רקע וטענות התובע 1.החל מחודש- 05/93 ביטחה הנתבעת עובדי מדינה וביניהם את עובדי מס הכנסה ובני זוגם בביטוח תאונות אישיות. המדובר בפוליסה שהוצאה לעובדים, כהטבת שכר ונלוותה לביטוח הרכב. הביטוח הינו ביטוח קבוצתי שנעשה לקבוצות של עובדי מדינה, ע"פ הסכם שנחתם בין המעביד (באמצעות משרד האוצר) לנתבעת. 2.אין חולק כי אשת התובע עבדה במס הכנסה, וכי בן זוגה שהוא התובע (יליד 1960) נפגע ביום 27.10.95 בתאונת דרכים ופונה לביה"ח הדסה עין כרם, שם אובחן אצלו קרע ברצועות ברך שמאל. עובר לתאונה הוא עבד כפועל אשפה במחלקת התברואה של עירית ירושלים והיה בכושר מלא. לטענתו כתוצאה מהתאונה הוא היה באי כושר מלא במשך 17.5 שבועות ובהמשך באי כושר חלקי במשך 8.5 שבועות נוספים בהם הצטווה להפסיק עבודתו הפיסית ולעבור לעבודה משרדית קלה עד יום 1.5.96, בו הופנה לניתוח בברך והחל מ-31.5.96 היה שוב באי כושר מלא במשך 30 יום עד 30.6.96. 3.התובע טוען, כי את הפוליסה עצמה הוא מעולם לא קיבל וכל אשר קיבל מהנתבעת הוא אישור ביטוח שהנתבעת שלחה לו, בדבר הפוליסה המבטחת אותו, וכי בהיותו בן זוגה של עובדת מס הכנסה, הוא זכאי עפ"י אישור זה, לתגמולי הביטוח בגין תקופות אי הכושר עקב התאונה. לכן הוא עותר כי ביהמ"ש יחייב את הנתבעת לשלם לו סך של 30,377₪ בגין תקופות אי הכושר שלעיל. טענות הנתבעת 4.הגם שהתובע מבוטח אצל הנתבעת בפוליסת תאונות אישיות, האירוע נשוא כתב התביעה אינו מכוסה בפוליסה הנ"ל, משום שפוליסת הביטוח התייחסה לרכב פרטי ולא לאופנוע והתאונה נשוא התביעה אינה נכללת בכיסוי הביטוחי שבפוליסה, הואיל ונגרמה משימוש באופנוע. סעיף 1.13 לפוליסה קובע כי לא יינתן כיסוי ביטוחי עבור: "רכיבה של המבוטח כנהג על אופנוע, לרבות קטנוע ואופניים עם מנוע עזר...", לפיכך דין התביעה להימחק על הסף. 5.התובע קיבל את פוליסת הביטוח הנדונה כהטבה, ובכל מקרה הוא הופנה במסמך אישור הביטוח שקיבל, לתנאים המופיעים בפוליסה, ובכלל זה לפרק הסייגים ולחבות הנתבעת. לפיכך היה עליו לעיין בה, ולדעת, כי אינה חלה על התאונה, וכי התאונה אינה מהווה מקרה ביטוח. 6.בנוסף הפוליסה נמסרה למפקח על הביטוח ויש לפיכך לראות את תנאי הפוליסה כמוסכמים בין הצדדים, בהתאם לסעיף 2(ב) לחוק חוזה הביטוח הקובע: "כל עוד לא נמסרה הפוליסה לידי המבוטח, יראו כמוסכמים בין הצדדים את התנאים הנוהגים באותו סוג ביטוח אצל אותו מבטח, כפי שהוגשו למפקח אל הביטוח... זולת אם הוסכם בין הצדדים על סטיה מאותם תנאים". 7.בנוסף למבוטחים נמסר אישור לביטוח הרכב אצל הנתבעת ובו צויין כי הם מבוטחים גם ב'מכלול הביטוחים' וכי התנאים המחייבים הינם תנאי הפוליסה הנמצאת במשרד החשב הכללי במשרד האוצר ובמשרדי החברה וניתן לעיין בהם, כך שכל האמור מחוץ לפוליסה הינו בגדר המלצה בלבד, ומשהופנה התובע לעיין בתנאי הפוליסה אך לא עשה כן, הוא מושתק מלטעון כנגד תנאי הפוליסה. 8.רק בסיכומיה הוסיפה לפתע הנתבעת טענה, לפיה התובע לא עמד בנטל ההוכחה כי הוא מבוטח, מאחר ולא הוכיח קיומה של הפוליסה, ולא צרפה לכתב התביעה, שכן תמצית הפוליסה (אישור הביטוח) שצירף התובע לתצהירו וכן לתצהיר רעייתו הינם לשנת 1996 בעוד שהתאונה אירעה בשנת 1995. 9.כן העלתה הנתבעת טענה לפיה ערכה את המו"מ על תנאי הפוליסה עם נציבות המדינה, ובנסיבות אלו של ביטוח קיבוצי היא "לא הצד הנכון, והתובעת צריכה לתבוע את המדינה" (ראה פרוטוקול מיום 27.06.02, עמ' 10 שורות 11-9).לפיכך, נציבות שירות המדינה שניהלה בשם התובע את המו"מ, צריכה לתת את הדין על אי מסירת הפוליסה לתובע, והנתבעת אינה הצד הראוי להיתבע בהליך זה. 10.ולבסוף טוענת הנתבעת כי אין כל קשר סיבתי בין אירוע התאונה לנזקים המתוארים ע"י התובע. פגיעת התובע קלה ולא הצדיקה היעדרותו מעבודה, כנטען בכתב התביעה, חווה"ד שהוגשה אינה מחייבת את הנתבעת, סעיף 5.2 לפוליסה קובע תשלום פיצויים עקב אי כושר חלקי אם נפגע הכושר בשיעור שבין 50%-25% והפיצוי הוא כשיעור אי כושרו מסכום הפיצוי בגין אי כושר מלא זמני לעבודה והתובע לא זכאי לפיצוי בגין החדשים אפריל ויוני 96'. לפי חווה"ד שמטעם התובע, המוכחשת, זכאי התובע לפיצוי בגין התקופה שמיום 2.3.96 עד יום 1.4.96 רק בשיעור מחצית מהסכום לו זכאי היה בגין נכות זמנית בשיעור של 100%. תשובת התובע 11.התובע לא חתם על פוליסת ביטוח כלשהי וגם לא קיבל לידיו את העתק הפוליסה לתאונות אישיות עם התנאים והסייגים הכלולים בה, בניגוד לאמור בסעיף 2 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981 ולסעיף 6 לתקנות הביטוח הקבוצתי. לפיכך מנועה הנתבעת להסתמך על תנאי הפוליסה המחריגים את התאונה מתחולתה. 12.אישור הביטוח שקיבל עומד בניגוד לאמור בסעיף 3 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981, המחייב את המבטח, לציין בהבלטה אל סייגי הפוליסה וחריגיה, כדי להביאם בבירור לידיעת המבוטח. מאחר ואישור הביטוח שקיבל אינו מפרט את התנאי כי הנסיעה על אופנוע אינה מבוטחת בפוליסה, לא רשאית המבטחת להסתמך על סייג זה. 13.ואלה הנושאים העקריים שבמחלוקת בהם יש להכריע: האם התובע היה מבוטח בפוליסה לביטוח תאונות אישיות בעת קרות התאונה. אם כן, האם על התאונה בגינה תובע התובע את הנתבעת חל החריג הנטען הקבוע בפוליסה. מהו סכום תקבולי הביטוח, הנגזר משיעור הנכות של התובע ומתקופת אי הכושר בה שהה עקב התאונה. האם התובע בוטח בפוליסת ביטוח לתאונות אישיות 14.על התובע להוכיח קיומה של פוליסת ביטוח בדבר הכיסוי הביטוחי לתאונה, את קיום התנאים לתחולת הפוליסה, ואת שיעור הפיצוי המגיע בגין נכות צמיתה ו/או אי כושר מלא ו/או חלקי של התובע. ב"כ הנתבעת טוען בסעיף 4 לסיכומיו, כי התובע לא צירף לתצהיריו את פוליסת הביטוח, ואף לא את הרשימה לפוליסה, ולכן לא עמד בנטל הוכחת קיומה של הפוליסה, דהיינו, את עצם הביטוח, וגם לא את תנאיו. עוד טוענת הנתבעת, כי כל שהתובע צירף לכתב תביעתו, לתצהירו ולתצהיר רעייתו היה תמצית פוליסת הביטוח לשנת 1996 (הוא אישור הביטוח), בעוד התאונה דנן אירעה בשנת 1995, לפיכך, הנתון היחידי שהגיש כדי להוכיח את הביטוח, אינו רלוונטי לתביעתו. באשר לטענת התובע, כי לא היתה בידו הפוליסה, משום שלא הומצאה לו כלל, למרות שעל הנתבעת היה להמציאה לו, טוענת הנתבעת, כי היה על התובע לנקוט בהליכים לגילוי מסמכים, או עיון בהם והעתקתם, על מנת להשיג את הפוליסה הרלוונטית, כדי להוכיח את עצם קיומו של ביטוח על האירוע דנן, ו/או את תנאי הביטוח. משלא הרים את הנטל, הרי שלא הוכיח, כי קיים ביטוח בקשר לתאונה הנ"ל בשנת 1995. בנוסף התובע לא הוכיח כי הוא מבוטח בפוליסה 95-99293-33-4, כפי שציין בכתב תביעתו, ואין לו שמץ של ראיה לקיומה של פוליסה זו שהוא לא צרפה לכתב תביעתו וגם לא הגישה במשפט. 15.ואולם הטענה כי לא הוכח קיומה של פוליסת הביטוח, מוטב היה כי לא תיטען, מה עוד שטענה זו נטענה רק בסיכומים, שכן, הנתבעת הודתה מלכתחילה כבר בסעיף 3 לכתב הגנתה, כי התובע בוטח בפוליסת ביטוח תאונות אישיות ומשכך אינה רשאית לסגת עתה מהודייתה: "הנתבעת מודה כי התובע היה מבוטח אצל הנתבעת בפוליסת ביטוח תאונות אישיות, ואולם תטען, כי האירוע נשוא כתב התביעה, אינו מכוסה בפוליסה הנ"ל". היא גם לא סייגה בכתב הגנתה את טענתה זו לשנת 1993 או לזמן אחר, ומשכך הודתה כבר בשלבי המשפט המוקדמים בעצם קיומו של ביטוח לגבי התובע וכי התובע כלול בו. טענתה לאי תחולת הפוליסה, סוייגה רק בהתייחס לסוג הרכב בו נסע התובע - אופנוע, שאינו מכוסה בפוליסה, ובסעיף 1ג' לכתב הגנתה טענה: "התאונה נשוא כתב התביעה איננה נכללת בכיסוי הביטוחי בפוליסה, שכן נגרמה כתוצאה משימוש באופנוע", אך לא טענה כי התובע אינו כלול בפוליסה. נהפוך הוא מטענת ההחרגה הנ"ל שייחסה לתובע, נובע כי הוא מבוטח אצל הנתבעת בפוליסה בה מופיע חריג זה. כלומר, ההחרגה לא התייחסה לעצם קיום הביטוח, אלא רק לאי תחולתה של הפוליסה על כלי הרכב אופנוע, שעליו לא חלה הפוליסה, וגם בכך יש משום הודיה מצד הנתבעת, כי הפוליסה נשוא כתב התביעה חלה על התובע, אלא שמקרה הביטוח (התאונה) נופל לחריג הקבוע בפוליסה, כנטען בהמשך הסעיף, וכי מטעם זה האירוע אינו מבוטח. מאחר ולא נטען לא בכתב ההגנה המקורי ולא בכתב ההגנה המתוקן כי התובע אינו מבוטח, העלאת טענה זו רק בשלב הסיכומים, לא רק שהיא מהווה הרחבת חזית, אלא הנתבעת מושתקת מהעלתה משהודתה כי התובע בוטח על ידה. היא מנועה עתה לסגת מהודיתה זו, שסתמה את הגולל על כל טיעון נוגד בעניין זה וטענתה בדבר אי הרמת נטל הראיה מצד התובע כי קיימת הפוליסה החלה עליו, נדחית. 16.יתרה מכך, הנתבעת צירפה לתצהיר התמיכה לבקשתה לתיקון כתב ההגנה, את אישור הביטוח שצירף התובע לתצהירו, המהווה הוכחה כי הטבת הביטוח שקיבלה רעייתו החל משנת 1993, כוללת גם ביטוח תאונות אישיות, ורעייתו הגב' נאוה ידיד העידה כי משנת 93 ואילך היא קיבלה את הטבת הביטוח של תאונות אישיות כחלק מביטוח הרכב ואף הגישה את ת/3, אישור ממס הכנסה מיום 27.06.02 לפיו מאז 01.05.93 היא זכאית להחזר הוצאות רכב שירות לרבות ביטוח חובה. מסמך זה תומך בטענתה כי מאז 01.05.93 ואילך היא היתה מבוטחת וקיבלה את ההטבה הנטענת. ולבסוף הגב' רחל סופר, ראש צוות של הנתבעת הצהירה כי הפוליסה לתאונות אישיות מס' 0002/95-380 נמסרה למפקח על הביטוח כפוליסה סטנדרטית של החברה וזאת בתמיכה לטענת הנתבעת כי התובע היה יכול לעיין בה ולהיווכח כי אינה חלה על אופנוע. לפיכך גם מכאן עולה, כי התובע מבוטח בה. מטעם התובע הוגשה באמצעות תעודת עובד ציבור מאת גב' שרונה דנסקי - פוליסה לביטוח תאונות אישיות של הנתבע - מהדורה 94/04. לפיכך, ובהסתמך על אישור הביטוח שקיבל התובע, אני דוחה את טענת הנתבעת כי התובע לא היה מבוטח בעת התאונה. האם הפוליסה לא חלה על התאונה בשל החריג המופיע בה ביחס לאופנוע 17.לטענת הנתבעת, הפוליסה אינה חלה, מאחר והתובע רכב בעת התאונה על אופנוע, והפוליסה מחריגה אופנוע ומוציאה אותו מגדר הביטוח. לעומת זאת, טוען התובע, כי הנתבעת לא המציאה לו את הפוליסה עצמה, למרות שהיתה חייבת לעשות כן, ומשכך, היא מנועה ומושתקת מלטעון, כי הפוליסה אינה חלה על אופנוע ועל התאונה דנן. חובת המצאת הפוליסה 18.לטענת התובע הנתבעת הפרה חובתה להמציא לתובע את תנאי הביטוח בדבר כיסוי הפוליסה וסייגיה, ומשכך היא אינה רשאית עתה להסתמך על ההחרגות בשלב שלאחר אירוע התאונה. ובאשר לחובת המצאת הפוליסה - ב"כ התובע מפנה לסעיף 6 לתקנות הביטוח הקבוצתי: "מבטח ימציא לכל יחיד מקבוצת המבוטחים, באופן ישיר או באמצעות בעל הפוליסה, תעודה המפרטת את הזכויות המוקנות לו בתוקף הפוליסה וכן את הפרטים הבאים: (1) שם המבטח וזיהוי פוליסת הביטוח הקבוצתי החלה לגביו. (2) הגבלות על היקף הכיסוי וכן הנסיבות בהן יפקעו זכויותיו ע"פ הפוליסה, אם ישנן, וזכויותיו בעת פקיעה כאמור. (3) שיעור דמי הביטוח סכומם ומועדי תשלומם. (4) סכומי הביטוח או דרך חישובם לפי תקנה 4." (ההדגשות שלי א.ז.) כמו"כ כב' הנשיא שמגר מבסס טענתו על סעיף 2 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981: "2. פוליסה [תיקון: תשמ"ד] (א) נכרת חוזה ביטוח, על המבטח למסור למבוטח מסמך חתום בידי המבטח המפרט את זכויות הצדדים וחיוביהם (להלן - פוליסה), זולת אם נהוג באותו סוג ביטוח שלא להוציא פוליסה. (ב) כל עוד לא נמסרה הפוליסה לידי המבוטח יראו כמוסכמים בין הצדדים את התנאים הנהוגים באותו סוג ביטוח אצל אותו מבטח, כפי שהוגשו למפקח על הביטוח לפי סעיף 16 לחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, התשמ"א-1981, או כפי שהוגשו או שהותרו, לפי העניין, לפי סעיף 40 לחוק האמור, זולת אם הוסכם בין הצדדים על סטייה מאותם תנאים". (ההדגשות שלי - א.ז.). אין חולק, כי מידי שנה קיבל התובע מהנתבעת "אישור ביטוח", אלא שהתובע טוען, כי מעולם לא קיבל מסמך נוסף בדבר ביטוח התאונות האישיות, לרבות פוליסת הביטוח. 19.מאידך הנתבעת לא הוכיחה, כי המציאה לתובע העתק מהפוליסה, ו/או את הרשימה, על כל תנאיה וסייגיה של הפוליסה וגם במשפט היא לא הגישה כל פוליסה, וכל שהוכח בהליך שלפני היה, כי לתובע נשלח המסמך המהווה את אישור הביטוח כמסמך יחידי, ובו פורטו סוגי הביטוח השונים, כגון: ביטוח חיים, ביטוח לנכות תמידית וזמנית מתאונה בלבד, ביטוח השתלות וטיפולים מיוחדים ועוד, ולא צויינו בו תנאי תחולת הפוליסה והחרגותיה. בנוסף, באישור הביטוח נכתב (בשורה האחרונה): "אישור זה מהווה תקציר הפוליסה" (ראה נספח א' לתצהיר התובע ונספח התמיכה לתצהיר הנתבעת בבקשתה לתיקון כתב הגנתה), כך שגם ממילים אלה עולה, כי התובע קיבל מהנתבעת את אישור הביטוח, כמסמך יחיד וכתקציר של הפוליסה, שכן הנתבעת לא הוכיחה כי המציאה לתובע את הפוליסה, וגם אינה טוענת זאת. לפיכך היה עליה הנתבעת לכלול באישור זה את תנאי הביטוח המחייבים וסייגיו. 20.הכלל הוא כי על המבטח חלה החובה על פי החוק והתקנות, לפרט את הסייגים בפוליסה ולהמציא למבוטח תעודה, המפרטת את הזכויות המוקנות לו בפוליסה, לרבות הגבלות על היקף הכיסוי והנסיבות בהן יפקעו זכויותיו על פי הפוליסה, כאמור בסעיף 6 לתקנות הביטוח הקבוצתי, וכאמור בסעיף 3 לחוק חוזה ביטוח בדבר החובה להבליט את ההחרגות, כחלק מחובת תום הלב וחובת הגלוי של המבטח. מאחר והנתבעת לא פירטה באישור הביטוח שהוא המסמך היחידי ששלחה לתובע, את ההגבלות על היקף הכיסוי, לרבות את החריג של נסיעה ברכב דו גלגלי, ואת הנסיבות בהן יפקעו זכויותיו של המבוטח, לא כל שכן לא הבליטה אותן, הרי שלא מילאה את חובותיה על פי החוק. בענין חובת הגילוי של המבטחת הנובעת מעיקרון תום הלב, אמר כב' השופט שמגר: "יחסי הכוחות הבלתי שווים מצטרפים למאפיינים נוספים של חוזה הביטוח: זהו הסכם הנושא פני עתיד והצופה את הארוע הביטוחי; גיבוש זכותו של המבוטח מותנית בקרות אותו ארוע; המבוטח נתפס כבעל המידע הרב ביותר באשר לרקע העובדתי ולנסיבות מושא הביטוח. מצד שני, המבטח הוא בעל כח רב כלפי המבוטח, כי עם קרות הארוע הביטוחי נתון המבוטח לעיתים קרובות לחסדי המבטח, אשר לו שילם פרמיות טבין ותקילין. המבטח יכול עתה לגרום להתמוטטותו הכלכלית של המבוטח אם לא יקיים או ישהה התחייבותו ולא ישפהו כדי לסייע בהחזרת המצב, במידת האפשר, לקדמותו. אף מטעם נוסף זה נהוג לראות בחוזה הביטוח חוזה המחייב UBERRIMAE FIDEI, הווי אומר, לא רק שנדרש מן הצדדים שיפעלו בגילוי לב יותר מסוגי חוזים אחרים, אלא גם מקפידים איתם בכל הנוגע לדיוק ולדווקנות בניסוח הדברים וכמובן גם בכיבודם. כפי שנובע מן האמור לעיל, עקרון גילוי הלב איננו חד-צדדי. אמנם ברגיל המבוטח הוא שמתבקש למלא את הצעת הביטוח ולענות על השאלות הכלולות בה, אך תחולתה של החובה היא על שני הצדדים לחוזה כי הוא מטיל עליהם חבויות הדדיות (ראו ד' מ' ששון, שם, 44). כשם שהמבוטח לא יכול להבנות, במימוש זכותו הלכאורית, על מצג שווא של עובדות או הסתרת מידע מטריאלי לחוזה, כך לא יכול המבטח להנפיק פוליסה שלא בהתאם להצעה או להוסיף סייגים שמשליכים על היקף חבותו ללא ידיעת והסכמת המבוטח. כתב על כך פרופ' IVAMY, שם, בעמוד 121: "SIMILARY, IT IS THE DUTY OF THE INSURERS AND THEIR AGENTS TO DISCLOSE ALL MATERIAL FACTS WITHIN THEIR KNOWLEDGE, SINCE THE OBLIGATION OF GOOD FAITH APPLIES TO THEM EQUALLY WITH THE ASSURED". ראה: ע"א 4819/92 - כרמי עוזי נ' ישר מנשה, פ"ד מט(2) 749 ,עמ' 767-768. ובאשר לעיקרון תום הלב המהווה כלל יסוד בדיני החוזים, לרבות חוזה ביטוח: "בשיטתנו, אומץ ופותח עקרון גילוי הלב ההדדי, עוד לפני עיגון דוקטרינת תום הלב בחקיקה האזרחית. חובת הגילוי שנקבעה בע"א 846/70 עטיה נ' "אררט" חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד לא (2) 780, שהיה פסק הדין המנחה בסוגיה זו חייב חשיפה והבהרה בפועל מצד החברה המבטחת באותם מקרים בהם חורגת הפוליסה מההצעה המקורית: "אך אפילו בהנחה שהפוליסה עצמה מבהירה שהצורך בגיל ובוותק נהיגה חל גם על המבוטח כנהג ולא רק על נהג אחר, סבורני שהיה זה מחובת חברת הביטוח להסביר את הדבר למבוטחים ולהזהיר אותם שאינם מקבלים את הביטוח המבוקש" (שם, 781; הדגשה שלי - מ.ש.)." ראה: שם עמ' 768-769. וכן: 14. (א) עקרון גילוי הלב זכה להתיחסות מיוחדת בחוק חוזה הביטוח הן ביחס לחובה הקמה כלפי החברה המבטחת, שחסרים בידיה נתונים מדוייקים העשויים להשליך על היקף חבותה. והן ביחס למבטח, סעיף 3 קובע את החובה להבליט הגבלות לחבות המבטח: "תנאי או סייג לחבות המבטח או להיקפה יפורטו בפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו, או יציינו בה בהבלטה מיוחדת; תנאי או סייג שלא נתקיימה בהם הוראה זו, אין המבטח זכאי להסתמך עליה" (הדגשות שלי - מ.ש.). ראה: שם עמ' 770-771. בנוסף, כחלק מחובת הגלוי ותום הלב, חלה על המבטח גם חובת ההבלטת סייגי הפוליסה והחרגותיה בהתאם לסעיף 3 לחוק חוזה הביטוח, שנועדה לעגן את חובת הגילוי ותום הלב החלה על המבטחת, כפי שאמר כב' השופט שמגר: "החוק, כשלעצמו, מסתפק באמצעי טכני מינימלי לצורך מתן תקפות לסיוג חבות המבטחת. ברע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מוריאנו (טרם פורסם), התיחסתי לתוכנו של סעיף 3: "החוק מתנה הכרה בסייג לחבות בכך שתקויים הוראתו של הסעיף האמור. על פי סעיף 3 סייג החבות או התנאתה תלויים בהופעת הסיוג או ההתניה סמוך לנושא הנדון (הנושא המסווג או המותנה) או הבלטה מיוחדת שלו. סעיף 3 לחוק משתלב בתכלית הכללית של החוק שהיא ההגנה על אינטרס המבוטח. הסעיף אינו מאפשר למבטח להגניב לפוליסה תניות המסייגות את החבות. החוק מטיל נטל על המבטח כדי להעלות את ההסתברות שהמבוטח ידע את הסייגים לחבות". (ב) הסעיף אמנם אינו מטיל חובת הודעה בעל פה, אך תכליתו היא להסב את תשומת ליבו של המבוטח אל הגבלות החבות של המבטחת. הדבר ניבט מכותרתו של הסעיף, מתוכנו ומדברי ההסבר שליוו את הליך החקיקה; כאמור באלו האחרונים: "סעיף זה משלים את הסעיף הקודם ובא להגן על המבוטח בפני הגבלות נסתרות של חבות המבטח" (הצעת חוק הביטוח, תשל"ו-1975, ה"ח 1209)"." ראה: שם עמ' 770-771. הטעמים לחובת הגילוי לא רק שהם נעוצים בחובת תום הלב, אלא גם בשל השפעתם על הסיבות כלכליות, לפיהן יוכל המבוטח לכלכל ולשקול את צעדיו ומעשיו, שכן ייתכן ואילו המבוטח בענייננו מודע לכך שהפוליסה אינה חלה על אופנוע, הוא היה נמנע מנסיעה על כלי רכב זה, או נמנע בכלל מרכישתו בשל אותו סייג, שכן התובע למעשה רכשו לאחר הביטוח בשנת 94-5 (ראה עדותו בעמ' 12 ש' 32-30 לפרו') מבלי שהיה מודע כלל לסייג שבפוליסה, ובכל מקרה היה שוקל מראש באילו מצבים לקחת סיכון של נסיעה על אופנוע, מעצם היותו מודע להחרגה זו שבפוליסה, אילו היתה בידיעתו. על חובת תום הלב אמר ביהמ"ש "עקרון תום הלב הוא עקרון-על החולש על הפעלת זכויותיהם וחובותיהם ההדדיות של צדדים לחוזה. "עקרון תום-הלב קובע רמת התנהגות של אנשים הדואגים, כל אחד לאינטרס שלו עצמו. עקרון תום-הלב קובע כי השמירה על האינטרס העצמי צריכה להיות הוגנת ותוך התחשבות בציפיות מוצדקות ובהסתמכות ראויה של הצד האחר. אדם לאדם - לא זאב, ולא מלאך; אדם לאדם - אדם" (רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199, 279). על חובתה של מבטחת להעמיד את המבוטח בפני מצב דברים ברור בדבר עמדתה לגבי תביעתו, כדי שיוכל לכלכל את צעדיו, עמד המפקח על הביטוח, אשר הנחיותיו נועדו להגנת הצרכנים-המבוטחים וליצירת יתר איזון והגינות ביחסי הכוחות הבלתי שווים, בין חברות הביטוח למבוטחיהן. האיזון בין הכוחות הפועלים מושג על ידי התערבות ביחסים החוזיים שבין המבטחת והמבוטח. (ראו: בג"צ 7721/96 איגוד שמאי ביטוח בישראל נ' המפקחת על הביטוח, פ"ד נ"ה (3) 625, 632). סמכות המפקח על הביטוח לקבוע הסדרים כלליים בתחום היחסים שבין חברות הביטוח והמבוטחים, ולאו דווקא בהתייחס לתלונה מסויימת, כדי להשיג את תכלית הפיקוח, אושרה בבג"צ 7721/96 הנ"ל, מפי כב' השופט זמיר. מכאן, שמדיניות משפטית ראויה צריכה ליתן להנחייה את מלוא התוקף, כדי להבטיח ולחזק את פעולות המפקח, הנעשות לשם הגנת הצרכן. (ראו: בש"א (חיפה) 12838/02 הכשרת היישוב חברה נ' גידולי שדה נטופה (תק-מח 2002(4) 2366) מפי כב' השופט י. כהן). הנחיית המפקח על הביטוח מיום 9.12.98 בנושא חובת המבטחת להודיע למבוטח את עמדתה בנוגע לתביעתו, מבהירה כי "מבוטח או צד ג' המגיש תביעה לחברת הביטוח (להלן: "התובע") זכאי וצריך לקבל לידיו, בכתב, את מלוא עמדתה של חברת הביטוח בנוגע לכל עילות תביעתו. הסברים ארוכים ושונים שנמסרו לתובע, בשיחות טלפון רבות ארוכות ומנומקות ככל שיהיו, אינן משנות את העובדה שללא מסמך כתוב בו מוצגת עמדתה של המבטחת, התובע אינו יכול להתייעץ עם גורמים מקצועיים ולפיכך גם אינו יכול לכלכל את צעדיו". תא 3129/04 רמי חג' יחיא נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ [ (לא פורסם) 04 (7) 783], עמוד 6" ובמקרה אחר אמר כב' השופט חיים כהן: "... עצם החשיבות אשר חברת-הביטוח מייחסת להתחייבות אשר כזאת, היא הנותנת שתקפיד להתנות בפוליסה, ברחל בתך הקטנה, שיהא בהפרת ההתחייבות כדי לפטור אותה מחבותה על-פי הפוליסה. כל עוד לא הזהירה את המבוטח שזאת תהיה תוצאת הפרתו, אין המבוטח חייב לנחש ולשער לעצמו מידת החשיבות אשר חברת-הביטוח רואה לייחס להתחייבות זו. כך כבר נפסק בבית-משפט זה מפי הנשיא (אגרנט) שאימץ לעצמו את ההלכה כפי שנפסקה מפי כב' השופט י' כהן בבית-המשפט המחוזי בחיפה, לאמור: "אמנם, הוראות הפוליסה בדבר מתן הודעה על תביעה בהקדם הן בעלות חשיבות רבה בשביל המבטחים, אך כאן מכריע הטעם, שמבטחים, שהם המנסחים את פוליסת הביטוח, חייבים להבהיר למבוטחים, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, מה הם המקרים בהם תבוטל התחייבות המבטחים לפי הפוליסה" (ע"א 414/66, [2], בע' 474). וכך פסקו גם בתי-המשפט באנגליה: STONEHAM V. OCEAN, RAILWAY AND GENERAL ACCIDENT INSURANCE CO. (1887) 19 Q.B.D. 237, 239, [7]; IN RE COLEMAN'S DEPOSITORIES, LTD. AND LIFE AND HEALTH ASSURANCE ] ASSOCIATION (1907) 2 K.B. 798, 812-813, [8. ב-ע"א 411/73, [3], בע' 152, הצליחה חברת-הביטוח להיבנות מאי - מתן הודעת מידית על קרות התאונה, באשר שם הותנה בפוליסה מפורשות שכל "פעולה שיש לעשותה על-ידי המבוטח או מטעמו יהיו תנאים קודמים לכל אחריות של החברה לתשלום כלשהו לפי פוליסה זו" - תניה החסרה בפוליסה שלפנינו. ברם, כשלעצמי מסופקני אם תניה גורפת העושה כל מחדלי המבוטח, יהיו פעוטים ושוליים אשר יהיו, הפרות יסודיות הגוררות ביטול הפוליסה, היה בה אמנם כדי "להבהיר למבוטח, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים", שאי-מתן הודעה במועדה הוא שיביא לביטול הפוליסה. כיום, לפי הוראות סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, אין לתניה גורפת אשר כזאת תוקף, "אלא אם היתה סבירה בעת כריתת החוזה" - ובפוליסת ביטוח המוכתבת למבוטח על-ידי המבטחים, אינה נודעת לכאורה שום סבירות לתניה גורפת אשר כזאת. ראה: ע"א 185/75 דוד אוחיון נ' משה חיון פדי לא (3) 820, עמוד 827. באותו מקרה אמר כב' השופט זוסמן: 2. ומה יהא הדין, אם המבטח קבע ברורות את חובת המבוטח להודיע לו "מיד" על התאונה, אך לא הוסיף אם קביעה זו בחינת תנאי מוקדם היא או לא? אם ישנן בפוליסה חובות אחרות המוטלות על המבוטח ואליהם נצמדה קביעה מפורשת שאי-מילויין יפטור את החברה, ואילו לגבי חובת ההודעה לא נאמר דבר, כי אז יש מקום לפרשנות, שחובת ההודעה לא היתה בעיני המבטח, שניסח את המסמך, בעלת חשיבות מספקת להצמיד גם אליה את התנאי האמור. דעתו היתה נתונה על הצורך לקבוע מהותה של התניה מהי, ואם עשה כן לגבי מקצת הענינים ולא לגבי אחרים, מותר להסיק, בחינת ARGUMENTO A CONTRARIO שהאחרים היו בעלי חשיבות נחותה או פחותה, והפרת חובת המבוטח לגביהם רק תגרור אחריה חבות בפיצויים. זהו הכלל שנתאמץ על-ידי בית-משפט זה ב-ע"א 414/66, [2], בע' 474, בעקבות פרשת, [.STONEHAM (1887) [7 3. בענין דנן נקבעה חובת ההודעה בסעיף 4 "לתנאים כלליים" בצורה ברורה ומובנת לכל מי שטורח לעיין במסמך. התנאים הכלליים מודפסים באותיות גדולות יותר מתיאור התחייבות החברה. אבל חלק זה, בו תוארה התחייבות המבטח, מתחלק לשני פרקים א ו-ב. פרק א דן בנזק לרכוש ולפיו "הסיכונים המכוסים" הם "כל אבדן או נזק לפי חוזה (דהיינו, חוזה הקבלנות) ולחומרים שבשימוש", "בכפיפות ל..... תנאים הכלליים שבפוליסה", לרבות כמובן סעיף 4 הנ"ל; ולגבי פרק א נעשתה אמנם חובת ההודעה תנאי מוקדם לחבות החברה. בנזק אחר דן פרק ב. שם נאמר כי החברה תפצה את המבוטח "בקשר לתביעות הנובעות מהחוזה המבוטח לפי פרק א'". ודוק, ההפניה לפרק א מתייחסת לחוזה הקבלנות בלבד ותו לא. הפניה באה רק לשם תיאור הסיכון המבוטח (זה שדובר בו בפרק א), ואין הוא מפנה אותך לכל הסייגים והתנאים שנקבעו בפרק א. על כרחך אתה אומר, שמסכת העובדות בענין דנן דומה לזו שנדונה ב- ע"א 414/66, [2], הנ"ל והמבוטח זוכה. מה היה דין התניה שבסעיף 4 אלמלא היה מקום לפרשנות זו, מ"היפוכו של דבר", אינו צריך להכרעה כאן." ראה: ע"א 185/75 דוד אוחיון נ' משה חיון לא (3) 820, עמוד 830. 21.אמנם הנתבעת ביצעה ביטוח קולקטיבי ורב היקף של עובדי מדינה, אולם מנגד עומדים גם האינטרסים של כל אחד מהמבוטחים, שמודעותם לתנאי הפוליסה מחוייבת המציאות וגם היא אבן יסוד בהתקשרות שבין הצדדים בהתנהגות המבוטח ובמחוייבות לפוליסה. וכך אמר כב' השופט שמגר: "לא יתכן שכל מעיניה של חברת הביטוח, או הסוכן הפועל בשמה, יוקדשו להגדלת היקף המבוטחים המתקשרים עימם, קביעת גובה הפרמיה וגביתה, צמצום חבויותיה במסמך החוזי ונסיונות להשתחרר מעול קיומן, משאלו התגבשו עקב התרחשות הארוע הביטוחי. בע"א 188/84 "צור" חברה לביטוח בע"מ נ' חדד, פ"ד מ (1) 3, פסקתי בהקשר דומה: "הדוקטרינה האומרת שפוליסות ביטוח הן חוזים מסוג UBERRIMAE FIDAE הדורשים מן המבוטח גילוי מלא, באה להגן על מבטחים מפני העלמת עובדות, שלא יכולות להיות ידועות להם ממקורותיהם. אך הוראותיו של חוק החוזים (חלק כללי) הן דו-צדדיות, והן דורשות תום לב במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה (סעיף 12), הימנעות מהטעיה, כפי שהיא מוגדרת בסעיף 15, ותום לב בביצוע החוזה (סעיף 39) משני הצדדים; וחברת הביטוח אינה יכולה לנהוג בדרך של ימין מקרבת, קרי כורתת חוזה וגובה פרמיה, ושמאל דוחה, קרי, כוללת בפוליסה תנאים המרוקנים אותה מראש מתוכנה וממטרתה הגלויה" (שם, בעמוד 15, הדגשות במקור; ראה גם ע"א 130/80 ביטון נ' "חלמיש" חברה עירונית לשיקום הדיור בתל-אביב-יפו, פ"ד לו (2) 706, בעמוד 712). סיכומה של נקודה זו, חברת הביטוח המבקשת לסייג את גבולות חבותה, מחובתה להבטיח שהמבוטח אכן יוכל להיות מודע לסייגים אלו. בין היתר אמור הדבר במקרים בהם מדובר בתנאים המחייבים את המבוטח לעשיית מעשה, כגון התקנת אמצעי מיגון כלשהו. אין די להתנות את חבות החברה במקום שיגרתי כלשהו שבפוליסת הביטוח בין "האותיות הקטנות" הרגילות." (ההדגשות שלי - א.ז.) ראה: ע"א 4819/92 - כרמי עוזי נ' ישר מנשה . פ"ד מט(2) 749 ,עמ' 771-772. וכן: "הזכרנו ושבנו והזכרנו כי חוזה הביטוח מפגיש צדדים שאינם שווים בכוחותיהם ומטרתו של החוזה אינה מכירת מימכר במובנו הרגיל. בקביעת ההתיחסות השיפוטית לחוזה הביטוח יש להביא בחשבון שיקולי המדיניות המיוחדים לתחום זה, ואליהם כוונו הדברים בע"א 1845/90 שצוטטו לעיל. עמד על כך ד"ר פ' גולדשטיין, במאמרו הנ"ל, בעמוד 365: "יש לזכור, כי ביטוח אינו "מימכר" ככל מימכר; אין המדובר בדבר מוחשי (המימכר הוא - "סיכון") ולקונה (המבוטח) אין הבנה ראשונית לגבי טיבו. ניתן לטעון, על כן, כי על המוכר (מבטח) מוטלת חובת הסבר מפורטת של המימכר יותר מבכל עיסקת מכר רגילה. כך ניתן לומר, כי מוטלת על המבטח חובת פירוט והסבר מראש של היקף "הסיכון" בשלב המשא ומתן, היינו בעת הגשת "כתב ההצעה" או הזמנתו בעל פה של הביטוח. הנה, כיום נודע למבוטח רק בדיעבד - לאחר שחתם על כתב ההצעה (הפוליסה אינה חתומה ע"י המבוטח) - מה הם החריגים ל"כיסוי" שניתן לו. כלומר, בכתב ההצעה לא ברור למעשה היקף "הסיכון", שכן מוגבל הוא לאחר מכן בפוליסה ע"י חריגים ותנאים שונים שאינם מוזכרים בכתב ההצעה. האם ניתן לומר, כי בנסיבות כאלה, יודע המבוטח מהו המימכר הנמכר לו? האם נוכל לומר, כי מכח עקרון "תום הלב" מוטלת על המבטח החובה להסביר למבוטח (למשל, ע"י פירוט מתאים בכתב ההצעה) מהו היקף "הסיכון" הנמכר לו?" (הדגשה שלי - מ'ש')." ראה: ע"א 4819/92 - כרמי עוזי נ' ישר מנשה . פ"ד מט(2) 749 ,עמ' 773-774. בענייננו לא הומצאה הפוליסה למבוטח, ובאישור הביטוח שנשלח לתובע לא הופיעה ההחרגה של אי תחולת הביטוח על אופנוע, כך שהמבוטח לא ידע תנאי זה, שהתגלה לו רק לאחר התאונה בעת הגשת התביעה. על כך אמר כב' השופט שמגר: "קל וחומר כבמקרה שלפנינו, כאשר לא היתה כלל הצעה, עריכת הפוליסה לוקה בחסרים רבים, המבוטח לא הוחתם עליה וזו לא נמצאה בידיו אלא עד לאחר התרחשות הארוע הביטוחי, והסייג הובלע בין האותיות הקטנות במעורב עם נושאים אחרים וללא הבלטה כלשהי 16. לאור הנסיבות המיוחדות המאפינות את ההתקשרות בחוזה הביטוח, אין מנוס מקביעת אמות מידה בסיסיות שרק בהתקימן תוכל החברה המבטחת להשען על סייגים לחבותה כפי שנקבעו בפוליסה. אם לא דאגה קודם לכן לוודא שהמבוטח היה ער לסייגים שנקבעו על ידה, לא תוכל מאוחר יותר, שעה שהמבוטח יטען לזכותו החוזית, להתנער מחובת השיפוי. חברה מבטחת המסייגת את גבולות חבותה, פועלת בכך באופן לגיטימי, אולם היא גם נוטלת על עצמה, יחד עם זאת, אחריות אקטיבית בדמות חובת הגילוי והוידוא. חברת הביטוח חייבת להסב את תשומת ליבו של המבוטח לתנאי הפוליסה בצורה שתהא מובנת וברורה לו, ולוודא את ערנותו לכך שתוקפה חל רק בהתקיים אותם תנאים, וכי במקרים בהם לא התקיימו לא יוכל ליהנות מגיבוש זכותו לשיפוי. פרופ' א' פרוקצ'יה במאמרו: :READABLE INSURANCE POLICIES" JUDICIAL REGULATION AND." (ההדגשה שלי - א.ז.). ראה: ע"א 4819/92 - כרמי עוזי נ' ישר מנשה, פ"ד מט(2) 749 ,עמ' 773-774. המצאת הפוליסה למבוטח ועצם הפקדתה במשרד החשב הכללי, הנתבעת או המפקח על עסקי הביטוח." 22.הנתבעת טוענת, כי יש לייחס לתובע ידיעה קונסטרוקטיבית לתנאי הפוליסה וסייגיה, מאחר ובפיסקה האחרונה בסיפא לאישור הביטוח צויין: "כל האמור לעיל הינו בגדר תמצית הפוליסות, התנאים המלאים המחייבים מצויים בפוליסות המצויות במשרדי החשב הכללי ובמשרד החברה". לפיכך, היה על התובע לפנות לחשב הכללי, או לנתבעת, כדי לקבל את הפוליסה, ולהיווכח בתנאיה, ומכל מקום מאחר והוא הופנה לפוליסה, יש להתייחס אליו, כמי שידע את תוכנה, ובכלל זה, כי היא איננה חלה על רכב דו גלגלי, דהיינו, אופנוע. 23.עוד טוענת הנתבעת, כי מדובר בהטבה שניתנה לעובדי המדינה על ידי המעביד במסגרת ביטוח קיבוצי שעורכת הנתבעת לעובדי המדינה, והמו"מ לגבי תנאי פוליסת הביטוח נערך בין נציבות שירות המדינה, לבין הנתבעת. כלומר, המוטב (עובדי המדינה ובני משפחותיהם), אינם חלק מהמו"מ וכריתת החוזה, אלא הם המוטבים בלבד. בנסיבות אלה, מאחר ונציבות שירות המדינה היא שנשאה ונתנה לגבי תנאי הפוליסה, היה על התובע להפנות טענותיו אליה, ולא לנתבעת, משום שהתובע ורעייתו הסכימו שנציבות שירות המדינה ינהלו עבורם את המו"מ, לגבי תנאי הפוליסה, והנציבות הינה בבחינת שלוחתם. טענה זו הועלתה במפתיע רק בשלב הסיכומים. ולפיכך, היא מהווה משום הרחבת חזית, אך על פניה היא אינה רלוונטית, שכן חוזה הביטוח על תנאיו הרי נערך וקיים, ובפועל קיימת גם פוליסה, לפיה הנתבעת המבטחת, ועל כך אין חולק, לפיכך, יש לבחון, האם אכן עמדה המבטחת בתנאי חוק חוזה הביטוח, דהיינו, בהמצאת תמצית פוליסת הביטוח והסייגים שבה למבוטח, ואין כל רלבנטיות לכך שהמוטבים אינם חלק מהמו"מ, שהרי המוטבים הינם עובדי המדינה ובני זוגם, ולא נציבות שירות המדינה. לפיכך אני דוחה טענה זו של הנתבעת. מאחר והתובע ורעייתו כפרו, כי קיבלו את הפוליסה ו/או את הרשימה ולמעשה אין חולק על כך שהפוליסה ו/או הרשימה הומצאו להם, והם הודו, כי קיבלו רק את טופס אישור הביטוח, ומאחר ועל הנתבעת חלה החובה לפרט בפני המבוטח את החריג בדבר הנסיעה ברכב דו גלגלי, הרי שהיה עליה לפרט את החריג באישור הביטוח ששלחה, כדי שאותו חריג (ו/או כל חריג אחר) יהיה מונח לנגד עיני המבוטח, והעובדה, כי החריג צויין בתנאי הפוליסה, שלא הומצאו למבוטח, אינה מעלה בענייננו, שכן החובה היא להביא לידיעת המבוטח את זכויותיו על פי הפוליסה, את ההגבלות על היקף הכיסוי, ואת הנסיבות בהן הופקעו זכויותיו על פי הפוליסה. משלא עשתה זאת הנתבעת, הרי שהיא לא עמדה בנטל הנדרש ממנה. 24.גם הפניית הנתבעת לפוליסה שהופקדה במשרדי החשב הכללי או במשרדי החברה, אינה פוטרת את הנתבעת מחובת המצאת התנאים למבוטח, אחרת החובה לעשות כן תיהפך לכלי ריק, בבחינת הפניית המבוטח למקום אחר, והרי זאת לא היתה כוונת המחוקק, שהטילה חובה זו על המבטחת, כדי להגן על זכויות המבוטח. סעיף 2 בחוק חוזה ביטוח, מחייב את המבטחת לעשות כן, והפסיקה הוסיפה, כי עליה לוודא זאת (כפי שצוטט לעיל). לפיכך, המבטחת אינה רשאית לפטור עצמה מחובה זו, של וידוא המצאת תנאי הפוליסה וסייגיה למבוטחים ולהסתפק בהפנייתם למשרדיה או למשרדי החשב הכללי. נהפוך הוא מוטלת עליה החובה להמציא את הפוליסות למבוטחים, ואין בהפנייתם למקום אחר כדי לפטרם מחובתם זו. 25.הנתבעת טוענת, כי היא הפקידה את הפוליסה אצל המפקח על הביטוח, ופעולה זו מייתרת את חובתה למסור את הפוליסה לידי התובע, לאור האמור בסעיף 2(ב) לחוק חוזה הביטוח. מאידך טוען התובע, כי הכלל הוא שעל המבטח למסור את הפוליסה למבוטח, ורק כחריג הוא יכול להפקידה אצל המפקח לתקופת ביניים, כל עוד שלא נמסרה הפוליסה למבוטח. זאת ועוד, הפניית המבוטח למשרדי החברה או למשרד החשב הכללי, הינה בניגוד לסעיף 2 לחוק, המאפשר למבטח להפקיד את הפוליסה רק אצל המפקח, שכן בכך ביקש המחוקק למנוע, כי בתקופה הזמנית בטרם ימסור המבטח את הפוליסה למבוטח, יקבע המבטח לפי ראות עיניו, תנאים בפוליסות שהופקדו להן במקומות אחרים, שאינם המפקח על הביטוח, והדבר יגרום לחוסר וודאות אצל המבוטח, באשר למקום המדוייק אליו יוכל לפנות, אם ברצונו לעיין בפוליסה בתקופת הביניים, עד שתימסר לידיו. עוד טוענת הנתבעת, כי חובת מסירת הפוליסה למבוטח, לפי סעיף 2(א) לחוק חוזה הביטוח, חלה על כל סוגי הביטוח בהם נהוג להוציא פוליסה, ובענייננו, לא רק שנהוג להוציא פוליסה, אלא שהפוליסה הוצאה, שהרי היא צורפה לתעודת עובד הציבור מאת הגב' דונסקי - ת/1. סעיף 2(א) לחוק אינו קובע תחולתו על ביטוחים שנהוג למסור למבוטח, אלא על סוגי ביטוחים שנהוג להוציא בהם פוליסות. לפיכך, אי המצאת הפוליסה לידי התובע עד מועד מקרה הביטוח, מונעת מהנתבעת להפנות ולהסתמך על הסייגים הקבועים בה. 26.לטענת התובע, סעיף 2(ב) לחוק, המתייחס להפקדת הפוליסה אצל המפקח, קובע הסדר זמני לכלל חובת ההמצאה, הקבוע בסעיף 2(א) לחוק, כתקופת הביניים בפרק הזמן שבין כריתת הסכם הביטוח לבין מסירת הפוליסה למבוטח על פי חובת המסירה שבסעיף 2(א). דהיינו, באם אירוע הביטוח התרחש בתקופת הביניים, והפוליסה הופקדה אצל המפקח, יראו בכך כאילו הופקדו התנאים הנהוגים באותו סוג ביטוח אצל אותו מבטח, על אף שהפוליסה לא נמסרה למבוטח בתקופת הביניים, דהיינו, מדובר בחריג זמני לכלל המחייב את המבטח למסור את הפוליסה למבוטח. לטענתו מקום בו אירע מקרה הביטוח לאחר חלוף תקופת הביניים, והמבטחת לא מסרה עדיין את הפוליסה לפי סעיף 2(א), לא תוכל המבטחת לייחס למבוטח ידיעה קונסטרוקטיבית, מאחר והיה עליה למסור למבוטח את הפוליסה, כדי שידע את זכויותיו וחובותיו על פיה. עוד טוען התובע, כי אין לקבל את טענת הנתבעת, לפיה, הנוהג בביטוחי חיים נכות ותאונה, הוא שלא למסור את הפוליסה. 27.באשר לנוהג בביטוחי תאונה, סבורני, כי הדין עם התובע, הן משום שלא הונחה תשתית ראייתית כלשהי לנוהג הקיים בביטוחי חיים נכות ותאונה, ולא הוכח כי לא נהוג למסור למבוטח פוליסות כאלה. כמו כן, הנתבעת עצמה הפנתה לסעיף 2(א) לחוק, בו קיימת לגביה חובת מסירת הפוליסה למבוטח. לחלופין, היה עליה למסור לתובע תעודה למבוטח, הכוללת את סייגי הפוליסה, גם אם לא מסרה את הפוליסה עצמה, אולם בענייננו גם הרשימה לא נמסרה למבוטח. גם באמור בסעיף 2(ב) לחוק חוזה הביטוח אין כדי לפטור את הנתבעת מחובתה כמבטחת להמציא למבוטח את פוליסת הביטוח על מנת שהמבוטח ידע בגין איזה סיכונים הוא מבוטח ובאילו תנאים תפקע חבותה של חברת הביטוח. לעניין זה אין נפקא מינה אם המדובר בביטוח קבוצתי כמו במקרה דנן או ביטוח אינדיווידואלי. יתרונו של ביטוח קולקטיבי הוא בהיקף המבוטחים הרחב מול המחיר האטרקטיבי בו הוא מוצע. ב"כ הנתבעת הבדיל בין החובה בהמצאת פוליסות מסוגים שונים למבוטחים. אולם אין כל הוראה בדין אשר פוטרת את המבטח מהמצאת פוליסת הביטוח דנן למבוטחיה, ו/או תעודה המפרטת את היקף הכיסוי הביטוחי ואת נסיבות ותנאי פקיעת זכויות המבוטח. סעיף 2(ב) לחוק לא נועד לשם מתן פטור גורף לחברת הביטוח מחובתה להמצאת הפוליסה למבוטח. אמנם הגב' שרון דונסקי, מנהלת מחלקת הבריאות במשרד האוצר - אגף שוק ההון, ביטוח וחיסכון ציינה במכתבה מיום 21.05.00 "ביטוח תאונות אישיות ע"י סהר חברה לביטוח בע"מ", כי: "...פניות מתקבלות אצל המפקח על הביטוח בנוגע לשאלת חובת מסירת העתק הפוליסה ביטוח קבוצתי, נענות באופן המחייב את המבטח למסור העתק הפוליסה, לפי דרישת המבוטח ועל חשבונו." אין בכך כדי לפטור את הנתבעת מלהמציא ללקוחותיה ככל שיהיו רבים במספר את הפוליסה, שהיא המסמך היחיד היכול ללמד את המבוטח על זכויותיו. גם המסמך ת/2 מיום 24.03.02 מאת הגב' ציפי סמט, המפקחת על הביטוח, שנועד לרענן נהלים קודמים, ובו ניתנו למבטחים הוראות בדבר הגילוי הנאות מלמד על חובת הנתבעת להמציא למבוטח את הפוליסה דנן בתוך 30 יום: "גילוי נאות בביטוח בריאות קבוצתי ... מבטח ימציא לכל יחיד מקבוצת המבוטחים, תוך שלושים ימים מיום תחילת תקופת הביטוח...: פוליסת ביטוח פירוט המידע הכלול בחוזר.... ..." 28.זאת ועוד, אני מקבלת טענת התובע כי הפקדת הפוליסה אצל המפקח נועדה לתקופת ביניים, וכי אין בעצם ההפקדה אצל המפקח, כדי לפטור את המבטח מהמצאת הפוליסה לידי המבוטח. הפקדת הפוליסה אצל המפקד על הביטוח, כגורם מקצועי מובהק, נועדה ליתן לציבור כתובת אחת מוסמכת ומוכרת לקבלת הפוליסה (כדי למנוע חוסר ודאות בהפקדתה אצל גורמים אחרים) אך זאת רק לתקופת ביניים זמנית בלבד וקצרה יחסית, שהיא אותה תקופת סבירה הנדרשת להתארגנות פנימית של המבטחת לצורך המצאת הפוליסה למבוטחיה. ברי כי הפקדה זו לצורך תקופת הביניים לא נועדה כלל וכלל כדי לפטור את המבטחת מחובתה להמצאת ולגלוי תנאי הפוליסה למבוטח. חובה זו נותרה בעינה ובמלוא עוצמתה, שכן מן הראוי, ההוגן והנכון הוא שכל מבוטח יקבל תוך פרק זמן סביר וקצר את פוליסת הביטוח בעניינו, בסמוך לאחר כריתת חוזה הביטוח עם המבטח ובמהירות הראויה. לפיכך מבטח המשתהה או מתמהמה בשליחת הפוליסה למבוטח מעבר לזמן סביר בנסיבות המקרה, יהיה מנוע מלהסתמך על תנאים מגבילים הכלולים בה. בענייננו, מאחר ומדובר במספר גדול של מבוטחים, איני סבורה, כי תקופת הביניים עולה על 30 יום כפי שצויין לעיל בת/2, אלא בפרק זמן זה ניתן היה בהחלט לשלוח לכל המבוטחים פוליסה. בענין זה הביע כב' השופט שמגר דעתו ביחס לסעיף 2(ב) לחוק, ומדבריו משתמעת הביקורת בענין ההפקדה, נוכח חשיבות חובת המצאת הפוליסה למבוטח: "סעיף 9(א) לחוק חוזה הביטוח קובע שתקופת הביטוח, באין הסכם אחר, מתחילה עם כריתת החוזה. לפי סעיף 2 לחוק, המבטח חייב למסור את הפוליסה, וכל עוד לא עשה כן יחולו הוראות חוזה הביטוח שהופקד ביד המפקח על הביטוח לפי סעיף 16 ו- 40 לחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: חוק הפיקוח). הפרקטיקה הנוהגת היא שהפוליסה מגיעה למבוטח פרק זמן ארוך באופן יחסי לאחר שהוא ביקש לבטח עצמו או רכושו, ויתכן שרק אז יכול היה להיות ער לכל הסייגים שנכתבו על ידי החברה המבטחת (ראו מאמרו הנ"ל של פרופ' א' פרוקצ'יה בעמודים 103 ,87). באותו פרק זמן הפוליסה נחשבת "בתוקף" לפי הוראות החוק וכמובן מבחינתם של המבוטח, של יתר הרשויות וכן מנקודת ראותה של החברה המבטחת. אך פער הזמנים שעלול להווצר בין לימוד המבוטח על היקף "כיסוי הפוליסה" לפי הכתוב בה לבין ידיעתו של המבטח יכול להיות מהותי ובעל השלכות קריטיות לגבי מימוש זכותו של המבוטח." ראה: ע"א 4819/92 - כרמי עוזי נ' ישר מנשה . פ"ד מט(2) 749 ,עמ' 775-776. וכן: "חברת הביטוח לא תוכל להתנער מחבותה החוזית כל עוד לא הבהירה למבוטח מהות הסייגים לחבותה זו, ואם סייגים אלו חבויים אי-שם בין שורותיה הצפופות של הפוליסה שהוגשה למפקח על הבטוח מבלי שהובאו לידיעת המבוטח, הרי נוצר פער בין הידוע למבטח לבין הידוע למבוטח היכול להכשיל את זה האחרון. מה יהיה הדין אם הרכב ייגנב בין תחילת הביטוח ותשלום הפרמיה לבין הגעת הפוליסה לראשונה לידי המבוטח. האם יחולו אז התנאים שהוכללו בפוליסה שהוגשה למפקח על הביטוח, הא ותו לא? נראה לכאורה שהאמור בסעיף 2(ב) לחוק אינו מתישב עם האמור בסעיף 3 שבו והענין ראוי לתשומת ליבו של המחוקק." ראה: ע"א 4819/92 - כרמי עוזי נ' ישר מנשה . פ"ד מט(2) 749 ,עמ' 775-776. בענייננו הפוליסה לא הומצא למבוטח במשך כשנתיים, מאז 1993. אין ספק, כי ניתן ונדרש היה להמציאה למבוטחים במשך תקופה קצרה, אך בוודאי ובוודאי שניתן היה להמציא לפני מועד התאונה, ולא היתה הצדקה לעיכוב כה גדול. למעשה מדובר כאן במחדל מטעם המבטחת. לפיכך מנועה הנתבעת להסתמך על כל הסייגים שבפוליסה, שלא הובאו לידיעת המבוטח. בענין אחר נפסק ממש לאחרונה: "העובדה שהפוליסה עצמה לא הייתה מצויה בידי התובעת עד קרות האירוע הביטוחי, מהווה כשלעצמה הפרה של סעיף 2(א) לחוק ומונעת את הישענותה של חברת הביטוח על הסייגים המופיעים בה." ראה: ת.א. 28474/00+96184+96191 (בימ"ש שלום תל אביב יפו) פרי ירוחם חב' לרכב בע"מ נ. המגן חב' לביטוח בע"מ מיום 3.9.03 (הוצאת נבו). כך גם נפסק ממש לאחרונה בע"א 1021/01 (מחוזי ת"א-יפו) (פורסם בתקדין), שם קיבל ביהמ"ש את תביעת המבוטח בקבעו כי התנאים המחריגים, המסייגים כיסוי לגניבה, פריצה ו-"גניבה, שלא על ידי פריצה" לא נוסחו בבהירות ולא הובלטו, כמתחייב מסעיף 3 לחוק חוזה הביטוח, והתובע לא קיבל לידיו את נוסח הפוליסה ולא ידע כלל על סייג בדבר "גניבה שלא על ידי פריצה". גם ערעור המבטחת נדחה ביום 16.3.03, וגם באותו מקרה הסתמכה המבטחת על הפקדת הפוליסה אצל המפקח על הביטוח לפי סעיף 2(ב) לחוק. טענה זו נדחית וביהמ"ש המחוזי קבע כי: "אי מסירת הפוליסה למשיב 1 מהווה הפרה של ההוראה הקבועה בסעיף 2(א) ו- (ב) לחוק: ... המערערת מנסה להיתלות בהוראה הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק, אך זו אינדה יכולה לייתר את הוראת סעיף קטן א. משנקבע כי משיב 1 לא קיבל לידיו את נוסח הפוליסה, עובר הנטל למערערת להראות כי המשיב היה מודע לאמור בפוליסה. המערערת לא הצליחה להרים נטל זה." ראה: ע"א (תל-אביב-יפו) 1021/01 - אריה נ' דזורייאב שמחה ואח' . תק-מח 2003(1), 9131 ,עמ' 9132. 29.במאמרה "תום לב במשא ומתן לכריתת חוזה" עיוני משפט (התשל"ז) 608, בחנה ד"ר ד' פלפל את תחולת סעיף 12 לחוק החוזים על חובת הגילוי שחלה על מבטחים בחוזה הביטוח, טרם נחקק חוק חוזה הביטוח. בתשובתה לשאלה מה דין חובת הגילוי שחלה על מבטחים היא כותבת: "נראה לנו, כי התשובה תהיה דומה לזו אותה נתנו בהקשר לחבויות המוכר בדיני המכר. גם כאן כמו שם אין מלוא חבויות המבטח קבועות בחוק הביטוח; ולכן הדרך הנכונה תהיה גם כאן פניה לעקרונות הכלליים של דיני החוזים, ובעקבות הפניה זו הטלת חובות של הבהרה, יעוץ וגילוי פרטים על מבטחים. מן הראוי גם לציין כי בדיני ביטוח רבים מאוד הנוהגים שהשתרשו במשך השנים...נראה לנו שלאור התשתית החדשה של חוקי החוזים, דהיינו הכנסת עקרון תום לב ודרך מקובלת, נחוץ יהיה לבדוק נוהגים, שנוצרו על סמך הדין הקודם, באמות המידה החדשות שהקנה לנו החוק." (ההדגשה שלי - א.ז.). ראה: שם, בעמודים 616-617. גם הפסיקה שקדמה לחקיקת חוק חוזה הביטוח ראתה, על פי רוב, את המבוטח כפגיע יותר מהמבטח, ומשום כך נזקקה לפרשנות שהגנה על זכויות המבוטח מול סעיפים בחוזה שסייגו את חבותה של החברה המבטחת. פסיקה זו נשענה על נימוקים וכלים פרשניים של סבירות התניה על פי סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (ע"א 185/75 הנ"ל (פרשת אוחיון), שם בעמוד 827), במיוחד על מבחני תום הלב, כפי שפותחו בידי בית המשפט (ע"א 846/76 עטיה נ' "אררט" חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד לא (2) 780, 782; ע"א 682/82 בן אריה נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לז (3) 589, 602; ע"א 420/83 אשור נ' "מגדל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מד(2) 627, 650. התוצאה המצטברת של הלך רוח זה היא הרחבת היקף חבותה של החברה המבטחת ביחסיה עם המבוטח, תוך עיגון חובת תום הלב בהם. חוק חוזה הביטוח עיגן בחקיקה תפיסות שכבר עמדו לנגד עיני בתי המשפט זמן רב קודם לכן. פרופ' א' ידין, הביע דעתו כי בענין זה "צועדים מחוקק ושופט יד ביד באותו כיוון ובאותה גישה" (פרופ' א' ידין, שם, 20). בהסבריו לתכליתו של החוק, הוא כותב: "חוק חוזה הביטוח, נמנה עם החוקים שבהם מדינת סעד מודרנית באה לעזרת "האיש הקטן", מעין חוק להגנת הצרכן בין שאר החוקים בעלי מגמה זו, כמו חוק הגנת הצרכן, התשמ"א - 1981 ורבים אחרים. מגמתו הכללית של החוק היא לשמור על המבוטח בפני הכוח העדיף של המבטח ובפני הפעלה וניצול של עמדתו העדיפה. בלשון אחר: החוק בא לתקן, ולו במעט, את חוסר השוויון בין הצדדים לחוזה הביטוח." ראה: שם, בעמוד 18. ככל חוק שנועד להגן על זכויות, ובמקרה זה הגנה על זכויות הצרכן המבוטח, הוא נושא סממן מעין-פטרנליסטי הפוגע בהיקף חופש ההתקשרות החוזית (מאמרה של פרופ' נ' כהן "צורת החוזה" הפרקליט לח (תשמ"ט) 383, בעמוד 393). בחוק כלולות 18 הוראות קוגנטיות החלות על כל חוזה ביטוח, שנועדו לקבוע אמת מידה מינימלית לאופיו ו-28 הוראות נוספות שעליהן ניתן להתנות רק לטובת המבוטח או המוטב. מבוטח הרוצה להתנער מזכויות המוענקות לו ולעצב את חוזה הביטוח באופן הגורע מהיקפן של הזכויות, ואלו באות בגדר ההוראות הדיספוזיטיבית שבחוק, יוכל לעשות זאת אם יגלה רצונו לכך. 30.אשר על כן ולאור האמור לעיל לעיל אני קובעת כי בתעודת 'אישור הביטוח' שהנפיקה הנתבעת לתובע, ללא פירוט ההגבלות וההחרגות הכלולות בפוליסה, הפרה הנתבעת חובותיה עפ"י חוק חוזה הביטוח ואינה יכולה להסתמך על אותן החרגות וסייגים. 31.ביחס לטענות השונות באשר להוצאתן של פוליסות שונות מטעם הנתבעת בענין התאונות האישיות (ו/או הרשימות של אותן פוליסות), ולסוגיות העולות מכך, אינני רואה צורך להידרש בהרחבה, לאור העובדה כי אף אחת מהפוליסות או מהרשימות לא הומצאו לתובע. מאידך, נוכח העובדה כי מעדות של הגב' דונסקי ומהפוליסות של הנתבעת שהוגשו במהלך המשפט, עולה כי הנתבעת הוציאה ככל הנראה לפחות שתי פוליסות, אלא שעל אף אחת מהן לא צויין תאריך הוצאתה, ולפיכך לא ניתן לדעת לאיזו שנה כל אחת מהן מתייחסת, והאם אכן ת/1 מתייחסת לשנת 93' והפוליסה שצורפה לתעודת עובד הציבור מאת גב' דונסקי מתייחסת לשנת 94'. כמו"כ לא ראיתי לנכון להרחיב בשאלה האם "ההרחבות המיוחדות" בפוליסה האחרונה שלעיל מרחיבות את הסייג של נהיגה ברכב די גלגלי שהוצא כביכול מפוליסה קודמת ובכך למעשה הסייג בוטל (והכל בתנאי שהסייג פורט במפורש ברשימה). כמו"כ לא ראיתי צורך לדון בשאלה האם העדר פירוטו ברשימה מונע את ביטול הסייג ואת תחולת הפוליסה על אופנוע, כל אלה מאותו טעם, שהנתבעת לא שלחה לתובעת לא את הפוליסות ולא את הרשימות, אלא רק את אישור הביטוח, שממילא לא הזכיר סייגים ושינוים אלה, כפי שכבר הבהרתי עד כה לעיל. עם זאת למען הסר ספק, אבהיר כי אני מקבלת בענין זה את כל טענות ב"כ התובע כפי שהובאו בסעיפים 112-89 בפרק ד' ובסעיפים 123-119 בפרק סיכום נושא החבות לסיכומיו. הנזק ותקבולי הביטוח 32.אי הכושר של התובע לטענת הנתבעת אין לבסס את חישוב הנזק על בסיס הפוליסה שנזכרה בכתב התביעה, מאחר ומדובר בפוליסה של שנת 96, בעוד הפוליסה שביקשה הנתבעת להגיש באמצעות הגב' רחל פופר היא הפוליסה משנת '95 הרלבנטית לענייננו. ואולם הגב' פופר לא התייצבה לישיבת ההוכחות (מאחר ובחרה להשתתף בטיול), לפיכך מאחר ולא ניתנה לתובע הזדמנות לחקרה נגדית, אזי תצהירה של הגב' פופר על נספחיו, אינם מהווים ראיה במשפט (ראה החלטתי בעמ' 15 לפרו). 33.בפרק א' (פרק ההגדרות) שבפוליסת הביטוח שצורפה לתעודת עובד הציבור מטעם הגב' דונסקי, מוגדר אי כושר זמני כדלקמן: "אי כושרו הזמני של המבוטח לעסוק בעבודתו, במקצועו או במשלח ידו המפורט ברשימה, או להתמסר להם בצורה כלשהי, באורח מלא או חלקי". על הפוליסה לא מצויין מאיזו שנה היא, והגב' דונסקי ציינה בתעודת עובד הציבור כי מדובר בפוליסה מהדורה 94/08 ובתשובתה לשאלה הראשונה בחקירה הנגדית היא אישרה בין השאר כי מדובר בפוליסה משנת 94 (ראה עמ' 1 ש' 8, 11 לפרו'). מחקירתה הנגדית לא עלה כי מדובר בפוליסה שאינה רלבנטית לתביעה שלפניי, עדותה כי הפוליסה שצרפה לתעודת עובד הציבור היא משנת 94 לא נסתרה, וגם לא נטען בפניה כי פוליסה זו אינה רלבנטית לענייננו. לפיכך, אין לפני בסיס לטענת הנתבעת כי מדובר בפוליסה משנת 96 וכי פוליסה זו , אינה הפוליסה הרלבנטית לתביעה זו. לטענת הנתבעת יש לחשב את הפיצוי לפיה תמצית פוליסת הביטוח שצרפה הנתבעת לכתב הגנתה המתוקן. אולם מקובלת עלי טענת ב"כ התובע כי העובדה שלתובע לא הומצאה הרשימה או הפוליסה, לא תפעל לרעתו. 34.התובע העיד, כי הוא עובד במחלקת התברואה של עיריית י-ם, כפועל דחס (ראה עמ' 13, ש' 22 לפרו') ביחידת המכולות שהיא תחנת מעבר לאשפה (עמ' 14, ש' 13 לפרו'), ותיאר את עבודתו - עבודה פיזית (ראה עמ' 13 ש' 22 לפרו'), כלהלן: "זה מיכל ענק שאליו שופכים את האשפה והיא נדחסת על ידי פועל שלוחץ את צינור מיוחד וסוגר שתי דלתות. זו עבודה פיזית קשה. זה העבודה שעשיתי לפני התאונה." ראה: עמ' 14 ש' 16 לפרו'. מכאן שמדובר בעבודה פיזית קשה. 35.התובע הגיש את חוו"ד המומחה ד"ר ליבני ואת אישורי אי הכושר, (נספחים ד 1-7 לתצהירו). לאחר שבמסגרת הליך הפלת"ד שניהל בת.א. 1994/97 בביהמ"ש השלום בירושלים, מונה ד"ר מיכאל ליבני כמומחה מטעם בית המשפט וקבע את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור 10%, (חוות הדעת צורפה לכתב התביעה). הנתבעת הגישה מטעמה את חוות דעתו של ד"ר וייס שקבע את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור 5%. הצדדים הסכימו כי יטענו על בסיס חווה"ד ללא צורך בחקירת המומחים. לפי חוו"ד ד"ר ליבני' כתוצאה מהתאונה שהה התובע באי כושר מלא או חלקי לפי הפירוט הבא: א. בין התאריכים 27.10.95 ועד 01.03.96 באי כושר מלא. ב. בין התאריכים 01.03.96 ועד 01.05.96 באי כושר חלקי. ג. בין התאריכים 01.05.96 ועד 31.05.96 באי כושר מלא. ד.בין התאריכים 01.06.96 ועד 30.06.96 באי כושר חלקי. בהתאם לאישורי אי הכושר שצירף התובע לתצהירו - ד/ 7-1 התאונה 27.10.95 ועד ליום 30.6.96 נקבעו לתובע אחוזי נכות בגין התאונה במשך 35.4 שבועות, 36.לטענת הנתבעת אין התובע זכאי לפיצוי בעת שחזר זמנית לעבודה, כי הגם שלא עבד כפועל דחס הוא עבד זמנית בעבודה משרדית קלה ובעיסוקים אחרים, ואין לראות בתקופה זו משום אי כושר זמני. כמו"כ הוא אינו זכאי לפיצוי בגין הנכות שנקבעה לו מתחת ל- 25% וגם לא לסכום המקסימאלי בנכות גבוהה יותר, לאור סעיף 5.2.לפוליסה הקובע כי: "לא ישולמו פיצויים עקב אי כושר חלקי זמני לעבודה, אלא אם נפגע כושרו של המבוטח לבצע עבודה בשיעור העולה על 25% ובכל מקרה לא יותר מ-50%. נקבעה למבוטח לתקופת זמן, הגבלה בכושרו לעבודה, בשיעור עולה על 25%, ישלם לו המבטח תגמולי ביטוח כשיעור אי כושרו, מסכום הפיצוי על פי פוליסה זו בגין אי כושר מלא זמני לעבודה..." מאחר ולפי חווה"ד הרפואית של ד"ר לבני מטעם התובע אושרו לתובע רק 20% בתקופות שבין 30.4.96- 1 ו - 30.5.96- 1, לכאורה אין הוא זכאי בגינם לפיצוי, לפי סעיף 5.2 לפוליסה, אלא רק בגין התקופות שבין התאריכים: 1.3.96 - 27.10.95, בה נקבעו לו 100% נכות (במשך 12.5 שבועות) 1.4.96 - 2.3.96, בה נקבעו לו 50% נכות (במשך 4 שבועות) 31.5.96 - 1.6.96, בה נקבעו לו 100% נכות (במשך 4 שבועות). ואולם, אישור הביטוח שנשלח לתובע אינו כולל בכלל הגדרת אי כושר. מונח זה אפילו לא נזכר בו, אלא נזכרים בו המונחים נכות זמנית ונכות תמידית כתוצאה מתאונה, כך שהגדרת אי הכושר שהפנה אליה ב"כ התובע אינה מופיע באישור שנשלח לו אלה רק בפוליסה. עם זאת מאחר והתובע בחר להפנות להגדרה זו שבפוליסה, (למרות שלא נשלחו אליו והוא היה רשאי להימנע מהפניה אליה והסתמכות על סייגיה, מאותו הטעם שלא נשלחו אליו גם סייגי הגדרה זו), אדרש אף אני להגדרה זו אליה הפנה בפוליסה. לאור האמור לעיל בהתייחס לאחוזי הנכות שנקבעו לו התובע היה באי כושר מלא במשך 17.5 שבועות ובאי כושר חלקי במשך 4 שבועות, ובסה"כ הוא זכאי לפיצוי בגין תקופת אי הכושר למשך 21.5 שבועות. 37.מאחר וההפחתה של 8 ימים בגין תחילת תקופת אי הכושר מופיעה בסעיף 2ב' באישור הביטוח, הנתבעת זכאית להסתמך על סייג זה, ואני מפחיתה מתקופת אי הכושר 8 ימים, כך שהתובע זכאי לפיצוי בגין 20.5 שבועות לפי 350 ₪ לשבוע. 38.אשר על כן הנתבעת תשלם לתובע בגין תקופת אי הכושר הזמני סך של 7,175 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ממועד התאונה ועד מועד התשלום המלא בפועל ובצירוף ריבית כדין מאמצע התקופה ועד מועד התשלום המלא בפועל. נכות צמיתה 39.בפני ביהמ"ש הוצגו שתי חוות דעת, האחת של ד"ר ליבני מטעם התובע והשנייה של ד"ר וייס מטעם הנתבעת. בע"פ 1532 ,1839/92 - עאטף אשקר נ' מדינת ישראל תק-על 94(3), 431, עמ' 435 נדון מצב בו ביהמ"ש נדרש להעדיף חוות דעת מומחה אחד על פני אחר, כב' השופט קדמי קבע: "בבואו להכריע בין מומחים, אין בית המשפט שם עצמו "מומחה-מכריע" ביניהם, ומטבע הדברים שאין הוא מפעיל לענין זה שיקול דעת מקצועי; אלא - גם בהקשר זה פועל בית המשפט כערכאה שיפוטית, ומפעיל לצרכי ההכרעה בין המומחים שיקול דעת שיפוטי, על בסיס הידע המשפטי, נסיון החיים השיפוטי והשכל הישר, בהם הוא עושה שימוש כאשר הוא מתבקש להכריע בין גירסאות סותרות. (2) ככלל, עדותו של מומחה נבחנת על ידי בית המשפט בשני מישורים: מישור המהימנות האישית - במסגרתו נבחנת מהימנותו של המומחה ככל עד אחר; ומישור האמינות המקצועית - במסגרתו נבחנים רמתו המקצועית של המומחה, וטיב ואופי הבדיקה או הבירור האחר שערך ואשר מכוחם הגיע למסקנותיו. על פי שנים אלה - נקבעת בדרך כלל יכולתו של בית המשפט לאמץ את חוות דעתו ולסמוך עליה מימצאים לצרכי הכרעה בהליך המשפטי שבמסגרתו הוגשה חוות הדעת כראיה. 40.בעניין הנכות הצמיתה, מבין שתי חוו"ד שהוגשו אני מעדיפה את חו"ד ד"ר לבני על פני חוו"ד של ד"ר וייס מהטעמים הבאים: ראשית, ד"ר ליבני מונה במסגרת הליך הפלת"ד כמומחה ניאטרלי ואובייקטיבי מטעם ביהמ"ש, בעוד שד"ר וייס מונה מטעם הנתבעת בלבד. במצב כזה אין הצדקה להעדיף את חוו"ד מטעם צד מסוים להליך כשבפני ביהמ"ש מונחת חוו"ד מאת מומחה ניטראלי שמונה באותו נושא מטעם ביהמ"ש. שנית, גם ד"ר ליבני וגם ד"ר וייס קבעו כי התובע נותר עדיין עם דלדול שרירי הירך, וכידוע התובע עבר ניתוח מיניסקוס שלאחריו עדיין נותר אצלו דילדול שרירים גם בבדיקת ד"ר וייס. בנסיבות אלה לא ראיתי לנכון לשנות מקביעתו של ד"ר לבני לפיה נקבעה לו נכות של 10% בגין כריתת המיניסקוס הלטרלי, מאחר והדלדול בשריר עדיין שריר וקיים. שלישית, איני סבורה כי העובדה שד"ר וייס מצא שיפור מה בהתרחבות היקף השריר ב - 0.5 ס"מ, מצדיקה הפחתת % הנכות הצמיתה, ואינני מקבלת נתון זה כשלעצמו כמספק לשינוי ב % נכות. רביעית, מקובלים עלי בעניין זה נימוקי התובע בסעיפים 150- 172 לסיכומיו. אשר על כן איני מקבלת את מסקנות ד"ר וייס בעניין הנכות הצמיתה והנכות שנקבעה לתובע בשיעור 10% תישאר בעינה, ותהווה בסיס לפסיקת תגמולי הביטוח. 41.מאחר והתגמולים בגין הנכות הצמיתה המכסימלית בשיעור 100% הינם בסך של 90,000 ₪ הרי שבאופן יחסי תגמולי התובע בשיעור 10% הינם בסך 900 ₪ בגין הנכות צמיתה. אשר על כן אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע בגין 10% הנכות הצמיתה סך של 900 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד התאונה 27.10.95 ועד ליום התשלום במלא בפועל. 42.אני מחייבת את הנתבעת בהוצאות התובע ובשכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. 43.פוליסה