כללי 1.התביעה שלפני מתייחסת בבסיסה לערבות של בעלי מניות (הנתבע 2 וצד ג'), להתחייבויותיה של חברה בבעלותם (הנתבעת 1), לפי הסכם שנחתם בינה לבין התובעת. 2.התובעת דורשת מאחד הערבים (הנתבע 2) סכום שאותו היא רואה כמחצית החוב של הנתבעת 1, שאינה פעילה. התובעת הגיעה, לשיטתה, להסדר חוב עם הערב השני (צד ג'). 3.בעל המניות, הערב, טוען כי אין ליתן תוקף למה שנחזה כערבותו וכן כי בכל מקרה, אין התובעת זכאית לסכומים הנתבעים על ידה, מטעמים שונים. 4.סך התביעה למועד הגשתה: 1,771,950.5 ₪. לפי חישובי התובעת בשלב הסיכומים, עומד חובו של הנתבע למועד הגשת התביעה, על סך של 1,626,750 ₪. רקע והשתלשלות עניינים 5.הנתבע 2 (להלן: "כהן" או "הנתבע") וצד ג' (להלן: "ברג") היו שותפים (בעלי מניות) בחברה הנתבעת 1 - אלמון יועצים בע"מ (להלן: "אלמון"). כהן וברג חתמו בשנת 1991 על הסכם מייסדים להקמת החברה (אלמון). 6.הנכסים המרכזיים של אלמון היו זכויות להפעלת סוכנויות לשיווק מוצרי בנייה של יצרנים מחו"ל. 7.בשנת 1998 היתה אלמון במצוקה פיננסית והיה לה חוב של מליוני ש"ח לבנק (הפועלים). כהן וברג היו ערבים לחובותיה של אלמון לבנק. 8.לקראת סוף 1998 התגבשה עסקה במסגרתה מוכרת אלמון את נכסיה (= הסוכנויות), לחברה התובעת, סוזאיב השקעות בע"מ (להלן: "התובעת" או "סוזאיב") ומיידית שוכרת אותם (אותן) בחזרה ומשלמת לסוזאיב דמי שכירות שנתיים (הסכם Sale and lease back). 9.סוזאיב הינה חברה אשר ברג הוא אחד ממנהליה ורעייתו היא בעלת עניין בה. מבחינת ברג, סוזאיב היא "משפחה". 10.ההגיון העסקי מבחינת אלמון בעסקה עם סוזאיב (והעדפתה על פני קבלת הלוואה מהבנק), הוסבר ע"י ברג בחקירתו: "אלמון בסוף שנת 98 היתה בהפסדים של סדר גודל של חמישה או שישה מיליון שקל. היתה דרישה ספציפית מבנק הפועלים להזרים כסף חדש לחברה. ... המצב ב - 98 הורע וההבדל בין הסכם ליסבק לבין הלוואה הוא שהלוואה נרשמת כהתחייבות בספרי חברה, ולכן מבחינת הבנק קיימת התחייבות שנראית רע מאוד במאזן, התחייבות נוספת כי זה חוב. בהסדר של ליסבק, אתה מחליף נכס בסכום כסף שנרשם לא כחוב, מכיוון שמתקבל כסף שצריך להחזיר אותו בתשלומים על פני תקופה אחר כך. המשמעות מבחינת אלמון היתה יכולת בסכום של 2.5 מליון ₪ להקטין יתרת הון שלילי שהיתה עומדת על 5 מליון שקל ולהעמיד אותה על 2.5 מליון שקל, מה שאפשר לבנק להמשיך לתת אשראי ולא לקרוא לאשראי הקיים לפרעון. מה שהיה יתרון עצום או קריטי מבחינתה של אלמון,..." עמ' 21 ש' 23 - עמ' 22 ש' 6 לפרוטוקול. (כל ההפניות להלן, הינן לפרוטוקול המתומלל של ישיבות ההוכחות, אלא אם מצויין או משתמע אחרת). 11.ברג היה איש הקשר של אלמון עם הבנק (עמ' 83 ש' 20- 21). מעדותו של כהן עלה בברור כי כהן לא היה בקיא או מעורב בדברים (למשל, עמ' 53 ש' 22- 23; עמ' 59 ש' 19- 21), ברג היה אמין עליו (עמ' 54 ש' 2). אין לכהן למעשה עמדה שונה בענין חובותיה של אלמון (עמ' 80 ש' 9- 25) ואינטרס אלמון בעסקה ובכלל זה ממילא טענת ברג כי החברה עמדה בפני קריסה במסגרתה היו עומדים כלל חובותיה לפרעון מיידי, דבר שהיה משליך גם על כהן וברג באופן אישי. טענת כהן בסיכומיו, כי המצוקה הכלכלית כדי סף קריסה לא הוכחה, היא חסרת משקל ואינה מתיישבת עם הראיות. טענת כהן בתצהירו (סע' 12) כי לולי היתה סוזאיב מתקשרת עם אלמון, יכולה היתה אלמון להתקשר עם גורמים אחרים בעסקה בעלת תנאים דומים, לא הוכחה ונשענת רק על הערכתו של כהן ברמה תאורטית (עמ' 85 ש' 8- 19). כהן עצמו העיד כי לא ניהל כל מגעים לשם כך עם גורמים שלישיים (שם). ברג העיד כי נוהלו מגעים עם חברה אחת, "סידס", אך התנאים שהוצעו בה היו שונים בתכלית וכללו גם תשלום מלוא חובות אלמון על ידי ברג (עמ' 20 ש' 13- 21). 12.במקביל, לסוזאיב היו גם אינטרסים משלה בעסקה - הן רצונה לסייע לברג שהוא בן משפחה, והן רצונה לצאת מהגדרתה (אותה עת) כאיגוד מקרקעין, נוכח תכנית כלכלית שעמדה להכנס לתוקף ביום 1.1.99. מועד כניסתה של התכנית גם הביא לכך שהיתה (מבחינת סוזאיב) חשיבות להתקשרות בעסקה עוד בשנת המס 1998 (עמ' 22 ש' 12- 22). 13.העובדה שיש חשיבות לחתימת העסקה עוד בשנת 1998, היתה ידועה גם לכהן. ברג ציין זאת בפניו (עמ' 127 ש' 10- 11). לפי שכהן עמד לצאת לחו"ל (נסיעה קצרה) בסוף השנה, אף נחתם מראש פרוטוקול של אלמון המאשר את חתימת ההסכם עם סוזאיב ביום 31.12.98 (ת/4). 14.לאור ולאחר האמור נחתם ביום 31.12.98 בין אלמון לבין סוזאיב "הסכם מכר והשכרה (Sale and lease back)" שנזכר לעיל, נספח ב' לתצהיר ברג (להלן - "הסכם 31.12.98" או "ההסכם"). 15.במסגרת ההסכם רכשה סוזאיב מאלמון זכויות לפי חוזי סוכנויות של יצרנים מחו"ל (להלן - "הסוכנויות") וכן מניות בחברה מסוימת (פנמר בע"מ), שהיא עצמה היתה בעלת זכויות בחוזה סוכנות, ומייד השכירה (סוזאיב) לאלמון את הזכות להפעיל את הסוכנויות למשך 6 שנים, כנגד תשלום דמי שכירות שנתיים. 16.ההסכם הוא בן 3 עמודים והסעיף האחרון בו (סע' 3.7) קובע, כי להבטחת דמי השכירות במועדם, ערבים ברג וכהן ביחד ולחוד עד לתום תקופת השכירות וסיום תשלום דמי השכירות. לאחר האמור יש 4 מקומות לחתימת הגורמים הבאים: סוזאיב, אלמון, ברג וכהן. 17.בנוסף להסכם, נחתם (באותו יום) מסמך בשמו של כהן בלבד (נספח ה' לתצהיר ברג), בו מאשר כהן כי יקיים באופן אישי וללא קבלת תמורה, את חוזי הסוכנויות, כך שערך הסוכנויות לא יפחת. כמו כן נכתב באותו מסמך כי כהן מאשר שהוא ערב לקיום כל חיובי אלמון לפי ההסכם. מסמך זה יכונה להלן: "מסמך הערבות הנפרד". הצורך בהתחייבות מצד כהן לשמירת ערכן של הסוכנויות נבע מכך ש"עסק" של סוכנויות הוא דבר בעל אופי אישי, הסוכנויות היו מבוססות במידה רבה על הכרותו של כהן את התחום והאנשים, והיה צורך כי חרף מכירת הסוכנויות, כהן יעשה כל הדרוש לשם שמירת ערכן. ברג לא יכול היה לתרום דבר בענין (עדות כהן עמ' 53 ש' 8- 21, עמ' 72 ש' 12- 14; עמ' 131 ש' 16- 25). 18.בשני המקומות בהם צוין שמו של כהן כחותם - הן בהסכם והן במסמך הערבות הנפרד - חתם כהן באמצעות מיופה כח, עו"ד רון ברנט. 19.סוזאיב העבירה את מלוא הסכום לו התחייבה לפי ההסכם (עדות כהן, עמ' 90 ש' 7- 8) - סך של 2,500,000 ₪ בצרוף מע"מ (לרכיבים הדורשים זאת - הרכיב בעד מניות פנמר בע"מ לא חייב מע"מ ככל הנראה), כשהסך הכולל הגיע ל- 2,840,000 ₪. 20.לפי ההסכם, היה על אלמון לשלם לסוזאיב דמי שכירות שנתיים בסך של 6% ממחזור ההכנסות של אלמון מהסוכנויות, אך לא פחות מ- 420,000 ₪ (בצרוף מע"מ). על דמי השכירות היה להשתלם אחת לשנה מראש, בתחילת שנת השכירות. דמי השכירות היו אמורים בסופו של יום לכסות את עלות רכישת הסוכנויות. 21.אלמון לא שילמה לסוזאיב דבר. בין במועד בו נקבע שעליה לשלם, או בכלל. 22.יאמר מייד - אי תשלום דמי השכירות על ידי אלמון היווה בברור הפרה של ההסכם. ניתן לצאת מנקודת מוצא מקלה (עם אלמון) לפיה שני הצדדים היו ערים לכך שאלמון לא תוכל לעמוד בתשלום מיידי, במועד החוזי, של דמי שכירות לשנה הראשונה (שנת 1999), נוכח מצבה הדחוק עובר לקבלת כספי סוזאיב, דבר לו היתה סוזאיב מודעת. ניתן גם לקבל כי דרישה לעמוד במועד הראשון במדוייק, לו היתה עולה, היתה דווקנית ולא היתה מתיישבת עם חובת תום הלב. עם זאת, לא ניתן להכחיש את עצם חובתה של אלמון לשלם את דמי השכירות, אף אם לא במועד המדוייק, אלא כעבור זמן סביר. סוזאיב אכן לא דחקה באלמון לבצע את התשלום הראשון מיידית. אלא שאלמון לא שילמה את התשלום גם בהמשך השנה או בסופה או בכל מועד רלוונטי. משכך, ברי כי אלמון הפרה את ההסכם. למעשה, גם כהן מאשר את האמור (עמ' 90 ש' 18- 20, עמ' 90 ש' 24 - עמ' 91 ש' 1). 23.יוער כי למרות עמדת כהן, לא מצאתי ליתן משמעות להעדרו של מכתב מפורש העוסק בהפרה האמורה. ברג וכהן היו עצמם אלמון. ברג הינו גם מנהל בסוזאיב. לא היתה פורמליות בחלק ניכר מיחסי הצדדים (עמ' 55 ש' 10- 17), ויש טעם בטענת התובעת, באמצעות ברג, כי נזקו של מכתב כזה אף יכול היה לעלות על תועלתו (עמ' 49 ש' 7- 11). 24.פרק ביניים: לאחר חתימת הסכם 31.12.98 וקודם לארועים הבאים, אלמון קיבלה לידיה זכויות מאת שני יצרנים נוספים בחו"ל (היינו, בלשון הצדדים, שתי סוכנויות נוספות): ארקן ויוקסל. הסכם 31.12.98 קבע מנגנון לענין סוכנויות עתידיות, ולפיו - חוזי סוכנויות חדשים יחתמו ישירות עם סוזאיב ויושכרו לאלמון (היינו - יכנסו תחת כנפי ההסדר שנקבע בהסכם, של מכר והשכרה) תוך שנקבע עוד כי "העמלה שמגיעה לאלמון עקב תוספת זאת, ותנאי השכירות של אלמון בגין תוספת זאת, יסוכמו בין הצדדים, ובהעדר הסכמה - ע"י פוסק מוסכם" (סע' 3.5 להסכם 31.12.98). בפועל לא יושם המנגנון שבסע' 3.5 להסכם, ושתי הסוכנויות החדשות לא עברו לסוזאיב. לפי שהעיקר (מבחינה כספית) הוא סוכנות יוקסל ולמען הנוחות הדיונית, יכונו להלן שתי הסוכנויות האמורות יחדיו: "יוקסל". 25.בשנת 2000, נכנסה לתמונה חברת "ויה ארקדיה בע"מ" (לעתים התייחסו הצדדים לחברת סופרקרמיק בע"מ או סופרקרמיק 2000 בע"מ, אבל אין מחלוקת כי התייחסויות אלה קשורות לאותו גורם) (להלן: "ארקדיה"), ונחתמו עימה, ביום 9.4.00, שני ההסכמים הבאים: א.הסכם בין התובעת, סוזאיב, לבין ארקדיה במסגרתו סוזאיב מוכרת לארקדיה את הסוכנויות (נספח ט' לתצהיר ברג; נספח ד' לתצהיר כהן). במסגרת הסכם זה נקבע, בין השאר, כי עם חתימת ההסכם, תחדל אלמון מלהיות בעלת זכויות ההפעלה של הסוכנויות וזכויות אלה יועברו לארקדיה. התמורה החוזית שצוינה בהסכם נגזרה מאחוזים ממחזור הרכישות מהיצרנים. ב.הסכם בין אלמון לבין ארקדיה, במסגרתו מכרה אלמון לארקדיה את יוקסל (נספח ה' לתצהיר כהן). 26.ההסכם בין סוזאיב לארקדיה העביר למעשה לארקדיה את כל הסוכנויות שרכשה סוזאיב מארקדיה בהסכם 31.12.98, למעט הסוכנות שיוצגה ע"י חברת פנמר בע"מ (שמניותיה נמכרו לסוזאיב בהסכם 31.12.98). סוכנות זו נותרה בידי סוזאיב. מניותיה של חברת פנמר בע"מ מעולם לא עברו פורמלית מידי אלמון לידי סוזאיב (ת/5) (ור' בענין זה עוד להלן), אולם ברמה המהותית, סוזאיב אינה חולקת על כך ש"קיבלה את הסוכנות" ואף עודנה מקבלת דיווידנדים חברה זו (עמ' 29 ש' 20- 27; נספח יב לתצהיר ברג). 27.עובר לחתימת סוזאיב ואלמון על ההסכמים עם ארקדיה, בוצע ביטול הסכם בין סוזאיב לאלמון. הצדדים חלוקים בשאלה האם בוטל כל הסכם 31.12.98 או שמא בוטלה רק עסקת השכירות, ה- leaseback (והסכם המכר נותר על כנו). 28.בהסכם מיום 15.6.00, המחתה אלמון את כל זכויותיה לקבלת כספים לפי ההסכם עם ארקדיה, לבנק הפועלים (נספח ה'1 לתצהיר כהן). בו ביום, 15.6.00, סוזאיב שעבדה לבנק הפועלים (לטובת חשבונה של אלמון) את כל הכספים שיגיעו לה לפי ההסכם עם ארקדיה והמחתה לבנק כספים אלה על דרך השעבוד (ת/2). הערות בענין טעוני הצדדים 29.שתי מחלוקות בסיסיות הודגשו במהלך הדיונים על ידי הצדדים: שאלת תוקפה של ערבותו של כהן והשאלה האם בשנת 2000 בוטל כל הסכם 31.12.98 או רק הסכם ההשכרה (ה- leaseback). לאחר ששמעתי את הצדדים והעדים ועיינתי במכלול החומר, באתי לכלל מסקנה כי אלה אינן הסוגיות הבעייתיות בתיק. אכן, מדובר בסוגיות בסיסיות הדורשות הכרעה, אולם נוכח מסכת הראיות וההלכות המשפטיות, ההכרעה בענינים אלו עולה מן החומר בברור, ואין היא מסיימת את המחלוקת. 30.נתייחס אפוא בקצרה לשתי הסוגיות האמורות, ולאחר מכן נעבור לבחינת סוגיות אחרות הטעונות דיון לשם הכרעה בתיק. שאלת תוקפה של ערבותו של כהן 31.תמצית עמדתו של כהן בענין ערבותו הינה כי חתימתו על מסמכי 31.12.98 בוצעה באמצעות מיופה כח שלו, עו"ד רון ברנט (בעת שהוא עצמו היה בחו"ל), תוך ניצול אמונו על ידי ברג ומצגים שונים, וכי למעשה כהן לא ידע כי הוא חותם גם על ערבות אישית לדמי השכירות (להבדיל מערבות אישית לשמירת ערכן של הסוכנויות, שהיא ערבות עליה ידע כי חתם). אין באמור כדי למצות את פרטי הטענה. 32.בענין זה ניתן לומר, יחסית בקצרה, כי בסופו של דבר, הראיות שהוצבו בפני בית המשפט אינן תומכות בגרסתו של כהן (גרסה אשר מנוגדת למסמך שנחתם על ידי מיופה כוחו המוסמך). 33.להלן עיקרי הדברים בלבד, "באופן טלגרפי" וללא הרחבה: · כהן ידע על עקרונות ההסכם (למשל, עמ' 59 לפרו'), סמך על ברג ואף ידע מראש כי ההסכם חייב להחתם ביום 31.12.98 (עמ' 127 לפרו'); · עו"ד ברנט, שחתם על הערבות בשמו של כהן וזומן בצו בית משפט, העיד כי דיבר עם כהן טלפונית לאחר שקיבל את המסמכים לידיו ולפני שחתם עליהם ואמר לו את עיקרי המסמכים (גם אם לא "מילה במילה"). למיטב זכרונו אף הקריא לו את נוסח הערבות (עמ' 16 ש' 8 -11); · עו"ד ברנט העיד כי היה מודע לערבותו של כהן לדמי השכירות וכי גם כהן היה מודע לכך (עמ' 11 ש' 3 -14); · עו"ד ברנט היה משוכנע שכהן הבין באופן מלא את פרטי ההסכם לרבות הערבויות (נספחים ו'3, ו'4 לתצהיר ברג, עמ' 15 ש' 20- 22); · חתימתו של עו"ד ברנט בשם כהן על ההסכם היתה למעשה אך ורק לצורך ענין הערבות. אין לו מעמד אחר בהסכם (עדות עו"ד ברנט, עמ' 10 ש' 15- 18). · לפי עדות עו"ד ברנט, כהן אמר לו לוודא כי ברג עצמו חותם, קודם לכך שהוא (עו"ד ברנט), חותם בשמו של כהן. חתימת ברג על ההסכם היתה אף היא חתימת ערבות (בנוסף לחתימתו של ברג בשמה של אלמון, חתימה אליה לא צורפה חתימת עו"ד ברנט כמיופה כח). הבנתו של עו"ד ברנט היתה כי כהן מבקש כי יוודא שברג כבר חתם כערב (עמ' 16 ש' 18 -22); · לכהן לא ידוע על אינטרס של עו"ד ברנט לסך אותו או לפגוע בו (עמ' 66 ש' 4- 9) (ולמעשה, למעט טענתו הנוכחית לגבי הערבות, אין לו גם היום כל סיבה לכך), ועו"ד ברנט מטפל בענינים של בני משפחה אחרים של כהן והוא ידיד המשפחה; · עו"ד ברנט סבור כי העביר את הסכם 31.12.98 לידי כהן מששב כהן ארצה (לאחר ימים ספורים), אולם גם אם לא כך הוא, כהן ידע גם ידע שנחתם ההסכם (גם אם לא ראה אותו), ולא ביקש לקבל לידיו העתק; · לכל המאוחר, קיבל כהן לידיו העתק של הסכם 31.12.98, כולל ערבותו לדמי השכירות, בשנת 2001 (עמ' 64 ש' 22- 26; עמ' 118 ש' 2- 12). למרות זאת - לא העלה כל טענה כלפי מאן דהוא (ברג, סוזאיב, עו"ד ברנט) לפיה לא אמור היה לחתום על ערבות לדמי השכירות. הטענה כי קיבל את ההסכם אך לא התייחס אליו ולא "הפנים" אותו (עמ' 62 ש' 25- 26), לאו טענה היא ואין לה משקל משפטי של ממש; · גם לאחר שהוגשה התביעה דנן כנגד כהן, בשנת 2003, לא פנה כהן לעו"ד ברנט בטענה כלשהיא. רק עו"ד ברנט הוא שפנה לכהן טלפונית אחרי שקיבל מכתב מב"כ ברג בענין תיק זה (עמ' 11 ש' 17- 20; עמ' 16 ש' 23 - עמ' 17 ש' 8); · כהן וברג היו ערבים לחובותיה של אלמון לבנק. הסכם 31.12.98 הביא להזרמת כספים לבנק (מאת סוזאיב), לחשבון אלמון, באופן שהקל על מצוקתה הגדולה ובהתאמה - על מחוייבויותיהם האישיות של הערבים לבנק - כהן וברג. מתן בטוחה כלשהיא, ולו ערבות אישית, להשבת סכום התמורה המשמעותי שהעבירה סוזאיב (=תשלום דמי השכירות), אינה אלא מעשה כלכלי בסיסי שהוא כמעט מתחייב, וכהן עצמו ידע וציין לא פעם כי מבחינתה של סוזאיב, מדובר היה בעסקה כלכלית (עמ' 70 ש' 22- 27; עמ' 87 ש' 8- 10). 34.הדברים דלעיל אינם, כאמור, אלא תמצית ומספר עיקרים. נזכיר גם את החזקה כי אדם חתם לאות הסכמתו ולא ישמע בטענה כי לא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם, גם אם חתם תוך הסתמכות עיוורת על יועץ, ובפרט כאשר המסמך בידיו ואין הוא מעלה טענה כלשהיא (ואף לא מבקש לבטל את ההסכם, אלא מתכחש רק לענין אחד בו, הערבות האישית) (ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113, 117 (1965); ע"א 779/87 בליט נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד מד(3) 304, 310 (1990); ע"א 1513/99 דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פד"י נד (3) 591, 594 (2000); ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו, פ"ד נד(2) 559, 574 (2000); ע"א 6645/00 ערד נ' אבן, פ"ד נו(5) 365, 375 (2002); ע"א 1319/06 שלק נ' טנא נגה (שווק) 1981 בע"מ (2007); ע"א 9538/06 סגל נ' בנק ירושלים לפיתוח ומשכנתאות בע"מ (2008); ע"א 8533/06 גילמן נ' בנק הפועלים אמריקאי ישראלי (2008); ע"א 2731/07 אסעד יוסף חמוד נ' סעיד חטאר חאג' (2009)). כן נזכיר את חובת הביטול בתוך זמן סביר (סע' 20 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973). כאמור, ההסכם ומסמך הערבות הנפרד, מסמכים קצרים למדי, היו בידי כהן לכל המאוחר בשנת 2001 (ואין להשאיר בידיו של הצד הטוען כי נפגע את קביעת המועד בו הדבר "נודע" לו, כאשר המסמכים בידיו). 35.אני דוחה את טענת הנתבע לפיה אין לתת לעדותו של עו"ד ברנט משקל, וכי זה העיד תחת איומים, בהיותו טרוד באפשרות הפיכתו לבעל דין. עו"ד ברנט, שאמנם מצא עצמו בסיטואציה לא נוחה בעת עדותו תחת צו בית משפט, העיד לפני באופן שאינו נותן כל סיבה שלא לקבל את עדותו, באופן כללי או בסוגייה ספציפית. בוודאי יש להעדיף את עדותו של עו"ד ברנט על פני עדותו של בעל הדין עצמו, שאינה מתיישבת עם מסמכים ועם ההגיון. אין יסוד לטענת Non Est Factum וטענות דומות לה, אשר ממילא קיים קושי להוכיחן והתשתית הראייתית במקרה שלפני רחוקה מאד מביסוסן. 36.סיכומה של נקודה זו - לא מצאתי כי הורם הנטל לשכנע כי אין לתת תוקף לערבותו של כהן לדמי השכירות, כפי שנחתמה באמצעות מיופה כוחו עו"ד ברנט. איזה הסכם בוטל בשנת 2000? 37.סוזאיב טוענת במסגרת התביעה כי בשנת 2000 בוטל מלוא הסכם 31.12.98 ומשכך היא זכאית להשבתם של הסכומים ששילמה לאלמון על פיו. כהן טוען כי בשנת 2000 בוטלה רק עסקת ההשכרה שבין סוזאיב לאלמון, ולא בוטלה עסקת המכר שבין החברות, וכי אין מקום לדרישת השבה. 38.מבין עמדות אלה, הראיות נוטות לעמדת כהן, ולכך שבוטלה עסקת ההשכרה בלבד. 39.במסגרת פרוטוקול ישיבת מנהלים של אלמון מיום 29.3.00, בה גם הוחלט לאשר את הסכם מכירת יוקסל (הסוכנויות של אלמון לאחר העסקה עם סוזאיב) לארקדיה, הוחלט "לאשר ביטול ההסכם עם סוזאיב השקעות בע"מ מיום 31.12.98" וכן - "לערוך הסכם חדש עם סוזאיב השקעות לאור האמור לעיל" (נספח י'1 לתצהיר ברג). קיים מסמך מקביל, מעין "מראה", של פרוטוקול ישיבת מנהלים של חברת סוזאיב (נספח י'2 לתצהיר ברג). משפטים אלה כשלעצמם, אינם חורצי גורל לכאן או לכאן בשאלה האם בוטל מכלול הסכם 31.12.98, ולכאורה אף יכולים להצביע על כך שבוטל מכלול הסכם 31.12.98. אולם, את המסמך האמור יש לקרוא ביחד עם מסמכים נוספים, ובפרט עם האמור להלן: ראשית, בדוחות כספיים של אלמון לשנת 2000 (באור 16), צוין מפורשות, לאחר תיאור הסכם ה- Sale and lease back, כי בשנת 2000 בוטל הסכם ה- lease back (נספח ח' 2 לתצהיר כהן, עמ' 11). ברג היה האיש הפיננסי וחתום על הדו"חות. ההסבר שנתן לענין זה בחקירתו הנגדית (עמ' 45 ש' 1- 13), לא היה מספק. 40.שנית, בהסכם מיום 9.4.00 שבין סוזאיב וארקדיה, סוזאיב מכרה לארקדיה את הסוכנויות שרכשה מאלמון בהסכם 31.12.98. אם ביום 29.3.00, בישיבות המנהלים של אלמון וסוזאיב, היו מבטלים את הסכם המכר בין אלמון לסוזאיב (ולא רק את הסכם ההשכרה), לא היתה סוזאיב יכולה למכור את הסוכנויות לארקדיה, שכן הזכויות בהן כבר לא היו בידיה. עצם העובדה שסוזאיב מכרה נכס לארקדיה, מלמדת כי ההסכם בו נרכש הנכס על ידה, לא בוטל בחלק הנוגע לרכש (הימים הספורים בין החלטות ביטול הסכם 31.12.98 לבין ההסכם למכור לארקדיה את הסוכנויות, גם אינם יכולים לגבות אפשרות תאורטית של השארת הנכס בידי סוזאיב נוכח אי קבלת השבת תמורה מידי אלמון, וצמצום נזקים ע"י מכירת הסוכנויות הלאה). אם סוזאיב התכוונה לביטול מכר, הוחמצה הכוונה בעת הביצוע, והראיות לפנינו אינן מספקות כדי לקבוע שמדובר היה בכוונה משותפת שיש לתת לה תוקף חרף המסמכים האחרים שלפנינו. 41.זאת ועוד - במסמך מיום 30.3.00 שהופנה אל ארקדיה (סופרקרמיק), ועליו חתמו אלמון וסוזאיב גם יחד, צוין כי בוטלה עסקת ההשכרה בין סוזאיב לאלמון, "כמשמעותה בסעיף 3 להסכם מיום 31.12.98" (עמוד אחרון לנספח י' לתצהיר ברג). לא צוין כי בוטל הסכם 31.12.98, ובכלל זה עסקת ההשכרה. הדברים מדברים בעד עצמם, והגיונם בצידם. בדרך זו הבטיחו אלמון וסוזאיב לארקדיה, כי הסוכנויות יכולות לעבור לידיה מסוזאיב כשהן "נקיות" (ללא זכות השכירות והתפעול שהיתה לאלמון לפי הסכם ההשכרה). במקביל מאשר מכתב זה, בעצם חתימתו על ידי אלמון וידיעת אלמון וסוזאיב את ההקשר בו מתעתדת ארקדיה לרכוש את הסוכנויות, כי זכויות הבעלות בסוכנויות הינן/נותרו בידי סוזאיב (והיא רשאית למוכרן לארקדיה). סיכום ביניים 42.מן המקובץ וממכלול החומר בתיק עולה כי מחד גיסא, יש ליתן תוקף לערבותו של כהן, בעוד מאידך גיסא, הסכם 31.12.98 לא בוטל במלואו, אלא בוטלה רק עסקת ה- lease back. 43.מסקנות אלה אינן סוף דיון. כהן טוען, כי גם אם תדחה עמדתו בענין (העדר) תוקף ערבותו מכלתחילה, אין בכך כדי להביא לקבלת עמדתה של סוזאיב כלפיו, וזאת, בין השאר ובפרט, מן הטעמים הבאים: א. משבוטל הסכם ההשכרה היה ברור לצדדים כי אלמון אינה מחוייבת בתשלום דמי שכירות מאותה עת ואילך והיא אינה אמורה לשלם סכומים בסדר גודל כזה לסוזאיב כפיצוי או כהשבה. סוזאיב היתה אמורה לקבל תמלוגים מארקדיה. חובה של אלמון לבנק היה אמור להפרע מתמלוגים שהיתה אלמון עצמה צריכה לקבל מארקדיה בגין יוקסל. ב.תוקפה של ערבותו של כהן פקע נוכח ההסכם בין סוזאיב לארקדיה. ג.בכל מקרה, שאלת תוקפה של ערבותו של כהן הפכה תאורטית בנסיבות הענין. נעבור כעת לדון בסוגיות האמורות. משמעות ביטולה של עסקת ההשכרה לענין חבויות אלמון והערבים לה 44.לפי שנמצא כי בוטלה עסקת ההשכרה אך לא עסקת המכר, בכל מקרה אין סוזאיב זכאית לסעד של השבה לגבי סכום התמורה ששולמה על ידה לצורך רכישת הסוכנויות. 45.באשר לעסקת ההשכרה: מחוייבותה של אלמון לתשלום דמי השכירות בגין התקופה שעד ביטול ההסכם, אינה נתונה במחלוקת של ממש. זאת, תוך שכהן סבור כי נוכח גובה הסכום הרלוונטי (525,000 ₪ בצירוף מע"מ) ובשים לב לסכום שסוזאיב עצמה טוענת כי קיבלה מהערב השני (ברג) במסגרת הסדר (1,500,000 ₪ - ר' סע' 63 ונספח יג לתצהיר ברג), כבר נפרעו חיוביה של אלמון מעל ומעבר, וערבותו שלו התייתרה. ענין אחרון זה יבחן בהמשך, במידת הצורך. 46.באשר לתקופה שלאחר ביטול ההסכם (בענין עסקת ההשכרה) - ככלל, כאשר מופר הסכם, זכאי הצד אשר היה זכאי לקיום ההסכם אשר הופר כלפיו (הנפגע), לפיצוי בגין הנזק אשר נגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה. 47.בענין הפיצויים להם זכאי נפגע, ככלל יש להבחין בין פיצויי הסתמכות ("פיצויים שליליים"), אשר נועדו להגן את הנפגע במצב בו עמד ערב ההסכם, לבין פיצויי קיום, אשר נועדו להעמיד את הנפגע במצב בו היה עומד לולא ההפרה ("פיצויים חיוביים") (עע"מ 9423/05 רשות השידור נ' קטימורה בע"מ (2007); ע"א 3666/90 מלון צוקים בע"מ נ' עירית נתניה, פ"ד מו(4) 45 (1992)). 48.במקרה שלפני, הפיצויים הרלוונטיים (בכפוף לבחינת טענות הנתבע) הם פיצויי קיום ולא פיצוי הסתמכות (ואין צורך במקרה דנן להדרש לשאלות היחס בין סוגי הפיצוי). זאת, נוכח ביטולה של חלק מהעסקה בלבד, המשך קיומו של רכיב המכר והשימוש שנעשה ברכיב זה על ידי סוזאיב (בדרך של מכירת הסוכנויות לארקדיה). העמדת סוזאיב במקום בו עמדה ערב ההסכם המקורי, אינה יכולה להתבצע באופן אמיתי. לולא נחתם ההסכם, גם לא היתה סוזאיב מוכרת את הסוכנויות לארקדיה, לא היה מתקבל מארקדיה תשלום (יהא הנמען לו אשר יהא) והשתלשלות הענינים כולה היתה שונה בתכלית ובאופן שהראיות שלפני אינן מאפשרות שחזורו הראוי ו"שליפת" נתון ספציפי לזכותה של סוזאיב. 49.באשר לפיצויי קיום, אלה נועדו להעמיד את סוזאיב במקום בו היתה לולא הופרה עסקת השכירות, כלומר - קבלת דמי שכירות שנתיים בסך 420,000 ₪ (בצרוף מע"מ) מהלך 6 שנים, ובסך הכל: 2,520,000 ₪ (בצרוף מע"מ). מתוך סכום זה, סך של 525,000 ₪ + מע"מ, כבר נזכר למעשה לעיל בענין דמי שכירות שעד למועד ביטול ההסכם (ההפרש הינו סך של 1,995,000 ₪ לפני מע"מ). 50.כהן טוען כי סוזאיב אינה זכאית לפיצויי קיום. לשיטתו, משבוטל הסכם ההשכרה היה ברור לצדדים כי אלמון אינה מחוייבת בתשלום דמי שכירות מאותה עת ואילך, ואינה אמורה לשלם סכומים בסדר גודל כזה לסוזאיב כפיצוי או כהשבה. 51.למעשה, לפי עמדתו של כהן, סוזאיב ויתרה על זכות שהוקנתה לה (כלפי אלמון וכלפי הערבים) לפי הסכם ודין, כאשר התקשרה עם ארקדיה בהסכם. ויתור כזה אינו מופיע במפורש במקום כלשהוא. הוא גם אינו מסתבר. הראיות אמנם מלמדות כי שני הצדדים קיוו שההסכם עם ארקדיה יכסה על מחוייבויותיה הכספיות של אלמון כלפי סוזאיב. כמו כן, בהחלט ניתן לקבל כי האינטרס להתקשר עם ארקדיה היה הדדי. לסוזאיב לא היה חשוב לקבל את הכספים דווקא מאלמון והערבים לה. היה חשוב לה לקבל את הכספים שנתנה (ורצוי - בלווית רווח) והיא היתה נכונה להתקשר בענין זה עם גורם נוסף. סוזאיב קיותה וציפתה כי הסכומים יגיעו לידיה מתוך תקבולים שתשלם ארקדיה. אולם לא שוכנעתי כי על יסוד תקווה זו, עליה אין למעשה עוררין, נכונה היתה סוזאיב לוותר על זכויותיה כלפי אלמון וכלפי הערבים, במקרה בו התקווה לא תתממש (ונזכיר כי נתקבלה לעיל העמדה לפיה הערבות היתה תקפה). טענת כהן כי כך היה "ברור לצדדים" או כי כך הם "הגיונם של דברים", אינה משכנעת, בפרט כאשר ההסכם עם ארקדיה לא קבע סכום מינימום אלא היה מלכתחילה תלוי תוצאות. 52.כהן טען ושב וטען בעדותו, כי בהעדר סוכנויות, אלמון אינה יכולה לשלם דמי שכירות וכי אין בכך הגיון. ברם, בהעדר סוכנויות (שהועברו לארקדיה), התשלום של אלמון לסוזאיב לא אמור היה להיות דמי שכירות אלא תשלום פיצוי, שמתבסס על הסכום שאמור היה להשתלם כשכירות (אשר הוא עצמו מתבסס על הסכום שבו נמכרו/נרכשו הסוכנויות). 53.בפרוטוקול ישיבת הנהלה של אלמון מיום 29.3.00 (נספח ו' לתצהיר כהן), בה אושרו חתימת ההסכם עם ארקדיה וביטול ההסכם מיום 31.12.98, גם הוחלט כי יערך הסכם חדש בין אלמון לבין סוזאיב לאור האמור. החלטה זו תומכת בגרסת סוזאיב לפיה לא הופטרו אלמון והערבים ממחוייבויותיהם לפי הסכם ההשכרה. בשל כך היה מקום להסדיר את העובדה שכל תקבול שיתקבל מסוזאיב, יופחת מחובה של אלמון. זהו גם הטעם המסתבר ביותר לכך שכהן ערך תחשיבים לגבי הסכומים אשר סוזאיב אמורה לקבל מארקדיה, חרף הכחשת כהן (עמ' 109 ש' 15 - עמ' 111 ש' 11) וחרף עמדתו בסיכומים. 54.גם חילופי המכתבים מחודש פברואר 2002 (נספחים ז'1, ז'2 לתצהיר ברג) תומכים בעמדת סוזאיב לפיה לא היה ויתור על החוב והבטוחה. במסגרת מכתבים אלה ניתן לראות, בין השאר, אמירה של כהן בדבר תשלומים "כבדים" שיש לו לגורמים נוספים, העדר יכולת לקחת התחייבויות נוספות, ונכונותו לשלם את המע"מ בכל מקרה. טענת כהן כי תשלום המע"מ נעשה כמחווה של רצון טוב (עמ' 95 ש' 12- 13), אינה מסתברת. 55.כהן טוען, כי מכתביו של ברג עצמו, משנת 2001 (נ/2 ו- נ/3), מעידים על כך שכל אשר סבר כי סוזאיב אמורה לקבל מאלמון הוא סך של 69,757 ₪ עבור תקופה שבין 17.10.00 ל- 22.10.01 (עמוד אחרון ב- נ/3). סוזאיב וברג טוענים כי כהן מוציא הדברים מהקשרם. לאחר עיון במסמכים ובעדויות (עמ' 47 עמ' 4- 18 בפרט) אני מקבלת את עמדת התובעת לפיה הסכום הנזכר הוא התייחסות ספציפית למע"מ ובכל מקרה אין בו ויתור של סוזאיב על זכויותיה כלפי אלמון והערבים. 56.את מכתבו של ברג מיום 17.10.00 (נספח ז'5 לתצהירו) המזכיר את החוב בענין שימוש אלמון בסוכנויות עד לביטול ההסכם, אני קוראת ב"משקפי" התקופה בה נכתב. אותה עת, קיוו והניחו הצדדים כי יתרת הסכום (שהועבר ע"י סוזאיב לאלמון בגין הסוכנויות ואשר אמור היה להפרע ע"י אלמון בדרך של תשלום דמי שכירות) יכוסה על ידי תשלומים מארקדיה אשר רכשה את הסוכנויות רק זמן קצר קודם לכן (ר' עדות כהן בענין זוית ראייה זו, לגבי תקופה שהיא אף מאוחרת יותר, עמ' 93 ש' 3- 5). אין באמור בו כדי להוות ויתור על סעדים ובטוחות שהיו לסוזאיב בענין הסכום האמור. 57.בפרט נכון הדבר כאשר סוזאיב נאלצה להמחות על דרך השעבוד את התקבולים מארקדיה לבנק הפועלים, לחשבונה של אלמון. דבר שהביא לכך שסוזאיב יכולה היתה להתחיל לראות כסף ש"יכסה" את התשלום שהעבירה לאלמון, רק לאחר שיפרעו חובות אלמון לבנק. גם אם הצדדים תכננו וקיוו שתקבוליה של אלמון עצמה מארקדיה בגין יוקסל, יכסו על חובות אלמון לבנק, הרי בפועל, בוצעה המחאה גם של התקבולים להם היתה זכאית סוזאיב (ובאופן בלתי מותנה). 58.הדו"חות הכספיים של סוזאיב אינם סותרים את עמדתה של זו. אמנם, הדו"חות אינם מזכירים חוב בגין מלוא דמי השכירות לכל התקופה אולם אין הם מזכירים גם את חוב דמי השכירות בגין התקופה שעד ביטולו של הסכם ההשכרה, אף שאין לגביו מחלוקת של ממש. 59.לאור כל האמור ומכלול החומר בתיק, אני מוצאת כי לאחר הסכם סוזאיב-ארקדיה, נותרה אלמון מחוייבת כלפי התובעת בתשלום "יתרת חוב" אשר המלבוש המשפטי המתאים לו הוא פיצויי קיום. 60.קיומו של חיוב מסוג זה של החייב העיקרי, מקים ככלל את חבותם של הערבים, אלא אם ימצא טעם להמנע ממסקנה זו. 61.עצם ביטולו של הסכם, אינו מבטל ערבות, אשר באה באופן מובנה להבטיח מצב של הפרה ושל חיובים הנובעים מההפרה. דומה כי הנתבע אף אינו טוען לביטול ערבות מסוג זה (או טוען זאת בשפה רפה). 62.עמדתו של הנתבע, כהן, היא כי הערבות פקעה עם חתימת הסכם סוזאיב-ארקדיה נוכח הוראות סעיף 5(ג)(2) לחוק הערבות, תשכ"ז - 1967 המתייחסות למקרה בו חל בחיוב הנערב, שינוי יסודי הפוגע בזכויות החייב. טענה זו אין לקבל. תחילה יצויין כי נראה שזכויותיו של הערב הוטבו עקב ההסכם עם ארקדיה אשר הביא לתקווה לביצוע תשלומים. למעשה, הערב (כהן) אף אינו טוען כי זכויותיו נפגעו. טענתו הינה כי די בכך שיש שינוי יסודי בחיוב הנערב, כדי להביא לפקיעת הערבות. אני נכונה לקבל כי חל שינוי יסודי בחיוב הנערב. ברם, גם לו היה מקום לקבל פרשנות המתייחסת לתנאים חילופיים ולא מצטברים (ואין כלל צורך לדון בדבר ובשאלת המבחן הראוי; למבחן הסיכון ופסיקה רלוונטית, ר' ר' בר-קהן, ערבות, עמ' 253- 255 (2006)(, הרי שסעיף 5(ג)(2) לחוק הערבות אינו מקנה לערב אלא זכות לבטל את ההסכם. הערבות אינה "פוקעת". זכות ביטול אינה בלתי מוגבלת בזמן ואין לקבל הודעת ביטול במסגרת הליך משפטי, שנים לאחר מעשה, כאשר הערב נקרא לקיים את חובו. יודגש: אין מדובר במקרה בו הערב לא ידע על השינוי בחיוב הנערב (כבענין אליו בוצעה הפנייה, ת"א (נת') 4167/02 מכנס נ' זקן (2007)). הערב ידע על השינוי בזמן אמת, הוא עצמו היה חלק ביצירת השינוי, ואף יזם אותו במידה לא מבוטלת (עמ' 97 ש' 18- עמ' 98 ש' 20). 63.טענת כהן בסיכומיו, בענין חוק הערבות, לפיה ההסכמה לביטול עסקת ההשכרה התבססה על כך שאלמון לא תדרש לשלם דמי שכירות, נדחתה לעיל בדיון בענין מהות ביטול עסקת ההשכרה וכריתת ההסכמים עם ארקדיה. 64.מן המקובץ עולה כי ערבותו של כהן היתה תקפה ולא פקעה עם ביטול עסקת ההשכרה, כי ביטול עסקת ההשכרה וכריתת ההסכמים עם ארקדיה לא הביאו לביטול חיובי אלמון והערבים לה, וכי אלמון נותרה חייבת לסוזאייב את דמי השכירות בגין מלוא תקופת ההסכם, בניכוי סכומים שהגיעו לידי סוזאיב מארקדיה. 65.לא הוכח כי סוזאיב קיבלה מארקדיה לידיה דבר (הסכומים הועברו לבנק והגיעו לחשבונה של אלמון דווקא) ומשכך, סכום החוב של אלמון לארקדיה הינו 2,520,000 ₪ בצרוף מע"מ. 66.באשר להצמדה וריבית - ערה אני להוראות סעיף 3.3 להסכם 31.12.98. במקביל, מן הראיות ברי (וכך גם צוין לעיל) כי התובעת, באמצעות ברג, ידעה כי אלמון לא תוכל לבצע תשלומים לפי לוח הזמנים בהסכם ואף לא עמדה על כך. גם בהמשך היתה תקווה כי סכומים ישולמו באמצעות העסקה עם ארקדיה, תקווה שנכזבה. כמו כן, בשלב הסיכומים אין התייחסות של התובעת להצמדת סכומי השכירות (ואין הפנייה לנספח ז' לכתב התביעה אשר אף לא צורף בתצהירים, ככל שעלה בידי לראות). בנסיבות הענין, אין מקום לבצע הצמדה חוזית ויש להתייחס לנתונים כפי שנזכרו בסיכומי התובעת כפיצויי קיום (2,520,000 ₪ בצרוף מע"מ), למועד הגשת התביעה. 67.חלקו של כהן בסכום זה הוא מחצית: 1,260,000 ₪, למועד הגשת התביעה, בצרוף מע"מ. 68.לאור האמור גם נשמטת ונדחית טענת כהן (אשר נזכרה לעיל) לפיה הפכה ערבותו תאורטית והתייתרה. מניות פנמר 69.מתדפיס רשם החברות אשר הוגש בדיון עלה כי מניותיה של חברת פנמר לא הועברו על שמה של סוזאיב. סוזאיב דורשת בסיכומיה מטעם זה את השבת הסכום ששולם בגין הסוכנויות (500,000 ₪), בניכוי דיבידנדים שחולקו בתקופה שחלפה. טענה זו אין לקבל. ראשית, כבר נקבע לעיל כי ההסכם היחיד שבוטל הינו הסכם ה- lease back וכי הסכם המכר לא בוטל, דבר שנכון גם לגבי מניות חברת פנמר. שנית, סוזאיב נהגה בפנמר מנהג בעלים מאז ההתקשרות, ובפרט - קיבלה מהלך שנים סכומי כסף ניכרים כדיבידנד (לשיטת סוזאיב עצמה מדובר ב- 290,400 ₪, נספח יב' לתצהיר ברג). בנסיבות אלה ברי כי ההסכם בענין העברת המניות קוים ואין להשיב הגלגל אחור, גם אם לא בוצעה הפרוצדורה אצל רשם החברות. חובה על אלמון וכהן לבצע כל הנדרש להשלמת הליך הרישום (והם אף אינם מתכחשים לבעלותה של סוזאיב במניות). ההודעה לצד שלישי 70.המסקנות העובדתיות בפסק דין זה לעיל מובילות גם למסקנה כי דינה של ההודעה לצד שלישי להדחות. אין לקבל את הטענה כי ברג הטעה את כהן וכי עליו לשאת בתוצאות ההטעייה הנטענת. 71.כמו כן, אין בסיס ראייתי לטענה כי ההסכם בין התובעת לברג הינו הסכם למראית עין בלבד (ואף בסיכומי הנתבע אכן נאמר רק כי מדובר ב"חשש"). ברג צרף לתצהירו את ההסדר, והחקירה הקצרה בענין ההסדר לא העלתה דבר (עמ' 48 ש' 11- 15). זאת, גם בהינתן שההסכם נעשה בשלב מאוחר ותוך שברור שקיים קשר הדוק בין התובעת לבין ברג, אותו קשר שהביא מלכתחילה לכך שהתובעת העבירה כספים ניכרים לאלמון. משלא נשמט הבסיס מתחת להסכם שבין התובעת לברג, אין לכהן זכות לחזור אל ברג לפי הוראות סעיפים 55 ו- 56 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973. הערה וסיכום 72.לא מצאתי בטעונים אחרים אשר הובאו מטעם מי מהצדדים, כדי לשנות את תוצאות הדיון לגופו של ענין (רע"א 318/10 לוי נ' אורן (2010); רע"א 11019/08 הרשות הפלסטינית נ' אזוז (2009); ע"א 4861/05 שיכון עובדים נ' מנהל מיסוי מקרקעין (2008); רע"א 10586/07 פלוני נ' פלוני (2008); ע"א 916/05 כדר נ' פרופ' הרישנו (2007); ע"א 84/80 קאסם נ' קאסם, פ"ד לז(3) 60 (1983)) ובכלל זה הטענות בענין עילת עשיית עושר; טענות הרחבת חזית; המחלוקת בשאלה האם העסקה המקורית היתה "עסקת חסד"; טענת הנתבעת בענין טענתה של התובעת בסע' 26 לתצהירו השני של ברג (טענה אשר ברג אישר כי היא שגויה - עמ' 31 - 32 לפרו', ואין אלא לתמוה על כך שהופיעה בסיכומי התובעת); טענת הסתרת המסמכים; המכתב לבנה"פ שסומן נ/4 (שתומך בטענה שנתקבלה בענין אי ביטולה של עסקת המכר); ועוד. 73.לאור האמור לעיל ומכלול החומר בתיק, הנתבע מחוייב כלפי התובעת בסך של 1,260,000 ₪ נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה (10.6.03) ובצרוף מע"מ. כמו כן מחוייב הנתבע בהוצאות המשפט של התובעת ובשכ"ט עו"ד בסך 40,000 ₪ בצירוף מע"מ. ההודעה לצד שלישי נדחית. הנתבע מחוייב כלפי הצד השלישי בשכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ בצירוף מע"מ. בפסיקת ההוצאות נתתי דעתי בין השאר לתקנות 512 - 513 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984, לכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), תש"ס-2000, לכך שהמצהיר העיקרי מטעם התובעת ומטעם הצד השלישי היה אותו מצהיר וחלק ניכר מטעוני צדדים אלה היה חופף, אך גם לייצוג הנפרד ולמכלול הנסיבות (בג"ץ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסמכת, פ"ד ס(1) 600 (2005)). דיני חברותבעלי מניותמניותערבות