בבית המשפט המחוזי בחיפה עא 002120/02 בפני: שופט י. יעקבי-שווילי שופט י' כהן שופט ע. גרשון המערער: אנדרי דולגופולוב ע"י ב"כ עו"ד פוקס נגד המשיב: מדינת ישראל - משרד הבטחון / קצין התגמולים ע"י ב"כ עו"ד פמ"ח פסק דין השופט עודד גרשון: 1. המערער הגיש למשיב תביעה להכרת זכות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (נוסח משולב) תשי"ט-1959 (להלן - "החוק") בקשר עם הפרעה נפשית מסוג הפרעה אפקטיבית דו-קוטבית. המערער טען כי המחלה נגרמה תוך כדי ועקב שירותו הצבאי בצה"ל. תביעתו של המערער נדחתה על ידי קצין התגמולים אשר קבע כי "אין קשר בין מצבך הנפשי ובין תנאי שירותך הצבאי כמשמעותו בסעיף 1 לחוק". המערער ערר על החלטתו של קצין התגמולים בפני ועדת הערר לפי החוק (ע"נ 386/99). ועדת הערר (בראשות כבוד השופטת ב. בר-זיו, ד"ר א. זילברמן וד"ר ג. וליש) קיבלה את הערר וקבעה כי "מחלת הנפש בה לקה העורר הוחמרה עקב שירותו הצבאי ושיעור ההחמרה הינו שליש משיעור הנכות הכולל". מכאן הערעור שלפנינו שבו מבקש המערער לקבוע כי מחלתו נגרמה עקב השירות ולחילופין, "אם בית המשפט יקבע כי מחלתו של המערער רק הוחמרה, שומה עליו לקבוע כי שיעור ההחמרה הינו 2/3 משיעור הנכות הכולל". 2. עובדות רקע הנוגעות למערער ועדת הערר פרטה בפסק דינה את העובדות שנטענו על ידי המערער בתצהיר שניתן בתמיכה לערר שהגיש בפניה, כדלקמן: "הוא (היינו, המערער. ע.ג.) עלה לישראל בשנת 1994, ביחד עם אמו, שחזרה לחו"ל. הוא עבר קורס קדם צבאי בנהיגה ובתאריך 22.10.95 התגייס ונקבע לו פרופיל 82, עקב ניתוח בקע שעבר. הוא שרת כנהג בבסיס הדרכה סגור והוכר כחייל בודד. בסוף שנת 1997 הוא פונה מדירה בה התגורר לאחר שהיה עיכוב בתשלום דמי השכירות ועקב כך, הסתובב ברחובות, נפקד מהבסיס ונשפט בחודש ינואר 98' ונדון ל-28 ימי ריתוק למחנה. במהלך תקופת הריתוק הוא חלה, אך חרף מחלתו נדרש לצאת לפעילות. במהלך המחלה חל שינוי בהתנהגותו ולאור מצבו הוא הופנה לקצין בריאות הנפש של היחידה, אושפז למשך חודש במחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים "שיבא" ולאחר שחל שיפור במצבו, הוא הועבר למחלקה הסגורה בבית החולים הפסיכיאטרי בטירת הכרמל. הוא נזקק לטיפול תרופתי קבוע. הוא שוחרר מצה"ל בתאריך 21.4.98 עם פרופיל 21". 3. ההליך בפני ועדת הערר א. המערער הגיש לועדת הערר את חוות דעתו של המומחה לפסיכיאטריה ד"ר גיורא הידש, מיום 16.1.00. ד"ר הידש קבע בחוות דעתו שכמו הפסיכיאטרים הקודמים שבדקו את המערער, אף הוא סבור כי המערער סובל מהפרעה אפקטיבית דו-קוטבית Dg. Bipolar Affective Disorder. ד"ר הידש כתב בפרק הסיכום בחוות דעתו, כדלקמן: "התגייס לצה"ל כשנה וחודשיים אחרי עלייתו לארץ. (...). הוכר על ידי צה"ל כחייל בודד. קיבל עזרה כספית ויכול היה לשכור דירה ולהיות עצמאי בסופי השבוע בחופשות. תחילה גר בקיבוץ שער העמקים ואח"כ שכר דירה בשותפות עם חברים בטבעון. באוגוסט כחצי שנה לפני התפרצות מחלתו אימו ביקרה בארץ. כנראה שהיתה בעיה עם הרישום במשרד הפנים כאשר עזבה את הארץ ולכן מעמדו כחייל בודד בוטל שלא בצדק. אנדריי החל לאסוף את המסמכים הדרושים כדי לקבל שוב את ההכרה כחייל בודד אולם הוא לא קיבל מספיק חופשות והתהליך הבירוקרטי התארך מאוד. בינתיים נשאר ללא כסף ולא יכול היה לשלם את שכר הדירה במשך מספר חודשים, לכן כשלושה לפני התפרצות מחלתו הוא נאלץ לעזוב את הדירה השכורה ולא היה לו היכן לישון. הרגיש מצוקה רבה כיוון שהיה ללא קורת גג וכל חפציו היו ארוזים בתרמיל אותו נשא ממקום למקום. "לא צריכים אותי, אף אחד לא מאמין לי, רק שצריכים נהג אז מתייחסים אלי". במצוקתו זו עזב את הבסיס ולא חזר במשך כשבועיים ללא אישור. הנפקדות שבוצעה במצוקה נפשית קשה החמירה את מצבו הנפשי. הוא לא הצליח לפתור את בעיותיו הכלכליות ובנוסף פחד מאוד לחזור לבסיס ולהישפט כי ידע שכנראה הוא ישפט למאסר. הוא נשפט לריתוק, במצב זה תסכולו גבר כיוון שהזמן עבר, הוא לא הצליח להיפגש עם משקי"ת תנאי השירות ולא הצליח לקבל שוב את המעמד של חייל בודד אשר הגיע לו. במצב זה ללא דירה לשהות בה, ללא כספים להוצאות מינימליות, לא היה לו מקום היכן לשהות והיכן לכבס את בגדיו הוא הרגיש מתוסכל ומושפל. לקראת סוף הריתוק התפתחה מחלת חום על רקע ויראלי אשר גרמה להחמרה במצבו הנפשי ויתכן שהיא עצמה (כפי שכתוב בסיכום המחלה מהמחלקה הפסיכיאטרית בתל השומר) גרמה להתפרצות המחלה הפסיכוטית. אני מסכים לדעתם של הפסיכאטרים שבדקו את אנדריי שמדובר במחלת נפש מסוג הפרעה ברגש, הפרעה דו-קוטבית של מאניה ודיכאון כאשר אנדריי סבל מהתקף פסיכוטי חריף של מאניה. כיום, כשנתיים אחרי האישפוז עדיין מטופל בתרופות המתאימות להפרעה זו מקבוצת מייצבי מצב הרוח. כפי שתארתי בהרחבה אנדריי היה חייל בודד בארץ ללא קשר עם משפחתו. בגלל נתוניו הטובים הוא שירת כשנתיים והיה חייל טוב. עם זאת עדיין היה בתהליך הסתגלות לארץ כיוון שגוייס לצה"ל זמן קצר יחסית אחרי העליה. המצב הזה של שלילת מעמדו כחייל בודד גרם למצוקה נפשית וכלכלית חמורה. בנוסף, כאשר לא שילם את שכר הדירה הוא נותר ללא קורת גג וללא כספים להוצאות שוטפות. גם מחלת החום החמירה את מצבו הנפשי. ניתן לראות כיצד הוא התדרדר ומחייל טוב במשך שנתיים הוא הגיע למצוקה נפשית קשה אשר גרמה לו לבצע נפקדות. הנפקדות, המשפט ואי פתרון מצוקתו הכלכלית גרמו ביחד עם מחלת החום להתפרצות מחלתו הנפשית. בהבדל מד"ר בן אפרים אני רואה ומתאר את התהליך של התגברות המצוקה הנפשית שנגרמה עקב גורמים חיצוניים. ד"ר בן אפרים מתייחס לעובדה שאנדריי היה מרותק לבסיס ולא היה בכלא בתור גורם דחק יחיד. בחוות דעתי אני רואה את התהליך של התגברות מצוקתו הנפשית של אנדריי שהחל עם הפסקת ההכרה בו כחייל בודד שגרם לחוסר קורת גג ובעקבות מצוקתו הוא לא חזר לבסיס ונענש בריתוק על כך. כל האירועים הללו היו על בסיס חלש. לאנדריי אישיות חזקה אולם הוא חסר מקורות תמיכה מאז עלייתו. אימו הייתה בחו"ל, לא היה לו קשר עם אחיו וסבתו ובנוסף הגיוס לצה"ל סמוך מאוד לעלייתו לארץ והוא עדיין לא הסתגל ולמד את המנטליות הישראלית. לכן אני קובע שקיים קשר סיבתי של גרימה בין נסיבות שירותו בצה"ל שגרמו למצוקה רגשית קשה והתפרצות המחלה הנפשית הפסיכוטית ממנה הוא סבל וסובל כיום". (ההדגשות שלי. ע.ג.). ד"ר הידש הביע את דעתו כי "במצבו הנוכחי" קיימת הגבלה בינונית בכושר תפקודו של המערער "במיוחד במישור החברתי עם הפרעות באפקט, בכוח ההתמדה וברציה. דרגת נכותו מגעת לכדי 20% לפי סעיף 33ג' לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות) של משרד הביטחון". ב. מטעם קצין התגמולים הוגשו לועדת הערר שלוש חוות דעת של ד"ר אמיר בן אפרים. בחוות דעתו מיום 13.8.98 כתב ד"ר בן אפרים כדלקמן: "חייל ללא עבר פסיכיאטרי. מתואר טרם גיוסו הסתגלות תקינה למסגרות והישגים נורמטיבים. שירת כשנתיים וארבעה חודשים ללא כל קושי בולט. טרם מחלתו נפקד ונפשט ל-28 ימי מחבוש. יש לציין במשפחתו אנמנזה של מחלת נפש. מחלה אפקטיבית ביפולרית פורצת על רקע גורמים מולדים התפתחותיים וסביבתיים. באישפוזו צויין שהנפקדות גרמה לקושי לנבדק. נראה שקושי זה היווה טריגר לפריצת מחלתו. אני מוצא קשר של החמרה בין מחלתו לשירותו". ביום 17.1.99 נתן ד"ר בן אפרים חוות דעת מתוקנת. חוות דעת זו נערכה לאחר פניתו של היועץ המשפטי לד"ר בן אפרים, פניה שבה פירט את ההבדל בין ריתוק ומחבוש. בחוות דעת זו ציין ד"ר בן אפרים כי "לאור הערתו של היועץ המשפטי לגבי מהות הריתוק לעומת מחבוש אני מוצא לנכון לתקן את חוות דעתי הקודמת מיום 13.8.98. יש לציין במשפחתו אנמנזה של מחלת נפש. מחלה אפקטיבית ביפולרית פורצת על רקע גורמים מולדים התפתחותיים וסביבתיים. באישפוזו צויין שהנפקדות גרמה לקושי לנבדק. לאור שהייתו בריתוק בלבד ולא בכלא אני קובע שאין קשר לא של גרימה ולא של החמרה בין שירותו למחלתו". ביום 22.5.01 נתן ד"ר אמיר בן אפרים חוות דעת נוספת שאף היא הוגשה לועדת הערר. בעת שהכין ד"ר בן אפרים חוות דעת זו הייתה מונחת בפניו, בין היתר, גם חוות דעתו של ד"ר הידש מיום 16.1.00. ד"ר בן אפרים ציין בחוות דעתו זו כי הוא יתייחס לאבחנה, לקשר לשירות ולחוות דעתו של ד"ר הידש. וכך כתב ד"ר בן אפרים: "א. אבחנה חייל ללא עבר פסיכיאטרי. (...). מתוך המסמכים שהוצגו לפני (...) שהנ"ל הוכר כחייל בודד אך ויתר על מקום מגוריו בקיבוץ כי חשב שיוכל לגור אצל סבתו לאחר מות סבו. הנבדק ביצע נפקדות שלאחריה נשפט לריתוק. במהלך הריתוק סבל ממחלת חום וממצב פסיכוטי ופעילות יתר. הופנה לאישפוז ואובחן מצב פסיכוטי חריף בהמשך אובחן כסובל ממחלה ביפולרית. ב.הקשר לשירות במשפחתו אנמנזה של מחלת נפש. מחלה אפקטיבית ביפולרית פורצת על רקע גורמים מולדים התפתחותיים וסביבתיים. בתצהירו תאר מצוקה אך מהמסמכים המונחים לפני החייל זכה למלוא זכויות והסיוע מהמסגרת הצבאית. לכן אינני מוצא קשר בין שירותו למחלתו. ג.חו"ד של ד"ר הידש ד"ר הידש מסתמך על הצהרת החייל כאילו נשללו ממנו זכויות החייל הבודד. החייל בעת אישפוזו מסר לעובדת סוציאלית של בי"ח גב' רחל פרל שויתר על המגורים בקיבוץ כי חשב שיוכל לחיות עם סבתו. ד"ר הידש מתאר שמצוקתו הכלכלית גרמה לו לבצע נפקדות. סיכום מחלה מבי"ח תל השומר מתאר עובדות שונות, הנבדק רותק לבסיסו מאחר ונפקד בליל סילבסטר לאחר שלא הותר לו לצאת לחגוג. רוב גורמי הדחק שצויינו על ידי ד"ר הידש נראים מופרכים עובדתית לאור החומר המונח בפני. מחלה דו קוטבית אינה נגרמת על ידי דחק סביבתי. סיכום ומסקנות 1.הנבדק סובל ממחלה של מצב הרוח מסוג מחלה דו קוטבית (מניה דפרסיה). 2.ד"ר הידש תיאר גורם דחק בחו"ד אך החומר המונח לפני שולל עובדתית את קיום גורמי הדחק שתיאר. 3.לא מצאתי קשר בין מחלתו ושירותו". 4.פסק דינה של ועדת הערר א.בפסק דינה ציינה ועדת הערר כי בסיכום מחלה מבית חולים שיב"א מיום 24/2/98 נרשם כי "ייתכן ומדובר במצב פסיכוטי עם רקע מחלה אורגנית". ב.ועדת הערר הוסיפה וכתבה בפסק דינה, כי במכתב הרופאה המטפלת מבית החולים הפסיכיאטרי בטירת הכרמל, נרשם במהלך אשפוזו של המערער כי הוא נפקד מהצבא לאחר שלא אושרה לו חופשה לחגוג את הסילבסטר וכי עונש הריתוק שהוטל עליו הקשה עליו. ג.ועדת הערר הזכירה בפסק דינה, כי בחקירתו טען המערער כי אין במשפחתו היסטוריה של מחלת נפש. בחקירתו הנגדית אישר המערער כי נפקד מהבסיס בגלל מצוקה כלכלית שאליה נקלע וכי "בדיוק אז נגמרה לי התקופה של חייל בודד וזה היה הצטברות של דברים". ועדת הערר הוסיפה כי בחקירתו החוזרת נשאל העורר אם היה מאורע ספציפי שגרם למצבו ועל כך השיב המערער לאמור: "אני חושב שדבר ראשון הייתי לחוץ שלא אקבל כסף ולא תהיה לי דירה ולא יהיה לי איפה לגור. דבר שני, באותה תקופה הייתי מרותק 28 ימים והייתי צריך לעבוד מאוד קשה. דבר אחרון אני חושב שאני חליתי והיה לי חום מאוד גבוה ולא טיפולו בי כמו שצריך". ד. לאחר שדנה בטענות בא כוח הצדדים, הכריעה ועדת הערר כדלקמן: "12.על יסוד הראיות שהובאו בפנינו אנו סבורים כי העורר בחקירתו החוזרת היטיב להגדיר את הגורמים לפרוץ המחלה - מצבו הכלכלי, הריתוק והמחלה בה חלה. איננו מוצאים קשר בין הלחץ הכלכלי והשירות הצבאי. כפי שציין ד"ר הידש, המומחה מטעם העורר, העורר היה במצוקה נפשית וקשיי הסתגלות מאז עלייתו ארצה ואין זאת כי נסיבות חייו (הסכסוך עם סבתו, עזיבת אמו והקשר עם החברה שעמדה לעזוב את הארץ) הקשו עליו וגרמו ללחצים ולקשיים. יחד עם זאת, אין ספק כי הריתוק גרם גם הוא להחמרה של לחציו, כאשר זה היה בתנאים קשים של מחלת חום. 13. בנסיבות אלה אנו סבורים כי קביעתו הראשונה של ד"ר בן אפרים - בדבר קשר של החמרה עקב העונש הוא שמשקף נכונה את המצב כאשר שיעור ההחמרה הינו 1/3 משיעור הנכות הכוללת בגין מחלת הנפש". 5. טענות המערער א.המערער טען כי התגייס לצה"ל כשהוא בריא בגופו ובנפשו וכי שוחרר מן הצבא, שנתיים לאחר הגיוס, בטרם עת, לאחר שלקה בנפשו ואושפז ממושכות בבתי חולים לחולי נפש, שבהם עבר טיפולים קשים. המערער טען כי "לא ניתן לחלוק על כך שמחלת הנפש ממנה סובל המערער פרצה לפתע במהלך שירותו הצבאי וכתוצאה ממנו בעקבות לחצים נפשיים ופיזיים אדירים שהופעלו עליו בסמוך לפרוץ המחלה והתבטאו, בין השאר, בשלילת זכויותיו כחייל בודד או בחשש שכך עומד לקרות, באיבוד מקום מגוריו ובאופי המטלות, העומס והיחס המזלזל כלפיו כפיו שאירעו בזמן שסבל ממחלת חום גבוה". ב.המערער, באמצעות באת כוחו המלומדת, עו"ד מיכל פוקס, טען שכל הרופאים שבדקו אותו תמימי דעים כי הוא סובל ממחלת נפש, היינו, הפרעה אפקטיבית דו קוטבית וכי כושר תפקודו פחת בצורה משמעותית. ג.באת כוחו המלומדת של המערער טענה כי התשובה לשאלה אם המחלה נגרמה למערער "תוך כדי" שירותו הצבאי הינה "חיובית, ברורה וחד משמעית". זאת, משום שאין חולק על כך שעובר לגיוסו של המערער לא נתגלה בו כל ליקוי נפשי ומאחר והמערער נפגע במהלך שירותו הצבאי. עו"ד פוקס הוסיפה וטענה כי - "השאלה אם לתובע הייתה נטיה קונסטיטוציונלית ללקות במחלה האמורה ואם יש מקרים נוספים במשפחה הסובלים מאותה מחלה אינה רלוונטית (למרות שהוכח שאין במשפחתו של המערער מקרים נוספים שכאלה), שכן די לנו בכך שמחלתו של המערער פרצה לראשונה בעת שירותו והוכח קשר סיבתי לשירות". ד. באת כוח המערער טענה כי - "(...) עצם היות האדם "חייל בודד" הוא מצב צבאי טהור שלא ייתכן באזרחות והוא חריג וקשה אפילו יחסית להיות האדם חייל. המערער יטען כי כל הסיטואציה של עמידתו מול המערכת, הנפקדות, הריתוק והתלות במערכת הרפואית הצבאית - זוהי סיטואציה צבאית המקיימת את דרישות "היסוד האוביקטיבי" (...)", הדרוש לקביעת הקשר הסיבתי המשפטי בין השירות הצבאי לנכות, כפי שנקבע בהלכה הפסוקה. ה. באת כוח המערער טענה כי נטל ההוכחה המוטל על המערער על פי חוק הנכים אינו גבוה במיוחד וכי "משהוכיח המערער את קיומן של נסיבות מסויימות במהלך שירותו, המראות כי המחלה נגרמה לכאורה עקב השירות, עובר נטל הבאת הראיות לסתור קיומו של קשר סיבתי כזה אל קצין התגמולים". לעומת זאת, טענה עו"ד פוקס, המשיב לא הציג ראיות של ממש כדי לסתור את גירסתו של המערער "ועל כן היה על הועדה לקבל תביעת המערער במלואה". ו. באת כוח המערער טענה כי החלטתו של המשיב לדחות את תביעתו של הערער התבססה על חוות דעתו השניה (מתוך שלוש) של ד"ר בן אפרים. ואולם, כל שלוש חוות הדעת חסרות כל ערך ראייתי והיה על הועדה להתעלם מהן לחלוטין: ראשית, משום שחוות הדעת אינן ערוכות על פי סעיף 24 לפקודת הראיות ועל כן הן פסולות מלשמש כראיה. שנית, חוות הדעת של ד"ר בן אפרים מתבססות על עדויות שמיעה ועל ממצאים עובדתיים מוטעים. שלישית, ד"ר בן אפרים מסר שלוש חוות דעת שבהן שינה את דעתו (בניגוד לחוות דעת קודמת שנתן) בעקבות לחצים פסולים שהופעלו עליו על ידי היועצת המשפטית למערכת הביטחון ופרופ' קבילו, היועץ הרפואי. ז. באת כוח המערער טענה, בהסתמכה על ע.א. 55/69 קצין התגמולים נגד שפירא, פד"י כג(1) 572 וע.א. 652/96 בוסאני נגד קצין התגמולים, פדי כד(1) 217, כי בדונו בחוק הנכים על בית המשפט לגלות יחס של רוחב לב לתביעה שאם לא יעשה כן תסוכל מטרת החיקוק הבא להיטיב עם מי שנושא בסיכון מיוחד למען המדינה. ח. על שום כל אלה ביקשה באת כוח המערער לקבל את הערעור ולקבוע כי מחלתו של המערער נקבעה בעת שירותו הצבאי ועקב השירות וכי האחריות לנכות כתוצאה הימנה מוטלת בשלמות על המשיב. 6. טענות המשיב א. באת כוחו המלומדת של המשיב, עו"ד גב' דנית עמישב, טענה כי מן הדין לדחות את הערעור כבר בשל כך שעל פי הוראות סעיף 34(א) לחוק ניתן לערער על החלטת ועדת הערר, בפני בית המשפט המחוזי, "בנקודה משפטית בלבד". בענייננו, טענה באת כוח המשיב, ערעורו של המערער נסוב על שאלות עובדתיות שעניינם חוות הדעת הרפואיות מטעם הצדדים וקביעות עובדתיות של ועדת הערר בעניין תנאי שירותו של המערער והקשר הסיבתי ביניהם לבין מחלת המערער. ב. באת כוח המשיב טענה כי אין להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. ג. באת כוח המשיב טענה כי - "14.המערער טען וטוען כי בשל עיכוב בתשלום דמי השכירות להם היה זכאי כחייל בודד פונה מהדירה בה התגורר וכי עקב מצוקתו הכלכלית נפקד מהשירות, נשפט ורותק לבסיס וכתוצאה פרצה מחלתו. 15.המשיב טען וטוען כי המערער לא פונה מדירתו ולא נפקד מהשירות עקב מצוקה כלכלית וכי היו גורמים נוספים מחוץ לשירות אשר גרמו לפרוץ מחלתו. פינוי הדירה בה התגורר המערער לא היה קשור למצבו הכלכלי". ד. באת כוח המשיב טענה כי המערער עצמו העיד כי הוא עזב את הדירה משום שבעליה התגרשו וביקשו ממנו לעזוב (הפנתה עו"ד עמישב לעמ' 5 לפרוטוקול הדיון מיום 28.6.01 בשורות 6-7). עו"ד עמישב הוסיפה כי המערער נפקד מן השירות "כי רצה לחגוג את הסילבסטר ולא הותר לו". לדבריה, המערער אמר את הדברים לרופאים שטיפלו בו לאחר פרוץ המחלה במרכז הרפואי תל השומר וכן בבית החולים טירת הכרמל. בדבריו בפני הרופאים, טענה עו"ד עמישב, "אין כל אזכור למצוקה כלכלית". ה. עו"ד עמישב טענה כי מן הדין לתת משקל רב יותר לדברים שמסר המערער לרופאים שטיפלו בו על פני הדברים שנמסרו לשם מתן חוות דעת לצורך ההתדיינות עם קצין התגמולים. ו. עו"ד עמישב הוסיפה וטענה כי המערער זכה לכל זכויותיו במסגרת ההכרה כחייל בודד. לדבריה, המערער קיבל טיפול רציני ועיקבי מצד משק"יות הת"ש במהלך השירות וכי לא הביא כל ראיה שיש בה כדי להעיד אחרת. אדרבא, ממסמכים שהגיש המשיב לועדה עולה כי המערער קיבל הכרה כחייל בודד; הוא ביקש וקיבל אימוץ בקיבוץ; הוא ביקש וקיבל שכ"ד כשרצה לעבור לדירה במקום קיבוץ; הוא קיבל זכויות נוספות של חייל בודד לרבות מענקים, שיחות טלפון רבות לחו"ל ועוד. המערער אף אישר את הדברים בדיון שהתקיים בפני הועדה ביום 28.6.01 בעמ' 4. יתרה מכך, המערער קיבל שכ"ד וזכויות חייל בודד עד לאחר אישפוזו. ז. עוד טענה באת כוח המשיב כי "המערער סיפר לרופאים שטיפלו בו לאחר שאושפז במרכז הרפואי תל שומר כי הוא "מרוצה בצבא" ושלל "בעיות טראומות או דברים" (...) וחזר על כך בפני הועדה הנכבדה ביום 28.6.01 (מול שורה 22 עמ' 4 לפרוטוקול הדיון)". ח. באת כוח המשיב טענה כי מן הראיות שהוגשו לועדה קמא עלה כי למערער היו קשיים אחרים אשר הטרידו אותו בתקופה שקדמה לאישפוזו: "א.משפחתו: המערער תיאר כי היחסים בין ההורים לא היו תקינים לכל אורך תקופת ילדותו וכי לאביו היו התפרצויות זעם אלימות. הוריו התגרשו בן 14, הגירושין מאוד השפיעו עליו והוא הפסיק ללמוד, הפסיק לעסוק בספורט, החל להסתובב עם חברים ולעשן. (...). המערער אף אישר בעדותו בפני הועדה ביום 28.6.01 כי היחסים בין ההורים לא היו תקינים בילדותו וכי התגרשו כשהיה בן 14 (...) ובחוות הדעת הרפואית מטעמו צויין כי תקופת הגירושין הייתה קשה עבורו (...). בישראל התגורר המערער בגפו לאחר שעזב את בית סביו, ביקש וקיבל אימוץ בקיבוץ, וכשניסה לשוב לביתו לאחר מות סבו במהלך השירות, סבתו לא איפשרה זאת. המערער תיאר את מות סבו כמשבר סיפר למומחה מטעמו כי הושפע מכך מאוד. המערער אף תיאר את היחסים עם סבתו כקשים, סבתו לא רצתה שיגור אצלה, והמערער ניתק עימה קשר. (...). יודגש כי המומחה מטעם המערער כתב בחוות דעתו כי מאז עלייתו לארץ נמצא המערער במתח נפשי וקשיים בהסתגלות. ב.חברתו, אותה הכיר במסעדה בעת שביצע נפקדות, התכוונה לעזוב את הארץ (החליטה להישאר לאחר המשבר הנפשי שעבר המערער). כך בגיליון חולה מיום 6.5.98 (צורף לעיקרי טיעון אלה כנספח ט')". ט. באת כוח המשיב טענה כי המערער לא הוכיח כי מחלתו פרצה "עקב השירות". לטענת באת כוח המשיב, המערער שירת שנתיים כנהג ללא קשיים או תלונות והוא זכה לכל הזכויות כחייל בודד לאורך שירותו ועד לאחר אישפוזו. לדבריה - "טענות המערער כי עקב עיכוב בקבלת זכויותיו נאלץ לעזוב את דירתו ונפקד מהבסיס ועל כן נענש ורותק לבסיס, נסתרו על ידי המערער עצמו בהזדמנויות שונות ובמסמכים שהוגשו לועדה. על כן טען המשיב כי אין לקבל את טענותיו כאילו תנאי השירות הם שגרמו למחלתו". עו"ד עמישב טענה כי ועדת הערר "בחנה את מכלול הראיות ואת נסיבות חייו של המערער בתקופת השירות, היא פרטה וקבעה כי הקשר בין שירותו של המערער לבין מחלתו הוא 1/3 משיעור הנכות הכולל". באת כוח המשיב סיימה את טיעוניה באומרה כי - "(...) לאור העובדה שהמערער אך חוזר על טענותיו מסיכומיו בפני הועדה קמא ואינו מצביע על פגם משפטי שנפל בפסק הדין, מתבקש בית המשפט הנכבד לדחות את הערעור ולחייב את המערער בהוצאות המשיב, לרבות שכ"ט עו"ד ומע"מ כדין". 7. דיון א. לאחר שעיינתי בטענות באי כוח הצדדים ובמכלול נסיבות העניין, הגעתי למסקנה כי מן הדין לדחות את הערעור. ב. בנסיבות העניין שלפנינו, תמים דעים אני עם באת כח המשיב כי טענותיו של המערער אינן מצביעות על כל פגם משפטי שנפל בהחלטתה של הועדה הנכבדה קמא. נראה כי המערער משיג אך בעניין עובדתי המתמקד בחוות הדעת הרפואיות ובקביעות העובדתיות של ועדת הערר בעניין תנאי שירותו של המערער ובעניין הקשר הסיבתי ביניהם לבין מחלתו. לפיכך נראה כי העניין אינו נופל לגדר הוראת סעיף 34(א) לחוק המאפשר הגשת ערעור בפני בית המשפט המחוזי "בנקודה משפטית בלבד", ולמעשה די בכך כדי להצדיק את דחיית הערעור. ג. למעלה מן הדרוש אוסיף עוד כדלקמן: כשלעצמי אני סבור שבנסיבות העניין שלפנינו, חסד עשתה הועדה הנכבדה קמא עם המערער בכך שקבעה כי מחלת הנפש שבה לקה הוחמרה עקב שירותו הצבאי וכי שיעור ההחמרה הינו 1/3 משיעור הנכות הכוללת. זאת, משום שבפני הועדה הנכבדה קמא הונחו חוות הדעת של שני הצדדים, תצהירו של המערער ועדותו בפני הועדה. ניתן לומר כי למעשה היו בפני הועדה ראיות מספיקות כדי להצדיק את דחיית עררו של המערער, מן הטעם שהמערער לא הוכיח כי מחלתו פרצה "עקב" שירותו בצה"ל. המערער טען כי מחלתו פרצה בשל עיכוב בתשלום דמי השכירות להם היה זכאי כחייל בודד, דבר שהביא לפינויו מן הדירה שבה התגורר, וכן בשל כך שעקב מצוקתו הכלכלית נפקד מן השירות, נשפט ורותק לבסיס. ואולם, עיון בחומר הראיות שהיה בפני הועדה מלמד שהגורמים לפרוץ המחלה אינם קשורים לשירותו הצבאי של המערער: ראשית, המערער עצמו העיד כי "עזבתי את הדירה השכורה כי הבעלים של הדירה התגרשו ואמרו לי שהם רוצים שאמצא מקום אחר" (פרוטוקול הישיבה מיום 28.6.01, עמ' 5 ש' 7-6). שנית, המערער המשיך לקבל שכר דירה וזכויות חייל בודד עד לאחר אשפוזו כעולה מן הנספחים ד' ו- ה' לעיקרי הטיעון של המשיב. שלישית, המערער לא נפקד משירותו עקב מצוקתו הכלכלית אלא בשל כך שרצה לחגוג את הסילבסטר והדבר לא הותר לו: בסיכום המחלה של המרכז הרפואי על שם שיבא, בתל השומר, שנכתב ביום שחרורו של המערער מן המחלקה הפסיכיאטרית (ביום 24.2.98) נאמר כי "לפני כחודש וחצי ביקש לחגוג את הסילבסטר אולם לא הותר לו, הוא נפקד מהבסיס כדי לחגוג, קיבל עונש ריתוק 28 יום לבסיס, דבר שהיה לו מאוד קשה". (נספח ב' לעיקרי הטיעון של המשיב). וראו גם את דו"ח הרופאה המטפלת ומנהל המחלקה בבית החולים טירת הכרמל, נספח ג' לעיקרי הטיעון של המשיב. בהקשר זה סבורני כי יש לתת את מלוא המשקל לדברים שנאמרו על ידי המערער לרופאיו בסמוך לאישפוז ולהעדיפם על פני הדברים שמסר המערער בגירסתו המאוחרת, כאמור לעיל: השוו לע.א. 472/81 קצין התגמולים נגד גבריאל פנחס אברג'יל, פד"י לז(2) עמ' 785, בעמ' 790 מול האות ז'. רביעית, היחסים בין הוריו של המערער לא היו תקינים בילדותו והם התגרשו בעת שהיה בן 14, דבר שהיה אירוע טראומטי מבחינתו: ראו את "טופס אינטייק", נספח ח' לעיקרי הטיעון של המשיב; וכן בעמ' 2 לחוות דעתו של ד"ר הידש. חמישית, המומחה מטעם המערער, ד"ר הידש, כתב בעמ' 4 לחוות דעתו כי "מאז עלייתו (של המערער. ע.ג.) לארץ נמצא במתח נפשי וקשיים בהסתגלות". שישית, חברתו של המערער, אינה, התכוונה לעזוב את הארץ אך לבסוף, לאחר המשבר הנפשי שעבר המערער, החליטה להשאר בארץ (נספח ט' לעיקרי הטיעון של המשיב). הנה כי כן, היו בפני הועדה ראיות שעל פיהן יכולה הייתה לדחות את עררו של המערער בשל כך שלא הוכיח כי מחלתו פרצה "עקב" שירותו הצבאי: ע.א. 642/76 רוחמה עזרא נגד קצין התגמולים, פד"י לא(1) עמ' 640; ע.א. 472/89 קצין התגמולים נגד אברהם רוט, פד"י מה(5) עמ' 203; רע"א 5499/92 קצין התגמולים נגד דפנה בן עד, פד"י מז(2) עמ' 471. ואולם, למרות הראיות שהובאו בפניה וההלכה הפסוקה הנ"ל, הפעילה הועדה את שיקול דעתה, והקלה עם המערער בכך שקבעה את שקבעה. ד. לאור כל האמור לעיל, אינני רואה כל הצדקה להתערב בהכרעתה של הועדה קמא. 8. אחרית דבר אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, אני מציע לחבריי הנכבדים לדחות את הערעור ולהמנע מחיוב המערער בהוצאות. עודד גרשון, שופט השופט י' כהן: הנני מסכים עם חברי, כי אין מקום להתערב בפסק דינה של ועדת הערר, שכן בפסק הדין לא נפלה טעות המצדיקה התערבותנו. עם זאת, אין אני סבור שחסד עשתה הועדה קמא עת קבעה שמחלת המערער הוחמרה עקב השירות הצבאי. כמו הועדה קמא, אף אני סבור שהראיות אינן מלמדות על כך שהמחלה פרצה עקב תנאי שירותו הצבאי של המערער, אך הלחצים להם נחשף עקב מצבו הכלכלי הקשה, שנבע משלילת זכויותיו כחייל בודד, ועקב ריתוק המערער למחנה בו שרת למשך 28 ימים, גרמו להחמרת המחלה. חברי, כב' השופט גרשון מצביע על כך שבפני הועדה קמא היו ראיות מספיקות כדי להצדיק דחיית הערר שהגיש המערער, ואולם, הועדה לא מצאה לדחות את הערר, והעדיפה דווקא את הראיות שהצדיקו קבלת הערר, ראיות המבססות קשר סיבתי שגרם להחמרת המחלה. על כן, לדעתי, לא בחסד הוכרה זכותו של המערער לפי חוק הנכים, כי אם בזכות. ככל שהדברים אמורים בשיעור ההחמרה שקבעה הועדה, הרי אינני סבור כי יש מקום להתערבותנו, שכן שיעור ההחמרה נקבע על ידי הועדה קמא לאחר ששקלה חוות דעת המומחים שהונחו לפניה כמו גם עדותו של המערער עצמו. על כן, וכאמור, הנני מצטרף לחברי, וכמוהו אף אני סבור שדין הערעור להידחות. י' כהן, שופט סגן הנשיא י' יעקבי-שווילי [אבה"ד] אני מסכים לפסק דינו של חברי השופט גרשון, וכן להערה של חברי השופט כהן. סגן הנשיא י' יעקבי-שווילי [אבה"ד] הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט גרשון. צבאחיילים