בפניי תובענה בדרך של טען ביניים ובקשה למתן פסק דין הצהרתי כנגד הטוענים, ביום 18.9.200, בת.א 45550/08 (להלן: "התביעה"). לאחר הגשת התביעה, הגישה המבקשת, כלל חברה לביטוח בע"מ- ת"א (להלן: "המבקשת" או "כלל"), ביום 17.12.2008 בקשה למתן צו גודר כנגד הטוענים 1,2, ו 4, (להלן: "הבקשה"), לאחר שהתברר לה כי הטוען 3, נותר הטוען יחיד. בענייננו חלוקים הצדדים באשר להוצאות ושכ"ט הליך זה, והכל כפי שיפורט להלן. הרקע לבקשה המבקשת ביטחה את רכבם של הטוענים 1-2, זאמיר תמי ואיתן חי זאמיר (להלן: "הטוענים 1 ו 2"). הרכב הינו רכב מסוג רנו, מס' רישוי 43-772-36 (להלן: "הרכב"). ביום 27.7.2008, נגנב הרכב, ולאחר בדיקת חבותה, ביקשה כלל במסגרת התביעה, לשלם את תגמולי הביטוח המגיעים בגין הרכב. היות ומבדיקה שערכה כלל התברר, כי על הרכב הוטלו הגבלות: שעבוד ומשכון שנרשמו על זכויות הטוענים 1 ו 2 הרכב, לטובת הטוען 3, בנק הפועלים סניף נתניה (להלן: "טוען 3"), וכן עיקולים שהוטלו על הרכב לטובת הטוענת 4, בנק אוצר החייל סניף נתניה (להלן: "הטוען 4"), סברה התובעת כי עליה להגיש את התביעה, בדרך של בקשה לסעד של טען ביניים ובקשה למתן פסק דין הצהרתי, על מנת להכריע בשאלה, לידי מי מן הטוענים על המבקשת לשלם את תגמולי הביטוח בגין הרכב, ובאיזה שיעור. עוד בטרם התקיימה ישיבת קדם משפט ראשונה, ולאחר שהטוען 3 הגיש מטעמו הודעת פרטים, הודיעה המבקשת, כי: טוענים 1 ו- 2 נתנו את הסכמתם להעברת כספי תגמולי הביטוח לטוענת 3. טוען 4, הודיעה כי העיקול שהטילה על הרכב הוסר על ידה ביום 6.10.2008 (לאחר הגשת התביעה), וכי אין לו כל דרישה כלפי המבקשת. המשיבה הפורמאלית מדינת ישראל – משרד התחבורה- רשות הרישוי (להלן: "המשיבה הפורמאלית"), הופטרה, בעקבות הודעתה לבית המשפט, מלהתייצב לדיון בתיק זה. מאחר וטוען 3, נותר כטוען יחיד, ולאור הסכמת הטוענים 1 ו 2, ביקשה המבקשת במסגרת הבקשה: לקבוע כי הטוענת 3 זכאית לקבל מאת המבקשת את כספי תגמולי הביטוח שעל המבקשת לשלם לטוענים 1 ו 2. ליתן צו גודר בעד התביעות של הטוענים 1,2, ו 4 המצהיר כי טוענים אלו וכל הבאים מכוחם ו/או חליפיהם לא יוכלו לעולם לתבוע את המבקשת בגין תגמולי הביטוח שישולמו עבור הרכב. לקבוע כי בכפוף לתשלום תגמולי פוליסת הביטוח של הרכב לידי הטוענת 3, זכאית המבקשת להירשם כבעלים הבלעדיים של הרכב, וליתן צו המורה למשיבה הפורמאלית לרשום הזכויות ברכב על שם המבקשת, כשהוא נקי מכל עיקול ו/או שיעבוד ו/או זכות צד ג' כלשהו. לקבוע כי הוצאות הבקשה בגין אגרת בית המשפט בסך 553 ₪, וכן שכ"ט ב"כ המבקשת כפי שייפסק ע"י ביהמ"ש, יקוזזו מסכום תגמולי הביטוח. הבקשה הועברה לתגובת הטוען 3, וזה טען, כי הוא היה זכאי מן ההתחלה לקבל את גמול שווי הרכב מהמבקשת, וזכות זו, עקב השעבוד, מעולם לא הוטלה בספק. עוד נטען בתגובה, כי ההליך נשוא תיק זה נעשה ע"י המבקשת, ועל דעתה בלבד, נוכח רצונה להגן על עצמה, למען הסר ספק מתביעות יתר הטוענים בתיק זה. על כן, לא יהיה זה צודק כי מהתמורה שמגיע לטוען מגמול הרכב, יופחתו סכומים כלשהם לטובת המבקשת, וכשם שצד ג' כלשהו, המגיש בקשה בדרך של המרצת פתיחה למתן פס"ד הצהרתי, ביחס לבעלותו במיטלטלין ומבוקשו ניתן לו, אין מחייבים את המשיבים בהוצאות , כך יש לנהוג במקרה זה. לטענת הטוען 3, מאחר והוא זכאי לקבל את גמול הרכב, ולמעשה אף אחד לא טען כנגד כך, אך לא המבקשת, וחרף זאת נאלץ לשכור את שירותיו של עו"ד לצורך ייצוגו בהליך זה, הרי שיש לפסוק שכ"ט והוצאות לטובתו. מנגד טענה המבקשת, בין היתר, כי במועד הגשת התביעה, היו רשומים על זכויות הטוענים 1 ו 2, מבוטחיה של המבקשת, ברכב, שעבוד של הטוען 3 ועיקול שהוטל ע"י הטוענת 4, אשר פרטיה התבררו רק לאחר הגשת התביעה ובעקבות מסמכים שהומצאו למבקשת ע"י הטוענים 1 ו 2. מתגובת הטוענת 4 לבקשה, עולה, כי הסירה את העיקול מעל זכויות הטוענים 1 ו 2 ברכב, רק ביום 6.10.08- כשלושה שבועות לאחר הגשת התביעה. בנסיבות אלו אין להטיל על המבקשת לספוג את ההוצאות הכרוכות בהגשת הבקשה לבית המשפט, ומתוך הסכומים שיש לשלמם על פי פוליסת הביטוח לרכב, יש לקזז את הוצאות הבקשה בגין אגרת בית המשפט, וכן את שכ"ט ב"כ המבקשת כפי שיפסק ע"י ביהמ"ש. דיון והכרעה מעיון בבקשה, בתגובה ובתשובה, הגעתי למסקנה, כי בנסיבות העניין אין להשית הוצאות הליך זה על המבקשת ו/או על הטוען 3, וכל צד ישא בהוצאותיו. הכללים לעניין חיוב בעל דין בהוצאות נקבעו בפסיקה, לפיהם יש לבחון, בין היתר, האם היה צידוק בהגשת התובענה ומהו השלב בו חזר בו בעל דין מההליך (ראו: בג"צ 842/93 שייך סלימאן אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מח(4), 217 , 219-220 (1994), שם נקבע, בין היתר, כי: "בבוא בית המשפט לשקול את גובה ההוצאות שברצונו להשית על משיב שהסכים להיענות לעתירת העותר עליו להתחשב באלה: ... השלב שבו הוגשה הבקשה לביטול העתירה...כמה מועדי ישיבות נקבעו לדיון על ידי בית המשפט טרם שהמשיב הסכים לדרישות העותר...היקף העבודה שהושקע בהכנת העתירה כפי שהוא משתקף מהחומר שנמצא בפני בית המשפט...". ראו גם: בג"ץ 738/99 הסוכנות היהודית לארץ ישראל נ' מינהל מקרקעי ישראל, תק-על 2008(3), 375 , 379 (2008). שם נפסק, כי: " ...ככלל, יש טעם רב בעמדה לפיה מקום בו נמחק הליך על ידי מגישו בטרם התברר והוכרע לגופו, ישא מגיש ההליך בהוצאות להן גרם לבעל הדין שכנגד. בעל דין היוזם הליך כלפי יריבו, תוך גרירתו להוצאות, חייב להניח כי אם הוא חוזר בו מן ההליך שנקט, יעמוד יריבו על ההוצאות שנגרמו לו. עם זאת, לא בכל מקום בו חוזר בו בעל דין מן ההליך, יביא הדבר בהכרח לחיובו בהוצאות הצד שכנגד. יישומו של העיקרון נבחן בכל מקרה לפי נסיבותיו, בין היתר, בשים לב לשאלה מדוע חזר בו יוזם ההליך מההליך שהגיש. כך, למשל, במקרים בהם בעל דין חוזר בו מעתירה לבית המשפט הגבוה לצדק לאחר שבא על סיפוקו, אין הוא מחויב, על פי רוב, בהוצאות והמשיב אף עשוי להתחייב בהוצאותיו של העותר על פי האמות המידה שנקבעו בהלכת אל נסאסרה ... הכללים בעניין פסיקת הוצאות חלים הן כאשר יוזם ההליך מבקש הוצאות והן כאשר הדרישה באה מכיוונו של בעל הדין שכנגד. שאלת החיוב בהוצאות נקבעת תוך בחינת הצידוק שבהגשת העתירה מלכתחילה והסעד שקיבל העותר בפועל ... כאשר יוזם ההליך מבקש למחקו טרם זמנו, מבלי שזכה לסעד אותו ביקש, נקודת המוצא היא כי מגיש ההליך ישא בהוצאות להן גרם לבעל הדין שכנגד. במצב זה אין החלטה הקובעת את צידקת הגשתו של ההליך, ומבין שני בעלי הדין, וככלל, ראוי כי זה שגרם להוצאות ישא בהן. מחיקת ההליך ללא קבלת הסעד, יש בה כדי להצביע, על פני הדברים, על כך שהגשת ההליך לא הייתה מוצדקת מלכתחילה. מדובר, עם זאת, בהנחה הניתנת לסתירה, כאשר הנטל לעשות כן מוטל על יוזם ההליך ... עצם העובדה כי עותר מחק עתירתו מבלי לקבל הסעד אותו ביקש אינה מעידה בהכרח כי העתירה לא הייתה מוצדקת כשם שקבלת הסעד כשלעצמה אינה מעידה על היות העתירה מוצדקת. יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו וליישם את אמות המידה הנזכרות תוך התאמה לנתוניו של כל מקרה".). ועתה לענייננו, מן הכלל אל הפרט. בענייננו, השאלה הראשונה שיש ליתן עליה את הדעת, הינה האם היה צידוק בהגשת התובענה? אין מחלוקת, כי בעת הגשת התביעה ע"י המבקשת, ביום 18.9.2008, עדיין העיקול שהטיל הטוען 4, היה בתוקף, וכי רק ביום 6.10.2008, בוטל העיקול, היינו, כ- 3 שבועות לאחר הגשת התביעה. (ראה נספח ב1 לבקשה). אי לכך, נראה, כי למבקשת היה בסיס בהגשת התביעה, כפי שהוגשה. המועד בו הוגשה הבקשה למחיקת התביעה כאמור, הגישה המבקשת את בקשתה, בטרם התקיימה בתובענה ישיבת קדם משפט, ולאחר שטוען 3, הגיש מטעמו הודעת פרטים. הטוען 3, שנאלץ לשכור שירותי עו"ד עותר עתה, כאמור לקבלת פיצוי בגין הוצאותיו. לא רק ש הטוען 3 לא המציא כל אסמכתא (כגון: חשבונית) לעניין הוצאותיו ושכ"ט עו"ד אשר הוציא, וכבר נפסק בעניין זה, כי תנאי מוקדם להיווצרות הזכות לפיצויים, הוא נזק שנגרם לתובע, בהעדר נזק אין פיצויים (ראה ע"א 101/85 מנסור נ' עירית נצרת, פ"ד מא(3) 47, 52). התובע פיצויים, צריך להוכיח גם את היקף הנזק שנגרם לו (ראה ע"א 355/80 אניסימוב נ' מלון טירת בת-שבע, פ"ד לה(2) 800, 807). "משלא הוכיח... את נזקו להנחת דעתו של בית המשפט, תביעתו לפיצויים צריכה להידחות" (דברי כבוד השופט ח' כהן בע"א 140/73 שרם נ' גרינברג, פ"ד כט(1) 194, 195). תביעת המבקשת הוגשה בדין, ומשהתברר לה, כי לאחר שלושה שבועות מיום הגשת התביעה, כי הטוען 4 את הסיר העיקול, ביקשה היא את הבקשה. איני נעתר אף לבקשת המבקשת, כי יש לקבוע כי הוצאות הבקשה בגין אגרת בית המשפט בסך 553 ₪, וכן שכ"ט ב"כ המבקשת כפי שייפסק ע"י ביהמ"ש, יקוזזו מסכום תגמולי הביטוח. מהחומר שבפניי, לא שוכנעתי, כי המבקשת עשתה די, עת הגישה תביעתה, בבירור זהותו של הטוען 4, ואם אכן הייתה עושה כן, דבר שניתן היה לעשות בנקל, סביר להניח, כי הייתה יכולה היא למנוע הגשת תביעתה, שכן מועד העיקול שהטיל טוען 3 קדם לעיקול הטוען 4. הכרעה 1. הטוענת 3 זכאית לקבל מאת המבקשת את כספי תגמולי הביטוח שעל המבקשת לשלם לטוענים 1 ו 2. 2. ניתן בזאת צו גודר כנגד הטוענים המצהיר כי טוענים אלו וכל הבאים מכוחם ו/או חליפיהם לא יוכלו לתבוע את המבקשת בגין תגמולי הביטוח שישולמו עבור הרכב, למשיבה 3. 3. בקשת המבקשת לקביעת הוצאות הבקשה בגין אגרת בית המשפט בסך 553 ₪, וכן שכ"ט ב"כ המבקשת כפי שייפסק ע"י ביהמ"ש, יקוזזו מסכום תגמולי הביטוח, נדחית. סוף דבר מאחר ולא מצאתי כי יש להשית הוצאות על המבקשת לטובת המשיבה 3, הרי שאני קובע כי אין צו להוצאות, וכל צד ישא בהוצאותיו ובשכר טרחת עורך דינו. צו גודרפוליסהצוויםתביעת ביטוח