השופטת עפרה ורבנר 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב, (סגנית הנשיאה אורלי סלע ונציגי הציבור מר דיין וגב' ברץ, תע"א 8713/09,) אשר ניתן ביום 18.4.10 במסגרתו נדחתה תביעת המערער על הסף מחמת התיישנות. מבוא 2. א. המערער, אשר פוטר מעבודתו ברשת אורט ישראל, בחודש 4/02, הגיש ב-25.8.09 תביעה לבית הדין האזורי בתל-אביב לקבלת פיצויים בגין פיטורים אלה. ב. בתאריך 16.11.09 הגישה המשיבה לבית הדין האזורי בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות, שיהוי של למעלה משבע שנים בהגשת התביעה ושימוש לרעה בהליכי משפט בחוסר תום לב, וזאת לאחר מיצוי זכויות המערער בגין תקופת עבודתו וסיומה. ג. בהחלטתו מ-18.4.10 קיבל בית הדין האזורי את הבקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות. כנגד החלטתו זו הוגש הערעור שבפנינו. רקע עובדתי: 3. א.המערער החל עבודתו אצל המשיבה ב-9/90 ומילא במשך השנים תפקידים שונים, ובהם עובד הוראה, מפקח, מקים רשת התקשורת של המשיבה וכן אחראי על ניהול קשרי חוץ של המשיבה. ב. בתאריך 18.4.02 זימן מנכ"ל המשיבה,מר צבי פלג, אשר התמנה לתפקידו ב-1.4.02, את המבקש למשרדו והודיע לו בעל פה על פיטוריו, אשר אמורים היו להיכנס לתוקף ב- 31/8/02. ג.בתאריך 22.4.02 קיבל המערער את הודעת הפיטורים בכתב. ד. בעקבות פניית הסתדרות המורים לכינוס ועדה פריטטית, כונסה וועדה פריטטית בעניינו המערער, אשר במסגרת דיוניה נשמעה גם דעתו של מר שטמפפר, יו"ר המחלקה לתנאי שירות של עובדי הוראה במשרד החינוך, כי פיטורי המערער היו לא חוקיים (עיין מכתבו של שטמפפר מ- 20/5/02). גם לאחר כינוס ועדה זו, לא היה שינוי בהחלטת הפיטורים ובתאריך 30.5.02 נשלח למערער מכתב המבהיר, כי הודעת הפיטורים שקיבל הינה בתוקף וכי הסיבה לפיטוריו הינה צימצומים. בתאריך 11.6.02 הגיש המערער תביעה עיקרית לביטול פיטוריו (עב 5748/02) וכן בקשה לסעד זמני (בשא 3771/02) שמטרתו ביטול הפיטורים. המערער שילם אגרה רק בהתייחס לבקשה לסעד זמני, אשר הייתה תלויה ועומדת מ-11.6.02 ועד 20.8.02, מועד בו ניתנה החלטה בבקשה. מפרוטוקול הדיון בבקשה לסעד זמני (דיון בפני השופטת חגית שגיא ונציגי הציבור גב' אריאלה גילצר ומר מאיר פרדס) עולה כי הצדדים קיבלו את הצעת בית הדין לפיה ייערך שימוע למערער בלב פתוח ובנפש חפצה, תוך שכל צד שומר על טענותיו. בית הדין נתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים ובכך הסתיים ההליך הזמני ב- 20/8/02. ו. השימוע נערך ב- 28/8/02 ובתאריך 2/9/02 נשלחה ההחלטה שהתקבלה בסיום השימוע לידי ב"כ המערער. בהחלטה צוין כי לא נמצא מקום לשינוי ההחלטה בדבר פיטורי המערער. בעקבות קבלת ההחלטה שניתנה בסיום השימוע, הגיש המערער בקשה מוסכמת לתיקון כתב התביעה ובקשתו נתקבלה. ז. בתביעה העיקרית שהגיש המערער ביום 11.6.02 (עב 5748/02), ביקש, כי יינתן פסק דין הצהרתי לביטול פיטוריו תוך קביעה, כי אלה נעשו באופן בלתי חוקי, בחוסר תום לב וממניעים פסולים, בלא מתן זכות שימוע, בלא התייעצות עם הארגון היציג ובניגוד לדעתו, בלא בדיקת אפשרות של תפקיד חלופי ותוך אי מילוי המלצות יו"ר הוועדה הפריטטית. יש לציין, כי המערער היה מיוצג בעת הגשת תביעתו העיקרית, כמו גם בבקשה לסעד זמני. ח. ביום 8.6.03 הגיש המערער לבית הדין האזורי, כתב תביעה מתוקן. בכתב התביעה המתוקן העלה המערער טענות בנוגע לאי תקינות הליך השימוע שנערך לו ב-20.8.02, וכן ביחס לפגיעות בו לאחר תום יחסי עובד ומעביד, שבאו לידי ביטוי, בין השאר, באי מתן מכתבי שחרור לקופות הגמל השונות. בנוסף לכך הוסיף המערער עילת תביעה כספית, אותה העמיד המערער על סך של 500,000 ש"ח. ט. המערער הגיש בקשה לפטור מאגרה, בהתייחס לתביעה העיקרית. בקשתו נדחתה על ידי בית הדין. משלא שולמה האגרה, גם לאחר דחיית בקשת המערער לפטור מאגרה, ניתנה בתאריך 26.1.04, החלטה המורה להודיע למערער על מחיקה מחוסר מעש. בתאריך 29.2.04 נסגר התיק. י. בתאריך 19.7.09, למעלה מ-5 שנים לאחר מחיקת התביעה בשל אי תשלום אגרה, הגיש התובע תביעה נוספת (עב 7787/09), שאף היא נמחקה בגין אי תשלום אגרה, ביום 9.8.09. יא. בתביעה שהוגשה במועד זה, הועלו טענות דומות לטענות התביעה שהוגשה בשנת 2002 בנוגע לפגמים שנפלו במתן הודעת הפיטורים למערער, כאשר המערער העמיד את תביעתו המחודשת לפיצוי בגין פיטורים שלא בתום לב על 12 משכורות. יב.בתאריך 25.8.09, מששולמה האגרה על ידי המערער, נפתח תיק נוסף (עב 8713/09), התביעה שהוגשה בו זהה לתביעה בתיק שנפתח ביום 19.7.09 (עב 7789/09) ואשר נמחק בגין אי תשלום אגרה, תביעה זו נדחתה על הסף מחמת התיישנות ועל החלטה זו הערעור שבפנינו. פסק דינו של בית הדין האזורי 4. א. בית הדין האזורי קבע, כי מועד היווצרות עילת התביעה הינה חודש 4/02 עם מסירת הודעת הפיטורים לידי המערער. ב. באשר לתחולת הוראות סעיף 15 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן : חוק ההתיישנות") קבע בית הדין האזורי, כי ההליכים שניהל המערער לא הפסיקו את מרוץ ההתיישנות. ג. בית הדין קבע, כי פרשנות נכונה של סעיף 15 לחוק ההתיישנות הינה, שהליך שנפתח ונמחק בגין אי תשלום אגרה אינו בגדר הליך המפסיק את מרוץ ההתיישנות, שכן התובע ישן על זכויותיו. בעניין זה הסתמך בית הדין האזורי על ע"ע 806/06 משה זעירא נ' אונ' בר אילן ואח', שניתן ביום 25.8.09 (להלן : "עניין זעירא"). ד. בית הדין האזורי הדגיש, כי המערער הגיש תביעתו עוד בחודש 6/02, אולם, גם לאחר שקיבל דרישה לתשלום אגרה, הגיש בקשה לפטור מאגרה וזו נדחתה, לא שילם אגרה ועל כן תביעתו נמחקה מחוסר מעש. ה. עוד צוין, כי לאחר מחיקה זו המתין המערער למעלה מ-5 שנים על מנת להגיש תביעה חדשה. בית הדין האזורי קבע, כי מטרת סעיף 15 איננה לאפשר לבעל דין להתנהל באופן רשלני ומזלזל, תוך פגיעה באינטרס, לפיו הליכים משפטיים יתנהלו במהירות. ו. בית הדין אף הבהיר, כי התכתבות פנימית בין הצדדים בשנת 2007, ודאי אינה עוצרת את מרוץ ההתיישנות. טענות הצדדים: 5. טיעוני המערער בתמצית הינם כדלקמן: א. מועד הודעת הפיטורים, כאשר היא נעשתה שלא כדין, לא יכול להתחיל את מרוץ ההתיישנות, במיוחד כאשר הייתה הסכמה לאחר מכן לערוך שימוע, ומועד תחילת מירוץ ההתיישנות הינו חודש 9/02, לאחר קיום השימוע וההחלטה כי אין מקום לשינוי ההחלטה בדבר פיטוריו של המערער. ב. כל עוד מונח כתב תביעה בפני בית הדין, ללא קשר לעניין האגרה, נעצר מרוץ ההתיישנות ובלבד שלא נעשה שימוש לרעה בהליכי משפט. בעניין זה מפנה המערער להלכה בעניין זעירא בה נקבע, כי כאשר התובע אינו ישן על זכויותיו, ומתנהל הליך, יש להחיל את הוראות סעיפים 15 ו-16 לחוק ההתיישנות ג. אינטרס ההסתמכות של המשיבה לא נפגע, שכן המערער הודיע למשיבה במהלך התקופה, בטרם חלפו שבע שנים, כי לא זנח את תביעתו. 6. טיעוני המשיבה בתמצית הינם כדלהלן: א. מקום בו עילת התביעה נעוצה בעצם הפיטורים, להבדיל מהזכות לפיצויי הפיטורים, יש לראות במועד בו ניתנה הודעת הפיטורים, כמועד בו נולדה עילת התביעה. לפיכך, בנסיבות בהן מרבית עילות התביעה נולדו במועד בו הודע למערער על פיטוריו ואף קודם לכן, הרי שעילות אלו התישנו. ב. כאשר הגורם בעטיו נמחקת תביעה על הסף הינו אי תשלום אגרה, הרי שהתקופה בה נוהלו הליכי התביעה, שנמחקה בגין אי תשלום אגרה, בטרם הוגשה מחדש, תילקח בחשבון במסגרת תקופת ההתיישנות הרלוונטית. ג. המערער דאג לקבלת הפנסיה המוקדמת ולקבלת זכויותיו והגשת התביעה, לאחר שקיבל את כל הזכויות, מהווה שימוש לרעה בהליכי בית משפט וחוסר תום לב. ד. למשיבה נגרמו נזקים כספיים ונזקים ראיתיים כאשר המערער לא חויב בהוצאות בעת מחיקת ההליכים הראשונים, וכאשר לאחר שנים כה רבות תתקשה המשיבה לאתר עובדים ומסמכים ולהתגונן כראוי בפני תביעה שעילתה נולדה לפני למעלה משבע שנים. דיון והכרעה 7. טרם ייערך הדיון לגופו יובהר, המועד בו תביעה או בקשה תלויות ועומדות הינו, ממועד הגשתן ועד מועד ההחלטה השיפוטית המסיימת את ההתדיינות בהן, ולא עד המועד בו התיק נרשם כסגור על ידי המזכירות. אך ברור הוא, כי הליך שבו בית הדין נתן החלטה המסיימת את ההתדיינות לגביו והמזכירות לא סגרה את התיק באותו יום, אלא לאחר מספר ימים או מספר חודשים, בשל טעות כזו או אחרת, לא ייחשב כתלוי ועומד רק מאחר ופורמאלית לא בוצעה פעולת הסגירה. לגופו של עניין: 8. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשתי נקודות עיקריות: א. מועד היווצרות עילת התביעה ממנו יש למנות את מנין שבע השנים. ב. נפקות הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות בענייננו. 9. לאור לשון חוק ההתיישנות, ועל מנת להכריע בשאלה האם כדין נמחקה תביעת המערער שהוגשה ב-25.8.09 על הסף, נבחן תחילה, מהו המועד בו נולדה עילת התובענה, לאחר הכרעה בשאלה זו, וככל שבין המועד בו נולדה עילת התובענה ועד 25.8.09 חלפו למעלה משבע שנים, נבחן - האם התקיימה נסיבה המפסיקה את מרוץ ההתיישנות, בהתאם לסעיף 15 לחוק ההתיישנות (המערער לא טען לקיום נסיבה אחרת המפסיקה את מרוץ ההתיישנות). רקע נורמטיבי: 10. א. סעיף 2 לחוק ההתיישנות קובע: "תביעה לקיים זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה". ב. סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות בתביעה שאינה במקרקעין, הינה 7 שנים. ג. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. ד. סעיף 15 לחוק ההתיישנות קובע: "הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית-דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה" וסעיף 16 קובע, כי אם מנין תקופת ההתיישנות מתעכב בהתאם לסעיף 15, הרי תקופת ההתיישנות לא תסתיים לפני שעברה לפחות שנה מהיום בו חדל העיכוב. מועד היווצרות עילת התביעה ממנו יש למנות את מנין שבע השנים: 11. המבחן המקובל לצורך קביעת תחילת מרוץ תקופת ההתיישנות הוא - "קיומה של עילת תביעה קונקרטית בידי התובע במובן זה שמתקיימות כל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס עילה שניתן להצליח בה ולזכות" (ע"א 1650/00 (5)166, 177 -178 (להלן : "עניין זיסר"), היינו, ה"יום שבו נולדה עילת התובענה" הוא איפוא היום, בו אילו היה מגיש התובע תביעה לבית המשפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות, היה זוכה בפסק דין (ד"נ 32/84 (2) 265, 271). 12. בעניין זעירא נערכה הבחנה בין תביעה שעילתה פיטורים, שלא כדין, לבין תביעה שעילתה תשלום פיצויי פיטורים, קביעת בית הדין הארצי הייתה, כי כאשר המדובר בתביעה שעילתה פיצויי הפיטורים, מתגבשת העילה ביום בו זכאי העובד לתשלום הפיצויים, דהיינו, ביום סיום יחסי עובד מעביד, שכן קודם למועד זה, לא קמה זכאות העובד לקבלת פיצויי הפיטורים. עוד נקבע, כי באשר לתביעה שעילתה פיצוי על פיטורים שלא כדין, (בעניין זעירא עילת התביעה הייתה פיצוי בגין פיטורים, בניגוד לחוק הגנה על עובדים, (חשיפת עבירות ופגיעה בתואר המידות, או במנהל התקין), תשנ"ז -1997), עילת התביעה מתגבשת כבר במועד ההודעה על הפיטורים, וממועד זה רשאי העובד לפנות לבית הדין בבקשה לצו מניעה ו/או בתביעה עיקרית, שעניינה ביטול הפיטורים או פיצוי כספי בגין פיטורים שלא כדין (עיין סע' 17 לפסק הדין בעניין זעירא). מן הכלל אל הפרט: 13. א. בהתאם להלכה שצוינה לעיל, עילות תביעתו של המערער - פיטורים שלא כדין מחמת חוסר תום לב, שיקולים זרים, בלא שימוע, בלא התייעצות עם הארגון היציג וכד', נולדו עת קיבל המערער את הודעת הפיטורים, ולא במועד סיום יחסי עובד ומעביד. ב. ראיה נוספת לכך, ניתן למצוא, אף בפעולתו של המערער - הגשת הבקשה לסעד הזמני והתביעה העיקרית כבר בחודש 6/02 ובטרם הסתיימו יחסי עובד ומעביד. ג. יתרה מכך, עצם הגשת התביעה ב8/09 בעילות תביעה דומות לתביעה שהוגשה על ידו ב- 6/02, יש בה כדי ללמד, כי עילות תביעתו של המערער התגבשו כבר בעת מתן ההודעה על פיטוריו. 14. באשר לטענת המערער, כי הודעת הפיטורים אשר נעשתה שלא כדין, לא יכולה להתחיל את מרוץ ההתיישנות, במיוחד, כאשר הייתה הסכמה לאחר מכן לערוך שימוע, ייאמר: א. בשום שלב, לא בוטלה הודעת הפיטורים שנשלחה למערער בחודש 4/02, הסכמת המעסיק לערוך שימוע, אין בה כדי לבטל את הודעת הפיטורים. ב. כל אימת שהמעסיק לא הביע הסכמתו לביטול הפיטורים בטרם עריכת השימוע וככל שבית הדין לא נתן החלטה המורה על ביטול הפיטורים בלא שימוע, הפיטורים בעינם עומדים. ג. פיטורים בלא שימוע ובלא מתן זכות טיעון, ניתנים כמובן לביטול, אולם אינם בטלים מעיקרא. בעניין זה יובהר, גם אם לטענת המערער השימוע שנערך לו, לאו שימוע הוא, הרי לכל היותר חוזר הוא על טענותיו המקוריות המתייחסות לפיטורים מ-4/02, כי פיטוריו נעשו בלא שימוע. 15. העולה מן המקובץ הוא, עילות התביעה שעניינם פיטורי המערער שלא כדין מעבודתו במשיבה, נולדו במועד בו הודע למערער על פיטוריו, לכל המאוחר בתאריך 22.4.02, עת קיבל המערער את הודעת הפיטורים בכתב. ממועד זה ועד ליום הגשת התביעה נשוא ערעור זה, בתאריך 25.8.09, חלפו למעלה מ-7 שנים ועל כן, אם יימצא שלא חלה הפסקה במרוץ ההתיישנות, יש לדחות את הערעור. נפקות הוראות סעיף 15 לחוק ההתיישנות בענייננו - האם התקיימה נסיבה המפסיקה את מרוץ ההתיישנות: 16. על-פי לשונו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות וההלכה הפסוקה, תחולתו של סעיף 15 מותנית בהתקיימותם של 3 תנאים מצטברים: הגשת תובענה בעבר, הגשת תובענה שנייה בגין אותה עילה כמו בתובענה הראשונה, ודחיית התובענה הראשונה באופן שלא נבצר מהתובע להגיש תובענה שנייה. לאור קריטריונים אלה, הסעיף רלוונטי רק בהתייחס לאותן עילות תביעה שמופיעות בתביעה החדשה שהוגשה ב-25.8.09, ואשר היו קיימות גם בתביעה הקודמת שהגיש המערער. לפיכך, ככל שלמערער עילות תביעה חדשות ושונות מאלה לגביהן הוגשה התביעה הקודמת, ממילא לגביהן לא נעצר מרוץ ההתיישנות. 17. תכליתו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות מפורטת במספר פסקי דין ובהם בעניין זיסר, כדלהלן: "הרעיון העומד מאחורי הסדר זה נועד להקל עם תובע המבקש למצות את יומו בבית המשפט ולקבל הכרעה משפטית לגופה של תביעתו בלא שתיטען נגדו טענת התיישנות המתבססת, בין היתר, גם על תקופת ההתדיינות הקודמת אשר מסיבות שונות לא איפשרה לו למצות את מלוא זכויותיו הדיוניות ולכן היא גם איננה מהווה מעשה בית דין. הסדר זה מתקשר עם מתן משקל נכבד לזכות הפנייה לערכאות אשר הפכה זכות בעלת מימד חוקתי... ועם התודעה כי מירוץ ההתיישנות מופסק למשך תקופת ההתדיינות הראשונה מקום שהתובע לא ישן על זכויותיו, אלא להפך - הפעילן, אלא שמסיבות שונות לא הועילה ההתדיינות הראשונה למצות את זכויותיו הדיוניות ולכן מערכת כללי הדיון מאפשרת לו לשוב ולתבוע שנית באותה עילה." 18. ההוראות הרלוונטיות בתקנות האגרה השונות מבהירות, בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, כי דינה של תובענה שהוגשה ללא תשלום אגרה הוא כאילו לא הוגשה: כך בהוראת תקנה 13(ו) לתקנות בית משפט (אגרות), תשס"ז-2007 (להלן: "תקנות בית משפט"), בה נקבע: "לא שולמה אגרה תוך הזמן שנקבע כאמור בתקנת משנה (ד), רשאי בית משפט למחוק את ההליך ויראו את ההליך כאילו לא הוגש, או להאריך את הזמן לתשלום האגרה או השיעור אם נמצא טעם מיוחד לכך." (ההדגשה אינה במקור). בתקנה 18 לתקנות בית הדין לעבודה (אגרות), תשכ"ט - 1969 (אשר חלו במועד הגשת התביעה לבית הדין): "18. לא יזדקק בית הדין לכל הליך מההליכים המפורטים בתוספת הראשונה, אלא אם שולמה בעדו, בכפוף לתקנות אלה, האגרה הקבועה בתוספת האמורה, או שמביא ההליך פטור מאגרה או שתשלומה נדחה; אולם אי תשלומה של האגרה או חלק הימנה אין בו כדי לבטל את מעשה בית הדין בדיעבד." בתקנה 2 לתקנות החדשות שהותקנו - תקנות בית הדין לעבודה (אגרות), תשס"ח-2008 בהן נקבע כדלקמן: "2. (א) ........ (ב) ....... (ג) לא ייזקק בית דין לכל הליך, אלא אם כן שולמה האגרה החלה או שמביא ההליך פטור מתשלום האגרה." ועיין גם בספרו של א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, 2009, עמ' 869: "המביא הליך לבית המשפט משלם עם הבאתו לראשונה את האגרה הקבועה בתוספת לתקנות האגרות, והוא כשאין הוראה אחרת בכל דין. מנגד, בית המשפט לא ייזקק לכל הליך, אלא אם כן שולמה האגרה החלה או שמביא ההליך פטור מתשלום האגרה." הנה כי כן, אי תשלום אגרה מאיינת את הזכות הדיונית מהטוען לה, בעניין זה יפים דבריו של עו"ד משה קשת: "מי שעומדת לזכותו זכות דיונית מחויב בעשיית מעשה לשם ניצול הזכות. אם לפלונית יש עילת תביעה כנגד אלמונית, רשאית פלונית להגיש תובענה כנגד אלמונית. לזכותה של פלונית עומדת אפוא זכות דיונית. אולם זכות זו לא תתממש, אלא אם כן תטרח פלונית להגיש כתב תביעה לבית המשפט ולשלם את האגרה בהתאם לסעד המבוקש בו. כך הגשת כתב תביעה וכך כל זכות דיונית אחרת. היוצא, כי ניצולה של זכות דיונית מלווה במחויבות מצד בעל הזכות לעשות מעשה כדי לממש את הזכות. הזכות הדיונית מלווה אפוא בנטל. ......... ........ לטעמנו, אין הנטל אלא אחד ממרכיבי הזכות, תהא הזכות אשר תהא, שהרי זכות לא תהא בת אכיפה, אלא אם כן הזכאי לה יעשה את הדרוש לאכיפתה...." (עו"ד משה קשת, הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי, מהדורה 15, כרך א', 2007, עמ' 23 ). 20. על-פי ההלכה הפסוקה תביעה שנמחקה מחמת אי תשלום אגרה אינה עוצרת את מרוץ ההתיישנות: א. בע"א 4262/03 שלמה קטש נ' משרד הבינוי והשיכון (22.1.04), בפסק דינם של השופטת בייניש (כתוארה אז), השופטת פרוקצ'ה והשופט ג'ובראן נפסק: "לאחר שהמערער מחק את תביעתו הראשונה - משנדחתה בקשתו לפטור מתשלום אגרה וכך גם הערעור בגינה - אין באותו הליך כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות שהחל עם היווצרותה של עילת התביעה". ב. בעניין זעירא, שהוזכר לעיל, הועלתה הטענה כי תביעה שהייתה תלויה ועומדת מספר חודשים ואשר אף הוגש בה כתב הגנה ונמחקה בסופו של דבר בגין אי תשלום אגרה, הינה תביעה המפסיקה את מרוץ ההתיישנות בהתאם להוראות סעיף 15 לחוק ההתיישנות. באותו עניין נפסק מפי חברתי, השופטת גליקסמן, כי אין להחיל את הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות במקרה בו התקבלה תביעה לרישום ללא ששולמה אגרה ובסופו של דבר נמחקה מחמת אי תשלום אגרה. על פי קביעה זו, קבלת התביעה לרישום מסיבה טכנית, כאשר לא משולמת בגינה אגרה, בהתאם להוראות התקנות, אין בה די כדי להפוך את ההליך להליך תלוי ועומד. חלוף הזמן בין מועד הגשת התביעה לבין מחיקתה בגין אי תשלום אגרה, אינו מקנה לתביעה מעמד, שלא היה צריך להינתן לה מלכתחילה (עיין בהרחבה בפסקאות 24-40 לפסק הדין בעניין זעירא). ג. בע"א (מחוזי ירושלים) 9277/06 אברהמי גילה נ' משרד החינוך (20.3.07), דן בית המשפט בהרחבה בהוראות סעיף 15 לחוק ההתיישנות, תוך ניתוח המצב המשפטי, מסקנתו של בית המשפט הייתה, כי לאור לשון התקנות, תובענה שנמחקה מחמת אי תשלום אגרה יראוה כאילו לא הוגשה וכן, כי אין להתייחס לתקופה בין הגשת התובענה לבין מחיקתה בגין אי תשלום אגרה, כתקופה המפסיקה את מרוץ ההתיישנות. בית המשפט המחוזי הסתמך בקביעותיו על לשון תקנה 13(ו) לתקנות בית משפט הקובעת, כי לא יזקק בימ"ש לכל הליך, אלא אם כן, שולמה בעד הסעד המבוקש בו אגרה, או שמביא ההליך היה פטור מתשלום אגרה. בית המשפט אף התייחס לרציונאל העומד בבסיס ההחלטה שלא לראות בתובענה שנמחקה בגין אי תשלום אגרה כמפסיקה את מרוץ ההתיישנות ובלשונו: "... משבחר התובע שלא לשלם האגרה, לרבות לאחר דחיית בקשתו לפטור מאגרה, אין לראותו כמי שפעל למימוש זכויותיו, שכן בפועלו כאמור גילה דעתו כי אינו חפץ בבירור התובענה..." 21. בפסיקה מובאות דוגמאות שונות למקרים בהם כן תילקח בחשבון התקופה בה תביעה קודמת הייתה תלויה ועומדת, וזו הופסקה, למשל בגין מחלה ממושכת של עד עיקרי או היעדרותו מהארץ, או בגין היעדר אפשרות לאתר נתבע וכד' [עיין והשווה עא 522/77 איגוד עולמי של יוצא ווהלין אגודה רשומה בישראל נ' פינקלשטיין ושות' בע"מ לב(2) 017, וגם עא 68/89 צור חברה לביטוח בע"מ" נ' סרסור ג'ומעה מחמוד ואחרים מג (2) 624]. 22. א. ככלל, על פי הפסיקה, כאשר משולמת אגרה יש לראות במועד הגשת התביעה המקורי, גם אם האגרה שולמה באיחור, כמועד המפסיק את מרוץ ההתיישנות (עיין לעניין זה בעא 2486/04 אהרון אהרוני נ' אלחנני דנציגר שפורן ושות' עו"ד (23.6.05), (להלן: "עניין אהרוני"), אולם לא אלה הם פני הדברים בנסיבות המקרה שלפנינו - כאשר הוגשה תובענה והיא נמחקה בגין אי תשלום אגרה. ב. בעניין אהרוני עליו מבקש המערער להסתמך, שולמה אגרה, אם כי באיחור. נפסק, כי מאחר ששולמה האגרה, התביעה הייתה תלויה ועומדת ולכן, יש להתייחס למועד הגשת התביעה, כמועד הרלוונטי לעניין הפסקת מרוץ ההתיישנות, במיוחד, כאשר לא הייתה פנייה לרשם בית המשפט על מנת שיקבע שאין מקום לקבלת האגרה במועד בו התקבלה. בית המשפט העליון פסק בעניין אהרוני, כי אי תשלום האגרה במועד, איננו פגם היורד לשורשו של עניין וזאת להבדיל מאי תשלום אגרה בכלל, ובלשון בית המשפט שם, נקודת האיזון בין זכות הגישה לערכאות לבין עיסוק בעניינים שאבד עליהם הכלח, מביאה לכך שרואים תובענה שהוגשה כמפסיקה את מרוץ ההתיישנות גם כאשר חל איחור בתשלום האגרה בגינה. בעניין זוהיר טהא (עע (ארצי) 393/05 זוהיר טהא נ' מקיאס בע"מ (10.1.2005), פסק חברי השופט צור, תוך התייחסות ללשון סעיף 15 לחוק ההתיישנות ולפסק הדין בעניין מרדכי זיסר, כי כאשר מחיקת ההליך הראשון נעשתה בשל טעות או רשלנות שאינם מגיעים לכדי התנהגות בחוסר תום לב או שאינם טורדניים או כרוכים בשימוש לרעה בהליכי בית משפט אין לסייג או לשלול את תחולת החריג הקבוע בסעיף 15 לחוק ההתיישנות. נציין, כי עובדות המקרה בעניין זוהיר טהא היו שונות מאלה שבענייננו, שכן התביעה הראשונה שם נמחקה מאחר והנתבעת לא אותרה, ולא בגין אי תשלום אגרה, דבר המאיין את עצם הגשת התביעה. כמו כן, באותו מקרה סבר חברי השופט צור, כי המערערים פעלו בתום לב, שכן הם ניצבו בפני קושי אמיתי לאתר את המשיבה, כאשר מסמכי בי-דין שנשלחו אליה חזרו כלעומת שבאו. עיין גם בסעיף 36 בפסק הדין בעניין זעירא ולהתייחסות בו לעניין זוהיר טהא. ד. נדגיש, כי במסגרת בחינת שאלת ההתיישנות, יש ליתן משקל לכלל הנסיבות ולהתנהגות המערער לאחר מחיקת התביעה שהגיש, מחיקה שבוצעה בגין אי תשלום אגרה, והאם הגיש המערער בתוך פרק זמן סביר תביעה נוספת, אם לאו. חמש שנים אשר חלפו ממועד מחיקת התביעה בגין אי תשלום אגרה ועד להגשת תביעה חדשה אינן פרק זמן סביר, על מנת להראות כי המערער היה מעוניין באמת בניהולה של התביעה שנמחקה, וההשתהות בהגשת תביעה חדשה, אינה מוסברת בענייננו. סיכומו של דבר: 23. כפי שפירטנו לעיל, התובענה שהגיש המערער בשנת 2002 נמחקה, בסופו של דבר, בגין אי תשלום אגרה, ולאחר שבקשתו לפטור מאגרה נדחתה. התקופה בה היה תלוי ועומד ההליך הזמני של הבקשה למתן צו מניעה, הליך בגינו כן שולמה האגרה, אין בה כדי לסייע אל המערער לקצר את התקופה לפחות משבע שנים ממועד היווצרות העילה ועד מועד הגשת התביעה בחודש 8/09. 24. המערער לא גילה דעתו, כי הוא עומד על זכויותיו ובמשך למעלה מ-5 שנים, מאז מחיקת התביעה בגין אי תשלום אגרה, לא פעל להגשת תביעה חדשה. 25. לפיכך, מתן אפשרות למערער להאריך את תקופת ההתיישנות בתביעות אותן הוא הגיש ושנמחקו בגין אי תשלום אגרה, יקעקע את תכלית מוסד ההתיישנות. סוף דבר : 26. מקובלות עלינו קביעות בית הדין האזורי כדלהלן: עילות התביעה של המערער לפיטורים שלא כדין התגבשו בחודש 4/02 עם מסירת ההודעה למערער על פיטוריו. אין להחיל בענייננו את ס' 15 לחוק ההתיישנות - תביעתו הקודמת של המערער, שנמחקה בגין אי תשלום אגרה, אינה מפסיקה את מרוץ ההתיישנות. 27. אשר על כן - הערעור נדחה. המערער ישלם למשיבה הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 4,000 ₪. התיישנות