לדעתי, דין הערעור להתקבל. הבקשה שהופנתה ע"י יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ובניה שבעירית ירושלים (להלן "הועדה") לרשם הקרקעות ב-28.2.75 היתה על סמך תקנה 27 (א) לתקנות המקרקעין (ניהול ורישום) תש"ל-1969. על פי תקנה זו זכאי יושב-ראש הועדה לבקש לרשום "הערה בדבר היעוד שנקבע למקרקעין פלונים לפי הוראות חוק התכנון". הרשם חייב לרשום הערה כזאת, אעפ"י שאינה ממין ההערות הרגילות בהן דן סימן ב' שבפרק ט' לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969 הוא ס' 133 לחוק. הסעיף קובע: "שר המשפטים רשאי, במידה שהדבר דרוש להפעלתו של חוק או למניעת הפרתו, לקבוע בתקנות הערות אחרות שהרשם יהא חייב לרשמן... על הערות כאלה יחולו הוראות סעיף 131, בשינויים המחוייבים". תקנה 27 (א) הנ"ל מבוססת על סמכותו זו של שר המשפטים. ההערה שביקשה הועדה לרשום היתה, כי המקומות שסומנו בתכנית שצורפה לבקשת יהוו "שטח פתוח בין העמודים, קומת קרקע חניה ומיקלט וכן כי בבית המשותף שיוקם על הנכס הנ"ל יירשמו המקומות הנ"ל כרכוש משותף". עד כאן ברור, איפוא, שהמבקשת היא הועדה וכי עליה חלה האגרה בגין הרישום. להשלמת התמונה יוזכר, כי לפי ס' 131 "לא תירשם עיסקה הסותרת את תוכן ההערה, כל עוד לא נמחקה ההערה". מכאן שלא ניתן היה לרשום בעתיד עיסקה אם זו עומדת בסתירה לייעוד שנרשם, בהערה. מתחת לבקשה, בגוף אותו מיסמך, מופיע קטע החתום ע"י החברה המערערת (טל-לי מפעלי בניה בע"מ) בזו הלשון: "אני... בעל המקרקעין הנ"ל נותן בזה הסכמתי לרישום ההערה דלעיל על המקרקעין הנ"ל שבבעלותי ומתחייב בזה שלא לבצע פעולה או עיסקה בניגוד לתכנון, אלא אם כן תינתן לכך הסכמה בכתב של יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ובניה ירושלים". ברור לדעתי מהציטוט דלעיל, שהחברה הסכימה אך ורק "לרישום ההערה דלעיל" וכי לא ביקשה רישומה של שום הערה נוספת. אולם, מטיעונו של מר חסון, בשם הממונה על המירשם, יוצא שהרשם רואה בקטע זה בקשה לרישום הערה נוספת: בדבר התחייבותה של החברה לא לבצע פעולה או עיסקה בניגוד לתכנון, "אלא אם כן תינתן לכך הסכמה בכתב של יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ובניה ירושלים". לשון אחרת: אם ירדתי לסופה של הטענה, נוגעת ההערה הנוספת לצורך בהסכמת יו"ר הועדה לשם סטייה מן היעוד שנרשם בהערה הראשונה. זוהי, לדעת המשיב, הערה לפי סעיף 128 הקובע: "הוכח להנחת-דעתו של הרשם, כי עשיית עיסקה בידי בעל המקרקעין... מותנית על פי חיקוק... בהסכמתו של צד שלישי, ירשום הרשם, לפי בקשת הצד השלישי, הערה על כך". אפילו אניח שהמקרה דנן אכן מצוי בתחום סעיף 128, הנחה הנראית לי דחוקה - גם אז ברור, כי המעונין והזכאי לבקש את הרישום היא שוב - הועדה. מטרתה של הערה על פי סעיף זה היא להבליט את הצורך בהסכמת יו"ר הועדה לשינוי הייעוד האמור. אולם, מטרה זו מושגת בלאו הכי ע"י ההערה הראשונה יחד עם ס' 131 (שצוטט קודם לכן). הוא הדין אילו נרשמה הערה רק עפ"י ס' 128. (שאין לבנות אל בדרך המפורטת שם, מלבד בהסכמתו של יו"ר הועדה). למעשה, די בכל אחת משתי ההערות כדי להביא לאותה תוצאה. אפילו קיימת נפקות-מה לתוספת בשולי הבקשה (בניגוד לדעתי) גם אז יש לראות בכך טפל הנגרר אחרי העיקר (השווה עם ע.א. 260/60 פד"י י"ז 813, 822 אליו הפנני ב"כ המערערת). גם אם טעיתי בהלך מחשבתי ויש להשקיף על הקטע בשולי הבקשה כעל בקשה להערה נוספת, גם אז לא היתה המערערת זכאית לכך - כי אם יו"ר הועדה בלבד. קיצורו של דבר: בפנינו בקשה להערה אחת ויחידה, ועל כן - אפילו ניתן לבקשה עפ"י כמה הוראות בחוק או בתקנות, יש לגבות בגינה רק תשלום אחד. לחילופין, אם נתפסתי לטעות - הרי שהתשלום הכפול חל על הועדה ולא על המערערת. ברצוני להעיר, שרישום ההערה כפי שנרשמה בפועל הוא מטעה. כתוב שם, כאילו מבוססת ההערה על "סעיף 27 א' ו-128 לחוק". אין סעיף 27 א' בנמצא בחוק הנ"ל, וגם התקנה הנוגעת לענין היא לא 27 א' אלא 27 (א). הערעור מתקבל, איפוא, בזה. בהתאם לכך חלים על הרישום הנ"ל תשלום אחד בלבד, כשהחייבת בו היא הועדה המחוזית. המשיבה תישא בהוצאות המערערת בסך של -.400 ל"י. אגרההערת אזהרה