זוהי תביעתו של מר עוזי מור (להלן - התובע) כנגד חברת ברסל קור בע"מ (להלן - הנתבעת) ובעלי מניותיה הנתבעים 3-2, מר סלע יעקב ומר בר חן עזרא, לביצוע הפרשות וניכויים למבטחים או לתשלום פיצוי כספי בגין אי ביצוען, לתשלום הפרשי שכר, דמי הבראה, מענק, הפרשים בגין דמי חגים, פדיון חופשה שנתית, יתרת הודעה מוקדמת, פיצויי פיטורים, והכל בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים והלנת שכר לפי העניין, בגין תקופת עבודתו של התובע בנתבעת וסיומה. יתרה מכך, לטענת התובע התקיימו במקרה זה הנסיבות המצדיקות הרמת מסך ההתאגדות מעל הנתבעת וחיובם של בעלי מניותיה, הם הנתבעים 3-2 ביחד ולחוד, בחובות הנתבעת כאמור. הערה: בהסכמת הצדדים ומכוחה ניתן פסק הדין בדן יחיד. העובדות להלן העובדות שביסוד המחלוקת נשוא התביעה זו: 1. כעולה מרישום רשם החברות (ראה: נספח 4' לכתב התביעה), הנתבעת הינה חברה בע"מ אשר נוסדה בשנת 81', ועיסוקה בתחום התקנת מתקנים למיזוג אוויר. 2. התובע הועסק על ידי הנתבעת מחודש נובמבר 96' ועד ליום 31.8.03, מועד בו פוטר מעבודתו בנתבעת, לאור החלטת הנתבעת להפסיק את פעילותה (ראה: מכתב הפיטורים - נספח 1 לכתב התביעה). 3. כעולה מרישומי רשם החברות, בעלי המניות בחברה הם הנתבעים 2 ו-3 לעיל, והם רשומים גם כמנהליה. 4. אין חולק כי בחודש אוגוסט 2003 הפסיקה הנתבעת את פעילותה, והתובע ביחד עם עובדים אחרים בנתבעת, פוטר מעבודתו. 5. בין הצדדים נטושה מחלוקת בשאלת זכאותו של התובע לסכומים השונים כנתבע על ידו, וכן נטושה ביניהם מחלוקת כאמור, באשר לשאלת התקיימות התנאים המצדיקים הרמת מסך ההתאגדות מעל הנתבעת וחיוב הנתבעים 3-2 באופן אישי, בחובות הנתבעת, אם קיימים כאלו. דיון והכרעה 6. מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית של התובע ושל העדים: מר יעקובי אתניאל, אשר הועסק אף הוא בנתבעת במועדים הרלוונטיים לתביעה זו ומר דוד זאידשר עובד הנתבעת לשעבר שהועסק בנתבעת עד לשנת 2001. מטעם הנתבעים כולם, הוגש תצהיר עדות ראשית של הנתבע מס' 2 - מר יעקב סלע. התובע והמצהירים מטעם התובע והנתבעים, נחקרו על תצהיריהם בחקירה נגדית. לאור היקף המחלוקות בין הצדדים, נפנה תחילה לדון בשאלת זכאותו של התובע לרכיבי התביעה כנתבע על ידו, ובהמשך לכך תידון עתירתו של התובע להרמת מסך ההתאגדות מעל הנתבעת וחיוב הנתבעים 3-2 באופן אישי בחובות הנתבעת כלפיו, ככל שקיימים כאלו. התביעה להפרשי שכר 7. לטענת התובע הוא הועסק על ידי הנתבעת בחודשים יוני, יולי ואוגוסט 03'. לדבריו בחודשים אלו וכעולה מתלושי שכרו הוא היה זכאי לסך הכולל של 22,037 ₪ על פי הפירוט שלהלן: תלוש שכר לחודש 6/03 = 5,437 ₪. תלוש שכר לחודש 7/03 = 7,690₪. תלוש שכר לחודש 8/03 = 8,910 ₪. לטענת התובע, רק בחודש ינואר 04' הוא קיבל תמורה חלקית בסך של 8,000 ₪ בגין עבודתו בחודשים אלו, ולפיכך עותר הוא לתשלום היתרה בסך של 14,037 ₪ בצירוף פיצויי הלנת שכר, על אי תשלום השכר ועל האיחור בתשלום אותו חלק מן השכר ששולם בחודש ינואר 04'. 8. לטענת הנתבעים מנגד, התובע אינו זכאי להפרשי השכר כנטען על ידו, שכן בתחילת שנת 2001 ועקב קשיים כלכליים אליה נקלעה הנתבעת לשיטתם, הגיעה הנתבעת להסכם עם עובדיה, לפיו, שכרם נטו של העובדים יופחת ב-20% מהסכום הנקוב בתלושים, וכי בנוסף לכך העובדים לא יעבדו בימי שישי. משכך, לשיטת הנתבעים, בתשלום הסך של 8,000 ₪ לתובע פרעה הנתבעת את מלוא חובה לתובע בגין שכר עבודה, ואין היא חייבת לו כל תשלום נוסף. לא הוצג כל מסמך בכתב המאשר את ההסכמה הנטענת כאמור לעיל. 9. ברם אולם, ועד כמה שגרסה זו נשמעת תמוהה על פניה, הרי שהיא לא הוכחשה על ידי התובע ועדיו במסגרת תצהירי עדות ראשית מטעמם, הגם שנזכרה במפורש בכתב ההגנה מטעם הנתבעים. לא זו אף זו, אלא שבמסגרת חקירותיהם הנגדיות של התובע ועדיו בפנינו, הם אישרו למעשה את גרסת הנתבעים, בשינויים אלו ואחרים. כך, כאשר עומת התובע עם גרסת הנתבעים לפיה בתחילת 2001 היה הסכם עם העובדים על הפחתת העבודה ביום שישי ועל הפחתת בשיעור של 20% נטו משכר העובדים, הוא השיב: "ת. לא זכור לי בדיוק התאריך, אבל זכור לי שמר סלע אסף את העובדים ועקב המצב של החברה הוא ביקש מהעובדים לוותר על 10% מהשכר לתקופה של חצי שנה, וחתמנו גם על מסמך שאנחנו מסכימים לזה, וכך נעשה, חלק הסכימו וחלק, אני הסכמתי. לא קיבלתי עותק של המסמך הזה. לשאלת בית הדין, נכון שעל פי ההסכם שחתמתי היו אמורים להחזיר לי כעבור חצי שנה את השכר הרגיל. האמת שאני באמת לא זוכר אם החזירו את השכר או לאו. לגבי ימי שישי - מה שזכור לי שאמרנו למר סלע שמכיוון שהוא מוריד לנו בשכר, אולי לגבי ימי שישי נעשה תורנות, ובעקבות כך עבדנו באופן חלקי בימי שישי וזאת רק בתקופה מסוימת, משהו כמו חצי שנה או שנה. לשאלת בית הדין, בחמשת חודשי עבודתי האחרונים בנתבעת, עבדתי כל ימי השישי" (ראה: בעמ' 4 לפרוטוקול ש': 23-14) (ההדגשה הוספה - א.ר.ק.). ואם בכך לא סגי, הרי שגם העד מטעם התובע מר יעקבי העיד: "ש. האם נכון שיעקב סלע כינס אותכם בתחילת 2001 ודיבר איתכם על הסכם שיוריד לכם אחוזים מהמשכורת נטו? ת. הוא אמר שזה יהיה לתקופה של כמה חודשים ואח"כ הוא יחזיר לנו את זה רטרואקטיבית. לשאלת בית הדין, למיטב זכרוני הורידו לי מהשכר נטו, משהו כמו 10%. לא העלנו לנו בחזרה את השכר, אבל מה שקרה שקיבלנו במקום זה לא עבדנו את ימי שישי אלא אם כן היה צורך לעבוד ואז ימי שישי נחשבו כשעות נוספות. לשאלתך, במילים לא עבדנו, כוונתי כל העובדים. לשאלתך, אם יכול להיות שזה היה 20% אני משיב שאולי, אני פשוט לא זוכר" (ראה: בעמ' 5 לפרוטוקול ש': 29 עד עמ' 6 ש': 7). 10. משכך הם פני הדברים, וחרף התהיות באשר לדרך שבה נעשו הדברים, הרי שלמזער מתוך עדויות התובע ועדו, עולה כי הוסכם בין הצדדים על הפחתת 10% משכרם בפעל של כלל העובדים ומאוחר יותר אף בביטול העבודה ביום שישי, כאשר במקום שנדרשה עבודה ביום שישי, שולמה התמורה בגינה כשעות נוספות. בהעדר כל ראיה נוספת לתמיכה בגרסת הנתבעים לפיה ההפחתה בה דובר היתה בשיעור של 20% מהשכר נטו, ובנוסף לכך ביטול העבודה ביום שישי, אין בידינו אלא לקבוע כי כל שהוכח בפנינו, הוא שהוסכם בין הצדדים על הפחתת שכר בפעל, בשיעור של 10%. 11. אשר על כן, התוצאה היא שבגין משכורות החודשים יוני עד אוגוסט 2003, זכאי היה התובע לסך הכולל של 15,470 ₪ ברוטו, על פי הפירוט שלהלן: שכר עבודה לחודש 6/03 = 3,855 ₪ ברוטו. שכר עבודה לחודש 7/03 = 5,888 ₪ ברוטו. שכר עבודה לחודש 8/03 = 5,727 ₪ ברוטו. 12. כאמור, אין חולק בין הצדדים כי בחודש ינואר 04' שולם לתובע הסך של 8,000 ₪ נטו בגין משכורות החודשים יוני עד אוגוסט 03'. הנתבעים לא הציגו תחשיב מטעמם להראות הכיצד זה הסך של 8,000 ₪ נטו מכסה את החוב לשכר עבודה בגין 15,470 ₪ ברוטו, ואף לא הוכיחו כי שילמו לתובע סכומים נוספים בגין חוב זה מעבר לאותם 8,000 ₪ נטו. משכך, אין לי אלא לקבוע כי על הנתבעת לשלם לתובע בגין הפרשי שכר עבודה לחודשים יוני עד אוגוסט 03', את הסך של 15,470 ₪ ברוטו. מסכום זה על הנתבעת לנכות תשלומי חובה ולהעבירם לרשויות המוסמכות, כאשר מן הסכום נטו שיוותר לאחר ניכוי תשלומי החובה כאמור לעיל, יש לקזז את הסך של 8,000 ₪ נטו אשר שולמו לתובע בחודש ינואר 2004. 13. באשר לעתירת התובע לחיוב הנתבעים בפיצויי הלנת שכר בגין אי תשלום היתרה והאיחור בתשלום הסכומים, הרי שלנוכח חילוקי הדעות בין הצדדים, אני מפחיתה את פיצויי ההלנה ומעמידה אותם על הפרשי הצמדה וריבית כחוק בלבד על סכומי הנטו שנפסקו. מטעמים של נוחות החישוב אני מורה כי הסכומים הנ"ל ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל ממחצית התקופה בגינה לא שולמו המשכורות, היינו מן המועד לתשלום משכורת יולי 03' - 1.8.03 ועד לתשלום המלא בפעל. למען הסר ספק, מובהר בזאת כי את הסך של 8,000 ₪ נטו, יש לשערך במועד ביצוע הקיזוז עליו הוריתי לעיל, בערכו נכון לאותו מועד, היינו לאחר הוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום 15.1.04 ועד למועד ביצוע הקיזוז בפעל. התביעה לביצוע הפרשות למבטחים 14. ברכיב זה לכתב התביעה עותר התובע לחיוב הנתבעים בביצוע הפרשות למבטחים בסך הכולל של 24,118 ₪ המורכבים מחלק המעביד למבטחים בסך של 14,115 ₪ (6% תגמולים) וחלק העובד בסך של 10,003 ₪ (5.5% חלק העובד לתגמולים) אשר נוכו משכרו החל מחודש ינואר 01' ולא הועברו ליעדם. התובע צירף לתצהירו את מכתבה של מבטחים מיום 18.10.01 (ראה: נספח 3' לכתב התביעה), בו נאמר כי מעסיקו לא הפריש עבורו כספים למבטחים החל מחודש פברואר ואילך, לרבות לא סכומים שנוכו משכרו. כן צירף התובע לכתב התביעה, טבלה ובה פירוט הסכומים שהיה על הנתבעת להעביר משכרו בתקופה זו והסכומים שנוכו ממנו בתקופה זו כעולה מתלושי שכרו. 15. משכך, עותר התובע להעברת הסכומים כאמור למבטחים, ולחלופין עותר הוא לחיוב הנתבעים בפיצוי בגובה הסכומים שהיה על הנתבעת להעביר למבטחים ולא הועברו והסכומים שנוכו משכרו ולא הועברו למבטחים. 16. לטענת הנתבעים מנגד, הפסקת העברת הכספים למבטחים נבעה משתי סיבות: האחת, שמבטחים נותרה חייבת לנתבעת סכומים גבוהים ביותר בעקבות התפטרותם של מספר עובדים, אשר כספי הפיצויים שהופקדו עבורם במבטחים לא הושבו לנתבעת, והשנייה נעוצה בעיקולים שהוטלו על חשבונות הנתבעת בבנקים. לביסוס טענתם זו צירפו הנתבעים את מכתבה של מבטחים מיום 8.6.04 (ראה: נספח א' לכתב ההגנה), ממנו עולה כי בין הנתבעת לבין מבטחים תלוי ועומד הליך משפטי בבית הדין, אשר במסגרתו חלוקים הצדדים ביניהם, בין היתר, בשאלת העברת חלק השלמת פיצויי פיטורים (2.33%) לידי הנתבעת מחד, ואי העברת רשימות עובדים והפרשות למבטחים, מאידך. מכל מקום, במכתב זה מלינה מבטחים על הנתבעים שלטענתה לא ביצעו את המתחייב מהחלטות בית הדין באותו מקרה, וחותמת את דבריה, בכך שאם לא ימלאו אחר החלטות בית הדין בתוך 3 ימים, לא יהיה מנוס מהמשך ההליכים המשפטיים. 17. מוסיף המצהיר מטעם הנתבעים בתצהירו (ראה: סעיף 5 לתצהיר), כי מיד לכשיועברו לידי הנתבעת הכספים המגיעים לה לטענתה ממבטחים, יועברו לתובע הסכומים המגיעים לו מן הנתבעת. אלא שהנתבעים לא טרחו לעדכן את בית הדין, מה עלה בגורלו של ההליך המשפטי מול מבטחים, לא כל שכן שלא טרחו ליידע את בית הדין האם הועברו כספים כלשהם ממבטחים לנתבעת. 18. על הסיבות לאי העברת הסכומים במועד למבטחים ונפקותן, לעניין שאלת הרמת מסך ההתאגדות, אדון להלן בהמשך, בפרק השני לפסק הדין. ברם, וככל שהדברים נוגעים לעצם הזכאות לסכומים כנתבע על ידי התובע, הנתבעים לא חלקו על גובה החוב ואף לא טענו, עד לסיום ההליכים בתיק זה, כי הסכומים הועברו למבטחים, בינתיים. 19. משכך הם פני הדברים, התוצאה היא שהתובע זכאי לסכומים כנתבע על ידו. הואיל ויחסי עובד ומעביד בין הצדדים הסתיימו זה מכבר, ומשלא התקבל כל עדכון באשר לביצוע ההעברה, והאם זו אפשרית בכלל, התוצאה היא שעל הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגובה הסכומים שהיה עליה להעביר למבטחים בגין חלק המעביד בתגמולים ובגין הסכומים שניכתה משכרו של התובע בגין חלק העובד בתגמולים, לתקופה שהחל מחודש פברואר 01' ועד לחודש אוגוסט 2003 ועד בכלל, בסך כולל של 24,118 ₪. מטעמים של נוחות החישוב אני מורה כי הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל ממחצית התקופה בגינה לא הועברו הסכומים, היינו החל מיום 15.2.02 ועד לתשלום המלא בפעל. ברי, כי אם בסופו של יום יתברר שבינתיים הועבר סכום או סכומים כלשהם לחשבון התובע במבטחים בגין תגמולים לתקופה כאמור לעיל, יבואו סכומים אלו, על חשבון הפיצוי שנפסק כאמור לעיל, ולא בנוסף לו. התביעה לדמי הבראה 20. ברכיב זה לכתב התביעה עותר התובע לחיוב הנתבעים בתשלום דמי הבראה בגין שתי שנות עבודתו האחרונות בסך כולל של 4,249 ש"ח, על פי הפירוט שלהלן: דמי הבראה לשנת 2002 7 ימי הבראה X 301 ₪ ליום הבראה = 2,107 ₪ דמי הבראה לשנת 2003 7 ימי הבראה X 306 ₪ ליום הבראה = 2,142 ₪ 21. לטענת התובע, הגם שבתלושי השכר לחודשים יוני יולי ואוגוסט 03 מופיעים סכומים בגין דמי הבראה, הרי שאלו לא שולמו לו בפעל. משכך, עותר הוא לחיוב הנתבעים בתשלום הסך הכולל של 4,249 בגין דמי הבראה לשתי שנות עבודתו האחרונות בנתבעת. 22. לטענת הנתבעים, במשכורת חודש אוגוסט 2003 שולמו לתובע דמי הבראה, והסך של 8,000 ₪ נטו ששולם לתובע אמור לכסות גם את התשלום בגין רכיב זה. אין בידי לקבל טענה זו. ספק בעיני אם הסך של 8,000 נטו מכסה את החוב ברוטו בסך 15,470 ₪ בגין הפרשי שכר עבודה שנפסקו לעיל, לא כל שכן שאינו מכסה את התשלום בגין דמי הבראה, אשר לגופו של עניין לא היה חולק לגביו. כאמור, הנתבעים לא הציגו תחשיב מטעמם להראות הכיצד זה הסך של 8,000 ₪ נטו מכסה את החוב לשכר עבודה בגין 15,470 ₪ ברוטו, לא כל שכן את החוב בגין דמי הבראה שאינו במחלוקת, ואף לא הוכיחו כי שילמו לתובע סכומים נוספים בגין דמי הבראה, מעבר לאותם 8,000 ₪ נטו. 23. אי לכך, אין לי אלא לקבל את תביעתו של התובע לתשלום דמי הבראה בגין שתי שנות עבודתו האחרונות בסך של 4,249 ₪ ברוטו. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.03 ועד לתשלום המלא בפעל. התביעה לדמי חופשה 24. ברכיב זה לכתב התביעה עותר התובע לחיוב הנתבעים בתשלום דמי חופשה בגין שלש שנות עבודתו האחרונות בנתבעת בסך כולל של 14,739 ₪, על פי הפירוט שלהלן: דמי חופשה עד לחודש אוגוסט 2001, לפי 16 ימים לשנה זו = 4,266 ₪. דמי חופשה עד לחודש אוגוסט 2002, לפי 18 ימים לשנה זו = 4,970 ₪. דמי חופשה עד לחודש אוגוסט 2003, לפי 21 ימים לשנה זו = 5,503 ₪. לטענתו של התובע, במשך שלש שנות עבודתו הנ"ל, קיבל סך כולל של 8,423 ₪ בגין דמי חופשה וכן סך של 537 ₪ בחודש ספטמבר 00', ולפיכך עותר הוא לחיוב הנתבעים בהפרשי פדיון חופשה בסך של 5,779 ₪ בגין יתרת דמי החופשה. 25. לציין, כי עיון בתלושי השכר של התובע לחודשים יוני עד אוגוסט 2003, מעלה כי בחודשים אלו "שילמה" הנתבעת לתובע תמורת חופשה בסך כולל של 3,221 ₪ ברוטו על פי הפירוט שלהלן: בתלוש השכר לחודש 6/03 = סך של 1,058 ₪. בתלוש השכר לחודש 7/03 = סך של 264 ₪. בתלוש השכר לחודש 8/03 = סך של 1,899 ₪. 26. אלא שכאמור, טוענים הנתבעים אף לגבי רכיב זה לכתב התביעה, כי הסך של 8,000 ₪ נטו ששולם לתובע בחודש ינואר 04' אמור לכסות גם את התשלום בגין רכיב זה. כמבואר לעיל, אין בידי לקבל טענה זו. יתרה מכך, הנתבעים לא הוכיחו כי שילמו לתובע את דמי חופשה הנקובים בתלושי השכר מעבר לטענתם הנ"ל בדבר תשלום הסך של 8,000 ₪ נטו, ואף לא הציגו בפני בית הדין פנקס חופשה להראות כי התובע ניצל את יתרת החופשה המגיעה לו מעבר לסך של 3,221 ₪ ברוטו הנקוב בתלושי השכר ומעבר לסכומים שלגביהם לא היה חולק כי שולמו לתובע. 27. הלכה פסוקה היא שהמעביד הוא אשר חייב לתת את החופשה, ומכוח חובתו בחוק (סעיף 26) לנהל פנקס חופשה, הוא אשר חייב לדעת ולהוכיח אם וכמה ימי חופשה קיבל העובד בפועל. כאשר מוכיח העובד את תקופת עבודתו, עובר נטל ההוכחה על המעביד להראות שאמנם נתן לעובד את ימי החופשה המגיעים לו לפי הדין [ראה: דב"ע לד/17-3 רפאל אברג'יל - קורט אנסבך, פד"ע ה' 253 והאסמכתאות שם]. 28. משכך, ולאור המבואר לעיל, אין לי אלא לקבל את תחשיבו של התובע באשר ליתרת דמי החופשה המגיעים לו, חישוב אשר עולה בקנה אחד עם הוראות סעיף 10 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 בדבר אופן חישוב החופשה לעובד שעתי. עם זאת, ולאור הקביעה לעיל בדבר ההסכמה על הפחתת שכר בשיעור של 10%, ברי כי יש להפחית גם מדמי החופשה, המחושבים על פי ה"שכר הרגיל" של העובד, את אותם 10%. אי לכך, אני קובעת קובעת כי התובע זכאי ליתרת דמי חופשה בסך של 5,201 ₪ ברוטו. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.03 ועד לתשלום המלא בפעל. התביעה לתשלום מענק 29. לטענת התובע, מדי חודש בחודשו שולם לו מענק בסך של 500 ₪, ללא כל תנאי, ולפיכך לטענתו המדובר בחלק מן השכר הרגיל לכל דבר ועניין. לטענתו, החל מחודש ינואר 03' הפסיקה הנתבעת לשלם לו את המענק, ולפיכך עותר הוא לחיוב הנתבעים בסך הכולל של 4,000 ₪ בצירוף פיצויי הלנת שכר בגין אי תשלום המענק לחודשים ינואר עד אוגוסט 2003 ועד בכלל. 30. לטענת הנתבעים מנגד, מדובר היה במענק שהותנה בכמות השעות הנוספות שביצעו העובדים על מנת להגביר את המוטיבציה לסיים את קריאות שירות של אותו יום, ברם מאחר והתובע הפסיק הלכה למעשה לעבוד בשעות נוספות, אין הוא זכאי למענק (ראה עדותו של מר סלע: בעמ' 10 לפרוטוקול ש': 22-19). לציין, כי מעיון בתלושי השכר שצורפו, עולה כי המענק הנטען שולם רק בחודשים ספטמבר עד דצמבר 2002 ואף זאת בצמוד לתשלום שעות נוספות בתלוש השכר. בחקירתו הנגדית בפנינו, לא יכל התובע למסור פרטים לגבי התקופה שבה שולם לו המענק ה"קבוע" כטענתו (ראה עדותו: בעמ' 5 לפרוטוקול ש': 18). יתרה מכך, התובע העיד בחקירתו הנגדית, כי: "אני יצאתי לעיתים יותר מוקדם כי עבדתי במקומות רחוקים והיה לי יותר זמן נסיעה ובגלל כל המצב בחברה, של אי קבלת משכורות, לא היה לי מוטיבציה להישאר יותר שעות מעבר לנדרש, דהיינו מעבר ל- 8 שעות עבודה" (ראה עדותו: בעמ' 5 לפרוטוקול ש': 6-4). מכל מקום התובע אישר כי אף לאחר ששוחח עם מר סלע לגבי השבת המענק, לא הוחזר לו המענק, ולמרות זאת לא התריע על כך בכתב (ראה עדותו: בעמ' 5 לפרוטוקול ש': 19-17). 31. הלכה היא כי הנטל להראות שתשלום מסוים המכונה "תוספת" הינו חלק משכר היסוד, מוטל על העובד הטוען זאת [ראה: (דב"ע מא/78-3 אמנון ברזילי - אלבני ישראל פריט בע"מ, פד"ע יג 21; דב"ע מט/141-3 סלים בלבול - מפעלי מאיר בע"מ, פד"ע כא 439; דב"ע מח/3-3 נחושתן - מדינת ישראל, פד"ע יט 435]. בנסיבות שבנדון, לאור התקופה הקצרה שבה שולם אותו מענק, וגרסת התובע עצמו, אין בידי לקבוע כי התובע הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח שאותו מענק ששולם במשך ארבעה חודשים הפך לחלק בלתי נפרד משכרו לכל דבר ועניין. אי לכך, אין לי אלא לדחות את תביעתו זו של התובע לתשלום הפרשי מענק בסך של 4,000 ₪. כפעל יוצא מקביעתי זו, אף אין בידי לקבל את טענתו של התובע, כי יש לכלול את המענק במסגרת שכרו הקובע הרגיל של התובע. התביעה להפרשי דמי חגים 32. לטענת התובע, במשך תקופת עבודתו בנתבעת שולמו לו דמי חגים בחסר. התובע צירף לכתב התביעה טבלה ובה חישב את סכום דמי החגים שלטענתו מגיע לו אל מול סכום דמי החגים ששולמו לו בפעל, בתקופה שהחל מחודש מרץ 2001 ועד לתום תקופת עבודתו. התובע לא דק פורתא באשר למספר הימים המגיע לו בכל שנה כאמור, ולא ציין האם עבד יום לפני החג ויום לאחריו, אלא שלדבריו כעולה מן הטבלה נותרה הנתבעת חייבת לו את הסך של 1,257 ₪ בגין דמי חגים. 33. סעיף 7 לצו ההרחבה הכללי במשק, בדבר הרחבת הסכם המסגרת לעניין קיצור שעות העבודה השבועיות דמי חגים וימי אבל מיום 1.12.96 (להלן - צו ההרחבה), קובע לעניין דמי חגים, כי: "א. עובד לאחר 3 חודשי עבודה במקום העבודה שלא נעדר מהעבודה סמוך ליום החג (יום לפני החג ויום אחרי החג) אלא בהסכמת המעביד, יהיה זכאי לתשלום מלא עבור 9 ימי חג (2 ימי ראש השנה, יום הכיפורים, 2 ימי סוכות, 2 ימי פסח, חג שבועות ויום העצמאות). עובד לא יהיה זכאי לימי חג החלים בשבת. ב. עובד חודשי לא יהיה זכאי לתשלום נפרד עבור ימי חג". כאמור, התובע לא פירט במסגרת רכיב זה לכתב התביעה את מספר ימי החג המגיעים לו לטענתו מתוך הימים הקבועים בצו ההרחבה, מקל וחומר שלא הוכיח כי עבד יום לפני החג ויום לאחריו. משכך, אין בידי לקבוע כי התובע הוכיח את זכאותו להפרשי דמי חגים מעבר לדמי החגים ששולמו לו בפעל, במשך תקופת עבודתו בנתבעת. אשר על כן, התביעה לתשלום הפרשי דמי חגים נדחית. התביעה לפיצויי פיטורים 34. לטענת התובע הוא עבד בנתבעת במשך 81 חודשים, שכרו הממוצע ב-12 חודשי עבודתו האחרונים, עמד על 7,735 ₪, ולפיכך עותר הוא עקב פיטוריו מהנתבעת, לחיוב הנתבעים בסך של 52,111 ₪ בגין פיצויי פיטורים על פי הפירוט שלהלן: 7,735 ₪ משכורת ממוצעת X 81 חודשים = 52,211 ₪. 12 אין חולק בין הצדדים כי הנתבעת הפרישה כספים עבור התובע למבטחים בגין פיצויי פיטורים, אלא שמאחר וכספים אלו לא שוחררו לטובת התובע, עותר התובע הוא לחיוב הנתבעים בתשלום מלוא סכום הפיצויים, ובכל מקרה בחיוב הנתבעים להמציא לו טופס 161 על מנת שיוכל לפנות למבטחים לקבלת פיצויי הפיטורים שנצברו עבורו במבטחים. 35. במסגרת תצהיר עדותו הראשית אישר התובע, כי בינתיים, ביום הדיון המוקדם שהתקיים בתיק זה, קיבל טופס 161 מהנתבעים וצירף העתק הטופס מיום 7.10.03 לתצהירו. עיון בטופס זה שצירף התובע, מעלה כי על פי חישובי הנתבעת, משכורתו הקובעת של התובע עמדה על 5,759, וכפעל יוצא מכך, סכום פיצויי הפיטורים המגיע לתובע בגין תקופת עבודתו מיום 27.11.96 ועד 31.8.03 עומד על סך של 38,951 ₪. 36. אלא שלטענת העד סלע מטעם הנתבעים, לאחר קיזוז 20% משכר התובע, התוצאה היא שאין הנתבעת חייבת לתובע כל סכום שהוא בגין השלמת פיצויי פיטורים מעבר לכספים שנצברו עבורו במבטחים בגין רכיב זה (ראה עדותו: בעמ' 9 לפרוטוקול ש': 27-25). אין בידי לקבל טענה זו. לא רק שדחיתי את טענת הנתבעת בדבר הפחתת שכר בשיעור של 20%, אלא שאף מטענות הנתבעים עצמם, ברי כי אין מקום לקיזוז אותם 20% שלשיטתם לא שולמו לתובע, מכח המוסכם בין הצדדים. בהקשר זה יצוין, כי אף אין בידי לקבל את טענת הנתבעים, לפיה יש לקזז מסכומים שייפסקו לתובע, אם ייפסקו, תשלומים ששולמו ביתר בגין שעות בהם נעדר מן העבודה. טענת קיזוז כללית זו, לא כומתה ואף לא הוכחה במידה הנדרשת, ולפיכך נדחית. זאת ועוד, הנתבעים לא צירפו כל תחשיב מטעמם, ממנו ניתן ללמוד מהו הסכום שנצבר במבטחים לזכות התובע בגין פיצויי פיטורים, ודי באמור לעיל בעניין חובות הנתבעת למבטחים, כדי להשתכנע שהנתבעת לא השלימה את מלוא חובה עבור התובע למבטחים בגין רכיב זה. משכך, כל סכום שנצבר במבטחים בגין פיצויי פיטורים, יבוא על חשבון סכום פיצויי הפיטורים המגיע על פי חוק ולא במקום פיצויי פיטורים. 37. באשר לסכום פיצויי הפיטורים, הרי שאין בידי לקבל את תחשיבו של התובע, לגבי משכורתו הקובעת לפיצויי פיטורים, אשר כוללת לשיטתו, את המענק, את דמי החגים ואת דמי החופשה ששולמו לו במשך 12 חודשי עבודתו האחרונים בנתבעת. עיון בתלושי השכר של התובע ל-12 חודשי עבודתו האחרונים בנתבעת מעלה כי שכרו הקובע הממוצע של התובע לתקופה זו, עמד על סך של: 5,785 ₪ ברוטו, בלבד ולא כנטען על ידו. הואיל ופיצויי פיטורים מחושבים על פי ערכם ברוטו, כפי שזה ננקב בתלושי השכר, אינני מפחיתה את אותם 10% עליהם עמדתי לעיל, מתחשיב פיצויי הפיטורים המגיע לתובע. כאמור, התובע הועסק בנתבעת מיום 27.11.96 ועד ליום 31.8.03, ובסה"כ: 81 חודשים. 38. אי לכך, התובע זכאי לפיצויי פיטורים בסך של 39,048 ₪ ברוטו, על פי החישוב שלהלן: 5,785₪ משכורת קובעת X 81 חודשים = 39,048 ₪. 12 באשר לעתירת התובע לתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, הרי שחרף התוצאה אליה הגעתי ברכיב התביעה לתשלום שווי התגמולים לתובע, הרי שבעניין זה ולנוכח חילוקי הדעות שבין הנתבעים למבטחים בשאלת זקיפת התשלומים לזכות פיצויי פיטורים לעובדים שפוטרו, ברי כי היתה מחלוקת אמיתית בין הצדדים שבנדון, בשאלת עצם הזכאות לפיצויי פיטורים בסכומים הנתבעים. אי לכך, אני מפחיתה את פיצויי הלנת פיצויי פיטורים ומעמידה אותם על הפרשי הצמדה וריבית כחוק בלבד וזאת, מיום 1.9.03 ועד לתשלום המלא בפעל. ודוק, כל סכום שנצבר עבור התובע במבטחים, בגין רכיב פיצויי פיטורים, יבוא על חשבון הסכום שנפסק כאמור לעיל בגין פיצויי פיטורים, ויקוזז מן הסכום במועד התשלום. התביעה ליתרת הודעה מוקדמת 39. לטענת התובע, וכעולה ממכתב הפיטורים הוא קיבל הודעה מוקדמת בטרם פיטוריו של שבועיים בלבד. לטענתו, לאור וויתקו בנתבעת הוא היה זכאי על פי חוק, להודעה מוקדמת של חודש ימים. אי לכך, עותר הוא לחיוב הנתבעים בסך של 3,867 ₪ בגין יתרת דמי הודעה מוקדמת. 40. מעבר לטענה כללית לפיה התובע קיבל הודעה מוקדמת כמתחייב על פי דין, לא הוכיחו הנתבעים את טענתם זו, וכל שהיה בידי הנתבע 2 למסור לעניין זה, הוא שהוא חושב שהתובע קיבל הודעה מוקדמת במלואה (ראה: עדותו בעמ' 10 לפרוטוקול ש': 11-10). הנה כי כן, בסופו של יום כל שמונח בפני בית הדין, מעבר להשערות הנתבע 2, הוא מכתב הפיטורים ששלחה הנתבעת לתובע ביום 17.8.03 (ראה: נספח א' לכתב התביעה) בו נקבע כי יחסי העבודה בין הצדדים יסתיימו ביום 31.8.03. 41. סעיף 4(4) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א- 2001 (להלן - חוק הודעה מוקדמת), קובע כי עובד שעתי בוויתקו של התובע זכאי ממעבידו להודעה מוקדמת של חודש ימים בטרם פיטוריו. סעיף 7 (א) לחוק הודעה מוקדמת קובע כי מעביד שפיטר עובד ולא נתן לו הודעה מוקדמת לפיטורים כאמור בחוק זה, ישלם לעובדו פיצוי בסכום השווה לשכרו הרגיל בעד התקופה שלגביה לא ניתנה ההודעה המוקדמת. כעולה ממכתב הפיטורים, נמסרה לתובע הודעה מוקדמת לפיטורים של 14 יום בלבד. 42. משכך, התובע זכאי לפיצויי בגין יתרת הודעה מוקדמת של שבועיים ימים מעבר לזו שנמסרה לו. לאור קביעתי לעיל, בדבר גובה משכורתו הקובעת הממוצעת של התובע, הרי שוויו של הפיצוי הינו בסך של 2,893 ₪ ₪ ברוטו. מסכום זה יש להפחית את אותם 10% עליהם הוסכם בין הצדדים כמבואר לעיל, ולפיכך, שווי הפיצוי בגין אי מסירת הודעה מוקדמת לתובע עומד על 2,603 ₪ ברוטו. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.03 ועד לתשלום המלא בפעל. 43. סיכומם של דברים לפרק זה לפסק הדין, ולאור כל המבואר לעיל, התוצאה היא שהתובע זכאי לתשלומים הבאים, בגין תקופת עבודתו בנתבעת, וסיומה: א. הפרשי שכר בסך של 15,470 ₪ ברוטו, בניכוי 8,000 ₪ נטו ששולמו לתובע. ב. פיצוי על אי העברת הפרשות וניכויים למבטחים בסך של 24,118 ₪ ברוטו. ג. יתרת דמי חופשה בסך של 5,201 ₪ ברוטו. ד. דמי הבראה בסך של 4,249 ₪ ברוטו. ה. פיצויי פיטורים בסך של 39,048 ₪ ברוטו, בניכוי סכומים שנצברו במבטחים בגין פיצויי פיטורים. ו. פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת בסך של 2,603 ₪ ברוטו. המחלוקת בשאלת הרמת מסך ההתאגדות של הנתבעת 44. משאלו קביעותי, נפנה להלן למחלוקת הנוספת הנטושה בין הצדדים בשאלת "הרמת מסך" ההתאגדות מעל הנתבעת וחיובם של הנתבעים 3-2 בחובות הנתבעת, ביחד ולחוד עם הנתבעת. 45. לטענת התובע בתביעתו וסיכומיו בפנינו, הרי שלאור פסיקתו של בית הדין לעבודה בסוגיית האחריות האישית המוגברת של בעלי השליטה בחברה, מן הראוי להרים את מסך ההתאגדות של הנתבעת במקרה זה. לדבריו, הנתבעים 3-2 לא רק שלא דאגו לתשלום זכויותיו של התובע, אלא שנטלו את כספו של התובע, אשר נועד להיות מועבר למבטחים, ועשו בו כבשלהם. מעבר לכך שמדובר בעבירה פלילית וגניבה של ממש, הרי שיש בכך כדי להעיד שהנתבעים עשו בחברה כבשלהם. בכך הפרו הנתבעים 3-2 את חובת האחריות המוגברת החלה עליהם כבעלי השליטה בנתבעת באופן המצדיק הרמת מסך ההתאגדות. 46. לטענת הנתבעים מנגד, אין המדובר במקרה זה בבעלי שליטה שהקימו את החברה במרמה, כדי להסתתר מאחורי מסך ההתאגדות. עסקינן בחברה ותיקה ומוכרת, שנקלעה לקשיים כלכליים עקב מצב המשק בכללותו, והפכה לחדלת פירעון, ברם מכך אין להסיק לטענתם, כי קמה עילה להרים את מסך ההתאגדות במקרה זה. לטענתם, אי העברת הכספים למבטחים נבעה ממחלוקת משפטית עם מבטחים, ולא היתה להם כל כוונה לגזול את זכויותיו של התובע. נהפוך הוא, לשיטתם, הם כל שעשו היה על מנת לשמור על זכויות התובע ועובדים נוספים, ולא זו אף זו, אלא שבמסגרת ניסיונם לשמר את החברה, אף השקיעו כספים רבים מכספם שלהם ושיעבדו נכסים פרטיים לטובת החברה. אי לכך לטענתם בנסיבות המקרה שבנדון לא התקיימו התנאים המצדיקים להרים את מסך ההתאגדות של הנתבעת. 47. בטרם אדרש לנסיבות הספציפיות של המקרה שבנדון, נפנה להלן לבחינת הוראות הדין והפסיקה החלים על סוגיית "הרמת המסך" בכלל, ויישומה במשפט העבודה, במיוחד. אכן, כטענת הנתבעים, נקודת המוצא בסוגיית הרמת מסך ההתאגדות היא שיש לתת תוקף לקיומה המשפטי העצמאי והנפרד של חברה, שהיא יציר המשפט, וכי לא ייתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו [ראה: דב"ע נג/205-3 מחמוד וגיה - גלידות הבירה, פד"ע כ"ז 350]. 48. ברם, בצדו של כלל יסודי זה, קיימת דוקטרינה המאפשרת להרים את מסך ההתאגדות ולייחס לבעלי מניות ולנושאי תפקידים בחברה את חובות החברה, כאשר העילה המוכרת להרמת המסך מתייחסת לאותם מקרים של שימוש לרעה במסך ההתאגדות לטובת בעלי העניין השולטים בחברה ונהנים מפירותיה. במקרים שכאלה קיימת הצדקה להרים את מסך ההתאגדות ולייחס את חובות החברה לבעלי מניותיה. בצד הגישה המקובלת, הרואה בהרמת המסך מהלך יוצא דופן וחריג, התפתחו בשנים האחרונות דוקטרינות משפטיות המרחיבות את מעגל המקרים והעילות להרמת המסך [ראה: דר' א. חביב-סגל, "מגמות חדשות בהלכות הרמת המסך", עיוני משפט י"ז (1) 197; דר' א. חביב-סגל, דיני חברות לאור חוק החברות החדש, הוצאת אל- טן הפקות בע"מ, כרך א', עמ' 245 ואילך], כאשר גישה זו מוצאת את ביטוייה אף בחוק החברות החדש, אשר קבע בסעיף 6 שבו את סמכותו של בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות, תוך ציון שלש חלופות: אם התקיים לכך תנאי הקבוע בחיקוק, אם בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, או אם התקיימו התנאים בסעיף קטן 6(ג) לחוק. 49. ובאשר למיוחד למערכת יחסי העובדה - הרי שבדונו בסוגיית הרמת מסך, במסגרת יחסי עבודה, איבחן בית הדין הארצי לעבודה בין מעמדם של כלל הבאים במגע עם החברה, לבין עובדיה, וקבע: "מבין מיגוון המתקשרים עם החברה, יש לעובדים בה מעמד מיוחד. העובדים אינם מתקשרים רגילים. הם אינם פועלים כגורמים עסקיים. נהפוך הוא: העובדים מתייחסים אל החברה כמעסיק. הם רואים אותה כמשענת בטוחה ויציבה לאורך זמן. מעמדו המיוחד של העובד כמתקשר עם החברה יוצר רמת אחריות מיוחדת ומוגברת של החברה כלפיו שמקורה בחובת תום הלב המוטלת על החברה במסגרת היחסים החוזיים עם העובד. העובד אינו עוד נושה "וולונטארי". העובד הוא מתקשר מיוחד אשר כלפיו קיימת אחריות מוגברת מצד החברה ובעלי השליטה בה". [ראה: ע"ע 1170/00 מרים פרידמן - יוניוב ירחמיאל ובניו חברה קבלנית בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג [88], 34, בסעיף 7 לפסה"ד]. ובפסק הדין בע"ע 1201/00 יהודית זילברשטיין שניתן לאחר מכן, אף חידד בית הדין הארצי את האבחנה, כדלקמן: "בכלל בעלי דברה של חברה קיימת קטגוריה מיוחדת של מתקשרים ונושים, שהם עובדי החברה. מתקשרים אלה אינם "מתקשרים" רגילים בשוק המסחרי. העובדים מתקשרים עם החברה כדי ליצור לעצמם מקום עבודה, מקור פרנסה. העובדים מבקשים לעצמם משענת בטוחה ויציבה לאורך זמן. מצד אחד הם נותנים שרותים לחברה ומצד שני הם יוצרים לעצמם תשתית של בטחון כלכלי. העובדים נותנים אמון בחברה, סומכים על יציבותה ועל הבטחון שהיא משרה עליהם ועל משפחותיהם. העובד אינו "נושה וולונטארי" אלא הוא מתקשר ונושה מסוג מיוחד אשר כלפיו מוטלת על החברה אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת (א' פלמן, דיני חברות בישראל הלכה למעשה, כרך א' עמ' 103). חובה זו מקורה לא רק בהוראות הסכם העבודה - בין אם אישי הוא או קיבוצי - אלא גם, ואולי בעיקר, נגזרת היא מחובת תום הלב המוגברת הקיימת ביחסי העבודה (ראה אלישבע ברק, עקרון תום הלב במשפט העבודה, ספר ברנזון, עמ' 499 ואילך וכן מיכל הורוביץ, בחינת מעמדה הנורמטיבי של זכות העובדים לבטחון תעסוקתי, עבודה חברה ומשפט, כרך ח' עמ' 127, 143 ואילך)". [שם, בסעיף 15 לפסה"ד]. לנוכח אבחנה זו קובע בית הדין הארצי באותו סעיף לפסה"ד: "בבואנו לבחון את שאלת הרמת המסך, שומה עלינו אפוא לתת את הדעת לא רק לדין הכללי היפה לתחום העסקי המובהק, אלא גם - ובמיוחד - ליישומו והשלכתו של דין זה על היחסים בין חברה - מעסיקה לבין עובדיה."(ההדגשה הוספה - א.ר.ק.). 50. לגופם של דברים הגיע בית הדין הארצי, בעניין זילברמן למסקנה כי הצטברותם של כל המרכיבים העובדתיים מקימים עילה להרמת מסך ההתאגדות, על פי העילות ה"קלאסיות". אך בכך לא סגי, וכאן העיקר, מוסיף בית הדין וקובע בסעיף 23 לפסה"ד: "וקיים היבט נוסף, עליו עמדנו בחלק הכללי (סעיף 14 לעיל). עניין לנו ביזם כלכלי המפעיל עסק ומעסיק עובדים. לא ניתן להתייחס להעסקת עובדים כאל רכישת ציוד או התקשרות עם ספק או קבלן חיצוני. העסקת עובדים יוצרת קירבה מיוחדת בין המעסיק לעובד. קירבה זו מקורה ביחסים החוזיים ובדרישת תום הלב הנובעת מהם. קירבה זו מקורה גם - ואולי בעיקר - ביחסי התלות הכלכלית של העובד במעסיק. קירבה זו יוצרת אחריות מוגברת וחובת אימון מיוחדת ביחסי המעסיק עם עובדיו וכלפיהם. אחריות המעסיק אמורה לבוא לידי ביטוי בניהול ענייני העסק לא רק מנקודת המבט של האינטרסים שלו עצמו אלא גם תוך ראיית עניינם של העובדים התלויים בו. הקלות שבעלי עסקים מקימים מיזם עסקי ולימים סוגרים את עסקיהם תוך שהם מעמידים את עובדיהם - לעתים במפתיע - אל מול שוקת שבורה, היא בלתי נסבלת ובלתי ראויה. אחריות זו לא מן הראוי שתעצר למרגלות מסך ההתאגדות ובנסיבות המתאימות יצא בית הדין להגנת העובדים, ירים את מסך ההתאגדות ויחשוף את הגורם הכלכלי האמיתי המסתתר מאחורי המסך. אכן, סבור אני שבכל הנוגע לזכויות של עובדים, עקרונות תום הלב ותקנת הציבור מחייבים להגמיש את הדרכים להגיע אל המעסיק האמיתי, אל בעל השליטה, אל אותו גורם - כמו בענייננו - שבמהלך העסקים מפעיל למעשה את החברה, תוך שימוש לא מתאים ולא מסודר בחברת האם או בגופים כלכליים אחרים שלו" (ההדגשה הוספה - א.ר.ק.). על הלכה זו חזר בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 1192/02 חב' סברס שירותי קייטרינג בע"מ - ריאד עבדל רחמן, עבודה ארצי, כרך לג [63], 38 וכן בע"ע 1137/02 יולס אדיר - החברה לפתוח ולמלונאות רחביה בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג [94], 35. 51. כפעל יוצא מן ההכרה במעמדם המיוחד של יחסי עובד ומעביד וחובות האמון המיוחדות הנגזרות מהם, הורחבו הנסיבות בהן הורם המסך מעל פעילות החברה בתביעות של עובדים למימוש זכויותיהם. כך, בע"ע 1137/02 יולס אדיר לעיל, נקבע כי אי העברת ניכויי העובד לקופת גמל, הינה עילה להרמת מסך, או בלשונו של בית הדין הארצי: "...בכך המעסיק נוהג כלפי עובדיו בחוסר תום לב מובהק ותוך הפרה בוטה של חובת האמון המוטלת עליו ביחסיו עימהם. זהו מקרה מובהק של מעשה תרמית של חברה כלפי נושיה - עובדיה המצדיק הרמת מסך ההתאגדות כלפי בעלי המניות, גם אם אין מתקיימות עילות אחרות להרמת המסך. מכאן, שעילת התביעה של העובד כלפי החברה המעסיקה עומדת לו, במקרה זה, גם כלפי המשיב מס' 2". [שם, בסעיף 23 לפסה"ד] כך, גם הפסקת פעילותה של חברה בלא שהובטחו זכויותיהם של העובדים, מהווה עילה להרמת מסך, כפי שנפסק בע"ע 1192/02 חב' סברס לעיל: "המערערים 2 - 3 הפעילו עסק של מסעדה באמצעות חברה. החברה לא שילמה את מלוא הזכויות המגיעות לעובדים. לימים מחליט היזם ובעל המניות להפסיק את פעילות החברה והעובד נותר מול שוקת שבורה, בלא יכולת להיפרע מן החברה. בנסיבות בהן בעלי השליטה בחברה פועלים תוך התעלמות מזכויות העובדים, הם פועלים בחוסר תום לב, ומסך ההתאגדות לא יעמוד להם כמגן". ברוח דומה נפסק בע"ע 1170/00 פרידמן הנ"ל כי: "...ומעבר לכל זה - וחמור במיוחד- קיים גילוי מובהק של חוסר תום לב בכך שהחברה חדלה מלפעול והיא נמחקת מרישומי רשם החברות בשל אי תשלום אגרה, כל זאת מבלי שנעשה נסיון- ולו למראית עין - לדאוג לזכויותיה של המערערת שהיתה העובדת שלה. יותר מכך, העובדה שהחברה נמחקה ולא פורקה מונעת מן המערערת לקבל מן המוסד לביטוח לאומי חלק מזכויותיה. טענותיהם של המשיבים 3 - 5 כי אין להם כסף לתשלום אגרות החברה נשמעו לנו מן הפה ולחוץ. אכן, בעניינה של המערערת פעלו המשיבים 3 - 5 תוך עצימת עיניים ואטימות לב מובהקים. כל אלה - קל וחומר בהצטברותם יחדיו - מצדיקים להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את המשיבים 3 5- באופן אישי בחובות המשיבה מס' 1 כלפי המערערת". 52. ומן הכלל, בחזרה לענייננו. כעולה מן הראיות שלא היו במחלוקת, כבר בשנת 2001 נקלעה הנתבעת לקשיים כלכליים (שבעטיים כאמור הגיעו הצדדים להסכמה על הפחתת שכר העובדים). בכך אין לכאורה מתום, כל עוד נועדה הפחתה זו להבטיח את המשך פעילותה של החברה תוך שמירת זכויותיהם של העובדים. אלא שלא כך היו פני הדברים בפעל. 53. כעולה מן העובדות שאינן במחלוקת בין הצדדים, והגם שהעובדים הסכימו להפחתה בשכרם, לא העבירה הנתבעת את כספי התגמולים של העובדים למבטחים, החל מחודש פברואר 2001 ואילך. לא זו אף זו, אלא שבמהלך כל תקופה זו המשיכה הנתבעת להפחית משכרו של התובע את חלקו למבטחים, ונמנעה מלהעבירו למבטחים. 54. אלא שלעניין זה כאמור טוענים הנתבעים, כי הסיבה לאי העברת התשלומים למבטחים, נעוצה במחלוקת עם מבטחים, ובעיקולים שהוטלו על חשבונות הנתבעת. לציין, כי הנתבעים לא הציגו כל אסמכתא בדבר עיקולים, כנטען על ידם, שהיה בהם כדי למנוע העברת הכספים למבטחים. ובאשר למחלוקת עם מבטחים, הרי שלטענת העד סלע, בתצהירו ובחקירתו בפני בית הדין, מבטחים נותרה חייבת לנתבעת סכומים גבוהים ביותר בעקבות התפטרותם של מספר עובדים, אשר כספי הפיצויים שהופקדו עבורם במבטחים לא הושבו לנתבעת. כאמור, וכעולה מן המסמך שצירפו הנתבעים עצמם (ראה: נספח א' לכתב ההגנה), המדובר לכאורה בהשבת חלק ההשלמה לפיצויים בשיעור של 2.33% מן השכר של אותם עובדים. לטענת העד סלע בחקירתו בפני בית הדין, מבטחים היתה חייבת לנתבעת סך של 154,000 ₪ ואילו חוב הנתבעת למבטחים במועד סיום פעילותה בגין העברות שוטפות עמד על 67,000 ₪ (ראה עדותו בעמ' 8 לפרוטוקול ש': 3-2). לציין, כי לא הוצגו בפני בית הדין, כל אסמכתאות בדבר גובה הסכומים כנטען על ידי העד בחקירתו. מכל מקום לשיטתו של העד סלע: "הם (הכוונה למבטחים - א.ר.ק.) היו צריכים להחזיר לחברה את הכסף או להעביר אותו כנגד הדיווחים שלא שולמו" (ראה: בעמ' 10 לפרוטוקול ש': 1). 55. כאמור, מעבר לטענות כלליות, לא הציגו הנתבעים אסמכתאות מהן ניתן ללמוד כי אמנם הסכומים שהיו שנויים במחלוקת עם מבטחים, יכלו לכסות את החוב בגין אי העברת כספי התגמולים משנת 2001 ואילך בגין כלל העובדים וביניהם התובע, ברם אף אם כך היו פני הדברים, הרי שאין בסכסוך הכספי עם מבטחים כדי להצדיק אי העברת כספי התגמולים בגין עובדים פעילים. אין המדובר בקופת פיצויים משותפת, אלא בקרן פנסיה אישית, וסכסוך בקשר עם זכויותיו של עמית אחד, אינו מצדיק אי העברת הכספים בגין עמית אחר. 56. אלא שבכך לא סגי, אף אם נצא מתוך הנחה שהנתבעים סברו לתומם, כי ניתן יהיה להתקזז עם מבטחים בגין כספי העמיתים שהתפטרו, ודוק אף זאת לא הוכח בפני בית הדין, ברי, כי כחלוף תקופה של שנה יכלו הנתבעים להבין שפתרון זה אינו ישים, שעה שכל אותה עת, לא מועברים כספים לשמירת זכויות הפנסיה ופיצויי הפיטורים של העובדים. למרות זאת, לא עשו הנתבעים דבר, ובמשך תקופה של כשנתיים וחצי עד לסגירת החברה לא העבירו כל תשלום שהוא למבטחים בגין התובע. יותר מכך, במסגרת חקירתו בפני בית הדין, ציין העד סלע: "לציין שבינתיים הם החזירו את השניים ושליש" (ראה: בעמ' 10 לפרוטוקול ש': 7). למרות זאת, לא נטען, ומקל וחומר שלא הוכח כי איזה חלק מתוך הסכום הנ"ל הועבר אל העובדים או אל התובע על חשבון הפרשות לתגמולים או פיצויי פיטורים. 57. הנה כי כן, כבר בהתנהלותם זו גילו הנתבעים חוסר אכפתיות וזלזול מופגן בזכויות העובדים, העולה כדי הפרת חובת תום הלב המוגברת החלה עליהם כלפי עובדיהם, בפרט בנסיבות בהן מודעים הנתבעים לקשייה הכספיים של הנתבעת לעמוד בהתחייבויותיה כלפי עובדיה. 58.אלא שאף בכל האמור לעיל לא סגי, שכן, אפילו הייתי מקבלת את כל הסבריהם של הנתבעים באשר לאי העברת חלק המעביד למבטחים (ולא כך נקבע), הרי שאין בכך כדי להסביר מדוע לא העבירו הנתבעים למבטחים את חלק העובד שניכו מדי חודש משכרו של התובע במשך כל התקופה כאמור לעיל. בחקירתו הנגדית בפני בית הדין, הסביר העד סלע את הימנעות הנתבעים מלהעביר את חלק התובע למבטחים, באלו המילים: "לשאלת בית הדין, למה אם כך המשכנו לנכות כספים מן העובדים בגין ניכויים למבטחים אני משיב שרו"ח ביקש שנמשיך להוריד, הוא אמר שזה עבירה על החוק, ולכן עלינו להמשיך להוריד ולדווח למבטחים, מקסימום החוסר הוא במבטחים אבל החובה היא עליהם. מבחינתי הכסף היה במבטחים"(ראה: בעמ' 9 לפרוטוקול ש': 14-11). ודוק, הנתבעים לא טרחו לזמן לעדות את אותו רואה חשבון אשר יעץ להם, לדבריהם, להמשיך לנכות מן התובע את כספי התגמולים ולא להעבירם למבטחים, על מנת שיאיר את עיני בית הדין מדוע המליץ לנתבעים להמשיך לנכות כספים מן התובע ולא להעבירם למבטחים, ובהזדמנות זו אף יסביר מדוע ניכוי כספים מן העובד ואי העברתם למבטחים, יבטיח את זכויות העובד. 59. אין זה סביר ואין זה מתקבל על הדעת בלשון המעטה, כי כך יעץ לנתבעים רואה החשבון. למזער, אני נכונה להניח כי רואה החשבון המליץ לנתבעים שלא להפסיק את הדיווחים למבטחים על מנת שלא לפגוע בזכויות העובדים, אך אין בידי לקבל את גרסת הנתבעים כי רואה החשבון המליץ להם שלא להעביר כספים בכלל למבטחים, לא כל שכן שאין בידי לקבל את הטענה כי המליץ להם לנכות כספים מן התובע ולא להעבירם למבטחים. נראה כי בעניין זה, נקטו הנתבעים יוזמה עצמית, עת החליטו על דעת עצמם שלא להעביר את חלק המעביד למבטחים, כל עוד לשיטתם מבטחים חייבת להם כספים. אלא שאף אם הייתי מאמצת את שיטתם זו של הנתבעים, היה בכך למירב כדי לספק הסבר לשאלה, מדוע לשיטתם (שכאמור לא הוכחה) לא העבירו את חלק המעביד למבטחים, אך אין בכך הסבר לשאלה מדוע נמנעו מלהעביר את חלקו של התובע למבטחים, שהרי אף לשיטת הנתבעים עצמם, הם ביקשו, במקרה הטוב, להתקזז עם מבטחים כנגד כספי המעביד. אף אם כך היה לשיטתם של הנתבעים, אין כל סיבה שלא להעביר למבטחים את חלק העובד שממילא ניכו משכרו של התובע, בהינתן כי חלק זה אינו נושא לקיזוז מול מבטחים, ממילא. ודוק, אין המדובר בתקלה של חודש חודשיים או אף שלשה, אלא בהתנהלות מתמשכת לאורך תקופה של מעל לשנתיים. 60. סיכומו של דבר, הנתבעים לאורך זמן, התעלמו במפגיע מזכויותיו של התובע. לא זו אף זו, אלא שהזדמנות זו, אף שלחו ידם לכספיו של התובע, ולאורך תקופה של כשנתיים וחצי המשיכו לנכות כספים מן התובע ונמנעו מלהעבירם למבטחים, ללא כל הצדק. על כגון דא נפסק בפרשת יולס אדיר לעיל: "אלה הם דברים חמורים ביותר. לא זו בלבד שהמעביד מפר את חוזה העבודה שלו עם העובד (השווה עמ' 13 לפסק הדין של בית הדין האזורי), אלא שהוא מגדיל עשות בכך שהוא ממשיך לנכות משכר העובדים עבור מבטחים ולא מעביר את הכספים לתעודתם. בכך המעביד לא רק פוגע בזכויותיהם של עובדיו אלא שהוא שולח ידו בכספי העובד ומבצע עבירה לפי חוק העונשין ועבירה לפי סעיף 26 לחוק הגנת השכר (דב"ע מא/115-3 ישיבת בני עקיבא אוהל משה - זגורי, פד"ע יג' 171, 181-180 ז'). בכך המעסיק נוהג כלפי עובדיו בחוסר תום לב מובהק ותוך הפרה בוטה של חובת האמון המוטלת עליו ביחסיו עימהם. זהו מקרה מובהק של מעשה תרמית של חברה כלפי נושיה - עובדיה המצדיק הרמת מסך ההתאגדות כלפי בעלי המניות, גם אם אין מתקיימות עילות אחרות להרמת המסך. מכאן, שעילת התביעה של העובד כלפי החברה המעסיקה עומדת לו, במקרה זה, גם כלפי המשיב מס' 2" (ההדגשה הוספה - א.ר.ק.). הנה כי כן, די בחוסר תום ליבם של הנתבעים 3-2 והפרת חובת האמון המיוחדת המוטלת עליהם ביחסיהם עם התובע, כפי שהיא עולה מתוך התנהלותם זו, כדי להצדיק הרמת מסך ההתאגדות של החברה, וייחוס חובותיה באופן אישי לשניים. 61. אלא שבכך לא סגי, שכן בסופו של יום התברר כי לא רק את זכויותיו של התובע במבטחים (הן הזכויות הפנסיוניות והן הזכויות לפיצויי פיטורים) קיפדו הנתבעים ולא רק ששלחו ידם לכספו של התובע, אלא שאף את משכורותיו השוטפות, לא עלה בידיהם לשלם. כך, אין חולק בין הצדדים כי במועד לתשלום משכורת חודש יוני 03' - 1.7.03, לא עלה בידי הנתבעת לשלם את משכורתו של התובע בשל הקשיים הכספיים שהיתה שרויה בהם. אם לכך הגיעו פני הדברים, שומה היה על הנתבעים להודיע לתובע כבר במועד זה, לכל המאוחר, כי אין בידם לעמוד בתשלום השכר ולפיכך נאלצים הם להפסיק את עבודתו. אלא שהנתבעים 3-2 נמנעו מלעשות כן, והמשיכו להעסיק את התובע גם בחודש יולי 03' וגם בחודש אוגוסט 03', כאשר כל אותה עת לא משולם שכרו השוטף. וכך, במקום להבטיח את זכויות העובדים לעת סיום עבודתם, מנצלים בעלי החברה, את כח עבודתם של העובדים, עד לרגע האחרון, בטרם סגירת העסק, ובעשותם כן, אין הם דואגים לכך שבעת הסגירה יובטחו זכויות העובדים, לרבות שכר עבודתם השוטף. במקום זאת, מעמידים הם את התובע בפני "שוקת שבורה", ועובדה מוגמרת, עת מתברר כי החברה הפסיקה את פעילותה ואין ביכולתה לפרוע את חובותיה כלפיו. 62. אלא שטוענים הנתבעים, כי בסופו של יום שילמו לתובע את שכרו. אמת הדבר, בחודש ינואר 2004 שולם לתובע הסך של 8,000 ₪, אך סכום זה כפי שנקבע לעיל, מהווה אך חלק משכרו השוטף של התובע ואיננו מכסה את זכויותיו לדמי הבראה ודמי חופשה, לא כל שכן, שאין בו כדי לכסות את החוב למבטחים בגין תגמולים או את יתרת חובה של הנתבעת בגין פיצויי פיטורים. ואף בכך לא סגי, שכן בדיעבד מתברר, כי גם סכום זה לא שולם ב"חינם", אלא שולם כנגד הסכמת התובע ועובדים אחרים שלא לנקוט בהליכים משפטיים כנגד החברה, למשך 60 יום (ראה לעניין זה: סעיף 7 לתצהירו של העד יעקבי והנספח שצורף לתצהירו בחתימת העד סלע וכן חקירתו של העד יעקובי בעמ' 6 לפרוטוקול ש: 27-24). בכך הוסיפו הנתבעים "חטא על פשע" עת מחד לא שילמו לתובע את מלוא זכויותיו ומאידך כנגד הבטחה שלא קוימה בסופו של יום, לא רק שלא עשו דבר על מנת לסייע לעובדים לממש את זכויותיהם באמצעות המוסד לביטוח לאומי, אלא אף מנעו מן התובע ועובדים אחרים לממש את זכויותיהם באמצעות המוסד לביטוח לאומי בדרך של הגשת בקשה לפירוק הנתבעת. בעניין זה נפסק כאמור בפרשת ע"ע 1170/00 פרידמן לעיל: "...ומעבר לכל זה - וחמור במיוחד- קיים גילוי מובהק של חוסר תום לב בכך שהחברה חדלה מלפעול והיא נמחקת מרישומי רשם החברות בשל אי תשלום אגרה, כל זאת מבלי שנעשה נסיון- ולו למראית עין - לדאוג לזכויותיה של המערערת שהיתה העובדת שלה. יותר מכך, העובדה שהחברה נמחקה ולא פורקה מונעת מן המערערת לקבל מן המוסד לביטוח לאומי חלק מזכויותיה" בענייננו, אמירותיו של הנתבע כי בסופו של יום החליט לאפשר למבטחים לפעול לפירוק החברה (ראה: בעמ' 10 לפרוטוקול ש': 30-25), אין בהן כדי לסייע אלא להיפך, שכן לא רק שהן מטילות צל כבד על טענותיו כי מבטחים היא שחייבת כספים לחברה ולא להיפך, אלא ובעיקר, שיש בהן כדי ללמד על מידת חוסר האכפתיות וההתעלמות של הנתבעים מזכויותיהם של העובדים, עת לא טרחו כלל במשך כל התקופה שמאז הפסקת פעילות החברה לפעול לפירוקה, והמתינו כל אותה עת, לשיטתם שלהם עצמם (שאף היא לא הוכחה), כדי לוותר על תביעת החברה כנגד מבטחים. 63. האטימות ועצימת העיניים של הנתבעים כלפי זכויות עובדי החברה ובהם התובע, מקבלת משמעות חמורה עוד יותר לנוכח אימרת אגב של העד סלע בחקירתו הנגדית, לפיה: "...ולא פנו ולא דיברו, אף אחד, שום דבר, עד היום שאני מכרתי את החברה בחודש 9/03 לאלקטרה" (ראה עדותו: בעמ' 9 לפרוטוקול ש': 10). ובהמשך העיד: "בית הדין, מכרנו את תיק השירות שהיה לחברה לאלקטרה בתמורה לשני מליון ₪ שטרם התקבלו וכנראה שזה יגיע לקטע משפטי כי הם לא מוכנים לשלם מסיבות שלהם.."(ראה: בעמ' 10 לפרוטוקול ש': 24-23). לא למותר לציין כי נסיבה זו, לפיה כבר בחודש ספטמבר 03' נמכר תיק השירות לאלקטרה, לא נזכרה בתצהיר עדותו הראשית של העד, וכפעל יוצא מכך, אף לא הוצגו בפני בית הדין אסמכתאות בדבר אותה מכירה, אם היתה, ומה התמורה שאמורים היו הנתבעים לקבל בגין מכירה זו, מעבר לאמירותיו הכלליות של העד. מכל מקום, גם ללא פרטים נוספים אלו, ברי מתוך הראיות כפי שהתבררו מדבריו של הנתבע 2 בעצמו, כי אם אמנם נמכר תיק השירות כטענת העד בחודש 9/03, הרי שנמכר "נקי" מעובדים ומחובות כלפי העובדים לאחר שאלו פוטרו מבלי ששולמו או הובטחו זכויותיהם. בפרשת ע"ע 1201/00 זילברמן לעיל, דן בית הדין הארצי באחריות המוגברת וחובת האימון המיוחדת ביחסי המעסיק עם עובדיו וכלפיהם, וציין: "אחריות המעסיק אמורה לבוא לידי ביטוי בניהול ענייני העסק לא רק מנקודת המבט של האינטרסים שלו עצמו אלא גם תוך ראיית עניינם של העובדים התלויים בו" ודוק, בפרשת ע"ע 1192/02 חב' סברס שירותי קייטרינג לעיל, קבע בית הדין, כי לאור היותם של העובדים נושים מיוחדים, במקרה של הפסקת פעילותה של החברה, חלים על בעלי השליטה בחברה אחריות ותום לב מוגברים, ובמילותיו: "הוא הדין בענייננו. המערערים 2 - 3 הפעילו עסק של מסעדה באמצעות חברה. החברה לא שילמה את מלוא הזכויות המגיעות לעובדים. לימים מחליט היזם ובעל המניות להפסיק את פעילות החברה והעובד נותר מול שוקת שבורה, בלא יכולת להיפרע מן החברה. בנסיבות בהן בעלי השליטה בחברה פועלים תוך התעלמות מזכויות העובדים, הם פועלים בחוסר תום לב, ומסך ההתאגדות לא יעמוד להם כמגן". בענייננו, לא רק שהנתבעים התעלמו מזכויות העובדים בעת שהחברה הפסיקה את פעילותה, לא רק שלא עשו דבר על מנת לסייע לעובדים להיפרע זכויותיהם מול המל"ל, אלא שכעולה מעדות הנתבע מס 2 עצמו, מכרו את מה שנותר מן העסק לאחרים, מבלי שנעשה על ידם אפילו ניסיון להבטיח את זכויות העובדים במסגרת מכירה נטענת זו. 64. אלא שטוענים הנתבעים להגנתם, כי עשו כל שביכולתם על מנת להבטיח את הישרדותה של החברה. כך לטענת הנתבע מר סלע בתצהירו, כל אחד מן הנתבעים הזרים מכיסו הפרטי כספים רבים לצורך הבטחת הצלחת החברה. לדבריו, הוא עצמו השקיע בחברה 2,286,396 ₪ ואילו הנתבע מס' 3 השקיע 518,765 ₪ מכספו הפרטי. העד צירף לתצהירו (ראה: נספח ב'), שני מכתבים הנחזים להיות חתומים על ידי רו"ח גרייף ובהם פירוט הסכומים שהוזרמו לחברה בין השנים 02'-95'. עוד טען העד סלע, כי שיעבד את דירתו הפרטית ברח' דניה 35 לטובת החברה על מנת לקבל 150,000 דולר מבנק לאומי, ולעניין זה היפנה לנסח רישום משכנתא מיום 4.12.00 (ראה: נספח ג' לתצהירו). בכל הכבוד אין בידי לקבל את טענותיהם אלו של הנתבעים. 65. ראשית, הנתבעים לא הוכיחו טענתם זו. מעבר להצגת מכתב הנחזה להיות חתום על ידי רואה החשבון, לא זומן רואה החשבון מטעם הנתבעים על מנת להיחקר על נכונות האמור במסמך זה, לא כל שכן על מנת להיחקר על מערכת ההתחייבויות ו/או הערבויות האישיות במסגרת החברה, ובכלל זה לא על כך שההלוואה שכנגדה שועבדה הדירה אכן הועברה לנתבעת. תמונה חלקית זו, אשר אף היא עצמה לא הוכחה, אין בה כדי ללמד על תום ליבם של הנתבעים 3-2, על רקע שאר נסיבות העניין כפי שהתברר לעיל. וחמור מכך, אף הלשון בה נקטו הנתבעים, היינו הבטחת המשך פעילות החברה, והבטחת הישרדות החברה, היא הנותנת כי הנתבעים לא הפנימו את מידת האחריות האישית המוגברת החלה עליהם כבעלי החברה, ביחסיהם עם נושי החברה שהם עובדים. אכן, אך סביר הוא, כי הנתבעים 3-2 היו מעוניינים בהמשך פעילותה ובהצלחתה של הנתבעת, שהיתה גם מקור פרנסתם שלהם במשך שנים, אך השאלה היא על חשבון מי עשו כן. כעולה מכל האמור לעיל, לא רק שהנתבעים לא עשו דבר על מנת להבטיח את זכויות עובדיהם לעת הפסקת פעילות החברה, אלא שכמבואר לעיל, המשיכו בפעילותה של החברה עד לרגע האחרון, תוך שליחת ידם לכספי התובע. 66. אכן, בשונה ממיזמים המוקמים חדשות לבקרים, במטרה מלכתחילה להונות נושים, עסקינן בענייננו בחברה ותיקה שפעלה במשך שנים רבות. ואמנם, לעניין זה לא נטען על ידי התובע, ואף בית הדין אינו סבור כי הנתבעת הוקמה מלכתחילה למטרת תרמית. אלא, שמקום שחברה, ותיקה ככל שתהיה, נקלעת לקשיים כלכליים, השאלה אותה יש לבחון היא כיצד פעלו בעלי השליטה בה כלפי עובדיהם בזמן אמת. 67. בענייננו נראה כי הנתבעים דאגו, לשיטתם שלהם, למכור את מה שנותר מן העסק לאחרים, ורק בנוגע לזכויות העובדים נהגו בעצימת עיניים ואטימות מוחלטת, תוך שליחת יד לכספי התובע, התנהגות העולה למזער כדי חוסר תום לב מובהק, ועל כן לא יעמוד להם מסך ההתאגדות כמגן. 68. סיכומם של דברים, בניגוד לסברת הנתבעים, התברר בענייננו, כי אי תשלום זכויות התובע, לא נבע מתוך כח עליון או קריסה לא צפויה של העסק, אלא מתוך גישה מקלה ומזלזלת בזכויות העובד והתעלמות מהן, תוך הסתמכות על כך שמסך ההתאגדות יעמוד לבעלי החברה כמגן. כאמור לעיל, בית הדין הארצי הרחיב את הנסיבות בהן הורם המסך מעל פעילות החברה בתביעות של עובדים למימוש זכויותיהם. נסיבות המקרה שבפנינו, עת הנתבעים 3-2 ממשיכים להפעיל את החברה, תוך התעלמות בוטה מזכויות התובע, וגרוע מכך, תוך נטילת כספו של התובע - הינן בדיוק מסוג הנסיבות עליהן התריע בית הדין הארצי לעבודה בפסקי הדין כנזכר לעיל, אשר הובילו בסופו של יום בכל אותם מקרים, להרמת מסך ההתאגדות של החברות. 69. זאת ועוד, כאמור, על פי ההלכה, אין צורך בהצטברות כל העילות המוכרות מדיני החברות או מן הנסיבות שנקבעו על ידי בית הדין הארצי, על מנת שבית הדין לעבודה ירים את מסך ההתאגדות, בתביעת עובד למימוש זכויותיו ודי בחלק מהן, ודוק אף די בהתקיימותה של אחת מהן [ראה: ע"ע 1201/00 - יהודית זילברשטיין; ע"ע 1137/02 יולס אדיר לעיל; ע"ע 1170/00 פרידמן לעיל]. בענייננו, הצטברותן של הנסיבות כמבואר לעיל, מלמדת כי התנהגותם של הנתבעים 3-2 אינה מתיישבת, ולו במעט, עם רמת האחריות המוגברת שחב המעביד כלפי עובדיו במסגרת יחסי עובד ומעביד, וחובת האמון המיוחדת כלפי העובדים. משכך, אין מנוס מן המסקנה כי זהו אחד מאותם מקרים, בו יש להרים את מסך ההתאגדות בתביעת עובד למימוש זכויותיו. עסקינן בענייננו במקרה מובהק אשר בקשר אליו ולכמותו, הורחבה ההלכה של "הרמת מסך" ביחסי עובד ומעביד, כפי שנפסק בעניין זה בפרשת ע"ע 1192/02 חב' סברס שירותי קייטרינג לעיל : "הקלות שבעלי עסקים מקימים מיזם עסקי ולימים סוגרים את עסקיהם תוך שהם מעמידים את עובדיהם - לעתים במפתיע - אל מול שוקת שבורה, היא בלתי נסבלת ובלתי ראויה. אחריות זו לא מן הראוי שתעצר למרגלות מסך ההתאגדות ובנסיבות המתאימות יצא בית הדין להגנת העובדים, ירים את מסך ההתאגדות ויחשוף את הגורם הכלכלי האמיתי המסתתר מאחורי המסך." אשר על כן, מסקנתי כי במקרה זה יש להרים את מסך ההתאגדות של הנתבעת מס' 1 כלפי שני נתבעים 3-2. 70. סוף דבר - אשר על כן, ולאור קביעתי לעיל בדבר הרמת מסך ההתאגדות מעל הנתבעת מס' 1 כלפי הנתבעים 3-2, אני מחייבת את הנתבעים 3-2 ביחד ולחוד עם הנתבעת מס' 1 לשלם לתובע את הסכומים כמפורט להלן: א. הפרשי שכר בסך של 15,470 ₪ ברוטו (בניכוי 8,000 ₪ נטו ששולמו לתובע). ב. פיצוי על אי העברת הפרשות וניכויים למבטחים בסך של 24,118 ₪ ברוטו. ג. יתרת דמי חופשה בסך של 5,201 ₪ ברוטו. ד. דמי הבראה בסך של 4,249 ₪ ברוטו. ה. פיצויי פיטורים בסך של 39,048 ₪ ברוטו. (בניכוי סכומים שנצברו במבטחים בגין פיצויי פיטורים). ו. פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת בסך של 2,603 ₪ ברוטו. 71. מהסכום ברוטו של 15,470 ₪ שנפסק בס"ק 70 (א) לעיל, על הנתבעים לנכות תשלומי חובה ולהעבירם לרשויות המוסמכות. הסכום נטו לאחר ניכוי תשלומי חובה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.8.03 ועד לתשלום המלא בפעל, כאשר מן הסכום שיתקבל יש לקזז את הסך של 8,000 ₪ נטו אשר שולמו לתובע בחודש ינואר 2004, בערכו נכון לאותו מועד, היינו לאחר הוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום 15.1.04 ועד למועד ביצוע הקיזוז בפעל. הסכום כאמור בסעיף קטן 70 (ב) לעיל, ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.3.02 ועד לתשלום המלא בפועל. ברי, כי אם בסופו של יום יתברר כי בינתיים הועברו סכומים כלשהם לחשבון התובע במבטחים בגין תגמולים לתקופה שמחודש פברואר 01' עד אוגוסט 03' ועד בכלל, יבואו סכומים אלו, על חשבון הפיצוי שנפסק בס"ק 70 (ב), ולא בנוסף לו. הסכומים כאמור בסעיפים קטנים 70 (ג), (ד), (ה) ו- (ו) לעיל, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.03 ועד לתשלום המלא בפועל. כל סכום שנצבר עבור התובע במבטחים, בגין רכיב פיצויי פיטורים, יבוא על חשבון הסכום שנפסק כאמור לעיל בס"ק 70 (ה) לעיל בגין פיצויי פיטורים, ויקוזז מן הסכום שנפסק במועד התשלום. 72. כן ישאו הנתבעים 3-1 ביחד ולחוד, בהוצאות התובע בסך של 3,500 ₪ בתוספת מע"מ, לתשלום תוך 30 יום, שאם לא כן, ישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. פנסיה