אי הכרה באבהות

הרקע העובדתי והמשפטי 1. בפניי תובענה לאבהות אותה הגיש התובע פלוני, קטין יליד 1.8.1995, כנגד הנתבע פלוני. 2. התובענה הוגשה ביום 16.9.1998, כשהקטין היה בן 3 שנים ו-45 ימים. 3. הנתבע עצמו נשוי ואב לשני ילדים קטנים. 4. סעיף 21 לחוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה-1965, הרלוונטי לענייננו קובע: "שם אביו של ילד שנולד לאשה פנויה יירשם על פי הודעת האב והאם כאחד, או על פי פסק-דין של בית-משפט או בית-דין מוסמך". 5. בחוזר משרד הפנים מס' 91/89 מיום 30.10.1989 נקבע, כי לצורך מילוי הוראת סעיף זה, לרשום שם אביו של ילד שנולד לאישה פנויה, יחולו ההוראות הבאות: (א) הודעת הכרה באבהות הנמסרת תוך 3 שנים מיום הלידה על-ידי אישה פנויה וגבר הטוען לאבהות על הילד, תימסר על-פי טופס הצהרת הכרה באבהות. ההצהרה תתקבל כאשר שני ההורים יהיו נוכחים ביחד בלשכה ויחתמו עליה בפני עובד בכיר של הלשכה האזורית. מולאו התנאים האלה יירשמו על סמך הצהרה זו פרטי האב בהודעת הלידה. (ב) עברו שלוש שנים מאז הלידה, ומבקש אדם למסור הודעת הכרה באבהות על ילד שנולד לאישה פנויה, יש להפנות את האם והגבר הטוען לאבהות להמציא פסק-דין של בית-משפט או בית-דין מוסמך, הקובע את אבהותו. רק על-פי פסק-דין כזה ייוספו פרטי האב להודעת הלידה. 6. בהתאם להנחיות הנ"ל, מאחר והקטין הינו מעל גיל 3 שנים, נדרשים האם והנתבע לפסק-דינו של בית-משפט זה. 7. (א) בישיבת יום 21.12.1998 התייצב הנתבע והודיע לבית-המשפט כי הוא מסכים למתן פסק-דין הקובע כי הוא אביו של הקטין, התובע. (ב) בישיבה זו התייצבה גם נציגת פרקליטות מחוז מרכז (סעיף 69 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962) אשר ביקשה בתגובתה מיום 30.11.1998 כי אם הקטין, הרשומה כגרושה במסוף משרד הפנים, תציג תעודת גירושין כדי למנוע פגיעה בקטין. (ג) תעודת הגירושין, לפיה התגרשה אם הקטין ביום 25.3.1993, הוצגה בפני בית-המשפט וצורפה לתיק. בכך הוסר החשש של פגיעה בקטין אשר נולד כאמור ביום 1.8.1995. 8. על-אף עובדה זו, ובהמשך לתגובתה מיום 30.11.1998, דרשה נציגת פרקליטות מחוז מרכז כי הקטין/התובע והוריו יבצעו בדיקת רקמות כתנאי לרישום אבהותו של הנתבע על התובע במרשם האוכלוסין. לטעמה בדיקת הרקמות נדרשת משני טעמים: (א) הקטין הוא מעל לגיל 3; (ב) הנתבע נשוי ואב לשני ילדים קטינים. 9. הנתבע ואם התובע הביעו בישיבת יום 21.12.1998 את התנגדותם לביצוע בדיקת רקמות ועתרו למתן פסק-דין הצהרתי בדבר אבהותו של הנתבע על התובע מכוח הסכמתם/הצהרתם בלבד. 10. (א) בפתח הדברים מן הראוי להדגיש, כי הנחיות משרד הפנים אינן עומדות פה לדיון. אם הקטין והנתבע לא ניסו את מזלם אצל פקיד המרשם אלא פנו היישר לבית-המשפט לקבלת פסק-דין הצהרתי בדבר אבהות הנתבע על בנו - התובע. (ב) עם זאת מן הראוי להדגיש כי הנחיות משרד הפנים מדברות על רישום אבהות של יילוד לגבר ולאישה פנויה בתוך 3 שנים ומעל 3 שנים מיום הלידה, כשבמקרה האחרון אין די בהודעה משותפת אלא יש צורך בפסק-דין של בית-משפט או בית-דין דתי מוסמך הקובע את האבהות. אין בהנחיות משרד הפנים כל דרישה לבדיקת רקמות כתנאי לרישום אבהות, בין אם מדובר בקטין מתחת לגיל 3 שנים ובין אם מדובר בקטין מעל גיל 3 שנים. זאת ועוד, הנחיות משרד הפנים מדברות על גבר מחד גיסא ואישה פנויה מאידך גיסא ואין בהנחיות כל הבחנה בין גבר פנוי לגבר נשוי, לעניין זה. 11. העולה מהמקובץ הוא שאין בהנחיות משרד הפנים כדי להוות את הבסיס החוקי/משפטי לצורך בבדיקת רקמות, טרם מתן פסק-דין על-ידי בית-משפט או בית-דין דתי מוסמך, כנדרש בסעיף 21 לחוק מרשם האוכלוסין. שאלת פרק הזמן העובר מאז הלידה ועד לרישום האבהות - 3 שנים - הינה אך לעניין הצורך בקבלת פסק-דין כשהרישום מתבקש לאחר חלוף התקופה האמורה. 12. (א) בסיכומיה תומכת באת-כוח היועץ המשפטי את עמדתה בדבר הצורך בבדיקת רקמות על שני עקרונות: - טובת הקטין; - נכונות המרשם. (ב) לטענתה אם יסרבו הורי הקטין לבצע בדיקת רקמות הרי שיש לשמוע ראיות אשר ישכנעו את בית-המשפט במתן ההצהרה המבוקשת. 13. סעד הצהרתי בבית-המשפט (א) מקור הסמכות של בית-המשפט למתן סעד הצהרתי מצוי בסעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, כחלק ממגוון הסעדים שבית-המשפט מוסמך ליתן בעניין אזרחי הנידון בפניו "ככל שיראה לנכון בנסיבות שלפניו". (ב) הסעד ההצהרתי הינו עניין לשיקול-דעת בית-המשפט ועל המבקש אותו (תקנה 14 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984) להצביע על אינטרס לגיטימי בקבלתו. לאמור, על המבקש להצביע על קיומה של זכות הראויה להגנה בידיו שמן הראוי להגן עליה על-ידי מתן פסק-דין שישתיק כפירה והכחשה שלה בעתיד (ראה לעניין זה מ"א (ת"א) 3206/94 ברונשטיין נ' כץ (להלן - עניין ברונשטיין נ' כץ [9]) כבוד השופט פורת). 14. הכרה באבהות כסעד הצהרתי (א) סמכותו של בית-המשפט ליתן סעד הצהרתי נתונה לו לא רק בעניינים אזרחיים הנוגעים לתובע מזה ולנתבע מזה, שם הסעד אינו ניתן כדבר שבשיגרה בשל קיומו, לעתים, של סעד מהותי חלופי אותו יכול הנתבע לתבוע. הסמכות נתונה לו ואף ביתר שאת מבחינת השימוש בשיקול-הדעת, בעניינים של זכויות כלפי כולי עלמא כמו בנושא סטטוס. (ב) הלכה פסוקה היא כי תביעה למתן פסק-דין הצהרתי בדבר אבהותו של אדם הינה תביעת חפצא (INREM). כוחה של התביעה זו יפה כלפי כולי עלמא ופסק-הדין שיינתן בה הינו פסק-דין של סטטוס. בע"א 431/80 ג' רוזנברג ואח' נ' חזן [1] נותן השופט בייסקי את הטעם לקביעה זו: "אך עיקר הוא, כי לקביעת האבהות יש השלכות ותוצאות מעבר לקביעה זו עצמה ומעבר לזכויות וחובות שבין הקטין לבין מי שהוכר או הוצהר כאביו, ואם כי מרבית הסכסוכים, אשר באים לפני בית המשפט, מתמקדים בעיקר בשאלת הסטאטוס של הקטין ובעניין המזונות להם הוא זכאי מאביו, הרי מעבר לכך כרוכות בהכרת האבהות בעיות נוספות, הנגזרות מעצם ההכרה, כי פלוני הוא אביו של הקטין, ובין היתר לענייני ירושה, אפוטרופסות, אימוץ, כשרות יוחסין וכדומה עניינים, שאין הכרח למצותם כאן. ברור איפוא, כי על פי הגירסה שגורסים המערערים דכאן - כי פסק דין הקובע אבהות, הינו פסק דין גברא, שכוחו רק כלפי הצדדים להתדיינות בפועל - כל הבעיות הנגזרות והכרוכות מאותה קביעה, אינן באות על פתרונן, ונמצא הסטאטוס של הקטין חסר ומקופח". על קביעות אלה חזר כבוד השופט פורת והרחיבן בעניין ברונשטיין נ' כץ [9]: "...התביעה לפסק דין הצהרתי לאבהות ערטילאית, נכנסת בגדר התביעות שבימ"ש דן בהן ויש לו שיקול דעת רחב לקבלה. בהכרת אבהות כרוכים ענינים נוספים, הנגזרים מעצם ההכרה כי פלוני הוא אביו של פלמוני ובין היתר עניני ירושה, אפוטרופסות אימוץ רישום במרשם האוכלוסין וכשרות יוחסין (והרי ידועה הסוגיה של 'שתוקי' - מי שאביו אינו ידוע - ופסלותו/הגבלתו לנישואין). לענין יש השלכות אף על צאצאי התובעת שכן לאלה זכויות כלפי אבי התובעת הן בירושה, במזונות ואפילו במידה מסויימת בעניני אפוטרופסות (לגבי זכויות - חובות נכדים/סבים), ואף להם ענין שאמם לא תהיה בגדר 'שתוקי' שכן פגם זה הוא רב דורי. אין לפקפק איפוא בזכות, באינטרס ובענין שיש לתובעת מבחינה משפטית, להם ניתן להוסיף את ההיבטים החברתיים ובעיקר הפסיכולוגיים: החשיבות שבחשיפת השורשים, קביעת הזהות העצמית, הזכות להציג בציבור את זהות האב והייחוס המשפחתי, הדימוי העצמי ושאר השלכות ואפילו מידע על מחלות גנטיות ותורשתיות אשר בכולן אינטרס לגיטימי בתביעת האבהות" (ראה לעניין זה גם ע"א 616/87 ב' אנגלמן ואח' נ' שולמית אנגלמן ואח' וערעור שכנגד [2], בעמ' 623). (ג) טרחתי ופירטתי בהרחבה את ההשלכות הרבות שיכול ותהיינה להצהרה על אבהות, לא רק כלפי הצדדים המתדיינים אלא כלפי "כולי עלמא", כדי להבהיר שבעניינים שכאלה מן הראוי שלא יהא די בהסכמת הצדדים בלבד - בפרט כאשר המדע מעמיד לרשותנו דרך אמינה, יעילה, פשוטה ומהירה שתוצאותיה לשלילה/קביעה של אבהות מדויקות ביותר ואין עליהן כל עוררין. לעניות דעתי ההתייחסות של בית-המשפט לתובענות למתן סעד הצהרתי בעניין סטטוס צריכה להיות שונה ולעולם יש לדרוש ראיות נוספות על-מנת לגלות את האמת העובדתית. תובענה למתן סעד הצהרתי בדבר אבהות אינה עניין של ממון אלא עניין של דיני נפשות ממש. אם נתייחס לתובענה שכזו כאל תובענה רגילה ונעתר לה רק מכוח הסכמה, מה ימנע מאתנו ללכת צעד נוסף וליתן פסק-דין הצהרתי שכזה גם כשהנתבע כלל לא מגיש כתב-הגנה. מדוע לא נפרש את חוסר התגובה והשתיקה של הנתבע לתובענה שהוגשה נגדו כהסכמה למתן פסק-דין כנגדו, הסכמה שעומדת בבסיס הסמכת בית-המשפט למתן פסק-הדין בהיעדר הגנה? אמנם בתובענה שאינה לסכום קצוב, וכזו היא התובענה בענייננו, רשאי בית-המשפט לדרוש "הוכחה מלאה או חלקית" של התביעה לפני מתן פסק-הדין, אך רשאי כאמור ולא חייב, ואם שתק הנתבע ולא הגיב חזקה עליו שהסכים הוא, ואם די בהסכמה - יינתן פסק-דין. (ד) על ההתייחסות השונה שצריכה להיות לתובענה שכזו ניתן ללמוד בלשון "הפוך על הפוך" מדברי השופט אלון בע"א 1354/92 היועץ המשפטי נ' פלונית ואח' [3]. בפסק-דינו סוקר השופט אלון מספר מקרים בהם מכוח הסכמת ההורים בוצעה בדיקת דם או רקמות שבהן דווקא נשללה האבהות. כבוד השופט אלון מביא מקרים אלה כדי להבהיר ששכנועה הפנימי של האם בדבר זהותו של האב אין בו די (ראה ע"א 417/80 פלוני נ' פלונית [4]; ע"א 335/81 פלוני נ' אלמוני [5]). בהפוך ניתן להשליך גם על המקרה שלנו. השכנוע הפנימי של האם, ואם תרצו גם של האב, והסכמתם למתן פסק- דין הצהרתי בדבר אבהות האב/הנתבע על התובע, אין בהם די. מחובתו של בית-המשפט בתובענה מהסוג הזה לדרוש ראיות לביסוסה של ההצהרה המתבקשת. (ה) עניין של קביעת אבהות על סמך הצהרת הצדדים בלבד נידון בבית-המשפט המחוזי בירושלים בפני כבוד הנשיא זיילר. להבדיל מהמקרה שלנו, שם הסכים בא-כוח היועץ המשפטי לרישום האבהות ללא צורך בעריכת בדיקת רקמות גם בשל העובדה שלבני-הזוג הייתה ילדה נוספת שנרשמה על שם המבקש. באותו עניין העביר כבוד הנשיא זיילר ביקורת על הסכמת הרשויות לקביעת האבהות ללא הבאת ראיה חותכת - בדיקת רקמות. וכך הוא אומר: "שקלתי אם חרף ההרמוניה ההסכמתית, לא היה זה מן הראוי לדרוש ראיה, אולי בדרך של בדיקת רקמות, שאכן מדובר באבי הילדה. להכרזת אבהות 'השלכות חפציות' כלפי עולם ומלואו, הדבר חשוב למניעת נישואי אחים, לירושה, ולענינים רבים אחרים. בכגון דא וכשמדובר בזוג שאינו נשוי, ובבקשה שהוגשה שנים לאחר הולדת התינוקת, ראוי לשקול אם די בהצהרת 'המעונינים' כדי להכריז על אבהות... כיוון שמדובר בהצהרה כלפי כולי עלמא, וכיוון שמדובר באקט שיש לו השלכות במישורים שונים שקלתי אם אין זה ראוי שביהמ"ש יבקש הבאת ראיות מלאות בטרם יחליט מה שיחליט" (תיק מ"א (י - ם) 779/96 [10]). הנשיא זיילר מבהיר כי בהיעדר ראיות אחרות על הסובב את "בקשת האבהות" אי-אפשר לשלול קיומם של אינטרסים זרים שיניעו את הצדדים או מי מהם לפעול בכיוון האמור, ולכן פונה הוא לרשויות לשקול את הנושא מחדש ולערוך בדיקות משלהן בכל מקרה ומקרה טרם החלטה והבעת עמדה שאין צורך בבדיקה. (ו) על כל אלה יש להוסיף ולומר כי פסק-דין אשר ניתן מכוח הסכמת צדדים, ופסק-דין הצהרתי בכלל זה, שני פנים לו. את הפן ההסכמי ניתן לתקוף גם לאחר מתן פסק- הדין בטענות מטענות שונות המעוגנות בדיני חוזים, לרבות טענות בדבר הטעיה, טעות, אונס וכיוצא בזה. היעלה על הדעת שהצהרת אבהות תישאר חשופה לתובענה לביטולה כעבור שנים בשל טענות אלה בין על-ידי האב ובין על-ידי אשתו למשל (שאינה אם הקטין), שלאחר מותו תטען לביטול ההצהרה מטעמים של ירושה? עם כל הקושי בזכייה בתובענה מסוג זה אין זה ראוי לפתוח פתח, ויהא צר ככל שיהיה, להגשתן. 15. טובת הקטין וזכות הקטין לדעת (א) הטעם העומד מאחורי הדברים לעיל נעוץ בשיקול המרכזי והמכריע המנחה את בית-המשפט עת דן הוא בעניינו של קטין - טובת הקטין. (ב) טובתו של הקטין במקרה עסקינן, שנולד לאישה פנויה (להבדיל מאישה נשואה שאז טובתו תדרוש אחרת וראה לעניין זה ע"א 1354/92 הנ"ל [3]), דורשת כי הקביעה מיהו אביו תהא אמיתית, נכונה וסופית לא רק מהבחינה המשפטית אלא, ואולי בעיקר, מהבחינה העובדתית. (ג) האמת המשפטית והאמת העובדתית לא תמיד עולות הן בקנה אחד. אומר על כך בית-המשפט העליון בבג"ץ 152/82 אלון נ' ממשלת ישראל (להלן - עניין אלון [6]), בעמ' 466: "שתי אמיתות אלה יחסיות הן ולא תמיד זהות הן, ולא זו בלבד אלא אף אין הן צרות זו לזו. שהרי יודעת היא מערכת המשפט, ומודע הוא השופט, כי נקודת המוצא, דרכי הבירור, מהותן של נורמות וכללי ההכרעה בעולם המשפט ומלאכת השיפוט שונים הם מאלה שבחקר העובדתי-ההסטורי, ומתוך כך יודעים ומודעים הם כי יש שמסקנות ואמיתות שונות יעלו בידי כל אחד מהם". מבחינת יחסי הגומלין בין השניים אומר בית-המשפט בעניין אלון [6], בעמ' 471: "המערכת המשפטית משתדלת היא להתאים, ככל האפשר, את עקרונותיה לאמת שבמציאות, והרשות השיפוטית מיישמת את דרכי בירורה כדי להגיע במידה מירבית לבירורה של האמת העובדתית". (ד) יש ולעתים בהתנגשות בין ה"אמת העובדתית" ל"אמת המשפטית" תגבר זו האחרונה. כך למשל בהתנגשות בין חקר האמת לבין הערך של טובת הקטין גוברת טובת הקטין. זוהי האמת המשפטית אותה יעדיף בית-המשפט ולא יאפשר בדיקת רקמות ביילוד של אישה נשואה כדי למנוע פגיעה בטובתו. (ה) עם זאת, אין באמור לעיל כדי למנוע מבית-המשפט במקרים ראויים להגיע, עד כמה שאפשר, להרמוניה בין שתי האמיתות. או אז ניתן לומר "נעשה הדין, נעשה אמת, נעשה שלום" (תלמוד ירושלמי מגילה, פרק ג' הלכה ו' מתוך דברי השופט אלון בעניין 1354/92 הנ"ל [3]). ראה לעניין זה מאמרו של השופט מ' אלון "הדין, האמת, השלום והפשרה" [11]. (ו) במקרה עסקינן אין נכון וראוי יותר מלהגיע להרמוניה בין שתי האמיתות. לא אחטא לאמת אם אומר כי זה הקטין שלפנינו, האמת העובדתית מעניינת אותו וחשובה לו לפחות כמו האמת המשפטית אם לא יותר. לטובתו בעניין זה מצטרפת גם זכותו, הזכות שלו לדעת את האמת לאמיתה, לאמור - לאו דווקא את האמת ההלכתית המורכבת מהדין והלפנים משורת הדין אלא דווקא את האמת, האמת המופשטת, הטהורה, העובדתית מיהו אביו האמיתי. וכנגד זכות זו, מי אנו שנעמוד בדרכה. (ז) אוסיף ואומר כי השאיפה במקרה שלנו להגיע להרמוניה בין שתי האמיתות חשובה היא לא רק לקטין אלא גם להוריו, אלה שהביאו אותו לעולם, ואם העמיד המדע לרשותם של כל אלה בדיקה פשוטה בתכלית שיש בה כדי להתיר את כל הספקות, מן הראוי שיסכינו לה ויאותו לבצעה. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו 16. לא שמעתי מפי אם הקטין והנתבע טענה בדבר זכותם שלא להיפגע בגופם ו/או בכבודם על-ידי ביצוע הבדיקה ולא שמעתי טענה מפיהם כי רואים הם בבדיקה פגיעה בפרטיותם ובצנעת חייהם - סעיפים 2, 4, 7(א) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. גם אם הייתה נטענת טענה שכזו בפניי, עומדת כנגדה זכותו של כל אדם ובכלל זה הקטין שבפניי לדעת מי הוא אביו מולידו. זכות זו אף היא זכות יסוד היא, כחלק מחייו ומכבודו של אותו אדם. בהתנגשות בין שתי זכויות אלה גוברת הזכות של הקטין לדעת בוודאות, הן עובדתית והן משפטית, מי הוא אביו מולידו (ראה לעניין זה ע"א 548/78 שרון ואח' נ' לוי [7], בעמ' 757). עקרונות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו אינם מאפשרים כפייה של בדיקת רקמות, אולם על-פי אותם עקרונות בדיוק, כאשר אין חשש לפגיעה בטובתו של הקטין, יש מקום לביצוע הבדיקה שכן הזכות הבסיסית של כל בן תמותה שידע להצביע מיהו אביו וזאת ברמת הוודאות הגבוהה ביותר. 17. עקרון נכונות המרשם (א) סעיף 2(א) לחוק מרשם האוכלוסין קובע כי: "במרשם האוכלוסין יירשמו הפרטים הבאים הנוגעים לתושב וכל שינוי בהם... (2) שמות ההורים; ...". סעיף 3 לחוק מרשם האוכלוסין קובע כי: "הרישום במרשם... יהיו ראיה לכאורה לנכונות פרטי הרישום המפורטים בפסקאות (1) עד (4)... לסעיף 2". (ב) המרשם אם כן מהווה מקור לפעולות משפטיות לזכויות וחובות החלים על כל אזרחי המדינה, מכאן החשיבות הרבה לנכונותו. (ג) עמדת המדינה, לפיה רישום אבהות על סמך הצהרה בלבד פוגע בנכונות המרשם, נראית במקומה ואין לדחותה. דרכי ההוכחה בקביעת אבהות 18. (א) בדיקת הרקמות נתקבלה בפסיקה כראיה חותכת ונחרצת לקביעת אבהות, שיש בכוחה להכריע את הכף אף בניגוד למתחייב מכלל הראיות האחרות. ראה לעניין זה ע"א 548/78 הנ"ל [7]; ע"א 2558/91 פלונית ואח' נ' פלוני [8] ורבים אחרים. יפים לעניין זה דבריו של סגן הנשיא כבוד השופט פורת בעניין ברונשטיין נ' כץ [9]: "נראה שהדרך האמינה, הפשוטה והמהירה ביותר לערוך בירור עובדתי זה הינה ע"י בדיקת רקמות. בדיקת רקמות כמבחן גנטי היא ראייה עצמאית ואובייקטיבית לבירור אבהות. בעולם המדע אין עוררין היום על כך שבדיקת תאום רקמות הינה הבדיקה המדוייקת ביותר והמתאימה ביותר לשם שלילת וקביעת אבהות". (ב) דרכי ראיה אחרות המקובלות במשפט האזרחי, על כך אמר בית-המשפט בע"א 548/78 הנ"ל [7], בעמ' 747: "מן המפורסמות שאינן צריכות ראייה כי דרכי ההוכחה במשפט אבהות, כאשר הם מבוססים על עדויות בעלי הדין, קשים ויגעים הם ולא זו אף זו כי לעיתים קרובות יש בהם משום השפלת כבודם וצינעת הפרט של שני בעלי הדין". 19. סוף דבר (א) העולה מהמקובץ הוא שאין בדעתי להצהיר על אבהותו של הנתבע על התובע מכוח הסכמתם של אם התובע והנתבע בלבד. (ב) לעניין זה אין בדעתי להיכנס לשאלה אם ניתן היה לעשות כן וליתן פסק-דין בדבר אבהות מכוח הסכמה כשמדובר ביילוד מתחת גיל 3, או שיש להחיל אותו דין על כל בקשה/תובענה להצהרת אבהות בין אם היא מוגשת לפקיד המרשם ובין אם היא מופנית לבית-המשפט. במקרה עסקינן הוגשה התובענה חודש וחצי לאחר שהתובע הגיע לגיל 3. ואם הייתה מוגשת שבוע אחרי? או יומיים אחרי? ומדוע צריך להיות הבדל בין יילוד שגילו שנתיים ו-11 חודש ליילוד שגילו שלוש שנים וחודש בכל הנוגע להנחה העומדת מאחורי ההנחיות של משרד הפנים? (ג) לטעמי, מן הראוי לבחון מחדש את החלוקה השרירותית שנקבעה בהנחיות משרד הפנים של מתחת לגיל שלוש ומעל לגיל שלוש. לעניות דעתי יש לשקול אם אין זה מין הראוי לדרוש בכל מקרה של בקשה לרישום אבהות, על ילד שנולד מהפנויה, פסק-דין של בית-משפט או בית-דין מוסמך. או אז, ומכוח השיקולים והעקרונות שנסקרו לעיל, ידרוש בית-המשפט את הוכחת האבהות על-מנת להגיע בעניין כה חשוב לזהות בין האמת העובדתית לאמת המשפטית. כל זאת, למעט אולי רישום שנערך ממש ובסמוך ללידה. (ד) משקבעתי את עמדתי בעניין זה, חובה על אם הקטין והנתבע להביא ראיות לקביעת האבהות של הנתבע על התובע בין על דרך בדיקת רקמות ובין בדרכי הוכחה אחרות. הבחירה בידיהם היא, אך טרם בחירה ארשה לעצמי לומר להם את שאמרתי לעיל והפעם כעצה: למען האמת לאמיתה, זו העובדתית וזו המשפטית, למען הקטין ולמענם הם, ייאותו לבצע את הבדיקה ויעשו לעשיית הדין, האמת והשלום כמאמר התלמוד. 20. (א) נקבעת בזאת ישיבת קדם-משפט נוספת ליום 4.5.1999 שעה 8:30. (ב) להזמין את כבוד באת-כוח היועץ המשפטי פרקליטת מחוז מרכז לישיבה שנקבעה ולצרף להזמנה העתק החלטתי זו. אבהות / בדיקת רקמות