מבוא 1. בתביעה זו מבקש התובע ליתן פסק דין כדלקמן: א. להורות לנתבע, אמירים, מושב עובדים של צמחונים וטבעונים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ [להלן - אמירים] לקבל אותו ללא כל תנאי כחבר באגודה; ב. להכיר בתובע כבעל הזכויות בנחלה מס' 29 המהווה חלק ממשבצת מושב אמירים בגוש 13912 [להלן - הנחלה] ולהורות לאמירים להמליץ בפני מינהל מקרקעי ישראל והסוכנות היהודית בארץ ישראל [להלן - המינהל והסוכנות] להעביר את הזכויות בנחלה בשמו של התובע; ג. להצהיר כי התובע היה זכאי כבר משנת 1996 להתגורר בנחלה ולעשות בה כל שימוש התואם את ייעוד הקרקע; ד. להצהיר כי החלטת אמירים או מי מטעמו שלא לקבל את התובע כחבר באגודה בטלה ומבוטלת; ה. להצהיר כי אמירים לא היה רשאי להתנות את המלצתו להעביר את הזכויות בנחלה על שם התובע או לקבלו כחבר באגודה בתנאי כספי כלשהו וכן להצהיר כי התנאי שהציב אמירים ועל פיו קונה הנחלה ישלם 25,000 דולר כדמי כניסה, הוא בלתי חוקי ועומד בניגוד להחלטות מועצת מקרקעי ישראל ומדיניותה; ו. להורות לאמירים להקצות לתובע מגרש במה שקרוי ההרחבה של הישוב, מכוח היותו בעלים של זכויות בנחלה ולהצהיר כי היה על אמירים להקצות מלכתחילה לתובע מגרש בהרחבה. ז. לחייב את אמירים לפצות את התובע על נזקיו. בהסכמת הצדדים הוקדש הדיון בשלב זה לשאלת האחריות בלבד, כך ששאלת הפיצויים או כל שאלה כספית אחרת שבין הצדדים, תתברר בהמשך לאור ההחלטה בשאלת החבות. הערה מקדימה נוספת היא שאורית פרינץ, אשתו דאז של התובע ותרה לטובתו על הזכויות בעסקה ועל התביעה כנגד אמירים. אם בהמשך יוזכר הביטוי "התובעים" הרי זה אך מטעמים של ניסוח או כדי לתאר את מהלך העניינים כפי שהתרחש בשעתו. הביטויים "אמירים" או "המושב" או "האגודה" הם ביטויי נרדפים בפסק דין זה. כתב התביעה 2. ואלה הטענות שבכתב התביעה: התובעים הגיעו בשנת 1995 למושב אמירים והחלו בהליכי קליטה במושב. הם התנתקו ממקום מגוריהם הקודם בירושלים ועזבו גם את מקום עבודתם שם. כחודשיים לאחר שהחלו בהליכי הקליטה, מסרה להם גב' יפה פוקר מוועדת הקליטה של אמירים כי בכל הנוגע לקבלת חברים באגודה, קיימת עדיפות למשפחות עם ילדים. לבני הזוג פרינץ לא היו ילדים. נמסר להם, יחד עם זאת, כי ניתנות הקלות בהליכי הקליטה למועמדים שרכשו נחלה. לאור זאת החלו התובעים לפעול למען רכישת זכויות בנחלה. הם איתרו את הנחלה 29 שהייתה שייכת בשעתה לאחת גב' גרבל שהייתה מיוצגת על ידי בא כוחה גבריאל מצליח. בין מצליח לבין התובעים נכרת ביום 24.9.95 חוזה על פיו הועברו בשמם הזכויות בנחלה תמורת סכום של 20,000 דולר. לאחר רכישת הנחלה במסגרת הליכי הקליטה, נתבקשו התובעים על ידי ועדת הקליטה של אמירים לעבור מבחני התאמה בסוכנות היהודית. לאחר שעברו את המבחנים הם הומלצו על ידי ועדת הקליטה של אמירים לדיון בפני ועד הנהלת המושב לשם קבלתם כחברי האגודה. 3. במהלך החודשים פברואר עד יוני 1996 התקיימו 12 ישיבות של ועד הנהלת המושב, אך התובעים לא זומנו ולו פעם אחת לדיון בעניינם. מאחורי מחדל זה מסתתר לדעתם, ניסיון של אמירים לגזול מהם את זכויותיהם בנחלה. רק בחודש יוני 1996, כ - 4 חודשים לאחר שהומלצו על ידי ועדת הקליטה, הם זומנו לישיבת הוועד. במהלך הישיבה הם הופתעו לשמוע לראשונה כי תנאי לקבלתם כחברים במושב הוא ביטול עסקת רכישת הנחלה ורכישת נחלה אחרת במקומה, או לחילופין ויתור על כשני דונמים מחלקה א' של הנחלה לטובת אמירים והפיכת הנחלה למגרש על כל הכרוך בכך. 4. ועוד באותה ישיבה שמעו התובעים לראשונה מפי יו"ר הוועד דאז, יהודה פוקר, כי קיימת החלטה של אמירים שלא לאשר רכישת משקים לא פעילים לרוכשים מבחוץ שאינם בני הישוב. הם טוענים כי החלטה זו מעולם לא הומצאה להם וגם לא נמסר להם מעולם כי ויתור על חלק מהנחלה והפיכתה למגרש הם תנאי לקבלתם כחברים באגודה. ביום 25.6.96 שוגר לתובעים מכתב בו מודיע ועד ההנהלה כי בישיבה מיום 25.6.96 הוחלט לדחות את בקשתם להתקבל לאמירים. ההחלטה לא הייתה מנומקת. ביסוד התביעה עומדת הטענה כי המדובר בהחלטה בלתי חוקית, שרירותית, בלתי סבירה ומפלה. במשך תקופה של שלוש וחצי שנים מאז אותו יום נמנע אמירים מלהעביר את הזכויות בנחלה לתובעים ומנע מהם לעשות שימוש בנחלה. רק ביום 15.3.00 התקבל אצל התובע מכתב יו"ר ועד ההנהלה המודיע לו כי אין התנגדות שהתובע יפרסם את דבר מכירת הנחלה, בתנאי שהמועמד שירכוש את הנחלה יתקבל בועדת הקבלה של אמירים, יתקבל כחבר באסיפה הכללית וישלם 25,000 דולר כדמי כניסה. 5. על יסוד הודעה זו נקט התובע מאמצים למצוא קונה לנחלה, למרות שחָלַק על התנאים שנכללו במכתב. הוא איתר מועמד אולם אמירים הכשיל את העסקה כשהחליט לא לקבל אותו כחבר. ניסיון נוסף של התובע להתקשר בעסקה למכירת הזכויות בנחלה סוכל על ידי אמירים והפעם על פי החלטה שרירותית לשלול מהנחלה זכות לקבל מגרש בהרחבה. לאור זאת ביקש התובע לממש את זכותו להתגורר בנחלה. הוא פנה לאמירים במכתב מיום 13.3.02, אך הוא נענה במכתב מיום 21.3.02 שבו נכלל סירוב המושתת על עילות בלתי חוקיות ואף שקריות. לאור זאת, נאלץ התובע להגיש את התביעה למימוש כל זכויותיו. 6. הטיעון המשפטי העומד בבסיס התביעה הוא זה: א. על אמירים מוטלת החובה לנהוג בתום לב, בסבירות, בהגינות וללא הפלייה; ב. יש מקרים רבים בהם הכיר אמירים בזכויות של אנשים בנחלות, מבלי שיהיו חברים באגודה; ג. סירובו של אמירים לאפשר לתובע להשתמש בנחלה הוא למעשה שיתוק יכולתו לממש את זכויותיו; ד. הסירוב של אמירים להמליץ בפני המוסדות המיישבים על העברת הזכויות בנחלה על שמו של התובע, אינה עולה בקנה אחד עם העקרונות העומדים ביסוד החלטות מועצת מקרקעי ישראל; ה. אמירים מעולם לא נימק את סירובו לקבל את התובע כחבר וההחלטה לפיה רק בני חברים רשאים לרכוש מגרשים ריקים היא בלתי חוקית ובלתי סבירה ופסולה; ו. השיקול שהנחה את הועד שלא לקבל את התובע ואשתו דאז כחברים במושב, לא היה קשור לאישיותם, התאמתם או תכונותיהם אלא הרצון שרק בני חברים ירכשו מגרשים ריקים. החלטה זו ככול שהתקבלה פסולה גם מחמת כך שלא התקבלה באסיפה הכללית; ז. אפילו התקבלה כדין החלטה על פיה רק בני חברים רשאים לרכוש מגרשים ריקים, היה על אמירים להודיע על כך לתובע בעוד מועד ולא זמן רב לאחר שעבר להתגורר בישוב; ח. במכתב מיום 15.3.00 אין דרישה שרוכש הנחלה צריך להיות אך ורק בנו של חבר באמירים, למרות שדרישה כזו מנעה את קבלתם של התובע ואשתו כחברים. כתב ההגנה 7. כנגד התביעה הגיש אמירים כתב הגנה ואלה עיקריו: התביעה היא מוקדמת כיוון שהתובע לא מיצה את זכויותיו ולא השלים את ההליכים הפנימיים שעמדו לרשותו. הוא לא השיג מעולם על החלטת ועד ההנהלה בעניין אי קבלתו כחבר בשנת 1996. סעיף 3 ג' לחלק ב' של תקנון אמירים מעניק זכות ערעור בפני האסיפה הכללית על החלטות הועד. זכות זו עומדת גם מכוח הוראות תקנה 2 ג' לתקנות האגודות השיתופיות (חברות) התשל"ג-1973. 8. כתב ההגנה מתייחס גם לעובדות הפרשה כפי שאמירים רואה אותן: במגרש 29 התיישבה בשנת 1960 אליזבט גרבל, אשר הגיעה לאמירים כחלק מקבוצת אדבנטיסטים. בתור שכזו היא לא התקבלה מעולם לחברות באגודה. בשעתם, עוד טרם הפיכתו של אמירים למושב של צמחונים וטבעונים, הורשו האדבנטיסטים להתיישב בו וזכויותיהם נרשמו בסוכנות ובמינהל. עם מותה של אליזבט גרבל בשנת 1989 הוקנו זכויותיה על דרך ירושה לבתה ברניס גרבל. הזכויות היו, לטענת אמירים, זכויות בר רשות בלבד למגורים במגרש. הבת ברניס גרבל מעולם לא התיישבה באמירים; היא גם לא ביקשה להתקבל כחברה וגם לא הגישה למינהל בקשה להכיר בה כבעלת זכויות במקום אימה המנוחה. בשנת 1993, ארבע שנים לאחר מותה של אליזבט גרבל, פנה אמירים לסוכנות וביקש להגדיל את מספר הנחלות בישוב המגרשים מ - 63 ל - 80. באותו מועד נדרש אמירים לציין את רשימת המגרשים אשר יהפכו לנחלות. מגרש 29 נכלל בין אשר ישתנו לנחלה. אמירים טען כי זכויות הנחלה אשר הוספו למגרש 29 בשנת 1993 על פי אותה בקשה, הן זכויותיו של אמירים בלבד, והן ניתנות לניוד. הזכויות שנרכשו על ידי התובע היו לכל היותר זכויות בר רשות במגרש בלבד. לא לאליזבט גרבל, לא לבתה ברניס ולא לנכדה, גבריאל מצליח, שניהל את המשא ומתן עם התובעים וחתם איתם על חוזה המכר, היו זכויות קנייניות כלשהן, אלא לכל היותר זכויות של בר רשות. מלשון החוזה בין התובעים לבין גרבל, ניכר כי התובע היה מודע לכך שהוא נכנס ל"הרפתקה" משפטית. באשר למעמדו של מגרש 29 טוען אמירים כי המדובר במגרש בלבד ולא בנחלה. כיון שכך לא יכולים התובעים לרכוש זכויות מעבר למה שהיו בידי המוכרת. התובעים הגיעו לאמירים בשעתם כדיירים בשכירות פרטית ללא כל קשר להליכי הקליטה והרעיון להתקבל כחברים עלה אצלם רק לאחר מכן. באשר לניסיון להתקבל כחבר באגודה, טוען אמירים כי לאחר שהגיעו התובעים למושב ועוד לפני שרכשו את הזכויות במגרש 29פנו אל ועדת הקליטה וביקשו להתקבל כחברים. על פי פרוטוקול ועדת הקליטה מיום 2.5.95 ההחלטה במועמדות בני הזוג נדחתה עד שיעמדו בדרישות תקנון ועדת הקליטה שהן משך זמן צמחונות וילדים. החלטה זו באה על רקע העובדה שהתובע לא הצהיר מעולם ולא הוכיח כי לפרק זמן כלשהו היה צמחוני וטבעוני. נקודה נוספת העומדת בעוכרי התובע, אליבא דאמירים, היא העובדה שהוא חבר באגודה שיתופית אחרת, מושב יעד. נתון זה מונע ממנו מלהתקבל כחבר באגודה על פי תקנון המושב. 9. אמירים טוען כי כאשר התעניינו התובע ואשתו באפשרות להתקבל כחברים, הובהרו להם תנאי הקבלה והחיים הייחודיים שבאמירים וגם הוסבר להם כי לא יתקבלו כחברים אלא לאחר שועדת הקליטה תבחן את התאמתם ותמליץ בפני האסיפה הכללית על קבלתם. ועוד הובהר להם כי לא יוכלו לרכוש נחלה או זכויות אחרות כלשהן אלא אם כן יתקבלו כחברים במושב וכי ידעו היטב כי הסכמתו של אמירים נדרשת על מנת לקבל זכויות כלשהן במשבצת המושב. 10. אמירים טוען כי ועדת הקליטה בישיבתה מיום 1.2.96 החליטה להמשיך את הליכי הקליטה של משפחת פרינץ בהסתמך על המידע שהיה בידיה אותה עת. התובעים הם שנהגו בחוסר תום לב מובהק כאשר לא הודיעו לחברי ועדת הקליטה כי באותו מועד כבר רכשו את הזכויות במגרש 29. הם גם ביקשו מועדת הקליטה באותה ישיבה לסייע להם בבירור מצבו הכספי והחוקי של מגרש 29 בהסתירם ממנה את העובדה שרכשו אותו. מגרש 29 מעולם לא עובד על ידי בעליו משום שכל זמן שהתגוררו בו הוא היה מגרש ולא נחלה. בעת הפיכתו לנחלה, הוא היה נטוש ומעולם לא נתנו לו שטחים חקלאיים ולא סומנו שטחים כאלה לטובתו. ההכרזה בדבר שינוי מעמדו של מגרש 29 לנחלה, היא הכרזה עקרונית שיש התניות בצידה ואין היא מקנה זכויות באופן אוטומטי. ועד ההנהלה הוא הגוף המוסמך על פי התקנון לאשר קבלתו לחברות של מועמד פלוני. ועד ההנהלה אינו חייב ליתן נימוק להחלטתו ושיקול דעתו רחב. כאמור התובעים לא נקטו בהליכים של ערעור על החלטת הוועד. 11. אמירים מתייחס גם לטענות כנגד הסירוב לאשר מועמדים שהציעו התובעים מעת לעת באומרו כי היה ידוע להם כי המדובר במגרש למגורים ולא במשק חקלאי וכי אמירים מבקש כי המועמד ישתלב בענפי החקלאות באמצעות רכישת משק חי פעיל. לגוף העניין אין כל פסול בהעדפת בני המושב במגרשים למגורים. באשר לדרישה לשלם דמי כניסה בסכום של 25,000 דולר, טוען אמירים כי המדובר ברכישת מניה של המושב, והדבר נדרש מכל מי שמתיישב באמירים כנוהג המקובל באמירים מזה שנים רבות ומבוסס על החלטות חוקיות של אסיפת החברים. הדרישה לשלם את הסכום הזה חלה על כל 17 הנחלות אשר הוספו למושב בשנת 1993 ואין היא נוגעת דווקא לתובעים. התובע הוא זה שנהג שלא בתום לב, שכן פנייתו מיום 13.3.02 לאפשר לו להתגורר במגרש נעשתה 8 ימים בלבד לאחר שהושג הסדר פשרה בבית משפט השלום בצפת הסדר שבבסיסו עמדה הצהרת התובע כי מתכוון למכור את זכויותיו. אותן הבנות נועדו לסיים את ההליך אך מיד לאחר מכן החל התובע בהכנות לקראת ההליך הנוכחי. באשר לטענה כי ישנם באמירים בעלי נחלות שאינם חברים באגודה, טוען אמירים כי 11 המתיישבים הראשונים שגרו שם בעת שהוקם הישוב קיבלו נחלות באישור הגורמים המיישבים. המתיישבים הראשונים לא חוייבו לשנות את הרגלי חייהם ולהפוך לצמחונים או טבעונים אך גם לא התקבלו כחברים באגודה. עם השנים פנו מקצתם לאגודה וביקשו להצטרף וחלקם אכן התקבלו. התהליכים המתנגשים 12. המחלוקת בין הצדדים רחבה ונוגעת הן לעובדות והן להיבט המשפטי. עובדות שאינן שנויות במחלוקת, מתפרשות בצורה שונה על ידי הצדדים. אם אדרש לאבחן את מה שהתרחש בפרשה זו אוכל לומר כי התנהלו כאן במקביל שלושה תהליכים. משהגיעו שלושתם לנקודה פלונית בזמן ארעה התנגשות ביניהם שהולידה את המחלוקת. שני הצדדים נהגו כאן שלא בתום לב כפי שיבואר להלן. כוונתי לתהליך הקליטה של התובעים באמירים, לתהליך שינוי הזכויות בנחלה מ"נחלה" ל"מגרש" ולתהליך רכישת הנחלה. אפתח בתהליך הראשון שהוא קליטתם של התובעים באמירים ותחילה אביא את הוראות התקנון האגודה לעניין זה. בחלק ב' סעיף 1א שבו נאמר כי "על כל חבר להימנע מלמכור זכויותיו בנחלה או במגרש, לפי העניין, לאחֵר אלא אם התקבל הרוכש המוצע להיות חבר אגודה כמפורט בתקנון זה". בסעיף 7 לחלק ג' בתקנון נאמר: "חבר אינו רשאי להעביר, להשכיר או להחכיר את נחלתו או חלק הימנה לאחֵר שאינו חבר באגודה אלא אם כן נתאשרה כניסתו כחבר בהתאם להוראות תקנות 1, 2, ו-3 בחלק ב". הוראות אלה צריכות להתפרש באופן שמתירות לחבר להתקשר עם אדם אחר שאינו חבר באגודה בחוזה מותנה, שייכנס לתוקף אם ולאחר שהרוכש יתקבל כחבר. התהליך, בכל הנוגע לתובעים, התנהל עד שלב מסויים בדרך המקובלת. בני הזוג פרינץ נשאו ביום 1.4.94. מששמעו שאמירים מעוניין בקליטת משפחות חדשות שכרו ביום 1.4.95 דירה אצל משפחת קרדו המתגוררת באמירים. עניינם מובא לראשונה ביום 29.4.95 לדיון בפני ועדת הקליטה המחליטה לדחות את הפנייה עד שיעמדו בדרישות התקנון בדבר משך זמן צמחונות וילדים. ביום 2.1.96 מודיעה ועדת הקליטה לתובעים [ולמשפחה נוספת שמועמדותה עמדה על הפרק, משפחת אוסטרוברוד] כי בישיבה מיום 28.12.95 החליטה ועדת הקליטה להמשיך בהליכי הקליטה והם נדרשים לתאם עריכת דו"ח פסיכומטרי. ביום 1.2.96 מתייצבות שתי המשפחות בפני ועדת הקליטה. מאחר ולשתיהן אין ילדים מתקבלת גביהם החלטה זהה: "ועדת הקליטה מחליטה אחרי עיון בדו"ח פיל"ת כי מכיוון שהם "חריגים", ללא ילדים, קבלתם למושב מותנית בקניית משק". אשוב לעניין זה בהמשך. 13. אני עוצר כאן את תיאור התהליך הראשון כדי לתאר את התהליך השני - שינוי מעמדו של מגרש 29 ממגרש לנחלה ואחר כך הניסיון להפכו שוב מנחלה למגרש. בנקודה זו מצטלבות דרכו של התהליך הראשון עם דרכם של שני התהליכים האחרים. בעבר הוגדר נכס מס' 29 באמירים כמגרש, להבדיל מ"נחלה". "מגרש" הוא שטח קרקע בן כדונם וחצי, בתוככי המושב, עליו ניתן להקים בית אחד. אין שייכים לו שטחים נוספים בתוך המושב או מחוצה לו וההנחה היא שמחזיקו אינו מתפרנס מחקלאות. שוויו של מגרש נופל בהרבה משוויה של נחלה. הבית שהוקם בשעתו על המגרש בידי אליזבט גרבל נשרף זה מכבר והמגרש עמד שומם לפחות מאז מותה בשנת 1989. אמירים סבר כי מגרש בלתי מנוצל פוגע בזכויות המושב, הרואה עצמו החוכר מול המנהל של כל הנחלות שבתחומו. על כן מצא ועד אמירים לנכון לשגר ביום 1.3.92 דרישה לגבריאל מצליח שיעביר את "בית גרבל" "למתיישב שיגור קבע ביישוב, כמתחייב". במכתב מוזכרת עסקה כלשהי בין מצליח לבין משפחת וכטל והועד מציין כי "המושב עומד על כך שההסכם ימומש ובהקדם" וגם מוסיף התראה שאם לא ייעשה כן "תוך ימים אחדים" יועבר פינוי הבית לטיפול משפטי. ראוי להעיר כי במכתב אין מוזכרים "מגרש" או "נחלה"; אמירים מדבר בו על "הנכס" ועל "בית גרבל". חרף התראה נמרצת זו לא עשה מצליח דבר עד שנת 1995 וגם הוועד לא מימש את איומיו. בעֵינַי הדבר מתפרש כהסכמה בשתיקה מצד אמירים שנישולו של מחזיק בנחלה או מגרש רק בשל כך שהנכס שלו אינו פעיל, אינו דבר שניתן לעשותו בקלות. 14. זמן קצר לאחר משלוח מכתב ההתראה למצליח מתחיל הוועד בייזום תהליך שעניינו שינוי מעמדם של מגרשים אחדים לנחלות. בשנת 1993 הופכים 17 מגרשים לנחלות ומספרן ביישוב מגיע ל - 80. בין המגרשים הללו נמנה מגרש 29. אמנם אין ראיה ברורה לכך שהסבת מעמדו לנחלה נעשתה בידיעת בעל הזכויות במגרש 29, גבריאל מצליח, אך מתוך החוזה שהוא כורת בשנת 1995 עם התובע ברור כי הוא מוכר נחלה ולא מגרש. בשנת 1995, השנה בה הגיש התובע את מועמדותו ואליה הגענו בסקירה הכרונולוגית שהחלנו בה לעיל, נכס מס' 29 הוא בגדר נחלה. 15. ביום 27.5.95 מתקיימת אסיפת חברים של המושב. האסיפה מאשרת את הצעת הוועד ומחליטה: א. כל החלטה בעבר בעניין חלוקת נחלות ואיושן שלא אושרה בידי האסיפה הכללית - מבוטלת; ב. הקצאה שלא כדין של נחלות שנעשתה בעבר תבוטל; ג. "רק בנים יוכלו לקבל נחלות, אחד בלבד למשפחה, צאצאים נוספים יקבלו מגרשים". ההחלטה הייתה פתיח למהלך חדש שיזם ועד האגודה. ראשיו הגיעו באיחור מה לכלל מסקנה כי ההחלטה להעביר את 17 המגרשים למעמד של נחלות הייתה מוטעית ועמדה בסופו של דבר בעוכרי המושב. הנחלות הללו נמכרו חיש מהר לרוכשים מבחוץ והתוצאה הייתה שלבנים הממשיכים של המושב לא נותרו נחלות להקצותן להם. הדרך שנבחרה לחיסול התוצאה הבלתי רצויה הזו הייתה לבטל שוב את מעמדן של מקצת נחלות ולהחזירן למעמד של מגרשים. הצעדים שננקטו בכוון זה היו מלווים, בין השאר, בהצבת קשיים בדרכם של המתיישבים החדשים אשר מצידם מיהרו לפנות בתלונות לסוכנות ולרשם האגודות השיתופיות. שני האחרונים לא היססו להביע בתקיפות ובאופן חד משמעי את התנגדותם למהלכי המושב והתרו בו התראה חד משמעית כי הדבר לא יסתייע ולא יעבור בשתיקה. מכתבים ברוח זו נשלחו לוועד המושב במהלך שנת 1995. הנחלות, ובכללן נחלה 29, נותרו על כנן. במסמך ממרץ 1996 מפורטות 80 הנחלות שיש באמירים ובהן נחלה 29 הרשומה על שם "מצליח". 16. נחזור כאן לעובדות משנת 1995 שתוארו בפסקה 12 סיפא לעיל על מנת לדון בתהליך השלישי - רכישת המשק בידי התובע. בין התובע לבין גבריאל מצליח, נכדה של אליזבט גרבל, נוצר קשר והם ניהלו מו"מ לרכישת הזכויות בנחלה 29. בחוזה עם התובעים תואר הנכס הנמכר כ"מגרש בן כ - 3.5 דונם וזכויות במשק החקלאי הידוע כמשק מס' 29 במושב אמירים". התמורה שהתובעים שלמו למצליח עבור הנכס הייתה סכום של 20,000 דולר. הכל, לרבות התובע, מסכימים כי המדובר בסכום פעוט בהשוואה לשוויו הריאלי של מגרש, כל שכן נחלה. התובע מסביר בסעיף 20 לתצהיר העדות שלו כי מיהר לרכוש את הנחלה וחתם על חוזה ביום 24.9.95 משום שהוברר לו על ידי ועדת הקליטה של המושב כי ניתנות הקלות בהליכי הקליטה למועמד הרוכש נחלה. 17. ההסבר שנתן התובע מדוע הזדרז לרכוש משק ולשלם את מלוא התמורה אינו ראוי לאמון משלוש סיבות: א. בשום מסמך או הליך בנוגע לקליטתם של התובעים באמירים, שנערך עד מועד רכישת הנחלה - 24.5.95 - לא נאמר או הודע להם כי קליטתם תוקל אם ירכשו נחלה. התובע בנקודה זו מאמץ בדיעבד דברים שנאמרו לו על ידי ועדת הקליטה זמן רב לאחר מכן, ביום 1.2.96, כשהחליטה, לאור העובדה שאין לבני הזוג ילדים, שהמשך הקליטה מותנה בקניית משק [ראה פסקה 12 לעיל]; ב. בישיבת ועדת הקליטה מיום 1.2.96, כשמודיעים לתובע כי המשך הקליטה מותנה ברכישת "משק", הוא אינו טורח לגלות כי לפני למעלה מחצי שנה רכש את הזכויות בנחלה. הוא ממשיך להציג עצמו כמי שעדיין לא רכש משק ומבקש מועדת הקליטה לברר בשבילו פרטים הנוגעים למשק גרבל. הייתה זו הצגה בלתי נכונה של האמת. לבקשת התובע הוועדה פונה לוועד ומבקשת פרטים אודות משק גרבל; ג. גם אם נניח שהתובע האמין כי רכישת נחלה תקדם את אישור מועמדותו, הוא לא מצא לנכון להודיע לוועדת הקליטה או לוועד באופן רשמי ובצורה מפורשת כי רכש את הזכויות בנחלה 29. שתיקה רועמת זו אינה יכולה לעלות בקנה אחד עם הצהרתו בעניין הצורך למהר ולרכוש את הנחלה. בעיני זוהי נקודת מפתח בפרשה זו ועוד אדון בה בהמשך. 18. דעתי בנקודה זו היא שהתובע, ששם לו למטרה להתיישב באמירים על מנת לעסוק שם בתיירות, רכש את הנחלה מתוך שנקרתה בדרכו הזדמנות שאין חולק שהיא בלתי חוזרת, לרכוש נחלה במחיר פעוט. העובדה שהנחלה ריקה לא גרעה מתכונותיה, אלא להיפך, עלתה יפה עם תוכניתו להקים בה "צימרים". לא הייתה לו כל כוונה להיות חקלאי וכושר הייצור החקלאי שלה כלל לא עניין אותו. הוא ביקש להצניע את הרכישה משום שידע כי אמירים כבר לטש עיניים אליה ואני מאמין כי מצליח סיפר לו על מכתב ההתראה שקיבל מאמירים כמה שנים קודם לכן. לא בלתי סביר כי גם הגיעה אליו השמועה שהנחלה נכללת בין 17 הנחלות שאמירים מנסה לשנות את מעמדן מנחלה למגרש. התרשמתי כי הצעדים בכוון זה נודעו לתובע ממקורותיו; [הוא גילה במשפט ידע רב בעניינים הפנימיים של אמירים כאילו הוא תושב ותיק שם]. הוא האמין כי מוטב לו שהרכישה תיחשף רק לאחר שיתקבל כחבר. לדעתי, הוא הניח שיקשה על אמירים לבטל את המועמדות רק בשל כך שרכש נחלה שאמירים לוטש אליה עיניים; הַקַּבָּלָה לחברות לא הייתה אלא אמצעי לרכוש נחלה ולכן במידה רבה ברכישת הנחלה רתם התובע את הסוסים לפני העגלה. בדיעבד, הוא לא העריך נכונה את ההשפעה השלילית המכרעת שתהיה לצעד זה על סיכויי קבלתו כחבר באמירים. 19. התובע טוען כי ההודעה על רכישת הנחלה נמסרה לוועד באמצעות מר סודרי, אחד מחברי הועד, שתווך בינו לבין מצליח ואף קיבל שכר טרחה על כך. סודרי העיד בשפה רפה שייתכן ודווח למישהו מהוועד על העסקה, ולדעתי הדבר נובע מכך שסודרי ידע היטב והוא גם הבהיר זאת לתובע, כי את העסקה ניתן לבצע רק לאחר שהתובע יתקבל כחבר. הוא העיד כי כל מה שסיפר לוועד הוא שהתובע מנהל מו"מ עם מצליח בעניין בית גרבל, אך לא יותר מזה. מכל מקום, ידיעתו האישית של סודרי אינה יכולה לבוא במקום ידיעתו של הוועד בתור שכזה. הסתמכותו המיתממת של התובע על ידיעתו של סודרי ועל האפשרות הקלושה שדווח לוועד נוגדת את האינטרס המובהק שהיה לתובע אותה שעה שלא לגלות את דבר העסקה. אפנה בנקודה זו לסעיף 43 לסיכומי ב"כ התובע ממנו עולה כי הוועד ידע על דבר העסקה רק בין החדשים פברואר 1996 ויוני 1996. 20. במצב זה, שועדת הקליטה וועד המושב יודעים כי התובעים מנהלים מו"מ עם מצליח, אך לא שכבר רכשו את הנחלה, נמשכים הליכי הקליטה. בישיבת ועדת הקליטה מיום 28.12.95 הוחלט להמשיך בהליכי הקליטה והתובעים הופנו לעריכת מבחן פסיכומטרי. התובע מפרש, לדעתי שלא כהלכה, את מכתבה של ועדת הקליטה מיום 14.2.96 לוועד המושב ומסיק ממנו מסקנות שגויות. ועדת הקליטה כותבת לוועד כי בישיבה מיום 1.2.96 הוחלט להמשיך בהליכי הקליטה ומציינת כי "לבקשת משפחת פרינץ לקנות את משק גרבל, נבקשכם לברר בסוכנות פרטים מה מצבו הכספי והחוקי". אין להסיק מכך את אשר מבקש התובע בסעיף 49 לתצהיר - שהוועד ידע לכל המאוחר ביום 1.2.96 כי רכש את משק גרבל ולא הביע התנגדות לכך. לדעתי ההפך הוא הנכון: הוועד ידע שהתובע מעוניין לרכוש את המשק, אך לא שכבר רכש אותו; בנסיבות אלה לא הייתה סיבה להפסיק את הליכי הקליטה והם אכן נמשכו. כדי לחזק את הרושם המוטעה הזה יוצר התובע אוירה של התעניינות כביכול, ב"מצבו הכספי והחוקי של המשק" כאילו הרכישה עדיין ממנו והלאה ובלתי ריאלית. התובע הטעה בנקודה זו את ועדת הקליטה ואת ועד אמירים. 21. ועד המושב מקיים ישיבה ביום 27.2.96. התובע טוען כי לא נכח בישיבה ואילו העד יהודה פוקר, יו"ר הוועד דאז, טוען כי התובע נכח ושמע את הדברים. לדעתי, צודק התובע בנקודה זו באמרו כי לא הוא ולא אשתו נכחו באותה ישיבה. לא הם ולא משפחות אחרות שהדיון נגע להן רשומים ברשימת הנוכחים או המשתתפים. אכן קשה לזכור עשר שנים מאוחר יותר, מי נכח בישיבה ומי לא. בכל הנוגע לתובעים נרשם בפרוטוקול: "פרינץ אורית ואריה - הזוג מאמירים מ- 4.95. אורית צמחונית מגיל צעיר עובדת כתוכניתנית ... אריק צמחוני ממועד בואו לאמירים .... הוסבר לבני הזוג שעליהם לרכוש משק פעיל קיים ולא נחלה ריקה שמיועדת לבנים. הוסברו לבני הזוג התשלומים השונים שעליהם לשלם." פרוטוקול זה אינו ברור. אם התובעים אינם נוכחים בדיון, כיצד זה "הוסבר" להם שעליהם לרכוש משק פעיל קיים ולא נחלה ריקה? נראה לי כי הכוונה היא שהדבר הוסבר להם בנפרד, קודם לכן, על ידי אדם או גוף אחר כנראה וועדת הקליטה. אי אפשר להסיק מהפרוטוקול הזה שהוועד כבר יודע שהתובע רכש את הנחלה; אדרבא: מה שנרשם בו עולה בקנה אחד עם המסר שהועבר לוועד אך שבועיים קודם לכן ע"י ועדת הקליטה שהתובעים מעוניינים לרכוש את משק גרבל. אפשר וההחלטה מיום 27.2.96 לא הועברה לידיעת התובע, אך אין זה צריך לשנות לו כלל, שהרי כבר רכש את הנחלה. אך התובע, ששמר את דבר הקנייה בסוד עד הרגע האחרון, אינו רשאי לבוא אל אמירים בטענה על כך שחתר לשינוי מעמדה של נחלה 29 למגרש תוך התעלמות ממנו. ועד אמירים האמין כי יש לו עסק עם מצליח, נכדה של גרבל, אך כלל לא עם התובע; לאמונה זו היה יסוד. השאלה מדוע פעל המושב בכוון זה בלי לשתף את מצליח תידון ותתברר להלן. שאלה אחרת היא מדוע אמירים לא הגיב בשום צורה למידע שהתובע מתכונן לרכוש את משק גרבל. גם בהנחה שלא ידע על הרכישה אמירים היה חייב להזהיר את התובע כי הוא עלול להימצא כמי שהניח את כספו על קרן הצבי שכן לא יוּתַּר לו לרכוש את משק גרבל, בין משום שהוא מתכוון להפוך אותו למגרש ובין משום שלא ל"משק" כזה מתכוונים ועד המושב וועדת הקליטה בקבעם כי רכישת משק היא תנאי לקבלת התובע כחבר. עמדות הצדדים בזמן אמת 22. מה חשב התובע בחודש פברואר 1996 על הליך הקליטה שלו באמירים? הדברים הבאים מתייחסים למה שהוא, לטענתו, האמין או ידע באותה תקופה: הוא אינו יודע שאמירים מתכוון לרכישת משק פעיל [להבדיל ממגרש או מנחלה ריקה] כתנאי לקבלה לחברות; הוא מאמין שבקרוב יתקבל לחברות; הוא מאמין שבעיני ועדת הקליטה וועד המושב מועמדותו עדיין עומדת על הפרק; במרץ 1996 הוא אפילו נדרש לשלם את דמי השכירות השנתיים עבור תא דואר. האם הוא כֵּן באמרו כי תהליך הקליטה שלו הושלם ואושר ביום 1.2.96? אני מטיל ספק בכנותה של הטענה: אילו באמת האמין כדבר הזה - הייתי מצפה ממנו שיסיר ללא דיחוי את הלוט מעל עסקת הרכישה, ידרוש להתקבל כחבר ויטען כי עמד בכל הדרישות. אך הוא אינו עושה כן וטעמיו עימו. אני חושש שטעמים אלה מקורם בידיעה שעסקת הרכישה לא נעשתה בתום לב גמור, שהיא נוגדת את דרישות ועדת הקליטה והוועד כפי שהתובע הבינן אל-נכון, וכי גילוי עובדה זו כעת יזיק יותר מאשר יועיל. התובע, כמי שאינו יודע, לטענתו, את דבר ההחלטה מיום 27.2.06, עדיין אינו טורח להודיע על רכישת הנחלה. 23. עדותו של מר יהודה פוקר, יו"ר הועד דאז, לא הצטיינה בפתיחות רבה. אני ער לכך שהעד עבר אירוע מוחי וסובל מקשיי זיכרון ועל כן אתייחס רק להגיונם של דבריו והנמקותיו ולא לדברים שאינו זוכר. עדותו לא הצטיינה בשקיפות הראויה והייתה יותר עמומה מאשר ברורה. אתן שתיים שלוש דוגמאות: העד מסר שהמהלך של הפיכת נחלות למגרשים נועד לשחרר נחלות אחרות לטובת הבנים. הוא נשאל אם אי אפשר להקצות מגרשים לבנים והוא השיב כי בשעתו סבר שאי אפשר, אך אחר כך התברר לו שטעה וניתן להקצותם לבנים. חוסר ידע שכזה כביכול, אינו מתאים לאיש ועד ותיק כמו העד פוקר. ההסבר שנתן בעניין זה אינו מתקבל על דעתי. ועוד נשאל העד מדוע לא מצא לנכון לעדכן את בעליה של נחלה 29 בדבר הכוונה הזו והוא השיב: "לא, הם לא היו באמירים וזה לא עניין אף אחד. לא היה את מי לעדכן". תשובה זו היא בעליל לא נכונה. מר מצליח היה מּוכָּר לוועד כנכד של גרבל ואליו פנו בשנת 1993 בדרישה למכור את הנחלה. פוקר גם ידע כי מצליח מנהל מו"מ עם התובע. אינני מאמין לעד כי סבר ש"אין עם מי לדבר" אודות נחלה 29. הוא נשאל בעניין זה על ידי בית המשפט והשיב בעמ' 64 כמה וכמה תשובות תמוהות: הוא אמר שנחלות 29 ו - 61 ששתיהן למעשה נטושות, נבחרו "במקרה וגם שלא במקרה" [?] להיות הנחלות שיומרו למגרשים; הן שייכות לאנשים פרטיים, אך "הם לא באמירים בכלל"; אין מקום לעדכן את בעלי נחלה 29 אודות שינוי מעמדה למגרש כיוון שכאשר הפכו אותה ממגרש לנחלה גם כן לא יידעו אותה. כל התשובות האלה אינן משכנעות, בלשון המעטה. לי אין ספק כי שתי הנחלות נבחרו רק משום שנחשבו נטושות, ובכל הנוגע לנחלה 29 - היה זה ללא כל יסוד. ללא ספק הנחלות שייכות לאנשים פרטיים והעובדה שמצליח אינו מתגורר באמירים אינה עושה את נחלת סבתו הפקר. ברור גם שאין דין הטבה כדין גריעה מזכויות. ולבסוף, בעמ' 65 הוא נשאל: האם נכון שנחלה 29 רשומה בסוכנות כנחלה? והוא משיב: "מאיפה אני צריך לדעת?" וכשהחוקר מקשה ושואל: אם לא ידעת איך ניסית לשנות את מעמדה מנחלה למגרש? העד משיב: "לא אמרתי שאני לא יודע, רק שאלתי מאיפה אני צריך לדעת". אין זו אלא התחכמות על דוכן העדים, ותו לא. 24. קבעתי לעיל כי בשעה שנעשתה הפנייה לסוכנות טרם ידע הוועד על רכישת הנחלה בידי התובע; אך הוא ידע שהתובע לפחות מנהל מו"מ עם מצליח. התובע - שהיה בעל עניין בה - העדיף לשתוק עד שיאושר כחבר. היום הוא טוען להתנכלות והתעמרות, אך בכל הנוגע לשלב ההוא של הדברים - הוא עצמו גרם לכך שלא ייחשֵב בעל דברו של אמירים. כדי להגן בכל זאת על רכושו הוא פונה לסוכנות ומודיע כי רכש את המשק. אין בפנינו הוכחה על הפְּנִיָיה, אך ניתן להסיקה ממכתבו של יובל פונק, מנהל המחלקה לפיתוח והתיישבות בסוכנות היהודית - נספח יא לתעודת עובד ציבור. נבחן בשלב זה את התהליך שאמירים החל בו - ביטול מעמדן של נחלות 29 ו - 61. בישיבה בסוכנות ביום 27.5.96 ביקש ועד אמירים לבטל את רישומן של היחידות 29 ו - 61 כנחלות ולהגדיר שתיים אחרות תחתיהן כנחלות. מר נתן און-בר, יושב הראש הנוכחי של הוועד, מנסה להסביר בתצהירו מדוע רשאי היה אמירים לשנות את מעמדה של נחלה 29 למגרש: מדובר בזכויות של בר רשות בלבד; הזכויות שהוספו לנחלה 29 בשנת 1993 הן זכויות המושב והן "ניתנות לניוד"; למצליח לא היה ייפוי כוח למכור את מגרש 29 לתובעים. טענות אלה טובות כשמדובר בנחלה ללא בעלים; אך נחלה 29 לא הייתה ללא בעלים. 25. גם העד פוקר הסביר בתצהירו ובחקירה נגדית את המניעים לכך. העד טוען כי בשנת 1996 התחוור לו כי המרתם של 17 המגרשים לנחלות פגעה בבני היישוב ושללה מהם את הזכות לרכוש נחלות משלהם. הרצון לדאוג לבנים ממשיכים הוא לגיטימי ואיני רואה כל פסול בהצבת קריטריונים שיעניקו עדיפות לבנים ממשיכים, תוך שמירת זכותם של מתיישבים אחרים למכור את נחלותיהם באופן חופשי. העד פונק משגר ביום 24.6.96 מכתב חריף לוועד המושב ומסכם כי בישיבה שהתקיימה במשרדו ביום 22.5.96 [צ"ל 26.5.96, לפי מיטב הבנתי] הוחלט שאין לפגוע בזכויותיהם של בעלי 17 הנחלות. העד פונק מסכים כי המכתב משמיט, למעשה, את הבסיס המשפטי להחלטת הוועד מיום 27.5.95 אם כי אני סבור חרף דבריו של פוקר, כי אין במכתבו של פונק כדי לשלול את תקפו של אותו חלק בהחלטה הקובע כי תינתן עדיפות לבנים לקבל נחלות לא פעילות. העד פונק מתייחס במכתבו גם לנחלה 29 בכתבו ביום 24.6.96: "מגרש 29: הובא לידיעתנו כי בוצעה במקום עסקה בין ה"ה גרבל - בעלי הזכויות בנכס לבין משפחת פרינץ. איננו יודעים אם העסקה בוצעה בידיעתכם ובהסכמתכם ומה ההשלכות של ביצועה על ההחלטה להחזיר את המגרש ממעמד של נחלה למגרש למגורים. אנו בודקים אצלנו את הנושא ונודיעכם בהקדם". אמירים לא המתין לבירור. ימים אחדים לאחר מכן הוא דוחה את בקשת התובע להתקבל כחבר. התנגשות התהליכים בחודש יוני 1996 26. ההתנגשות בין המהלכים החד צדדיים הללו של שני הצדדים היא בלתי נמנעת. איננו יודעים מתי הגיע מכתבו של פונק לוועד אמירים אך סביר כי כינוס ישיבת הוועד ביום 25.6.96 היה ניסיון ליצור עובדות בשטח. ביום 25.6.96 מתכנס ועד אמירים לדון, בין היתר, בעניינם של התובעים. איננו יודעים מי יזם את הישיבה וגם לא הוברר האם הישיבה נועדה לדון בהמלצה החיובית של ועדת הקליטה, במסגרת המהלך לקבלתם של התובעים כחברים, או שמא נועדה אך לחסל סופית את הליך הקבלה או להפסיקו באיבו [אם טרם הסתיים] על ידי קבלת החלטה חד משמעית של הוועד השוללת את המועמדות. 27. הפרוטוקול שנערך אינו משקף את הטעונים או ההנמקות אלא אך את ההחלטה. התובע טוען כי השתתף בישיבה; יהודה פוקר מכחיש זאת. לטענתו, מפרוטוקול הישיבה עולה כי לא נכחו. ממה שהתובע יודע לספר על מהלך הישיבה, ומתוך כל שהדברים לא הוכחשו בידי הוועד, אני מאמין שהתובע נכח בישיבה. ואלה דברי התובע בסעיף 40 לתצהיר: "בישיבה הזו שמענו לראשונה כי תנאי לקבלתנו הוא מתן הסכמתנו לביטול עסקת הרכישה ורכישת נחלה אחרת במקומה או ויתור על שני דונם ממה שקרוי חלקה א' והסכמה להפיכת נחלה 29 למגרש. אנו כמובן לא הסכמנו לדרישה פסולה זו". בסעיף 46 לתצהיר טוען התובע כי באותה ישיבה גם שמע לראשונה על קיומה של ההחלטה מיום 27.5.95 האוסרת, כביכול, מכירת נחלות לא פעילות למי שאינם בנים. הוועד מחליט לדחות את בקשתם של בני הזוג פרינץ להתקבל לאמירים ומודיע על כך בו ביום במכתב. החלטה בלתי מנומקת זו היא נושא התביעה כולה. מה עילת הסירוב לקבל את התובע כחבר 28. העד פוקר נחקר בבית המשפט בשאלה מדוע לא קיבל הוועד את התובע כחבר באמירים. הוא השיב בעמ' 67 כי הסיבה היא ש"חשבנו שהוא איש לא מתאים". הוא הודה שההנמקה הזו אינה רשומה בשום מקום. לכן, הוא נשאל שמא סיבת הדחייה הייתה גילוי העובדה שהתובע התקשר בהסכם חשאי עם מצליח בנוגע לנחלה או מגרש 29 אך תשובתו היא יותר ממתחמקת. בעמ' 71 הוא אינו יכול להשיב על השאלה האם בעת שהתקבלה החלטת הוועד ביום 25.6.96 ידע או לא ידע [!] שהתובע כבר רכש את הזכויות במגרש 29. הוא אישר כי הוועד היה מחליט אותה החלטה בדיוק גם אילו ידע על דבר חתימת החוזה משום ש"הוא לא יכול לחתום בלי שהאסיפה מַפְנָה אותו". גם בעת מתן עדותו אין העד פוקר יודע את סיבת דחיית התובעים. לא ברור לי מדוע ועל יסוד מה השמיע פוקר את הטיעון שבלי הסכמת האגודה אין חבר רשאי אפילו לחתום על חוזה; זו טענה חסרת יסוד ובפועל בכל המושבים הדברים נעשים בצורה זו ואין אפשרות אלא לעשותם כך: מתקשרים בחוזה מותנה, פונים לאגודה ומבקשים את אישור הקונה כחבר ומשזה נעשה - משלימים את העסקה. אילו באמת הייתה כאן הפרה של התקנון - מדוע לא הודיע הוועד במפורש כי זוהי סיבת הסירוב? הפטרנליזם שהוועד מנסה לנהוג במועמדים, כל שכן בחברים, אינו במקומו והוא מצביע אולי על השליטה ללא מצרים שיש לוועד בחברי האגודה. מקובל עלי שהוועד סבר כי בלי אישורו מראש, אין לחתום על שום חוזה. 29. ימים ספורים לאחר שדחה את בקשת התובעים פונה ועד האגודה לבית משפט השלום בצפת ומבקש צו מניעה כנגד התובע ואשתו לבל יבצעו עבודות בניה תשתית או עבודות הכנה במגרש 29 שבאמירים ובכלל שיעלו על השטח. באותו הליך נחקר פוקר וכך השיב לב"כ התובע: "אין כל מניעה מבחינת אישיותם של המשיבים להתקבל כתושבים במושב. האגודה קבעה שמגרשים ריקים ילכו לבנים בלבד. אם המשיבים היו קונים נחלה או נכס פעיל לא הייתה מניעה מבחינת האגודה בכפוף לאישור האסיפה הכללית לקבלם" [נספח ל"ד לתצהיר התובע]. בחקירה הנגדית כאן עומת העד פוקר עם הדברים האלה, שהרי השאלה האם ומתי הוחלט שהתובע אינו מתאים היא שאלת מפתח. בעמ' 67 הוא מודה כי בעת הדיון בבית משפט השלום בצפת האמין שהתובע מתאים, אך כיום הוא טוען שהתובע בשל אישיותו אינו מתאים להיות תושב או חבר באגודה. זהו שינוי בלתי מובן בעמדת העד. אחר כך נשאל מתי נודע לו שהתובע אינו מתאים והעד משיב: כשהוא התחיל לבצע עבודות במגרש מבלי שיהיה לו אישור מהאגודה. על כך מוצגת לו שאלה נוספת: האם נכון שעַד אז איש לא חשב שהתובע אינו מתאים והעד משיב: "יכול להיות". אבל בכך לא נגמרת מסכת העמימות. בעקבות התשובה האחרונה הוא נשאל: אם חשבתם שהוא לא מתאים, בגלל ביצוע עבודות בלי אישור, מדוע העדת בבית המשפט [בצפת] שהוא מתאים? והעד משיב: לא יודע מדוע אמרתי שהוא מתאים. 30. העד עומת גם דבריו בסעיף 11.4 לתצהירו כאן בו אמר כי "אין כל דופי במכירת זכויות במגרש למועמד חיצוני, להבדיל ממכירת זכויות בנחלה שאינה פעילה". הוא נשאל על ידי עו"ד ג'רסי, ב"כ התובע, מדוע לא אישר הוועד את מועמדות התובע לחברות, שהרי לשיטת המושב הוא רכש מגרש ולא נחלה. והעד פוקר משיב: "הוא לא יכול לרכוש שום זכויות בשום מקום, גם במגרש, עד שהאסיפה לא מַפְנה אותו. הוא חייב לפנות קודם כל לאסיפה, גם לגבי מגרש". הפטרנליזם הזה, שכבר הסתייגתי ממנו לעיל, באמת הנחה את הוועד באותה תקופה. אי הנמקת החלטת הוועד 31. בתחילת הדברים התקשיתי להבין מדוע לא תלה אמירים את הסירוב בנימוק הפשוט שהתובע הוליך את היישוב בכחש ופעל בניגוד להנחיות של מוסדותיו. שהרי ברור כי התובע התחכם עם הישוב ועם הוועד: התובע הופנה לקנית משק פעיל אך מכל הנחלות שבאמירים מצא לו דווקא את הנחלה העזובה שהיישוב מנסה מזה זמן להפכה למגרש; התובע העמיד את אמירים בפני עובדה מוגמרת: הוא רכש את הנחלה 29 על פי חוזה סופי, לא מותנה. בכך פעל בניגוד לדרישות ועדת הקליטה וועד המושב. מדוע לא נימק הוועד בכל אלה את הסירוב? ייתכן שאי גילוי הנימוק נובע מביטחון עצמי רב מדי וייתכן שמקורו בסברה כי ראוי לנהוג בעמימות ולהחזיק את הקלפים קרוב לחזה במאבק מול מי שנראה לאמירים "כריש נדל"ן" הבא להשתלט על הכפר. 32. אבל שתיקת הוועד מחזקת סברה שלישית והיא שהוא ידע כי עשה שימוש שלא בתום לב בזכות המוקנית לו בתקנון האגודה לסרב לקבל אדם כחבר או כתושב. במקום להטיח בתובע את מה שהוא חושב עליו, הוועד מתחמק מהצורך לומר זאת ועושה שימוש בסמכות הנתונה לו בתקנון לסרב לקבל מועמד פלוני בלי לנמק את הדבר. לא היה דבר באישיותו או בנתוניו האחרים של התובע שמנע ממנו מלהתקבל לאמירים ולכן לא יכול היה הוועד לציין נימוק כזה. את הנימוק האמיתי לא יכול היה הוועד לפרט משום שהוא עצמו לקה באותה חולשה - חוסר תום לב. חוסר תום הלב מוכח גם מתוך כך שאמירים הסכים למחול לתובע על הכל בתנאי שהאחרון יסכים לשנות את מעמד הנחלה. הרצון להפוך את הנחלה למגרש ולא שום נימוק אחר עמדו בבסיס הסירוב לאשר את העסקה ולקבל את התובע כחבר. בנסיבות אלה השימוש בסמכות על פי התקנון לא היה בתום לב ואין הוועד רשאי לטעון כי לא היה חייב לנמק את ההחלטה. הפרת חובת ההנמקה מעידה על חוסר תום לב 33. אמירים מסתמך, בין היתר, על הוראות סעיף 3[א] לחלק ב' של תקנון האגודה לפיו הוועד רשאי לסרב לקבל מועמד פלוני כחבר בלי לתת כל סיבה לכך. הוראה זו אינה מסייעת בידי אמירים. ראשית, העדר חובת הנמקה אין פירושו סמכות לפעול בשרירות לב או בחוסר תום לב. שנית, ספק בעיני אם הוראה זו תקפה כאשר הוועד עוסק בזכויות קנייניות או מעין קנייניות הבאות לו ממינהל מקרקעי ישראל. שלישית, העדים מטעם אמירים לא טענו בבית המשפט כי אינם חייבים לספק את סיבת הסירוב מכוח אותה הוראה; להפך: און-בר בתצהיר מנסה לספק את ההנמקה החסרה. לדעתו, החלטת הוועד הושתתה על החלטת האסיפה הכללית מיום 27.5.95 לפיה יש להעדיף רכישת נחלות לא מאויישות או לא פעילות בידי בני המקום. טענה זו יש בה קושי כפול: ראשית, היא לא הועלתה כלל על ידי מי שכיהן אז כראש הועד, יהודה פוקר בעת שנחקר על כך; שנית, ההחלטה מיום 27.5.95 נשללה על ידי הסוכנות ואמירים נדרשה שלא לפעול לפיה. העד יובל פונק, לשעבר ראש המחלקה לפיתוח והתיישבות בסוכנות הבהיר בעדותו כי ועד האגודה חייב לנמק את הסירוב לקבל כחבר פלוני שרכש משק מחבר האגודה. ההנמקה צריכה להיות מופנית גם כלפי הסוכנות היהודית ומינהל מקרקעי ישראל וצריכה לשכנע גם אותם. 34. גישתו המתפתלת של אמירים בעניין ההנמקה מעידה כי משהו לא תקין התרחש בתוככי מוסדותיו במחצית שנת 1996. בתחילה ביקש אמירים להפוך שוב למגרשים את 17 הנכסים שהוסבו לנחלות בשנת 1993. הניסיון סוכל באופן חד וחלק על ידי הסוכנות. התובע טרם נכנס אז לתמונה. השלב השני היה הניסיון להפוך את שתי הנחלות 29 ו - 61 למגרשים. היה זה בשנת 1996. אמירים טוען כי לא ידע אז שהתובע כבר רכש את הנחלה ואני מוכן לקבל זאת, במיוחד כשהתובע הקפיד שלא לגלות לו את הדבר. אולם אמירים ידע כי התובע מנהל מו"מ עם מצליח. התקשיתי תחילה להבין כיצד הרשה לעצמו אמירים לנסות לפגוע בזכויות נחלה 29 בלי ליידע לפחות את בעליה, מצליח? התשובה נמצאה בסופו של דבר בדברים שכתב הועד לסוכנות ואנשיו גם העידו עליהם במשפט: למצליח אין ייפוי כוח; נחלה 29 אינה ניתנת למכירה; אין בה זכויות קנייניות אלא זכויות בר רשות בלבד; הזכויות שהוצמדו לה שייכות למושב וכו' וכו'. אמירים האמין [אם כי ללא יסוד רב] שהוא רשאי להתעלם ממצליח. מצד שני, אמירים ידע שמצליח מנהל עם התובע מו"מ, ובכל זאת לא פנה אליו, לתובע. לדעתי, הוא סבר כי יהא זה צעד בלתי טקטי לפנות אל התובע אישית ו"להכיר" בו כבעל זכויות. אמירים העדיף כי ההכרה בתובע תיעשה רק כשלא תהיה שום אפשרות להתחמק מכך. אמירים גם האמין כי יוכל לסכל את קבלתו של התובע כחבר ואת רכישת הנחלה על ידיו גם מבלי שיְפנוּ אליו תחילה. זו הסיבה שה"התעמרות" בתובע [כפי שהוא טוען לה] החלה זמן רב לאחר הרכישה. 35. הדרישה היחידה שהופנתה לתובע אישית היא שירכוש "משק" ואמירים התכוון בכך למשק פעיל. הדרישה לא באה במטרה לאלץ את התובע לוותר על הנחלה, אלא נקבעה בתום לב על ידי ועדת הקליטה וועד המושב כתנאי לקבלתו של התובע. אפשר שמאוחר יותר הַעֲמידה על הדרישה עלתה בקנה אחד עם הניסיון להפוך את הנחלה 29 למגרש, אבל בשל כך בלבד לא אוכל לומר כי הדרישה הייתה מראשיתה בלתי חוקית או בלתי הגיונית. אמירים משיקוליו שלו, שלא היו בלתי רלבנטיים, החליט שנחלות ריקות או מגרשים יימסרו לבני המקום וכי מועמדים המבקשים להתקבל לכפר יידרשו לרכוש נחלה פעילה במחיר מלא. אינני רואה פסול בגישה זו. הדרישה שהופנתה אל התובע לרכוש משק פעיל הייתה סבירה. שאלה אחרת היא אם ניתן היה לסרב את מועמדות התובע רק בשל כך שרכש משק לא פעיל; היא לא נדונה על ידי הועד שדחה את התובע על הסף בלי הנמקה ראויה. 36. הניסיון לשנות את מעמד הנחלה תוך התעלמות מבעליה נכשל משהודיעה הסוכנות לוועד כי לפי המידע שבידיה הנחלה נמכרה לתובע ובקשה מהוועד להמתין עד שהעניין יבורר. נוכח מידע זה הוועד לא היה יכול להמשיך ולהתעלם מהתובע. את מבוקשו - הפיכת הנחלה למגרש - יצטרך עכשיו אמירים להשיג על ידי פעולה ישירה מול התובע, במסגרת בקשתו להתקבל כחבר. הוועד סבר שיוכל לדרוש מהתובע, כתנאי לקבלתו כחבר, לוותר על מרבית הנחלה ובכך להפכה, למעשה, שוב למגרש. אך אני מניח שהוועד, למוד ניסיון, היה ער לכך שאין סיכוי רב, בלשון המעטה, לשכנע את התובע לוותר על מרבית הנחלה. כיצד, אם כן, חשב לאלצו לכך? ובכן, תחילה, על ידי מתן פרשנות [בלתי ראוייה] של תקנון המושב הקובע כי מכירת נחלה תיעשה רק באישור ועד האגודה. אני מסתמך בנקודה זו על דברי העד פוקר עצמו שאמר כי התובע "לא יכול לרכוש שום זכויות בשום מקום, גם במגרש, עד שהאסיפה לא מַפְנָה אותו. הוא חייב לפנות קודם כל לאסיפה, גם לגבי מגרש". הבעתי מקודם את הסתייגותי מתוכן הדברים ומרוחם הסותרים את הנהוג והמקובל במקרים שכאלה בישובים דומים. אך עצם האמירה מצביעה על הלך הרוח של הוועד שכסבור היה שיוכל למנוע מהתובע זכויות בנחלה רק בשל כך שהעז להתקשר בחוזה בלי לקבל תחילה את הסכמתו. כך, קיווה הוועד, יוכל להשיג את מבוקשו - הפיכת נחלה 29 למגרש. הוא מכנס ישיבה ומודיע לתובע על מה הוא נדרש לוותר. משנתקל בסירוב נותר לוועד האמצעי האחרון והוא שימוש [שלא בתום לב] בסמכותו לאשר או לסרב מועמדות של אדם לחברות באגודה. ואכן, הוועד פוסל את התובע בלא לתת לו כל נימוק. העדר הנימוק החליש שלא לצורך את עמדתו של אמירים, שלא הרשה לעצמו, משום מה, למסור את הנימוק האמיתי. התובע ויתר על החברות 37. תקנון האגודה מעניק למי שבקשתו להתקבל כחבר סורבה על ידי ועד ההנהלה זכות לערער על כך בפני האסיפה הכללית של החברים. זכות מעין זו קבועה גם בתקנה 2[ג] לתקנות האגודות השיתופיות (חברות) התשל"ג - 1973. התובע לא ניצל את זכות הערר ולא פנה לאסיפה הכללית. הוא מנמק זאת באמרו שלא היה שום סיכוי שהאסיפה תפעל בניגוד להחלטת הוועד, מה גם שזמן קצר לאחר שסורב על ידי הועד נפתח נגדו הליך של צו מניעה שבו תואר כעבריין בנייה. אפשר ויש צדק בדבריו, אך ההימנעות מלהביא את העניין להכרעת האסיפה הכללית מעידה כי ויתר על האופציה להיות חבר באמירים ולהתגורר שם ועל הסכמה כי את תרופתו יבקש בבית המשפט על דרך פסיקת פיצויים, לא על דרך אכיפת המושב לקבלו כחבר. גם נכונותו למצוא קונים לנחלה בשנת 2000 מעידה כי פניו לפיצויים [בהנחה שיוכיח כי בקשתו להתקבל כחבר סורבה ללא צידוק] ולא לאכיפה. אוסיף כי ממילא היקף התערבותו של בית המשפט בענייניה הפנימיים של אגודה שיתופית אמור להיות מצומצם [ראו, למשל, ע"א 8398/00 יונה כץ נ' קיבוץ עין צורים, פ"ד נו (6) 602, 615]. התובע אמנם עדיין אינו חבר באגודה, אך כפיית קבלתו כחבר עשויה להיות התערבות בלתי מרוסנת. לא מצאתי צידוק לאכוף על אמירים להכיר ברכישת הנחלה ולאפשר לתובע להתגורר בה או להשתמש בה למרות שאינו חבר. אכיפת החוזה, שהיא סעד שבשיקול דעת, אינה בנסיבות העניין סעד ראוי. המסקנה הזו מתחזקת נוכח העובדה שיחסי הצדדים נמצאים במישור הטרום חוזי [ראו, ע"א 10419/03 תומר דור ואח' נ' רמת הדר, כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, נבו המאגר המשפטי הישראלי [פסק דין מיום 5.9.05]. מנגד, יש לדחות את טענת אמירים כי התובע הוא חבר באגודה אחרת [מושב יעד] ולכן לא יכול להתקבל לאמירים. ברור כי התובע לא יישאר ולו רגע אחד חבר במושב יעד אם יתקבל לאמירים. המשך הניסיון לשנות את מעמד הנחלה 38. המכתב ששלח פוקר ליובל פונק מהסוכנות מיד לאחר החלטת הוועד מיום 25.6.96 מעיד גם הוא על המצוקה שאמירים נקלע אליה, מצוקה שנבעה אך ורק מרצונו לאכוף על התובע לוותר על הנחלה. המכתב הוא תשובה לפנייתו של פונק מיום 24.6.96 בה בקשה הסוכנות ארכה לבירור העניין. מבלי לחכות לְתוצאות הבירור מתכנס הוועד ודוחה את בקשת התובע. עתה על פוקר להסביר לפונק מדוע עשה כן; כפי שנראה הסבריו מאוד בלתי משכנעים. פוקר כותב לפונק [נספח יד לתצהיר התובע] כי "לא נעשתה כל עסקה במגרש בין נציגי גרבל, שהיא בעלת הזכויות בנכס לבין אחרים; כי תקנון האגודה קובע כי אין לחתום הסכמים ללא אישור ועד ההנהלה והאסיפה הכללית; כי לגבריאל מצליח אין ייפוי כוח; כי משפחת פרינץ לא הומלצה על ידי ועדת הקליטה לאישור בפני הועד אלא לקניית משק קיים פעיל ומשלא הצליחו לממש קנייה זו, החליט ועד המושב להודיע לתובעים שבקשתם נדחתה. פוקר מוסיף כי מאחר ולא בוצעה כל עסקה, נקל עדיין להחזיר את החלקה ממעמד של נחלה למגרש למגורים בדיוק כפי שנעשה בשנת 1993 ללא שגר במקום תושב כלשהו". מרבית הנימוקים הללו אינם נכונים עובדתית; חלקם אינם נכונים מהבחינה המשפטית; בעיקר הם מיועדים לשכנע את הסוכנות כי אין כל דופי בהפיכת נחלה 29 למגרש. אך הסוכנות לא השתכנעה. ההתנהלות לאחר הסירוב 39. התנהלות המושב בשנים שלאחר מכן אינה תורמת לתיקון שגיאות העבר או לשיפור האווירה. בשנת 2000 מסתיים ההליך בבית משפט השלום בצפת בהצהרה מפי התובע כי הוא מתכוון למכור את הנחלה. און-בר פונה אליו ביום 15.3.00 ומודיע כי הועד לא יתנגד למכירת הנחלה בתנאי שהמועמד יאושר ע"י הגורמים המוסמכים, יתקבל כחבר באמירים וישולם לישוב סכום של 25,000 דולר כדמי כניסה. התובע טוען כי בעקבות מכתב זה החל לחפש קונה לנחלה. מועמדת אחת שהוצעה - משפחת ויינברג - סורבה על ידי אמירים. און-בר סבור אחרת: הסירוב נבע מחוסר התאמה עניינית של משפחת ויינברג. התובע טוען כי מועמדת אחרת - משפחת וידאל - הוכשלה על ידי המושב על ידי קביעת קריטריון נוסף לקבלה והוא ותק של 8 שנים כבני רשות באמירים. גם על כך חולק און-בר: עסקת התובע-וידאל נכשלה מטעמים אחרים ועובדה שוידאל מתגוררים היום באמירים, לאחר שרכשו נחלה אחרת. דעתי היא שלא ניתן לומר כי אמירים הכשיל בזדון את שני המועמדים הללו. משנכשל באיתור מועמדים לרכישת הנחלה, הודיע התובע לאמירים כי בדעתו להתגורר בנחלה שרכש. הוא שולח מכתב ברוח זו לוועד ביום 13.3.02. הוא נענה בו ביום במכתב המסרב לכך בכל תוקף ומאיים בחידוש ההליכים המשפטיים אם ינסה התובע לקבוע את מקום מגוריו בנחלה בלי רשות האגודה. משנסתתמו כל הדרכים ליישוב המחלוקת בדרכי שלום הוגשה התביעה ביום 25.6.03. יחסים טרום חוזיים שדינם כדין חוזה 40. התובע אינו חבר באמירים. התקנון, המהווה הסכם בין חברי המושב, אינו מחייב אותו ואינו מעניק לו זכויות. היחסים המשפטיים שבין התובע לאמירים מצויים במישור הטרום חוזי. מישור זה נשלט על ידי חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 [להלן - חוק החוזים]. סעיף 12 לחוק החוזים קובע כי במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב. החובה הזו כוללת גם את החובה לנהוג בדרך מקובלת ובשימוש בזכות הנובעת מחוזה. ועד האגודה, שבידיו הסמכות לסרב לקבל אדם לחברות, הפעיל את זכותו זו שלא בתום לב בכדי להכשיל את קבלתו של התובע כחבר. הוא לא הסתמך על הנימוק המוצדק שהתובע נהג בו שלא בתום לב; הוא גם לא טען זאת בדיעבד. הוא גם לא הודה כי העילה האמיתית לסירוב היא הרצון להשתלט על הנחלה. בכך נהג המושב פעמיים שלא בתום לב: האחת, כשהסתמך על הנימוק הזה; והשנייה - כשהסתיר זאת. אלמלא השימוש שלא בתום לב בזכות היה המו"מ מסתיים בהצלחה והתובע היה מתקבל כחבר ורכישת הנחלה היתה מתאשרת. על מצב דברים שכזה חלה ההלכה שנפסקה ב-ע"א 6370/00 קל בנין בע"מ נ' ע.ר.מ. רעננה לבניה והשכרה, פ"ד נו (3) 289, בעמ' 302: "נה כי כן, במצב הדברים הרגיל, התרופה בגין הפרת החובה לנהל משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה בתום לב, היא בפיצוי על הנזק שנגרם לנפגע מעצם הכניסה למשא ולמתן [פיצויים שליליים"; "פיצויי הסתמכות"]. עם זאת, ישנם מקרים חריגים בהם זכאי הנפגע לפיצויים בגין הנזק שנגרם לו בכך שההסכם אותו עמדו לכרות לא נכרת ולא הוגשם ["פיצויים חיוביים"; "פיצויי קיום"]. המאפיין מצבים מיוחדים אלה הוא, שהמשא והמתן הבשיל, למעשה, לכדי חוזה, ורק ההתנהגות חסרת תום הלב מנעה את שכלולו. על כן אין לומר כי סעיף 12(ב) לחוק מוגבל אך ל"פיצויים השליליים", כשם שאין לומר שכל הפיצויים הנפסקים על פיו הם אך "פיצויים חיוביים". הכל תלוי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, תוך התחשבות במידת חוסר תום הלב, בציפיות של הצדדים, בשלב בו מצוי המשא והמתן ובנתונים אחרים העשויים להיות רלבנטיים. אין זה רצוי - לא בכלל, ובוודאי לא בשלב זה של פיתוח ההלכה - לקבוע בסוגיה שלפנינו קטגוריות נוקשות של מצבים. עניין לנו בתחום גמיש המחייב זהירות רבה, והתאמת המשפט למציאות החיים המשתנים". לדעתי, ההתנהלות חסרת תום הלב של המושב מנעה את השלמת החוזה. אין סיבה שלא יישא בתוצאות התנהלותו, כאילו נכרת ממש חוזה, דהיינו לפצות את התובע על הנזקים שנגרמו לו. אשמו של התובע בכשלון ההסכם עם אמירים 41. זה הזמן להתייחס לחלקו של התובע בכשלון קבלתו לחברות באמירים. אין בדברים הקשים שהופנו לעיל אל אמירים ואל הוועד דאז, כדי לגרוע כמלוא הנימה מהביקורת על התנהגותו של התובע שהייתה אף היא חסרת תום לב וחסרת כנות. תרומתו לתוצאה הנוכחית אינה קטנה מתרומתו של המושב. התובע ביקש להסתיר את העובדה שרכש את נחלה 29 מידי מצליח. הסיבה לכבישת המידע היא, לדעתי, המחיר הזול מאוד שבו נזדמן לו לרכוש את הנחלה וגם מהותה של העסקה שהיא עסקה סופית ובלתי מותנית. המחיר היה זול גם אם לוקחים בחשבון את נתוניה הדלים של הנחלה כיחידה חקלאית, אך הוא בוודאי זול מאוד למי שרואה את פוטנציאל התיירות של הנחלה. כשמדובר במחיר "הזדמנותי" שכזה - אין פלא שהתובע הסכים כי בעסקה זו לא יחול הנוהג המקובל לפיו אם לא תושג הסכמת האגודה לעסקה החוזה יבוטל והצדדים ישיבו זה לזה מה שקבלו לפיו. החוזה קובע בסעיף 7[ד] כי במקרה כזה "יהיה הסכם זה בטל ומבוטל ואף צד לא יהיה רשאי לאכפו. במקרה כזה תינתן למקבלי ההעברה הזכות למכור את הנכס לכל צד ג' כפי שימצאו לנכון וכל תמורה וללא יוצא מן הכלל שתתקבל ממכירה זו תהיה שייכת למקבלי ההעברה". משמעותה של ההוראה היא שאין חובת השבה גם במקרה של אי השגת הסכמת האגודה. אילו נדרש עבור הנחלה המחיר המלא וההוגן שניתן להשיג בשביל נחלה באמירים, בטוחני שהתובע לא היה משלם את כל התמורה מראש וגם לא משחרר את המוכר מחובת ההשבה למקרה שלא יתקבל כמועמד. התובע טוען כי תוקפו של החוזה מותנה בהסכמת האגודה כמו כל יתר החוזים הנערכים במקרים דומים. טענה זו אינה נכונה; זהו חוזה סופי ובלתי מותנה. פרק הזמן שהוקצב לתובע להשיג את הסכמת האגודה - 15 שנה - הוא פיקציה ונקבע אך למראית עין. זה היה בידי התובע אחד המניעים להסתיר את קיומו של החוזה מידיעת המושב זמן רב. התובע לא הסביר מדוע הודיע לסוכנות על דבר הרכישה אך נמנע מעשות כן כלפי האגודה. חובת הגילוי נובעת מנסיבות המקרה, מאופי היחסים המשפטיים בין התובע לאגודה ומכך שרכישת נחלה או מגרש היא נתון רלבנטי כשדנים במועמדות לחברות. אכן, העסקה הייתה בגדר "הרפתקה משפטית" והתובע נכנס אליה ביודעין. אם לא יתקבל כחבר על ידי האגודה, גם לא לאחר 15 שנה - אין לו אפשרות לחזור בו מההסכם; זהו הימור של ממש שהרי ספק בעיני אם יוכל בכלל למכור את הנחלה אם לא יתקבל כחבר. החוזה מעמיד את האגודה בפני עובדה קיימת ועל כן מן הראוי, מנקודת מבטו של התובע, להסתיר ממנה את דבר הרכישה עד שתאשר סופית את המועמדות. הסתרה זו גבלה כמעט בשקר, כאשר בישיבת ועדת הקליטה מיום 1.2.96 התובע מבקש לברר פרטים אודות משק גרבל כאילו טרם רכש אותו. 42. ועדת הקליטה הודיעה לתובעים כי עליהם לרכוש משק מאחר והם בבחינת חריגים שאין להם עדיין ילדים. התובע בתצהיר עדות ראשית אינו מגלה לנו מה הבין כששמע את דרישת ועדת הקליטה, אך הוא נדרש לכך בחקירה נגדית, בעמ' 15 באמרו: "באותו זמן לא היו לי ילדים ונאמר לי שאין עם זה בעיה. לא נאמר לי כי ילדים זהו תנאי אלא העדפה במקרה שבו נותנים נחלות או משקים למשפחות. ההעדפה היא שהמושב ייתן נחלה או משקים למשפחות שימלאו את הפעוטונים. הבנתי שאם המועמד קונה בכספו נחלה, שְאֵלַת ההורות אינה רלוונטית ולא נותנת שום עדיפות". תשובה זו אין לקבל. התובע הבין כי העדר ילדים הוא מגבלה וכי אמירים יוכל לוותר בנקודה זו רק אם ירכוש משק, להבדיל מרכישת מגרש. בכתב התביעה טען התובע כי נמסר לו מוועדת הקליטה כי ניתנות הקלות בהליכי הקליטה למועמדים שרכשו נחלה; ההקלה שמדובר בה היא ויתור על דרישת ההורות אך לא שהורים לילדים יקבלו משק או נחלה בלי לשלם עבורה. 43. התובע מסתמך על כך שפורמלית רכש "נחלה" אך אין בכך כדי להועיל לו כיוון שידע היטב כי בפועל הנכס שרכש אינו מתפקד כנחלה וכי לא לכך מתכוונת ועדת הקליטה בדברה על רכישת "משק" או "משק פעיל": הבית שהיה עליה נשרף; הקרקעות לא עובדו מזה שנים, אם בכלל; שוויה של הנחלה במצב כזה הוא עשירית משווייה של נחלה פעילה. התובע הבין כי לא לרכישת נחלה כזו מתכוונת ועדת הקליטה וכי גם אם לא הוזכר במפורש הביטוי "משק פעיל" הכוונה לא הייתה ל"משק" בדמות נחלה 29. בעדותו בעמ' 40 אומר התובע כי "אף אחד בפברואר לא ידע מה זה משק חי, לא חי, פעיל, לא פעיל..". בדברים אלה הוא מתפרץ לדלת פתוחה. ויש לפרשם כהודאה שאנשי אמירים דברו איתו על רכישת "משק פעיל" ועל "נחלה ריקה" שאחרת לא היה מזכיר את הביטויים האלה. 44. התובע טוען כי ועדת הקליטה סייעה בעדו לברר פרטים אודות משק גרבל, מה שמעיד כי לא ראתה כל פסול ברכישתו על ידיו. טענה זו יש לדחות משום שהתובע יודע כי ועדת הקליטה אינה עוסקת במיון נחלות ואינה מודעת למצבו המשפטי או הפיזי של כל משק וגם לא לפעולות הוועד בעניין שינוי סיווגם של מגרשים ונחלות. מכל מקום, בשום שלב של הליך הקליטה לא מצא התובע לנכון להודיע לאמירים במפורש, בגלוי ובדרך המקובלת כי רכש את נחלה 29. שתיקתו גרמה לכך שעד חודש מאי-יוני 1996 לערך לא ידע אמירים על דבר רכישת הנחלה בידי התובע [אם כי ידע על מגעים לרכישתה]. והנה, גם בסעיף 43 לסיכומים מודה ב"כ התובע כי דבר רכישת הנחלה נודע לאמירים בין החדשים פברואר 1996 ויוני 1996, ולא קודם לכן. אפשר שאמירים היה חייב לנהוג אחרת ולשתף את התובע או את מצליח בהליך שינוי המעמד, אילו דווח לו העניין מלכתחילה. השתיקה בשלב המאוחר יותר נבעה גם מכך שהתובע ידע שאין להעמיד את אמירים בפני עובדה מוגמרת ולאלצו לקבלו לחברות רק משום שרכש את הנחלה. הוא העדיף שתחילה יתקבל כחבר ואז יוכל לגלות את "הסוד" - שרכש את משק גרבל במחיר שאפשר רק לקנא בו. יש משהו מקומם בגישת התובע לפיה המושב ניסה לנשלו מרכושו; התובע מייחס לאמירים פעולה שלא בתום לב, אך מתעלם מחלקו שלו באי גילוי המידע. על יסוד "נישול" זה מבקש התובע סעד מבית המשפט. 45. אילו אני מושב אמירים, בהנחה שלא לקה בחוסר תום לב, הייתי טוען בפה מלא כי התובע סורב על ידי הוועד משום שנהג בו בכחש. אך הוועד אינו טוען כך ואינו רשאי לטעון זאת, משום שגם הוא נהג בתובע בכחש. כמסתבר, התובע מסר לוועד מידע בלתי ישיר ובלתי מדוייק אודות הרכישה מה שאפשר לו לטעון שהוועד יודע על כך מבלי שהוא, התובע, באמת יגלה לו את הדבר. הוועד, מצידו, ידע שהתובע מנהל מו"מ עם מצליח אך עשה עצמו כמי שאינו יודע זאת כדי להצדיק את התעלמותו מזכויותיו של התובע. שני הצדדים לקו באותו חוסר תום לב. בכך עוסקת ההלכה שנקבעה ב-ע"א 3912/90 XIMIN. S.A נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל, פ"ד מז (4) 64, בעמ' 78: "אי עמידה בדרישת תום הלב עולה למעשה כדי הפרת חוזה, וכיוון שבענייננו כל אחד מהצדדים נעדר תום לב, הרי מדובר בהפרות הדדיות של החוזה ... ההפרה של כל אחד מהצדדים תרמה בסופו של דבר להפרה שביצע הצד שכנגד ושהביאה לנזק. ניתן גם לראותה כהפרה שתרמה ישירות לנזק". 46. קבלתו של התובע כחבר או כתושב באמירים לא הסתייעה חרף רכישת הנחלה ואולי בגללה. אם למצות את הדברים אומר כי אמירים נהג בתובע שלא כראוי בכך שלא דן בבקשתו לגופה, לא פירט את הנימוקים לסירוב וסיפק בדיעבד נימוקים סותרים. הוא גם ניצל לרעה את סמכותו לאשר או לא לאשר את העסקה לשם השגת מטרה פסולה - שינוי מעמדה של נחלה 29. אך התובע אינו יכול לרחוץ בניקיון כפיו. הוא סיפק לאמירים עילות טובות מדוע לא לקבלו לשורותיו: הוא הטעה את אמירים, לא גילה לו את דבר הרכישה ונהג שלא בתום לב; הוא ניסה לכפות על אמירים לקבלו לחברות על ידי רכישת משק לא פעיל בניגוד להמלצות ועדת הקליטה. הוא גרם למשבר אמון עמוק ביחסים עם אמירים. הוא גם גרם לכך שאמירים יראה עצמו רשאי להמשיך בהליך הפיכתה של נחלה 29 למגרש בלי ליידע את התובע, ועתה הוא עושה בכך קרדום לחפור בו על מנת לנגח את אמירים ולייחס לו "שוד לאור היום". שום גוף סביר לא היה מקבל לבין שורותיו אדם שנהג כפי שנהג התובע באמירים. אך אמירים החמיץ את ההזדמנות לטעון זאת ועל כן עליו לתת את הדין. בה במידה התובע יישא בתוצאות התנהגותו הבלתי ראויה. המסקנה המשפטית הנובעת מכך היא שאלמלא מעשיו ומחדליו של התובע היה מקום לקבוע כי החלטת אמירים שלא לקבלו כחבר היא פסולה והאחריות לכך נופלת כולה על שכם אמירים. אי קבלתו נבעה גם ממעשיו ומחדליו של התובע ועל כן האחריות למצב הנוכחי מוטלת כדי מחצית עליו ומחצית על אמירים. תרופתו של התובע היא אך ורק פיצויים תוך השארת אפשרות למכור את הנחלה לכל מי שיאושר על ידי האסיפה הכללית והוועד כמקובל. אני דוחה את הטענה כי התובע הופלה ביחס לאנשים אחרים שהתקבלו כחברים ללא נחלה או להפך, שהיו לבעלי נחלה בלי להיות חברים. יש לבחון כל מקרה לגופו ואין לתובע זכות קנויה להימנות על אנשים אלה. לכאורה הייתה הצדקה לכל אותם המקרים החריגים וברי לי שהתובע אינו נכלל בהם. 47. פסק דין חלקי זה עוסק בשאלת הזכויות בנחלה ובשאלת האחריות, להבדיל משאלת גובה הנזק. האחריות לעניין זה כוללת את האשם בהפרת החוזה או בגרימת התקלה שהביאה לכשל החוזה וגם אי הקטנת הנזק [מבלי לקבוע את גובהו]. באשר לאשם התורם אני מטיל את האחריות בעניין זה על שני הצדדים, כך שעל התובע לשאת במחצית הנזק שנגרם. אי הקטנת הנזק 48. שאלת האחריות אין בינה ובין החובה להקטין את הנזק ולא כלום. בעניין זה יש לייחס לתובע לפחות 50% מהנזק שנגרם לו משום שהוא לא עמד בנטל להקטין את הנזק. התובע יכול היה להתקבל כחבר על פי התנאי שהציב אמירים - ויתור על חלק מהנחלה והפיכתה למגרש או לנחלה מוקטנת. בכך היה משיג את מטרתו העיקרית - בניית צימרים בנחלה. שאלת הכמות והשטח הייתה יכולה להיות נושא להליך משפטי נפרד מול האגודה. לא היה צידוק לעכב את קבלתו כחבר והתחלת ההשקעות בנחלה עד לאחר שיינתן פסק הדין בתובענה. בינתיים עברו כעשר שנים שבהן יכול היה התובע להרוויח כראוי ולהקטין במידה רבה את הנזק. את אי הקטנת הנזק אני מעריך ב - 50%. התוצאה היא שמכל נזק כספי שיוכח שנגרם לתובע עד היום - יישא אמירים ב - 25% בלבד. התקופה שבה היה תלוי ועומד נגד התובע צו מניעה מלהיכנס לנחלה אינה נזקפת לחובת אמירים בלבד כיוון שאותה שעה לא היה התובע רשאי לעשות שימוש בנחלה משום שסרב לקבל עליו את דרישת הוועד. הקצאת מגרש בהרחבה 49. התובע טוען כי אילו התקבל לאגודה היה זוכה גם במגרש במסגרת ההרחבה. בסיכומי אמירים ישנה הודאה מפורשת בעניין זה [פסקה 10.7 לסיכומים]. כיוון שכך - איני רואה כל מניעה לקבוע שבמסגרת הפיצויים להם זכאי התובע ייכלל גם פיצוי בגין אי הקצאת מגרש בהרחבה. סיכום 50. הנני מצהיר כדלקמן: א. הנחלה 29 היא רכושו של התובע והיא תחשב "נחלה" ולא "מגרש". הוא יוכל לממשה על ידי מכירתה בלבד ולא על ידי קבלתו כחבר. מימוש הזכויות בנחלה הוא בנוסף לפיצויים המגיעים לתובע; א. אמירים הפר את החיוב לקבל את התובע לחבר בשורותיו אך הוא זכאי בגין כך לפיצויים ולא לאכיפה; ג. התובע זכאי לפיצויים עקב הפרת החיוב לקבלו כחבר באמירים בשנת 1996, בגין הפרת החובה להעמיד לו מגרש בהרחבה ובגין הפרת החיוב לאפשר לו להתגורר בנחלה ולהשתמש בה החל מיוני 1996; ד. התובע אחראי למחצית הנזקים שנגרמו לו באשר מוטל עליו אשם בהפרת החוזה; ה. בנוסף, התובע לא הקטין את הנזק כך שבכל הנוגע לנזק שנגרם עד היום אמירים יחוייב לפצות את התובע בגין 25% בלבד מהנזק שנגרם לו; ו. כל מס או חיוב הנובעים מהעברת הזכויות של התובעת אורית פרינץ לתובע אריה פרינץ יוטלו על התובע. התובע ישפה את אמירים על כל תביעה שתוגש נגדו בידי אורית פרינץ, אם זו תטען כי הזכויות שייכות גם לה; הוצאות הליך זה ייקבעו בידי בית המשפט בשלב הבא של המשפט. פסק דין זהמושבים נחלות ומשקיםצמחים