.5 ₪ למשך 3 שנים. בתום הפגישה חתמה גב' בן-דוד על הסכם ההתקשרות עם לפידות וכן על שובר ויזה קרדיט בסך 5,240 ₪ ב- 36 תשלומים. לטענת המאשימה לא ניתנה למתלוננת הזדמנות נאותה לעיין בחוזה לפני חתימתו והוא הוצג בפניה רק בתום המו"מ. מעיון בחוזה למדה המתלוננת כי בגין כל קריאת רופא היא תחוייב בסכום נוסף של 25 ₪. ביום 13.03.01 נודע למתלוננת לראשונה ע"י חברת האשראי כי חשבונה חוייב בריבית בגין עסקת הויזה קרדיט. ביום 14.03.01 הודיעה המתלוננת לנאשמים במכתב כי ברצונה לבטל את העסקה וביקשה להשיב לה את כספה אשר שולם באמצעות חברת האשראי. הנאשמים הודיעו בתשובתם למתלוננת כי ההסכם שנחתם אתה מחייב אותה, כיוון שבגוף ההסכם צויין כי המנוי אינו ניתן לביטול והם סרבו להשיב לה את הכספים אשר שולמו על ידה. 54.לטענת המאשימה הנאשמים עשו מעשים שיש בהם כדי להטעות את הצרכן בדבר מהותי בעסקה ועברו עבירות עפ"י החוק להגנת הצרכן כדלקמן: הטעיית הצרכן בניגוד לסע' 2(א) ו(ב2) לחוק הגנת הצרכן. גודל אותיות בחוזה אחיד, בניגוד לסע' 2 לתקנות הגנת הצרכן (גודל אותיות בחוזה אחיד) התשנ"ה- 1995. אי מתן זכות עיון ומסירת החוזה לצרכן, בניגוד לסע' 5(ב) לחוק הגנת הצרכן. אי הודעת פרטים בעסקת אשראי, בניגוד לסע' 9 לחוק הגנת הצרכן ובניגוד לסע' 2א' לתקנות הגנת הצרכן. סרוב להחזיר תמורה העקבות ביטול עסקה ברוכלות, בניגוד לסע' 14(ב) לחוק הגנת הצרכן. סרוב להחזיר תמורה בעקבות ביטול עסקה שיש בה משום הטעיה ו/או ניצול מצוקת הצרכן, בניגוד לסע' 32(ב) לחוק הגנת הצרכן. 55.אי מתן זכות עיון ומסירת החוזה לצרכן - הן מעדותה של גב' בן-דוד והן מהמכתבים שכתבה לחב' לפידות עולה כי לא קראה את החוזה לפני חתימתו, ואף לאחר שחתמה עליו, לא קראה את העותק אשר מר שפירו השאיר בידה אלא לאחר שקיבלה את המכתב מיום 02.04.01. (עמ' 20 שורות 12-13, 24-26 לפרוטוקול). אין בכך כדי לקבוע שהנאשמים הפרו את החובה למתן זכות עיון לצרכן. החוזה נמסר לגב' בן- דוד ולפי עדותה שלה, לא חשה צורך לקרוא בו לפני החתימה עליו כיוון שנתנה אמון במר שפירו. "לא הוצע לי לקרוא את החתום, לא הוצע לי לעיין בו והיחס שלו היה כל כך לבבי ומשתדל ונתתי אמון באדם". (עמ' 20 שורות 14-15 לפרוטוקול). 56.אי הודעת פרטים בעסקת אשראי, בניגוד לסע' 9 לחוק הגנת הצרכן- ההטעיה היחידה אליה מתייחסת גב' בן-דוד בעדותה ובמכתביה לחברת לפידות היא כי העסקה היתה עסקת ויזה קרדיט, ולפיה היא מחויבת בסכום של 21 ₪ בחודש בגין ההלוואה מחברת האשראי. גב' בן-דוד טוענת כי לא הוסבר לה דבר בעניין זה, ואילו ידעה היתה משלמת באופן אחר אשר אינו מצריך תשלום ריבית גבוהה כל כך. על טענה זו היא חוזרת בכל אחד ממכתביה (ת/24, ת/25, ת/27) והן בעדותה. הנאשמים לא הביאו ראיות לסתור את טענתה של גב' בן-דוד לפיה לא הוסברו לה תנאי עסקת האשראי, מלבד הצהרתו הכללית של מר שפירו בעדותו כי "אם היתה עסקה בריבית אז אמרנו שיש ריבית". (עמ' 72 שורה 27-28). 57. כפי שציינתי לעיל אין מקום להטיל אחריות על הנאשמים בגין אי מסירת פרטים בעסקת אשראי שהרי עסקת האשראי לא נעשתה עמם אלא עם חברת האשראי. מנגד ציינתי לעיל כי ייתכן שיש מקום, בנסיבות המתאימות, להטיל על ספק אחריות בגין הטעיית הצרכן. מהראיות שבפני עולה כי המתלוננת סברה כי העסקה מבוצעת בתשלומים ישירות עם לפידות וכי לא ידעה כי העסקה הינה עם חברת האשראי. המתלוננת טוענת בכל מכתביה כי מייקל הסתיר מפניה את העובדה כי העסקה הינה עסקת תשלומים בקרדיט, עסקה המחוייבת בריבית, וכי סברה כי מדובר בעסקת אשראי רגילה. כך ציינה במכתבה מיום 14.3.01 (ת/24) כך ציינה במכתבה מיום 24.3.01 (ת/25) ובמכתבה מיום 21.4.01 (ת/27). מייקל עצמו העיד בפני אך לא טרח להתייחס לטענותיה של הגב' בן דוד. גם בהודעותיו לחוקרים לא נתן כל תשובה לטענה כי הסתיר מפני המתלוננת את העובדה שמדובר בעסקת קרדיט. בנסיבות אלו כאשר המתלוננת שלחה מיד בסמוך להתקשרות מכתבים ברורים מחד, ובהעדר כל תשובה מצידו של מייקל יש לקבל את גרסתה ולפיה הוטעתה לחשוב כי הינה חותמת על שובר תשלום ויזה רגיל ולא על שובר של עסקת קרדיט. בכך יש משום הטעיית הצרכן ויש מקום להטיל אחריות על הנאשמים לעבירה של הטעיית הצרכן. כידוע בית המשפט יכול להרשיע נאשם גם בעבירה אחרת שמתגלה מהעובדות שהוכחו ובתנאי שניתנה לנאשם הזדמנות להתגונן. דומני כי לנאשמים ניתנו הזדמנויות להתגונן שהרי הטענות בדבר הטעייה נכללו בכל מכתבי המתלוננת שהוצגו כראיה ובכל טענותיה. של המאשימה אף אם הדברים לא נאמרו בדיוק כפי שקבעתי. 58.אי החזרת תמורה בעקבות ביטול עסקה ברוכלות- כאמור העסקה בין המתלוננת בן דוד ללפידות נחתמה ביום 14.1.01 . הודעת הביטול הראשונה נשלחה ביום 14.3.01 (ת/24). לא ברור לי מדוע בנסיבות אלו מבקשת המאשימה לקבוע כי הנאשמים הפרו את החובה להחזיר תמורה בעקבות ביטול עסקה ברוכלות על פי סעיף 14(ב) לחוק. כפי שציינתי לעיל בעסקה ברוכלות עומדת לצרכן תקופת צינון של 14 יום במסגרתה הינו יכול לבקש לחזור מהעסקה. מועד זה עשוי להדחות מקום שלא הושאר לו עותק של ההסכם. במקרה הנכחי ההסכם הושאר בידי המתלוננת. הודעת הביטל נשלחה רק כעבור כחודשיים. לפיכך לא היתה לגב' בן דוד זכות לבטל את העסקה מכוחו של סעיף 14(א) לחוק ולכן לא קמה חובת החזר על פי סעיף 14(ב) לחוק. לצערי לא מצאו הצדדים לנכון להתייחס לכך. מכאן שאין כל מקום להטיל אחריות על הנאשמים בגין עבירה זו. 59.אי החזרה של תמורה בעקבות ביטול עסקה כאמור בסעיף 32 (ב) לחוק- כאמור קבעתי כי הנאשמים הטעו את הגב' בן דוד ולא הבהירו לה כי העסקה כוללת עסקת אשראי בויזה קרדיט . המאשימה טוענת כי עמדה למתלוננת זכות ביטול על פי סעיף 32(א) לחוק הקובע: "נמכר נכס והוברר כי נעשה לגביו מעשה או מחדל שיש בו משום הטעיה או ניצול מצוקה כאמור בחוק זה, והם מהותיים בנסיבות הענין, ובהטעיה - אף אם לא המוכר היה המטעה, רשאי הצרכן, תוך שבועיים מיום עשיית העסקה או מיום מסירת הממכר, לפי המאוחר, לבטל את המכר בהודעה בכתב למוכר; בית המשפט רשאי, מטעמים מיוחדים, לבטל את המכר גם אחרי התקופה האמורה." סעיף זה חל על ביטול מכר בלבד. החוק מבחין היטב בין עסקות מכר לבין עסקות מתן שירות כפי שעשה בסעיף 14. לפיכך משנקבעה הוראה בדבר זכות ביטול מכר בשל הטעיה או ניצול מצוקה ולא נקבעה הוראה דומה לגבי ביטול עסקת שירות ברי שאין מקום להרחיב את הוראת סעיף 32 לעסקות שירות. משמעות הדבר הינה כי הסירוב להחזיר את התמורה שהתקבלה בעסקה אינו מהווה עבירה על פי החוק. כמובן שניתן לתבוע השבה בעקבות ביטול הסכם מכוח דיני החוזים אך הסנקציות העונשיות הקבועות בחוק אינן חלות על הפרות הוראות חוזיות אלא אם נקבעו מפורשות בחוק הגנת הצרכן עצמו. חשוב לזכור את ההערות שהובאו בתחילת הכרעת הדין בדבר תכלית הוראות החוק. הואיל ועניין לנו בהתערבות חקיקתית בהסכמים חוזיים יש לצמצמה רק לאותן תכליות שקבע המחוקק עצמו ולהמנע מהטלת סנקציות עונשיות מקום שהמחוקק בחר שלא לעשות כן. בשים לב לאמור אין כל מקום להטיל על הנאשמים אחריות בשל הפרת הוראת סעיף 32 לחוק. לאור האמור הנני קובע כי בנוגע לאישום זה הפרו הנאשמים רק את איסור הטעיית הצרכן ביחס לצורת תשלום התמורה. אישום רביעי- משפחת כהן 60.מעדותה של גב' רות כהן עולה כי ביום 27.03.01 הגיע מר שפירו לביתה לאחר תיאום מועד הגעתו מראש בטלפון. בפגישה הציע לה שירותים רפואיים של חברת לפידות. בתום הפגישה חתמה גב' כהן על חוזה למתן שירותים רפואיים וכן על שובר ויזה קרדיט בסכום של 5,504 ₪ ב- 36 תשלומים. הגב' כהן טוענת בעדותה ובמכתבה מיום 18.06.01 (ת/43) כי למחרת יום העסקה התקשרה לחברת לפידות פעמים רבות וביקשה לבטל את העסקה. ביום 30.03.01 דיברה גב' כהן בטלפון עם מייקל וחזרה על בקשתה לחזור בה מן העסקה, אולם העסקה לא בוטלה. (עמ' 24-25 לפרוטוקול). לטענת המתלוננת, בפגישה הסביר לה מייקל כי העסקה כדאית כיוון שהתשלום החודשי בעבורה הוא בסך 149 ₪, והוא סופי, אינו כפוף לשינויים ואינו נושא ריבית מסוג כלשהו. כעבור כחודשיים הגיעה לידי גב' כהן הודעת חברת האשראי לפיה חשבונה חוייב בסכום של 184.14 ₪ לחודש, סכום הכולל ריבית בגין עסקת הויזה קרדיט. בעקבות זאת כתבה גב' כהן מכתב לחברה ובו חזרה על בקשתה לבטל את החוזה, הפעם בשל הטעייתה בנושא האשראי (ת/43). בתגובה הודיעה החברה כי על פי החוק ההסכם אינו ניתן לביטול לפני תום התקופה אליה התחייבה (ת/44). 61.לטענת המאשימה הנאשמים עשו מעשים שיש בהם כדי להטעות את הצרכן בדבר מהותי בעסקה ועברו עבירות עפ"י החוק להגנת הצרכן כדלקמן: הטעיית הצרכן בניגוד לסע' 2(א) ו(ב2) לחוק הגנת הצרכן גודל אותיות בחוזה אחיד, בניגוד לסע' 2 לתקנות הגנת הצרכן (גודל אותיות בחוזה אחיד) התשנ"ה- 1995. אי הודעת פרטים בעסקת אשראי, בניגוד לסע' 9 לחוק הגנת הצרכן ובניגוד לסע' 2א' לתקנות הגנת הצרכן. סרוב להחזיר תמורה העקבות ביטול עסקה ברוכלות, בניגוד לסע' 14(ב) לחוק הגנת הצרכן. 62.אי הודעת פרטים בעסקת אשראי, בניגוד לסע' 9 לחוק הגנת הצרכן-אין לי אלא לחזור על שציינתי ביחס לעבירה זו בנוגע לאישומים אחרים. דומה שבמקרה זה לא ניתן לקבל את הטענה כי המתלוננת הוטעתה ולא ידעה כי העסקה הינה עסקת קרדיט שהרי אין חולק כי ההסכם נשאר בידה והדבר מופיע בו ברורות, על הקבלה (ת/45) רשום מפורשות כי החיוב הינו בויזה קרדיט והחשוב מכל המתלונת לא ביקשה בפנייתה הראשונה ללפידות לבטל את העסקה בשל היותה עסקת קרדיט. לפיכך אין מקום להטלת אחריות על הנאשמים בגין הפרת הוראת סעיף 9 לחוק. 63.סירוב להחזיר תמורת בעקבות ביטול עסקה ברוכלות- על פי עדותה של הגב' כהן עולה כי מיד למחרת חתימת ההסכם התקשרה וביקשה לבטל את העסקה. בשיחות אלו דברה עם פקידה בשם תמי, כנראה תמר בוזגלו, ולבסוף גם עם מייקל. פניותיה לא נענו בחיוב עד שהרימה ידיים. אין כל התייחסות של הנאשמים לטענה זו שמוזכרת גם במכתבה מיום 18.6.01 (ת/43) ולכן יש לקבל את עדותה כמהימנה. לפיכך יש לקבוע כי הנאשמים הפרו את הוראות סעיף 14 לחוק כאשר נמנעו מהחזרת התמורה בעקבות ביטול שנעשה כדין במועד. לגבי שאר האישומים אין מקום להטלת כל אחריות ואין לי אלא לחזור על האמור בנוגע לאישומים האחרים. אישום חמישי- משפחת אושיה 64.גב' פזית אושיה העידה כי ביום 11.01.01 הגיעה גב' גלית בן הרוש, עובדת חברת לפידות, לדירתה ברח' משעול הסביונים 5ד' כרמיאל, לאחר שתואם מועד הגעתה מראש בטלפון. בפגישה הציעה הסוכנת לגב' אושיה חוזה למתן שירותים רפואיים. בתום הפגישה חתמה גב' אושיה על חוזה התקשרות עם חברת לפידות. בהסכם התחייבה המתלוננת בסכום של 3,536 ₪, שהוא דמי מנוי לשלוש נפשות, אשר ישולמו באמצעות הוראת קבע בבנק ב- 24 תשלומים חודשיים. לטענת המתלוננת, הסוכנת הסבירה לה מפורשות כי הסכומים החודשיים הם קבועים ואינם נושאים ריבית מסוג כלשהו וכמו כן לא הסבירה כי הסכומים צמודים למדד. שעות ספורות לאחר חתימת העסקה, לאחר עיון בחוזה והתייעצות עם בעלה, חזרה בה גב' אושיה מרצונה להתקשר עם חברת לפידות וביקשה לבטל את ההסכם. לטענתה אמה התקשרה עוד באותו היום לחברת לפידות והודיעה על רצונה של בתה בביטול ההסכם, ובהמשך התקשרה היא עצמה פעמים רבות אולם נאמר לה כי ההסכם אינו ניתן לביטול. ביום 01.04.01 נשלח למתלוננת מכתב אישור הצטרפות מאת חב' לפידות והחברה החלה לגבות את דמי המנוי החודשיים. כמו כן טוענת גב' אושיה כי לאחר שיחות טלפון רבות בהן ביקשה לבטל את המנוי התקשר לאמה, גב' סמדר ביטון, אדם אשר הציג עצמו בשם כרמי והציע לה עסקה חדשה, לפיה פזית ובעלה לא יהיו מנויים בחברה, אלא רק בתה של פזית, תמורת סכום של 85 ₪ במקום 139 ₪ שהוא הסכום אשר הוסכם במקור עבור מנוי משפחתי. לטענת גב' ביטון היא ביקשה את מספר הטלפון של מר כרמי כדי לחזור אליו בעניין זה, לאחר שתציג את הצעתו בפני בתה, אולם נסיונותיה להשיגו לא צלחו. לאחר זמן התברר לגב' אושיה כי מר כרמי לא המתין לתשובתה ושינה את ההסכם לפי הצעתו. ב- 04.03.2001 פנתה גב' אושיה במכתב לחברת לפידות, בו היא מפרטת את טענותיה (ת/49) ונענתה במכתב מהחברה לפיו הסכימה להצעה החדשה שהוצעה לה בטלפון ע"י נציג החברה (ת/50). לטענת המאשימה הנאשמים עשו מעשים שיש בהם כדי להטעות את הצרכן בדבר מהותי בעסקה ועברו עבירות עפ"י החוק להגנת הצרכן כדלקמן: הטעיית הצרכן בניגוד לסע' 2(א) ו(ב2) לחוק הגנת הצרכן. גודל אותיות בחוזה אחיד, בניגוד לסע' 2 לתקנות הגנת הצרכן (גודל אותיות בחוזה אחיד) התשנ"ה- 1995. אי מתן זכות עיון ומסירת החוזה לצרכן, בניגוד לסע' 5(ב) לחוק הגנת הצרכן. אי הודעת פרטים בעסקת אשראי, בניגוד לסע' 9 לחוק הגנת הצרכן ובניגוד לסע' 2א' לתקנות הגנת הצרכן. סרוב להחזיר תמורה העקבות ביטול עסקה ברוכלות, בניגוד לסע' 14(ב) לחוק הגנת הצרכן. 65.בחקירה אשר נערכה ע"י מר חיים ורטר, חוקר מטעם משרד התעשיה והמסחר, (ת/69) מאשר מר שפירו כי גב' אושיה התקשרה עוד ביום חתימת העסקה לחברת לפידות וזאת על פי הרישום ביומן. לטענת מר שפירו השינוי בחוזה נעשה על דעתה של גב' אושיה וביום 01.04.2001. כמו כן טוען מר שפירו כי מעולם לא עבד בחברה מר כרמי וכי הכוונה כנראה למר שלומי בן-עמי. 66.כאן, כבמקרה של גב' סרדאי, הוצעה למתלוננת עסקה חדשה, אשר לדבריה סירבה לקבלה, בעוד לטענת החברה, קיבלה ואישרה. לפי גרסתה של גב' ביטון, אשר דיברה עם מר בן-עמי, היא ביקשה לשקול את הצעתו ולהציעה לבתה ולחתנה. לדברי גב' אושיה נסיונותיה שלה ושל אמה לדבר עם מר בן עמי לא צלחו, ולפיכך לא חזרו אליו בתשובה להצעתו. למרות זאת, העסקה לא בוטלה, והחוזה שונה לפי ההצעה החדשה. כפי שציינתי כבר מקום שבו מודיע צרכן על ביטול עסקה ברוכלות אין כל צורך באקט פורמלי נוסף כדי לשכלל את הביטול. מאידך אם מבקש הצרכן לשכנע כי הושג הסכם חדש ושונה עליו להוכיח זאת ולהצביע כי השתכללה הסכמה תקפה. אין כל עדות של מר בן עמי על ההסכם החדש שנכרת עם המתלוננת. לא הוצג כל מסמך על הסכם שכזה. בהעדר כל ראיה יש לקבוע כי הסכם שכזה לא נכרת ולכן נותרה הודעת הביטול בתקפה. אשר על כן יש לקבוע כי הנאשמת הפרה את החובה להחזיר את התמורה בעקבות ביטול עסקה ברוכלות. 67.גם באישום זה אין מקום לכל הטלת אחריות נוספת ואין לי אלא לחזור על הדברים שנאמרו בדיון בשאר האישומים. אישום שישי- משפחת דהן 68.לפי האמור בעדותו ובמכתבו (ת/54) של מר דהן, ביום 19.06.01 הגיע מייקל לביתו ברח' הרצוג 32, קריית אתא, לאחר תיאום מועד הגעתו מראש בטלפון. בפגישה הציע מייקל למר דהן שירותים רפואיים מאת חברת לפידות. בתום הפגישה חתם מר דהן על חוזה התקשרות עם חברת לפידות וכמו כן מסר 12 המחאות על סך 418 ₪ כל אחת. שעות ספורות לאחר עזיבת מייקל את בית המתלונן ולאחר עיון בחוזה חזר בו המתלונן מרצונו להתקשר עם חברת לפידות, התקשר וביקש לבטל את העסקה. לאחר שסרבה החברה לבטל את העסקה הודיע המתלונן במכתב רשום לחברה ביום 27.06.01 על רצונו לחזור בו מהעסקה וביקש להחזיר לו את המחאותיו (ת/54). הנאשמים סרבו לבטל את עסקת הרוכלות וסרבו להחזיר למתלונן את ההמחאות שנתן. לטענת המאשימה הנאשמים עשו מעשים שיש בהם כדי להטעות את הצרכן בדבר מהותי בעסקה ועברו עבירות עפ"י החוק להגנת הצרכן כדלקמן: הטעיית הצרכן בניגוד לסע' 2(א) ו(ב2) לחוק הגנת הצרכן. גודל אותיות בחוזה אחיד, בניגוד לסע' 2 לתקנות הגנת הצרכן (גודל אותיות בחוזה אחיד) התשנ"ה- 1995. סרוב להחזיר תמורה העקבות ביטול עסקה ברוכלות, בניגוד לסע' 14(ב) לחוק הגנת הצרכן. 69.הנאשמים לא סיפקו שום הסבר לסירובם לבטל את העסקה עם מר דהן בניגוד לחובה המוטלת עליהם בסעיף 14(ב) לחוק הגנת הצרכן. המאשימה הוכיחה כי התבקשו לעשות כן וכי מר דהן פעל במסגרת 14 הימים הקבועים בחוק. לפיכך יש לקבוע כי הפרו את הוראת סעיף 14(ב) בדבר החזרת תמורה בעקבות ביטול עסקה ברוכלות. גם בעניין זה אין מקום לדון בשאר העבירות המיוחסות לנאשמים באישום זה. אישום שביעי- מר חיימוביץ' 70.מעדותו של מר חיימוביץ' עולה כי ביום 06.05.01 הגיע מייקל לביתו לאחר שתאם מראש את מועד הגעתו. בפגישה הציע למר חיימוביץ' שירותים רפואיים של חברת לפידות בסכום של 139 ₪ לחודש. מר חיימוביץ' היה מנוי בחברת "מוקד אנוש" אשר סיפקה לו ביטוח רפואי שכלל קריאת רופא באמצעות כפתור מצוקה שהותקן בביתו. לטענת המתלונן בעדותו: "הוא אמר לי שחברת אנוש לא היתה נותנת שירותים והם נותנים את השירותים עבור חברת אנוש. הוא אמר שהם יתנו לי ואני יכול לחתום אצלהם. אני חתמתי". (עמ' 22 שורות 14-15). בתום הפגישה חתם מר חיימוביץ' על הסכם התקשרות וכן על שובר "ויזה קרדיט" בסכום של 5,204 ₪ ב- 36 תשלומים. לטענת המאשימה לא ניתנה למר חיימוביץ' הזדמנות נאותה לעיין בהסכם לפני חתימתו. לטענת המאשימה, חברת "מוקד אנוש" אינה פועלת באמצעות חברת לפידות וכמו כן חברת לפידות אינה מתקינה לחצני מצוקה ולפיכך ההבטחה להתקין לחצן מצוקה בביתו של מר חיימוביץ' נעשתה בחוסר תום לב. 71.לטענת המאשימה, ביום 08.07.01 לאחר קבלת החיוב בויזה קרדיט בו התברר למר חיימוביץ' כי התשלומים החודשיים עולים על הסכומים בהם התחייב, ולאחר שלא הותקן בביתו של המתלונן לחצן מצוקה כפי שהובטח ע"י הנאשם, ביקש מר חיימוביץ' במכתב לחברת לפידות לבטל את העסקה ולהחזיר לו את הכספים ששילם. ביום 26.08.01 הודיע עו"ד מטעם חברת לפידות כי אין הוא רשאי לבטל את העסקה לפני תום תקופת ההתקשרות. לטענת המאשימה, בעת הפגישה המתלונן, שהיה בן 82 היה מבולבל ושרוי במצוקה רגשית בעקבות פטירתה של אשתו זמן קצר לפני כן. ב- 20.05.2001 הגיעה לביתו של מר חיימוביץ סוכנת מטעם חברת מ.ש.ר.ל 2000, אשר החתימה אותו על חוזה הצטרפות ל- מ.ש.ר.ל 2000. בעזרת גב' תמי אבוזגלו מחברת לפידות הצליח מר חיימוביץ' לבטל את התחייבותו זו. 72.לטענת המאשימה הנאשמים עשו מעשים שיש בהם כדי להטעות את הצרכן בדבר מהותי בעסקה ועברו עבירות עפ"י החוק להגנת הצרכן כדלקמן: הטעיית הצרכן בניגוד לסע' 2(א) ו(ב2) לחוק הגנת הצרכן. ניצול מצוקת הצרכן, בניגוד לסע' 3(א) ו-(ב) לחוק הגנת הצרכן. גודל אותיות בחוזה אחיד, בניגוד לסע' 2 לתקנות הגנת הצרכן (גודל אותיות בחוזה אחיד) התשנ"ה- 1995. אי מתן זכות עיון ומסירת החוזה לצרכן, בניגוד לסע' 5(ב) לחוק הגנת הצרכן. אי הודעת פרטים בעסקת אשראי, בניגוד לסע' 9 לחוק הגנת הצרכן ובניגוד לסע' 2א' לתקנות הגנת הצרכן. סרוב להחזיר תמורה העקבות ביטול עסקה ברוכלות, בניגוד לסע' 14(ב) לחוק הגנת הצרכן. סרוב להחזיר תמורה בעקבות ביטול עסקה שיש בה משום הטעיה ו/או ניצול מצוקת הצרכן, בניגוד לסע' 32(ב) לחוק הגנת הצרכן. 73.הטעיית הצרכן בניגוד לסע' 2(א) ו(ב2) לחוק הגנת הצרכן- הטענה להטעיה היא לעניין לחצן המצוקה. מר חיימוביץ' העיד כי הובטח לו שחברת לפידות פועלת באמצעות לחצני מצוקה ושדרכם ניתן לקרוא לרופאים, כאשר לטענת המאשימה חברת לפידות אינה בעלת מערך לחצני מצוקה. בחקירתו במשרד המסחר והתעשיה (גליון החקירה מסומן ת/70) טען מייקל לעניין זה כי אמנם לא היה חוזה בין חברת לפידות לחברת מוקד אנוש, אולם ללקוחות המחוברים ללחצן מצוקה, הסביר כי ביכולתם למסור את פרטי חברת לפידות, וכאשר הם לוחצים על הלחצן חברת לפידות תקבל את הקריאה. במכתבים אותם שלח מר חיימוביץ' לחברת לפידות, אין זכר לטענה זו, ומר חיימוביץ' אינו מתלונן על אי התקנת כפתור מצוקה לביתו אלא מבקש לבטל את החוזה מחמת מצבו הכלכלי הקשה: "אני מקווה שבקשתי הנ"ל אמצא אוזן קשבת אצלכם והבנה למצבי ותקחו בחשבון שבקשה זו היא כולה בגלל המצב הנ"ל וחס וחלילה לא על שירות לא טוב או כל סיבה אחרת מלבד זאת שציינתי קודם". (ת/37) לו היתה לפידות מפרה התחייבות מפורשת להתקנת לחצני מצוקה צפוי היה כי זו תהא התלונה הראשונה של מר חיימוביץ. מר חיימוביץ לא חזר בעדותו על הטענה בדבר לחצני המצוקה. כאשר בפני שתי הגרסאות הסותרות לעניין תוכן השיחה שבין מייקל למר חיימוביץ ובשים לב למכתביו של המתלונן אין מקום להעדיף את גרסתו ולכן אין לי אלא לקבוע כי לא הוכח שמייקל הטעה את מר חימוביץ בעניין לחצני המצוקה. לפיכך יש לזכות את הנאשמים מן האישום בדבר הטעיית הצרכן. 74.ניצול מצוקת הצרכן, בניגוד לסע' 3(א) ו-(ב) לחוק הגנת הצרכן- מעדותו של מר חיימוביץ' עולה כי חתם עם חוזה ההתקשרות עם חברת לפידות, מספר ימים לאחר תום 30 ימי האבל על מות אישתו. אולם לא הוכח כי מייקל ידע על כך וניצל זאת. לפיכך יש לזכות את הנאשמים מעבירה זו. 75.אי מתן זכות עיון ומסירת החוזה לצרכן, בניגוד לסע' 5(ב) לחוק הגנת הצרכן- מר חיימוביץ לא טען כי לא הושאר לו עותק מן החוזה או כי לא ניתן לו לעיין בחוזה טרם החתימה עליו אלא שלא עיין בחוזה ולא ידע על מה חתם. עם זאת, אין באמירה זו כדי להקים אשם בפלילים. 76.אי הודעת פרטים בעסקת אשראי, בניגוד לסע' 9 לחוק הגנת הצרכן ובניגוד לסע' 2א' לתקנות הגנת הצרכן- איו לי אלא לחזור על האמור בנוגע לאישומים האחרים. אין כל ראיה כי מייקל הטעה את מר חיימוביץ לחשוב כי העסקה תבוצע באמצעי מתשלום אחרים. גם תלונותיו של מר חיימוביץ לא נסובו על עניין זה ורק לאחר שנוצר הקשר עם משרד המסחר והתעשייה ובמכתבים ששלח כדוגמת ת/37 לא העלה כל טענה למרות שתשלומי החיוב קדמו למכתב. 77.סרוב להחזיר תמורה העקבות ביטול עסקה ברוכלות, בניגוד לסע' 14(ב) לחוק הגנת הצרכן- מר חיימוביץ' לא פנה לחברת לפידות בתוך 14 הימים הקבועים בחוק, לפיכך יש לזכות את הנאשמים מאשמה זו. מהאמור עולה כי המאשימה לא הוכיחה כל עבירה בנוגע לאישום השביעי. אישום שמיני- משפחת רובינוביץ' 78.ביום 17.03.01 הגיע מר שלומי בן עמי לביתם של ישראל ושרה רובינוביץ' מרח' הפלמ"ח 22, חיפה. והציע להם חוזה התקשרות לשירותים רפואיים באמצעות חברת לפידות. הזוג רובינוביץ' הודיעו למר בן עמי כי יומיים לפני הביקור חתמו על חוזה לקבלת שירותים רפואיים עם חברת מ.ש.ר.פ. מר בן עמי טען בפני משפחת רובינוביץ' כי יש ביכולתו לבטל את ההסכם הקודם שלהם עם חברת מ.ש.ר.פ. למחרת היום שב מר בן עמי לבית הזוג רובינוביץ' והחתים אותם על מכתב ביטול לחברת מ.ש.ר.פ., על הסכם התקשרות חדש עם חברת לפידות וכן על שובר ויזה קרדיט בסכום של 4,212 ₪. לטענת המאשימה בעת חתימת החוזה היו בני הזוג רובינוביץ' בני למעלה מ-80 שנה ומתקשים בהבנת השפה העברית. ביום 14.08.01 לאחר קבלת החיוב בויזה קרדיט, ומשהתברר למתלוננים כי הם חוייבו בתשלומי דמי מנוי לשירותים רפואיים הן לחברת לפידות והן לחברת מ.ש.ר.פ., הם פנו לחברת לפידות בבקשה לביטול העסקה, אולם חברת לפידות לא נענתה לבקשתם ולא החזירה את הכספים. לטענת המאשימה הנאשמים עשו מעשים שיש בהם כדי להטעות את הצרכן בדבר מהותי בעסקה ועברו עבירות עפ"י החוק להגנת הצרכן כדלקמן: הטעיית הצרכן בניגוד לסע' 2(א) ו(ב2) לחוק הגנת הצרכן. ניצול מצוקת הצרכן, בניגוד לסע' 3(א) ו-(ב) לחוק הגנת הצרכן. גודל אותיות בחוזה אחיד, בניגוד לסע' 2 לתקנות הגנת הצרכן (גודל אותיות בחוזה אחיד) התשנ"ה- 1995. אי מתן זכות עיון ומסירת החוזה לצרכן, בניגוד לסע' 5(ב) לחוק הגנת הצרכן. אי הודעת פרטים בעסקת אשראי, בניגוד לסע' 9 לחוק הגנת הצרכן ובניגוד לסע' 2א' לתקנות הגנת הצרכן. סרוב להחזיר תמורה העקבות ביטול עסקה ברוכלות, בניגוד לסע' 14(ב) לחוק הגנת הצרכן. סרוב להחזיר תמורה בעקבות ביטול עסקה שיש בה משום הטעיה ו/או ניצול מצוקת הצרכן, בניגוד לסע' 32(ב) לחוק הגנת הצרכן. 79.בהחלטה מיום 13.03.2003 נקבע כי אין ראיות לכאורה לכך שהנאשם 4 הטעה את המתלוננים או ניצל במודע את מצוקתם, ולפיכך זוכה הנאשם מהאישומים שיוחסו לו לגבי משפחת רובינוביץ'. לפיכך אין מקום להרשיע את הנאשמים 1 ו-2 אשר עשויים להיות אחראים באחריות שילוחית בלבד לעבירות אלו, שכן נקבע כי השלוח לא ביצע את העבירות המיוחסות לו. נותרו אם כך סעיפי האישום הנוגעים לאי מתן זכות עיון בחוזה, גודל האותיות בחוזה אחיד, אי הודעת פרטים בעסקת אשראי וסירוב להחזיר תמורה בעקבות ביטול עסקה ברוכלות. מתוך עדויותיהם של מר וגב' רובינוביץ' עולה כי לא היתה בפיהם תלונה על כך שלא ניתן להם לעיין בחוזה או על כך שלא הוסבר להם כי התשלומים לחברת לפידות אינם כוללים את הריבית. תלונתם העיקרית של מר וגב' רובינוביץ' היא כי בניגוד להבטחה שהבטיח מר בן עמי, לא הסכימה חברת מ.ש.ר.פ לבטל את החוזה כנדרש בחוק. אולם תלונה זו אין להפנותה לנאשמים אלא לחברת מ.ש.ר.פ.. עם זאת מר רובינוביץ' מעיד כי הוא ואשתו התקשרו לחברה מספר ימים לאחר חתימת החוזה כאשר התברר להם כי הם חוייבו בתשלום הן לחברת מ.ש.ר.פ והן לחברת לפידות. (עמ' 37 שורות 22- 25 לפרוטוקול). מר רובינוביץ' לא ביקש לבטל את ההסכם עם לפידות בתוך תקופת הצינון של 14 יום אלא ביקש לבטל את ההסכם עם מ.ש.ר.פ. הבקשה הראשונה לבטל את העסקה עם לפיגות נשלחה מספר חודשים לאחר מכן (ת/59) לפיכך אין כל מקום להטלת אחריות על הנאשמים בגין הפרת החובה להחזיר תמורה בעקבות ביטול עסקה ברוכלות. אחריות הנאשם 2- מר מיכאל שפירו 80.מייקל הואשם כאמור בחלק מהאישומים בשל אחריותו הישירה ובחלקם רק מכוח היותו נושא משרה לפידות. לגבי אחריותו הישירה לא מתעוררות שאלות מיוחדות וכפי שפירטתי לעיל בותם אישומים בהם היה מעורב אישית בביצוע המעשים או במחדלים יש מקום להטיל עליו אחריות ישירה. נותר לבחון את אחריותו למעשי החברה. מייקל היה מנהל ושותף בחברת לפידות מעת הקמתה ב- 1994 ועד הפסקת פעילותה בשנת 2001. משנת 1994 ועד שנת 2000 היה שותפו בחברה מר אלון דוד, ולאחר שזה פרש, החזיק מייקל ב- 100% ממניות החברה, ומינה את מר יגאל מואס כמנהל. לפי עדותו של מייקל, יגאל מואס עזב את תפקידו כמנהל בחברת לפידות במרץ 2001 ומר שפירו נותר מנהל יחיד. חודשים אחדים לאחר מכן העביר את כל לקוחות לפידות לחברת משר"ל וחברת לפידות הפסיקה את פעילותה. 81.סע' 25 לחוק הגנת הצרכן עוסק באחריות מעביד, מרשה ונושא משרה בתאגיד: (א) מעביד, מורשה ונושא משרה בתאגיד חייבים לפקח ולעשות כל שניתן כדי למנוע ביצוע עבירה כאמור בסעיף 23 בידי עובד מעובדיו, מורשהו, התאגיד או עובד מעובדי התאגיד, לפי העניין; המפר הוראת סעיף זה, דינו קנס כאמור בסע' 61(א)(3) לחוק העונשין; לעניין סעיף זה: לטענת מייקל בעדותו ובסיכומיו, לא היה לו חלק בניסוח החוזה האחיד ואף לא היה מעורב מעולם בהחלטות לעניין ביטול הסכמים עם לקוחות מאיזו סיבה שהיא. כך בחקירה ראשית: "ב- 1994 פתחתי את לפידות שירותי רפואה ביחד עם שותף בשם אלון דוד. יחד בינינו הגענו להסכמות שיש חלוקת תפקידים שהוא טיפל בכל הנושא האדמיניסרטיבי ואני טיפלתי במכירות בחוץ מול לקוחות.. מר דוד היה עושה ישיבות עם הסוכנים ומסביר להם את כל הנוהלים. ב- 90% מהישיבות לא הייתי נוכח. כאשר נכנס יגאל לחברה והוא קיבל את הסמכות בגלל בעיות תזרימים אז הוא חתם בבנק לאומי בנצרת שהוא אחראי על החשבון ולקחנו הלוואה של 760,000 ₪ להוציא את אלון מהמניות והוא היה חתום שם וזאת הסיבה שהוא קיבל את כל האחריות לנהל את החברה..גם בתקופה האחרונה לא היה לי כל קשר לניהול. (עמ' 69-70 לפרוטוקול). בחקירתו הנגדית טוען הנאשם: אני טוען שלא ניהלתי את לפידות. נכון שאחרי שהלכנו לבתי משפט וזכינו בהתמחרות אני הפכתי להיות בעל המניות במקום אלון דוד...היו לנו ניסוחים שונים של חוזים בחברה כאשר השתנו מועדים לגבי שירות לילה וכו'...אני לא טיפלתי בניסוח ההסכמים.(עמ' 71 לפרוטוקול). 82.אף אם נקבל גרסה זו של הנאשם אין בה כדי לזכותו ולשחררו מאחריותו כמנהל ואורגן בחברה. כבעל מניות עיקרי בחברה, אין מר שפירו יכול להסתתר מאחורי תפקידו כסוכן מכירות. אף אם תפקידו העיקרי בחברת לפידות היה סוכן מכירות, הרי שלאור היותו מנהל ושותף רשום בחברה, מוטלת עליו החובה לפקח כי החברה והאורגנים בחברה לא יעברו עבירות. הטלת אחריות על נושא משרה אינה מחייבת הוכחה כי נושא המשרה פעל בפועל בביצוע המעשים המהווין עבירה ואף לא כי היה האחראי הישיר לביצועם. נושא משרה אחראי למעשי החברה בשל "זיקתו" המיוחדת לחברה ויכולתו להבטיח קביעת נהלים, פיקוח הדרכה והנחיה אשר ימנעו ביצוע עבירות על ידי החברה או הפועלים בשמה ( ראה ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ. מדינת ישראל, פד"י מה(4) 364) 83.מהראיות, מתחייבת המסקנה כי מייקל היה נושא משרה בחברה. לא רק זאת אלא שבמרבית תקופת ביצוע האישומים היה מייקל המנהל היחיד בחברה ואף בכל חקירותיו הזדהה כמנכ"ל החברה. מר מואס העיד כי מייקל היה אחראי על העסקאות ועל כל אנשי השיווק. מייקל גם היה אחראי על הביטולים (עמ' 41). הגב' בוזגלו העידה כי ההוראות היו כי שיחות בנוגע לביטולין היה צריך להעביר למנכ"ל החברה- מייקל ולמנהל- מר מואס (עמ' 42). אמנם יגאל קיבל את ההחלטות עצמן אך לגרסתה מיקל היה מעורב ישב עם הלקוחות והיה מודע לבקשות. גם אשתו של מייקך הגב' ויקי שפירו העידה שמייקל היה מעורב בהדרכה והנחיית הסוכנים (עמ' 74). ככזה יש לראותו כבעל תפקיד בחברה היכול לכוון ולהשפיע על מעשי החברה לרבות מניעת ביצוע עבירות על ידה. אשר על כן יש לקבוע כי מייקל אחראי בהיותו נושא משרה לכל עבירות החברה- לפידות. יסודות העבירות- 84.העבירות בהם הואשמו הנאשמים הן עבירות על פי סעיף 23 לחוק. סעיפים 23(א) (ב)ו-(ג) לחוק קובעים הוראת מסגרת; עוסק שעשה אחד מאלה. סעיפי המשנה קובעים את המעשים השונים המהווים את היסוד העובדתי של העבירות . לעניינו רלבנטים סעיפים; 23(א)(1), עשה דבר העלול להטעות צרכן בניגוד להוראות סעיף 2; ו- 23(ב)(4), בעסקה ברוכלות, לא קיים הוראות לפי סעיף 14; וסעיף 23(ג) (1); הפר הוראות לפי סעיף 4א לענין גודל אותיות ואופן הכתיבה של חוזים אחידים; היסוד העובדתי אותו על המאשימה להוכיח הוא הפרת ההוראות הספציפיות למינהן וכפי שציינתי לעיל הוכחו היסודות העובדתיים של העבירות כאמור בהכרעת הדין. 85.בנוסף ליסוד העובדתי של העבירה יש לבחון את התקיימות היסוד הנפשי הדרוש להרשעה. אף אחת מהעבירות אינה דורשת יסוד נפשי מיוחד כלשהו ולכאורה בפנינו עבירות של מחשבה פלילית. מחשבה פלילית פירושה מודעות ליסודות העבירה בלבד. בפסיקה אין כמען התייחסות לשאלת היסוד הנפשי הנדרש בעבירות על פי חוק הגנת הצרכן. במקרה אחד ציין בעת המשפט המחוזי בחיפה כי מדובר בעבירות של אחריות קפידה (ע"פ 301/91 מדינת ישראל נ. קבוצת שמעוני בע"מ, פד"י נב(1) 336) אך קביעה זו לא חזרה במקרים אחרים. בת"פ 3133/00 מדינת ישראל נ. אפריל השארתי שאלה זו לעת מצוא כיוון שסברתי כי הוכחה גם המחשבה הפלילית. דומני שכך גם המצב בתיק זה. מהעדויות ברור כי הנאשמים ידעו על זכות החזרה העומדת ללקוחות ואף דאגו בשני מקרים (חיימוביץ ורובינוביץ) לסייע ללקוחות לאכוף את זכותם זו כלפי חברות אחרות למרות זאת שלחו במספר מקרים הודעות ללקוחות כי אינם זכאים לבטל את העסקאות או הציבו תנאים לביטול. הנאשמים כללו בחוזי ההתקשרות הוראות מפורשות שמרתיעות את הלקוח מפני עמידה על זכותו והתנו את הביטול בתשלום. דומה גם שהנאשמים היו מודעים ליסודות עבירות ההטעיה כפי שנמצאו והן לעבירה בעניין גודל האותיות. יש לזכור כי הנאשמת נעזרה ביעוץ משפטי לעניין עריכת ההסכם ולכן חזקה שידעה את הוראות הדין המחייבות גודל מינמלי. 86.המאשימה ביקשה לייחס לנאשמים גם ביצוע העבירות בנסיבות מחמירות לפי סעיף 23א' לחוק. המאשימה מפנה לכל 3 החלופות של הנסיבות המחמירות. מבלי לפרט את החלופה הרלבנטית. מכל מקום לא שוכנעתי כי הוכחה נסיבה מחמירה כלשהי. מספר הלקוחות נשוא כתב האישום ביחס לכלל לקוחותיה של לפידות הינו מצומצם יחסית (ללפידות היו לטענתה מעל 10,000 לקוחות). לא מדובר בנזקים מיוחדים או רווחים מיוחדים ולכן לא היה כל מקום לייחס גם את העבירה של נסיבות מיוחדות. סוף דבר: 87. לאור האמור לעיל אני מרשיע את הנאשמים בעבירות כדלקמן: אני מזכה את הנאשם 4 מכל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. באישום הראשון אני מרשיע את הנאשמים 1,2 בעבירה על סעיף 23(ג)(2) שעניינו הפרת הוראות לעניין מסירת חוזה והעיון בו. וכן בעבירה על סעיף 23(ב)(4) שעניינו אי קיום הוראות לפי סעיף 14 לחוק הגנת הצרכן. באישום השני אני מרשיע את הנאשמים 1,2 בעבירה על סעיף 23(ב)(4) שעניינו אי קיום הוראות לפי סעיף 14 לחוק הגנת הצרכן. באישום השלישי אני מרשיע את הנאשמים 1,2, בעבירה על סעיף 23 (א)(1) - שעניינו עשיית דבר העלול להטעות צרכן בניגוד להוראות סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן. באישום הרביעי, החמישי והשישי אני מרשיע את הנאשמים 1,2 בעבירה על סעיף 23(ב)(4) שעניינו אי קיום הוראות לפי סעיף 14 לחוק הגנת הצרכן. באישומים השביעי שאני מרשיע את הנאשמים לפי סעיף 23(ג)(1) שעניינו הפרת הוראות לפי סעיף 4א לענין גודל האותיות ואופן הכתיבה של חוזים אחידים. באישום השמיני אני מזכה את הנאשמים מן העבירות המיוחסות להם בכתב האישום. ביטול עסקה (הגנת הצרכן)