השופט יוסף שפירא: ערעור על פסק דינו של כב' בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט יצחק שמעוני, שופט בכיר), בת"א 17189/08 שניתן ביום 4.2.2010 (להלן: "פסק הדין"), לפיו נדחתה תביעת המערער לביטול פסק דינו של בית הדין לשכירות בירושלים בתיק שכירות 150/05 מיום 10.9.2006. (להלן: "תיק השכירות"). רקע כללי 1. המערער הינו דייר מוגן על פי חוק, בחנות הנמצאת על רח' אלואד 4, בעיר העתיקה בירושלים בשטח של כ-20 מ"ר (להלן: "החנות"). ביום 17.7.05 הגיש המשיב נגד המערער תביעה לבית הדין לשכירות (ש. 150/05) לקביעת דמי שכירות כלכליים לגבי החנות, בעילה כי לא שולמו בגין המושכר דמי מפתח. המערער להגנתו, טען כי למשיב אין מעמד להגיש את התביעה, והוסיף כי אביו שילם דמי מפתח בשנות החמישים. בית הדין לשכירות החל לשמוע את הראיות, לאחר שהוגשו תצהירי עדות ראשית של הצדדים וחוות דעת של שמאים. במהלך הדיון ביום 21.6.06 הופסקה חקירתו הנגדית של המשיב, ולא הושלמה. או אז נרשם בפרוטוקול מפי באי כח הצדדים הסדר לפיו גובה דמי השכירות ייקבע על ידי בית המשפט על דרך הפשרה, בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט"), וזאת לאחר שייערך ביקור במקום ויוגשו סיכומי הצדדים (להלן: "ההסכמה הדיונית"). ואכן, ביום 4.7.06 נערך ביקור במקום, בחנות, בנוכחות ב"כ הצדדים, ונערך פרוטוקול אשר נשלח מאוחר יותר לב"כ הצדדים, ובהמשכו החלטה לפיה יגישו הצדדים סיכומים בכתב במועדים שנקבעו שם. סיכומי המשיב (התובע דשם) הוגשו במועדם ונמסרו לב"כ המערער ביום 12/7/06 (כפי שרשום במש/5). משלא הוגשו סיכומי המערער, הגיש ב"כ המשיב בקשה למתן פסק דין (מש/6). ביום 10.9.06 ניתן פסק דין בהעדר אשר נשלח לצדדים בדואר רשום. מאישור המסירה של פסק הדין (מש/9), עולה כי מזכירתו של עו"ד אזחימאן חתמה עליו ביום 19.9.06. עוד קודם לכן, ביום 13.9.06, הגיש ב"כ המשיב בקשה לתיקון טעות קולמוס בפסק הדין, ובית המשפט נעתר לתיקון בו ביום (מש/8). נקדים עתה את המאוחר, ונציין כי ב"כ המערער טוען כי ביום 24.8.06 שלח לבית הדין באמצעות הפקסימיליה הודעה, כי ההסכמה הדיונית, כפי שנרשמה בפרוטוקול מיום 21.6.06, מקורה בטעות והיא אינה משקפת את הנאמר והמוסכם על ידי הצדדים בדיון שהתקיים. כן ביקש הוא לקבוע מועד דיון להמשך ההוכחות והחקירה הנגדית. מטעם זה, לדבריו, בהליך נשוא ערעור זה, לא הוגשו סיכומי המערער. ביום 22.9.2006 הגיש ב"כ המערער בקשה לביטול פסק הדין (מש/11). ב"כ המשיב נתבקש להגיב לה, ועשה כן ביום 5.11.06 (מש/12). ביום 6.11.06 דחה בית הדין את בקשת המערער לביטול פסק הדין על גבי מש/12 הנ"ל. ביום 11.1.07 הגיש המערער לבית המשפט המחוזי ערעור אשר נמחק בהסכמה, לאחר שהובהר כי "דרך המלך" לתקיפת פסק הדין הינה על ידי הגשת תביעה לביטול פסק הדין לפני המותב שנתן את הפסק. ביום 31.7.08 הגיש המערער תביעה לביטול פסק הדין (ת.א. 17189/08), וביום 4.2.10 ניתן פסק הדין, אשר דחה את התביעה, ומכאן הערעור שלפנינו. פסק הדין בבית משפט קמא 2.בית המשפט קמא, לאחר שסקר את השתלשלות ההליך נשוא הערעור, קבע כי שוכנע מעבר לכל ספק ובאופן חד משמעי, כי אין לתובענה זו כל בסיס, לא משפטי ולא עובדתי (שם, 4), והוסיף, בנימה אישית, כדלקמן: "מותב זה זוכר היטב את הסיטואציה בה ניתן להסכמת הצדדים תוקף של החלטה, זאת לאחר ששוכנע כי הצדדים הבינו את תוכן ההסדר הדיוני והחליט לצאת לביקור במקום" (שם, פסקה 8). בית המשפט אף קבע נחרצות כי עו"ד נביל אזחימאן לא מילא תפקידו כמייצג את התובע באופן ראוי ומקצועי (שם, פסקה 7). לא זו בלבד שהתובע היה מיוצג, אלא שהיה בדיון אף מתורגמן לשפה הערבית שישב לצידו של התובע והסביר לו את דברי בית הדין ואת דברי הצדדים. כן הוסיף בית משפט קמא כי אין ספק בעיניו שהתובע שמע והבין את כל שנאמר בדיון בבית הדין לשכירות, ותמה כיצד לא הוגשה בקשה לתיקון פרוטוקול אילו סבר המערער כי האמור בו לא משקף את שנאמר או נשמע באותו דיון, וכן כי מאז ההסכמה לא ננקטה כל פעולה או הליך לביטולה, אלא לאחר מתן פסק הדין. טיעוני המערער 3.בית המשפט קמא טעה, עת דחה את בקשת המערער לביטול פסק הדין בתיק שכירות 150/05, בכך שקבע כי לא נפל פגם בהסכמה הדיונית שהתקבלה בין הצדדים ביום 21.6.06 והותירו על כנו. ההסכמה הדיונית פגומה היא, מאחר והמערער, כצד להסכם, טעה או הוטעה בנוגע למהותו של ההסכם, וכי היה על בית המשפט קמא להחיל על ההסכמה הדיונית את דיני החוזים לרבות סעיפים 14 ו-15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג 1973, שעניינם ביטול חוזה בגין טעות או הטעיה. מהעדויות שהיו בפני בית המשפט קמא, לרבות עדות המערער מיום 2.2.10 עלה בברור כי הוא לא הבין את משמעות ההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים, וכי ההסכמה הדיונית לא תורגמה לו בצורה הנכונה. יותר מכך, הגורם שהסביר לו את ההסכמה הדיונית, ואף בא-כוחו, עו"ד אחיזמאן, הבין אותה אחרת, ועל כך הוא העיד ביום 17.11.09. כן טוען המערער כי אי הבנת ההסדר הדיוני, כמוה כאי הסכמה, שכן הסכמה מפורשת היא לב ליבו של הסדר דיוני על דרך הפשרה. המערער מפנה לבש"א 1921/99 לינדאוי נ' הפיניקס בע"מ, שם נקבע כי מקום בו אחד מבעלי הדין נתן הסכמתו לקיום הדיון בדרך זו ולאחר מכן חזר בו, ראוי לאפשר לו לחזור בו מההסכמה, שכן קיומה של הסכמה היא תנאי מוקדם למתן פסק דין ואם הסכמה תחילה ניתנה ולאחר מכן נשללה, פשיטא שאין היא קיימת עוד. 4. המערער טוען כי על בית הדין לשכירות היה לדקדק ולוודא כי הצדדים אכן מבינים את ההסכמה הדיונית כפי שנרשמה בפרוטוקול, נוכח הביקורת של בית המשפט קמא על התנהלות בא כוחו הקודם, ומפנה הוא לדברי הנשיא מ' שמגר בע.א.457/77 מפעלי בתים טרומיים בע"מ נ' סלומון טמסיט, פ"ד לב(2) 042), בציינו: "מקרה כגון זה יש בו ללמד עד כמה חייב בית המשפט להקפיד ולהיזהר בטרם יסיק מסקנות בדבר קיומו של הסכם פשרה בין הצדדים ועד כמה חשוב כי יתברר ללא הותרת ספק כלשהו, שאכן יש תמימות דעים בין הצדדים בדבר מהותה של ההצעה וקיבולה החד משמעי". (שם, 49). (להלן: "פרשת טמסיט"). לטענת המערער, ההסכמה הדיונית מתעלמת מהמחלוקת המרכזית, ולא מכריעה בשאלה העיקרית אשר עמדה לפתחו של בית הדין בתביעה זו בפרט, דהיינו, מעמדו של המשיב כדייר מוגן. כן טוען המערער כי קביעתו של בית הדין חורגת ממתחם הסבירות, שכן אין ולא היתה למערער כל סיבה הגיונית להסכים להסכמה הדיונית כפי שנכתבה בפרוטוקול, מאחר והיא שומטת את כל קו הגנתו ומקבלת, כביכול, את מלוא טענות המשיב, עוד בטרם הציג המערער את ראיותיו. טיעוני המשיב 5. בית המשפט קמא נתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים לפיה לא יהא צורך במתן הכרעה שיפוטית באשר לתשלום דמי המפתח, ופסק הדין יינתן על דרך סעיף 79א' לחוק בתי המשפט בו ייקבעו דמי השכירות למושכר לאחר שיערך ביקור במקום והצדדים יסכמו טענותיהם, וכך היה. משלא הוגשו סיכומי המערער, הוגשה על ידי המשיב בקשה למתן פסק דין ובית הדין נעתר לבקשה. עם קבלתו אצל המשיב הסתבר לו כי נפלה טעות סופר, והוגשה בקשה לתיקונו. בית הדין נעתר לבקשה ופסק הדין תוקן בהתאם. המערער ובא כוחו דאז, עו"ד נביל אזחימאן, לא עוררו כל טענה לגבי ההסכמה הדיונית לאורך ההליכים ועד חלוף תקופה של כארבעה חודשים לאחר מכן. המערער הגיש ערעור (ע"א 9019/07) (להלן: "הערעור הראשון"), ובעת הדיון בו, הערעור נמחק בהמלצת בית המשפט. המערער, לא הגיש בכל שלב שהוא כל בקשה לתיקון פרוטוקול. בביקור במקום ביום 4.7.2006, נכחו המערער ובא כוחו, עו"ד אזחימאן ואף במעמד זה לא עוררו המערער ובא כוחו כל טענה לגבי ההסכמה הדיונית ולא נטען שזו אינה משקפת את רצונו. המערער לא נקף אצבע לאורך כל ההליכים הללו ולא פנה לבית הדין בבקשה מתאימה לתיקון המעוות ולא הגיש את תביעתו לביטול ההסכמה הדיונית לבית משפט השלום, אלא בחר להגיש את הערעור הראשון. ההסכמה הדיונית שיקפה את אשר הוסכם עליו אך התוצאה לא עמדה בציפיות של המערער. לעניין טענת המערער כי הגיש ביום 24.8.2006 בקשה לביטול פס"ד בטענה כי ההסכמה הדיונית לא שיקפה את רצונו, טוען המשיב כי זו מעולם לא נמסרה לידיו, וכי מבדיקה בתיק ביה"ד לשכירות הסתבר כי היא כלל לא הוגשה. אף במחשב בית הדין לא הופיע כל רישום על הגשת בקשה זו, וכנראה שבקשה זו "הומצאה" כדי להצדיק את התנהלות המערער ובא כוחו לרבות אי הגשת סיכומים בכתב. הדבר בא לידי ביטוי אף בפסק הדין, שם נאמר: "... בנוסף אני מקבל את טענת עו"ד נסאר, לגבי נספח ו' לכתב התביעה, שהוא הודעה ובקשה מטעמו של התובע, הודעה זו לא נמצאה בתיק השכירות, אינה נושאת חותמת של מזכירות ביה"ד, אין כל מכתב לוואי המאשר את שיגורה בפקס או בדרך אחרת וגם מחשב בית הדין מראה בעליל כי לא הוגשה כל בקשה לבית הדין, והדבר מעורר, מעל לספק, כי הודעה זו לא באה לעולם כלל וכי הוכנה על מנת להצדיק מחדלים בניהול התיק". (שם, עמ' 6). קביעה זו מלמדת, לדעת המשיב, על התנהלות שלא בתום לב אם לא למעלה מזה, דהיינו עבירה פלילית. בדיון נכח מתורגמן לערבית אשר ישב לצידו של המערער והסביר לו את דברי ביה"ד ואת דברי ב"כ הצדדים. העילות לביטול פסק הדין בהסכמה מצומצמות הן (רע"א 4044/04 יצחק ועמוס בוקרה קבלנים בע"מ נ' אסתר סגל נח (6) 894, עמוד 897). פסק הדין בתיק השכירות ניתן במסגרת ד' אמותיו של הדין והפסיקה לעניין פסקי דין הניתנים על פי הסכמה דיונית ולפי סעיף 79א' לחוק. דיון אחד לדין ואחד לפשרה 6."יפה פשרה מכח הדין" (תוספתא, סנהדרין א', ט"ו), כך במקורותינו. לפשרה יסודות אחדים, ומשבאים בעלי הדין להסכמה שיש לילך לדרך הפשרה, יכול שיפנו למספר דרכים ליישוב הסכסוך (A.D.R) כגון בוררות, גישור, או לפנות למתווה שבסעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984, הקובע: "(א) בית המשפט הדן בעניין אזרחי רשאי, בהסכמת בעלי הדין, לפסוק בעניין שלפניו, כולו או מקצתו, בדרך של פשרה". בתביעות כספיות, ובסופו של יום, כך הוא המצב בתיק נשוא ערעור זה, הרעיון של חלוקת הסיכון באופן של מיצוע הסכום הנתבע, בבחינת "הפשרה הקלאסית" ("משפט שלמה"), נושא לעיתים אופי לגנאי, באשר כשדיינים, בזמנו, לא היו בקיאים בדין, היו מציעים לחצות את הסכום. מכאן המושג "דיינו בחצצתא", אותו מפרש רש"י: "אין בקיאין בדין וחוצצין מחצה לזה ומחצה לזה" (בבא בתרא קלג, ב). לעיתים העידוד לעשות שימוש בכלי זה של פסיקה לפשרה, נובע מטעמי יעילות, במטרה להקטין את העומס הרובץ על בתי המשפט, במטרה להתרכז בסכסוכים הקשים (ראו יעקב טירקל, אחד לדין ואחד לפשרה, שערי משפט ג', תשס"ב, 15). אולם לעיתים שני הצדדים נוטים לסיים את ההליכים ביניהם בדרך זו כל צד מן הסיבות השמורות עימו, ובעלי הדין יפנו להליך זה בסוף ההליך, לאחר שכל העדים העידו והראיות הוגשו, זאת מן הטעם שכל צד חושש שמא לא הוכיח או לא הדף את טיעוני הצד שכנגד, ועתה מעדיף הוא שלא ליטול סיכון לתוצאה. כך, בהליך לפי סעיף 79א לחוק, בית המשפט אינו מוגבל לד' אמותיו של הדין המהותי, אלא שת לבו גם לעקרונות ושיקולי מוסר, חירות, צדק ושלום בין בעלי הדין (ראו א' ברק, על משפט שיפוט ואמת, משפטים כ"ז (תשנ"ו) 11). כב' השופט מנחם (מריו) קליין חקר את נושא פסיקת בתי המשפט לפי סעיף 79א' במאמרו "הצעה לשימוש בנוסחה מדעית לצורך חישוב אריתמטי של פסק דין לפי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט", פורסם בעלון השופטים המקוון מס' 50 ספטמבר 2007) (להלן: "קליין"), דן הוא בנוסחה הידועה כ-"משפט המינימקס", וכן מציע נוסחה מגובה בתכנת אקסל כיצד להגיע לתוצאה, בציינו: "משפט המינימקס' הינו מושג בתורת המשחקים העוסק במשחק סכום אפס סופי לשני שחקנים. המשפט הוכח בשנת 1928 על ידי ג'ון פון נוימן. משפט המינימקס נקרא כך כיוון שכל שחקן שואף למקסם את התשלום המינימאלי שהוא יכול לקבל מהמשחק, או למזער ('למנמל') את ההפסד המקסימאלי שהוא עלול לספוג". (שם, הערת שוליים 35). אין זה המקום להרחיב היריעה, ולהתעמק בנוסחאות, או לדון בשאלה העיונית האם רצוי שתוצאת משפט תהא על סמך נוסחה חשבונאית, אולם לאור טיעוני המערער בדבר אי ההסכמה ואי הבנתה, אביא להשלמת התמונה את דברי הסיכום במאמרו של קליין: "העובדה שהסכמה כזו כוללת הן ויתור על נימוקים והן ויתור דה פקטו על זכות הערעור, אם הצדדים יחששו שההכרעה היא שרירותית ולא מבוססת על תהליך חשיבה מסודר וקוהרנטי, או שמא רכיב הצדק החלוקתי שבה בלתי תלוי ויכול להוות הפתעה בסופו של יום, הרי שהם יעדיפו להמשיך את ההליך. הרתעה זו העלולה למנוע צדדים מליתן הסכמתם להכריע בעניינם בדרך זו, היא תוצאה שאינה רצויה הן לבית-המשפט העמוס לעייפה והן לצדדים המנהלים דיונים ארוכים וסבוכים והוצאותיהם מרובות". (שם,27). יוצא אפוא שהתנהלות המערער מצביעה על רצון לבטל את פסק הדין בנימוק של אי הבנת ההסכמה רק לאחר שקיבל את תוצאת פסק הדין. 7. נקבע בפסיקה לא אחת כי לבית המשפט סמכות טבועה לבטל פסק דין חלוט בהתקיים נסיבות בהן שיקולים של צדק גוברים על שיקולים של מעשה בית-דין. כך גם כאשר פסק הדין הושג במרמה, עדות שקר, מסמך מזויף או נתגלו ראיות או עובדות חדשות (ע"א 4682/92 עיזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ, נז(3) 366, 371; ע"א 6019/07, משה טורג'מן נ' אחים עופר, ניהול בע"מ (25.2.10); ע"א 10564/05 רפאל גת נ' מאיר מתיתיהו (אתר נבו) (19.9.07); רע"א 9614/05 רז גל בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (אתר נבו) (16.3.06). אך ראשית נבדוק אם אכן היתה הסכמה אם לאו. לדברי המערער, הכוונה היתה לחסוך את הצורך בהעדתם של השמאים, וכי לאחר הביקור במקום ימשיך בית הדין לברר התביעה ובין היתר ישמע את עדותו של המערער שטרם נשמעה (הודעת הערעור, פסקה 4). דברים אלה אינם עולים בקנה אחד עם הודעת ב"כ הצדדים שנרשמה בפרוטוקול הדיון מיום 21/6/06. הנה כי כן, לא זו בלבד שלא נאמר בהסכמה דבר לעניין השמאים או לעניין המשך עדות המערער, אלא שנאמר מפורשות כי ההסכמה באה לחסוך מתן הכרעה שיפוטית באשר "לתשלום דמי מפתח או ויתור על כל טענה שיש למי מהצדדים". האם הבין המערער את ההסכמה? 8. השאלה המרכזית המתעוררת בדיון שלפנינו, הינה משמעותה של ההסכמה שבין הצדדים, אשר באה לידי ביטוי בפרוטוקול כמפורט לעיל, שם נאמר כדלקמן: "ב"כ הצדדים: מבלי שיהא צורך במתן הכרעה שיפוטית באשר לתשלום דמי מפתח או ויתור על כל טענה שיש למי מהצדדים, מוסכם כי בית הדין יפסוק לפי דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, מהם דמי השכירות של המושכר לאחר שיערוך ביקור במקום ולאחר שיאפשר לב"כ הצדדים לסכם טענותיהם תוך התייחסות לחוות שהוגשו בתיק. החלטה ניתן למוסכם תוקף של החלטה. נקבע לביקור במקום ליום 4.7.06 בשעה 14:30. ב"כ הצדדים יתייצבו בלשכתי והצדדים ימתינו במקום. העתק יישלח לבטחון. ני תנה היום, כ"ה בסיון, תשס"ו (21 ביוני 2006), במעמד הצדדים. יצחק שמעוני, שופט, סגן נשיא". המערער טוען בהודעת הערעור (סעיף 4) כי עו"ד אזחימאן לא הבין את ההסכם כשולל המשך הבאת הראיות (למעט חקירת השמאים), ואילו בסעיף 16 להודעת הערעור טוען הוא כי המערער עצמו לא הבין את משמעות ההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים וכי זו לא תורגמה לו בצורה הנכונה, וכי "הגורם שהסביר לו את ההסכמה הדיונית, ב"כ עו"ד אזחימאן, אף הוא הבינה אחרת, ועל כך העיד ביום 7/11/09". לפיכך, מוסיף עו"ד רום חטיב-מוסא, פרקליטו דהיום, כי המערער: "טעה ו/או הוטעה בנוגע לתוכנה ומהותה ובא כוחו ומי שהסביר לו את ההסכמה הדיונית אף הוא לא ירד לסוף דעתו של בית המשפט". (שם, סעיף 17). טענה זו אינה מתיישבת עם האמור על ידי עו"ד אזחימן בהודעה שלטענתו שלח לבית הדין לשכירות ביום 24.8.2006, אשר צורפה לתביעתו לביטול פסק הדין כנספח ו', שם נאמר: "לאחר שב"כ המשיב קיבל החלטת בית הדין מיום 4/7/2006, עיין בפרוטוקול הדיון מיום 21/6/2008 ואז גילה להפתעתו הגמורה כי בפרוטוקול נרשם כאילו הסכים המשיב כי לא תהא הכרעה שיפוטית באשר לתשלום דמי מפתח". (צורף לתיק המוצגים מטעם הצדדים). היאך? שהרי ב"כ המערער קיבל ההחלטה מיום 4/7/06, וכן את סיכומי המשיב שהוגשו במועדם ונמסרו לב"כ המערער ביום 12/7/06 (כרשום במש/5), וכן קיבל את הבקשה למתן פס"ד (מש/6) אשר הוגשה ביום 6/8/06 כעולה מתיק בית המשפט. האמנם כל אלה לא הדליקו נורה כלשהי אצל המערער, שעה שכבר בתחילת חודש יולי קיבל את ההחלטה ואת דוח הביקור במקום מבית המשפט? המשיב טען לעניין זה וציין את הפרטים הנ"ל בדיון בבית המשפט קמא וכן את העובדה כי המערער לא עשה דבר עד למתן פסק הדין. יחד עם זאת, נדון להלן באילו נסיבות ניתן לבטל פסק דין שנתן תוקף להסכמת הצדדים. משלוח ההודעה והבקשה להמשך הדיון 9. שאלת משלוח ההודעה לבית הדין לשכירות נדונה בהליך בבית משפט קמא. כעולה מפסק הדין, הודעה זו לא נמצאה בתיק השכירות, אינה נושאת חותמת של מזכירות בית הדין, אין כל מכתב לוואי המאשר משלוחה או מסמך אחר לפיו שוגרה בפקס או בדרך אחרת. כמו כן, גם מחשב בית הדין הראה בעליל כי לא הוגשה כל בקשה לבית הדין, וכפי שצוין בפסק הדין: "הדבר מעורר, מעל לספק, כי הודעה זו לא באה לעולם כלל, וכי הוכנה על מנת להצדיק מחדלים בניהול התיק". (שם, עמ' 6). דבר שבשגרה ובידיעה שיפוטית הוא, שניתן לקבל אישור משלוח פקסימיליה או באמצעות מסמך המופק מהמכשיר עצמו או מבזק או מחברת טל' נייד, אם נשלחה דרכה. מכאן המסקנה כי המערער לא הוכיח כי לא הבין את המוסכם, ואין מקום להתערב בממצאים שקבע בית המשפט קמא, אשר לא נתן אמון בעדותו של המערער ובעדותו של בא כוחו. ביטול הסכמה דיונית 10. אכן כאשר בעל דין חוזר בו מהסכמתו להסדר דיוני, הרי שאם ניתן הסבר ונימוק המלמד על טעות או הטעייה, על בית המשפט לוודא שהצדדים אכן הבינו את תוכן ההסכמה. כתנא דמסייע מביא המערער בעיקרי הטיעון את דברי הנשיא מ' שמגר, כמצוטט לעיל, בפרשת טמסיט. אולם במקרה הנדון אין דבר בפרוטוקול בית המשפט היכול להצביע על פגם או אי הבנה או דברים שמהם ניתן ללמד על היקף הסכמת הצדדים. כך, הנשיא שמגר מתייחס "בפרשת טמסיט" למצב דברים זה, בציינו: "השאלה אינה מה חלף במוחם של הצדדים שלפנינו בעת הדיונים ביניהם אלא מה היה מסיק צד שלישי סביר ממילותיהם ומהתנהגותם. לא הדברים שבלב קובעים בכגון דא אלא "הדברים שבפה" (ע"א 130/50, עמל בע"מ נ, שינדלר, (עמל בע"מ נ' יהושע שינדלר, פ"ד ו 710, 712 ; פ"ע ט 163.), בע' 712). נראה מנוסח הדברים כי לא רק שהם לקו בדו-משמעות אלא שהקיבול לבש בעליל אופי של הצעה חדשה, מכיון שהיתה בו תוספת או הגבלה ששינתה את הדברים באופן מהותי ביותר. (v. Hughes (1871) L.R. 6 Q.B. 597, 607;40 L. J.Q.B. 221 ; 25 Smith (L.T. 329; 19 W.R. 1059 (פסקה ד' בעמ' 48). הלכה פסוקה היא כי בית משפט שלערעורים אינו נוטה להתערב בפסיקה על דרך הפשרה. בע"א 1639/97 אגיאפוליס בע"מ נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה , פ"ד נג (1) 337) (להלן: 'פרשת אגיאפוליס'), אף נקבע כי בית המשפט רשאי בגדרו של סעיף 79א' לקבל עמדת צד אחד במלואה ולדחות את עמדת הצד השני. פסק דין הנותן תוקף להסכם שהושג בין בעלי הדין כמוהו ככל פסק דין אחר (ראו ע"א 556/75 צביק נ' צביק, פ"ד לא(1) 7, 11 (1976)). יחד עם זאת, הדרכים לאכוף או לבטל פסק דין שניתן בהסכמה שונות. אשר לאכיפת פסק דין. ברע"א "בפני בעל דין המבקש לאכוף פסק דין מוסכם פתוחים שני מסלולי פעולה: המסלול האחד, הנשען על הפן ההסכמי של פסק הדין, הינו הגשת תביעה חדשה בה יתבקש סעד של אכיפת פסק הדין. מסלול זה מתבסס על התפיסה לפיה ההסכם שאומץ בפסק הדין יוצר עילה חדשה אשר ניתן לתבוע על פיה (זוסמן, עמ' 550); המסלול השני, הנשען על הפן השיפוטי של פסק הדין, הינו אכיפה של פסק הדין באופן ישיר, כפסק דין רגיל (רע"פ 7148/98 עזרא נ' זליזנאק, פ"ד נג(3) 337, 345 (1999) (להלן - פרשת עזרא))". (שם, פסקה 7). ועוד נקבע בעניין זה: "חובה לציין כי לא בכל מקרה פתוחים שני המסלולים בפני המבקש אכיפה. בעניינו מתעוררת השאלה מתי פסק דין שניתן בהסכמה הינו אכיף בלא שיהא צורך בהגשת תביעה חדשה לאכיפתו. התשובה שניתנה לכך בפסיקה היא כי הדבר תלוי במידת הבהירות של פסק הדין. פסק דין הנותן תוקף להסכם פשרה בין הצדדים הינו בר אכיפה אם הוראותיו ברורות ומסוימות במידה המאפשרת את אכיפתו ללא נקיטת הליך משפטי חדש. במקרה שפסק הדין אינו נהיר דיו, אין מנוס מהגשת תביעה חדשה אשר עילתה פסק הדין המוסכם (ע"א 1193/93 תשלו"ז השקעות בע"מ נ' עזבון המנוח מיכאל שנקר ז"ל ([], 19.6.1996); ע"א 556/75 הנ"ל, עמ' 11)". (שם, שם). ובהמשך: "עם זאת, יש להדגיש כי לא כל אי בהירות תמנע את אכיפתו של פסק הדין המוסכם. כאשר מדובר באי בהירות הניתנת להסרה באמצעות המנגנונים המיועדים לכך בהליכי האכיפה, כגון בקשה להבהרת פסק דין לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן - חוק ההוצאה לפועל), אין הדבר מונע אכיפה ישירה של פסק הדין שניתן בהסכמה (ראו, בג"ץ 178/70 בן עמ"י נ' פקיד השומה, נתניה, פ"ד כה(1) 289, 294 (1971))." (שם, שם). אשר לביטול פסק דין שניתן בהסכמה. כאן פועלים שני וקטורים נוגדים. מחד גיסא, עקרון סופיות דיון ותורת מעשה בית-דין, ומאידך גיסא, השאיפה להגיע לחקר האמת ולא ליתן לאדם להינות מפירות עוולתו (בע"מ 3237/09 פלוני נ' מדינת ישראל, (אתר נבו) (8.3.2010). ובענייננו - דברי ב"כ הצדדים בהסכמה נשוא הערעור ברורים, ואינם ניתנים להבנה כי ישנן הסכמות נוספות או אחרות והדברים אינם מתפרשים לשני כיוונים. הנה כי כן המערער אף לא ביקש לתקן את הפרוטוקול, במטרה שישקף דברים אחרים, אם וככל שנאמרו בניגוד לכך. הגם שזכותו של צד לחזור מהסכמתו להסדר דיוני, אולם במה דברים אמורים? המערער מפנה להחלטתו של כב' השופט י' גריל בבש"א 1921/99 לינצאווי מג'ידה נ' הפניקס הישראל חברה לביטוח בע"מ (אתר נבו) (14/6/99), שם איפשר בית המשפט לתובעים לחזור בהם מן ההסכמה הדיונית לפיה יתקיים דיון לפי סעיף 79א' (א) לחוק בתי המשפט, ואולם המדובר בבקשה שהוגשה בשלב בו טרם הסתיים המשפט וטרם נטענו הטענות, וממילא טרם ניתן פסק דין. הרציונאל העומד מאחורי ההחלטה הינו שהצד המבקש ביטול ההסכמה פועל בתום לב, ולא בדיעבד, מתוך אי שביעות רצון מן התוצאה שנפסקה. בתוך כך, טענת המערער כי לא ניתן לו יומו בבית המשפט אינה הולמת לעובדות המקרה דנן, והעילות לביטול פסק דין הנזכרות בפסיקה עליה סומך ידיו, אינה נוגעת להסכמה שבית המשפט יכריע בסכסוך לפשרה, שהרי במצב זה ייעתר בית המשפט לביטול הפסק רק במקרה של חריגה קיצונית מגבולות הסבירות במסקנות או בקביעת הסכום. עמד על כך כב' השופט א' רובינשטיין ברע"א 4044/04 יצחק ועמוס בוקרה קבלנים בע"מ נ' אסתר סגל (אתר נבו) (22/7/04), בציינו: "אכן, עילות התערבות בפסק דין שניתן על דרך הפשרה מצומצמות מטבע הדברים יותר מאשר במקרה של ערעור רגיל, ובית ה2משפט יטה להתערב בפסק דין כזה אך ורק במקרים של "חריגה קיצונית ביותר מגבולות הסבירות במסקנות או בקביעת הסכומים שנפסקו..." (ע"א 1639/97 אגיאפוליס נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה, פ"ד נג(1) 337, 345-344); ראו גם ע"א 2587/98 מידנברג נ' ששון (לא פורסם), בו מנה בית משפט זה (מפי השופט אריאל), בלא למצות מקרים של התערבות בהכרעת ערכאה ראשונה לפי סעיף 79א, שעניינם חריגה מסמכות, תוצאות בלתי סבירות לחלוטין, התעלמות לחלוטין מטענות באי כוח הצדדים, אי מתן אפשרות לצדדים לטעון טענותיהם או טעות על פני הדברים בהבנת ההסכמה בין הצדדים." (שם, 897). (כן ראו רע"א פדול ח'ורי ובניו בע"מ נ' מדינת ישראל-משטרת ישראל (אתר נבו) (2.6.10)). אין בפסיקה רשימה סגורה של מקרים בהם יתערב בית המשפט בפסיקה לפי סעיף 79א', יחד עם זאת כאשר נפסק בפשרה מלוא סכום התביעה יכול וההתייחסות תהא שונה, כדברי כב' השופטת י' שבח בע"א (מחוזי ת"א) 2820/07 אסיה טורס בע"מ נ' מירס תקשורת בע"מ, תק-מח 2010 (1), 16576, בציינה: "כאמור לעיל, יטה בית המשפט שלערעור להתערב בפסק דין שניתן על דרך הפשרה רק במקרים של חריגה קיצונית מגבולות הסבירות במסקנות או בסכום שנפסק, ו/או במקרים של חריגה מסמכות או התעלמות מטענות הצדדים, ואשר על כן הייתי אמורה, לכאורה, לדחות את הערעור. יחד עם זאת, לעניות דעתי, אין לשלול את יכולת התערבותה של ערכאת הערעור במקרה בו הוברר כי בית המשפט, שהוסמך ע"י הצדדים לפסוק על דרך הפשרה, פסק את מלוא סכום התביעה או סכום קרוב לו, או דחה את התביעה כלה, בניגוד לציפיות הצדדים, אם ציפייה כזו אכן עולה מתוך תיק בית משפט קמא." (שם, פסקה 4). מן הכלל אל הפרט 11. במקרה דנן מדובר במחלוקת שהובאה להכרעתו של בית הדין לשכירות ליד בית המשפט השלום בירושלים. לאחר ההסכמות של הצדדים, בית הדין ערך ביקור במקום, ותיאר בדוח הביקור במקום מיום 4/7/06 (מוצג מש/4) את מיקום הנכס, שטחו, מטרתו, מצב החנות, מצב תחזוקתה וכן סוג החנויות שבסביבתה ועובדת היות האזור שוקק חיים והומה אדם. אין אף טענה כי ההסכם הופר או כי ישנה מחלוקת לגבי הפרשנות הראויה של ההסכם (ראו 6019/07; בג"צ 10478/03 התאחדות הקבלנים והבונים בישראל נ' עיריית מודיעין (אתר נבו) (31.7.05)). בע"א 4272/91 יוסף ברבי נ' פרדי ברבי, פ"ד מח(4) 689 נקבע כדלקמן: "בעל דין הרוצה לבטל פסק דין שניתן בהסכמה מחמת פגם בכריתה או בשל הפרתו על ידי הצד השני, אינו יכול להסתפק במתן הודעת ביטול, אלא עליו להגיש תובענה עצמאית לבית המשפט המוסמך, אשר הינו בית המשפט אשר נתן את פסק הדין". (שם, 699). תוצאת פסק הדין לא היתה קיצונית כלל ועיקר, ונקבעו דמי שכירות חודשיים בסך השווה ל-550$. (כאשר חוות דעת השמאית גב' ג'קלין חכם העריכה את דמי השכירות ב - 800$ ואילו השמאי יעקב תמוז העריכם ב - 340$ ). משהגענו למסקנה, אין מקום להתערב בקביעת בית המשפט קמא לפיה נוסח ההסדר היה מוסכם על באי כח הצדדים, וכי למערער עצמו תורגם מהלך הדיון לשפתו (ערבית), הרי שאין מקום לבטל את פסק הדין. לפיכך אציע לחבריי לדחות את הערעור ולחייב את המערער לשלם למשיב סך של 15,000 ₪ (כולל מע"מ) נכון להיום. יוסף שפירא, שופט השופט יצחק ענבר: 1.אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי, השופט שפירא, ואבקש להדגיש את הנתונים הבאים: בישיבת בית משפט קמא שבה נערך ההסדר הדיוני נכח מתורגמן לשפה הערבית וההנחה היא כי מהלך הדיון תורגם למערער כהלכה; תוכנו של ההסדר הדיוני ברור ואינו משתמע לשתי פנים; המערער או בא כוחו לא הגישו בשום שלב בקשה לתיקונם של הפרוטוקול או של ההסדר הדיוני; לאחר עריכתו של ההסדר הדיוני ערך בית המשפט ביקור במקום, אשר גם במהלכו לא הועלתה כלפי ההסדר הסתייגות כלשהי; עדויותיהם של המערער ושל עו"ד אזחימאן לא נמצאו מהימנות וכידוע ההלכה היא כי ערכאת הערעור תתערב בממצאי עובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים יוצאי דופן, אשר המקרה שלפנינו אינו נמנה עליהם. נוכח כוחם המצטבר של נתונים אלו אין עילה להתערב בממצאו של בית משפט קמא, שלפיו המערער היה מודע להסדר הדיוני והסכים לו. 2.המערער טען לפנינו כי לא סביר שנתן את הסכמתו להסדר דיוני שלפיו לא יקבע ממצא בסוגית תשלום דמי המפתח, שכן משמעות הדבר היא שהוא התחייב מראש לשלם דמי שכירות ריאליים ומכאן שההסדר אינו נושא עמו כל סיכוי במערער. אין ממש בטענה זו: לפני בית משפט קמא עמדו להכרעה שתי שאלות: האחת, האם שולמו בגין הנכס דמי מפתח; השנייה, בהנחה שלא שולמו דמי מפתח, מהו שיעורם של דמי השכירות הריאליים - האם 800$ לחודש כפי שמאות המשיב, או שמא 340$ לחודש כפי שמאות המערער. גבול הסיכון של המערער במקרה שבו היו נדחות כל טענותיו עמד, אפוא, על חיוב בדמי שכירות של 800$ לחודש. במסגרת ההסדר הדיוני אמנם ויתרו הצדדים על קביעת ממצא בסוגית דמי המפתח, אך ההסדר לא מנע מהם לבקש מבית המשפט לשקלל את סיכויי קבלתן של טענותיהם בסוגיית דמי המפתח במסגרת קביעת שיעור דמי השכירות. במילים אחרות: המערער יכול היה להזמין את בית המשפט להסתפק בדמי שכירות נמוכים נוכח טענותיו בסוגית דמי המפתח, וזאת מבלי שיוכרע בהן, אך תוך שקלול סיכוייהן להתקבל; בדומה לכך, המשיב יכול היה להזמין את בית המשפט לקבוע את שיעור דמי השכירות על הצד הגבוה, אף זאת תוך שקלול טענותיו בסוגית דמי המפתח וסיכוייהן להתקבל. ההסדר הדיוני היה , אפוא, מאוזן וסביר ונשא עמו סיכוי לשני הצדדים. 3.המערער הוסיף וטען כי אף אם הסכים להסדר הדיוני הרי שהסכמתו חסרת תוקף, שכן מדובר בויתור על זכות קוגנטית. דין הטענה להידחות ולו מהטעם שלא הועלתה לפני בית משפט קמא, גם לעצם העניין איני מוצא בה ממש: ההסדר הדיוני אינו מתייחס לעצם מעמדו של המערער כדייר מוגן, אלא לשיעורם של דמי השכירות שישולמו בגין מושכר שאינו דירת מגורים. איני רואה כל מניעה לעריכתו של הסדר כזה. נוכח מגמתה של ההלכה הפסוקה לחזק את זכות הקניין של בעליהם של מושכרים מוגנים, על אחת כמה וכמה. יצחק ענבר, שופט [אב"ד] השופטת נ' בן-אור: אני מצטרפת לתוצאה אליה הגיע חברי, השופט שפירא, ולהערותיו של חברי, השופט ענבר. נאוה בן אור, שופטת הוחלט כאמור בחוות דעתו של השופט יוסף שפירא. פסק דין בפשרה (סעיף 79א')