מבוא: 1.כפיר אחזקות בנין (1991) בע"מ (להלן: "התובעת") הגישה כנגד רהיטי צרעה 2000 מקבוצת גלובל בע"מ (להלן: "הנתבעת מס' 1") וכנגד רהיטי צרעה בע"מ (להלן: "הנתבעת מס' 2") תביעה כספית בסדר דין מקוצר על סך של 123,607 ₪ בגין הפרת הסכם השכירות מיום 16/6/99 ואי תשלום דמי שכירות על ידי הנתבעות מס' 1 ו-2. כן הגישה התובעת לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל שטרי חוב שמסרו הנתבעות לתובעת להבטחת קיום התחייבויותיה של הנתבעת מס' 2 בסך כולל של 45,000 ₪. לאחר שהתקבלה הבקשה לרשות להתגונן שהוגשה על ידי הנתבעות וכן התקבלה התנגדותן לביצוע שטרות החוב נדונו התביעות בפניי במאוחד. 2.בישיבת ההוכחות מיום 8/5/07 נשמעה עדותו של מנכ"ל התובעת מר אלברט אוחיון. מטעם הנתבעות העידו הגב' אורית עוז-ארי, מר אורי שמר ומר ריצ'רד וונש. התשתית העובדתית שאינה שנויה במחלוקת: 3.התובעת הינה הבעלים של חלקים מבניין הנמצא ברחוב בעלי המלאכה 26 במפרץ חיפה (להלן: "המבנה"). התובעת משכירה נכסים שונים במבנה הנמצאים בבעלותה לשוכרים שונים המנהלים עסקיהם במבנה. 4.המבנה נבנה על פי היתר בניה אשר הוצא כדין וניתן לו על ידי הועדה המקומית לתכנון ובניה אישור למתן שירותי חשמל, מים וטלפון (טופס 4). 5. במחצית הראשונה של שנת 1999 ביקשה התובעת לרכוש ריהוט משרדי על מנת לרהט את משרדיה שעמדו לעבור למבנה. בפגישה שהתקיימה אגב כך בין נציג התובעת וביניהם מנהלה, מר אלברט אוחיון, עם מנהל השיווק של הנתבעת מס' 2 דאז, מר אורי שמר, הגיעו הצדדים להסכמה שעיקרה כדלקמן: התובעת תרכוש מהנתבעת מס' 2 ריהוט משרדי ואילו הנתבעת מס' 2 תשכור מהתובעת יחידה במבנה בשטח של כ-181 מ"ר ברוטו וכן מחסן בשטח של כ-16 מ"ר הנמצא בקומת המרתף. במהלך המשא ומתן שהתקיים בין הצדדים נחתם בין התובעת ובין הנתבעת מס' 2 זכרון דברים אשר אינו נושא תאריך ובהמשך ביום 16/6/99 התקשרה הנתבעת מס' 2 עם התובעת בהסכם שכירות. בהתאם לסעיף 16 להסכם השכירות מסרה הנתבעת מס' 2 לתובעת את שטרי החוב שנועדו להבטיח קיום התחייבויותיה על פי ההסכם. 6.ביום 3/12/00 הודיעה הנתבעת מס' 2 לתובעת על העברת פעילותה העסקית של הנתבעת מס' 2 לנתבעת מס' 1. כן ביקשו הנתבעות להעביר את חובותיה וזכויותיה של הנתבעת מס' 2 על פי הסכם השכירות אל הנתבעת מס' 1. חשב התובעת אישר לנתבעת מס' 2 בכתב ביום 3/12/00 כי כל חובותיה וזכויותיה של הנתבעת מס' 2 על פי ההסכם יוסבו לנתבעת מס' 1 וזאת מבלי לגרוע מזכויות התובעת. 7.במהלך שנת 2003 זומנה הנתבעת מס' 2 לביהמ"ש לדיון בכתב אישום שהוגש כנגדה בגין ניהול העסק ללא רישיון. הדיון התקיים בתאריך 12/5/03 בפני כב' השופטת הילה כהן. 8.בתאריך 11/11/03 שלחה הנתבעת מס' 1 באמצעות הגב' אורית עוז-ארי מכתב לפיו נאלצת הנתבעת מס' 1 לפנות את המושכר עקב קשיי התקופה. בפועל פינתה הנתבעת מס' 1 את המושכר ביום 12/12/03 ולאחר תקופת התארגנות קצרה פתחה הנתבעת מס' 1 סניף חדש בחיפה בצ'ק פוסט בסמוך למבנה. 9.בתאריך 26/11/03 הודיעה התובעת לנתבעת מס' 2 כי חרף עזיבתה את המושכר תיאלץ להמשיך ולשלם את דמי השכירות ודמי הניהול בהתאם לקבוע בהסכם וזאת עד לתום תוקפו של הסכם השכירות. 10.בתאריך 14/12/03 קיבלה התובעת הודעה מן הנתבעות לפיה אין לתובעת היתרי בניה ועל כן מנועה הנתבעת מס' 1 לקבל רישיון עסק. 11.בתאריך 16/2/04 התקבל אצל הנתבעת מס' 2 מכתבו של סגן מנהל מחלקת רישוי עסקים ואשר בו נכתב כדלקמן: "בהיתר הבניה למצב סופי המצורף למכתבך מצויין מפורשות כי קומה א' מיועדת לתעשיה וקומת קרקע למסחר. על פי התשריטים שצירפתם לבקשה לרישיון הקומה בה מצוי העסק שבנדון הוא קומה א' המיועדת לתעשיה ולפיכך לא נוכל לאשר רישיון למקום ועד לקבלת היתר לשינוי יעוד מתעשיה למסחר". 12.בעקבות מסירת הודעה לביהמ"ש על הפסקת פעילותה של הנתבעת מס' 1 במבנה בוטלו ההליכים הפליליים כנגד הנתבעת מס' 2 ביום 22/3/04. טענות הצדדים בתמצית: 13.התובעת טוענת כי הנתבעות הפרו את הסכם השכירות עם התובעת ופינו את המושכר בטרם סיום התקופה שנקבעה ובלא לשלם לתובעת את דמי השכירות והניהול שנקבעו בהסכם. התובעת טוענת כי פינוי הנכס מצד הנתבעות נבע כמפורט במכתב הנתבעות מיום 11/11/03 על רקע קשיי התקופה ושינוי המערך העסקי של הנתבעות בתקופה הנ"ל באיזור הצפון ולא מן הנימוקים הנטענים בדיעבד על ידי הנתבעות ביחס להעדר אפשרות לקבלת רישיון עסק במושכר. עוד טוענת התובעת כי הנתבעת מס' 2 ידעה כבר במהלך המשא ומתן לכריתת ההסכם כי ייעוד המושכר על פי היתר הבניה הינו תעשייתי, עובדה שצויינה גם באופן בולט בזכרון הדברים. לפיכך טוענת התובעת כי הנתבעות בחרו במודע לשכור את הנכס בקומה א' של הבניין בשל דמי השכירות המופחתים. בנוסף טוענת התובעת כי הסכם יש לקיים בדרך מקובלת ובתום לב. לפיכך טוענת התובעת כי לא ניתן לקבל את טענות הנתבעות לעניין מחדלי התובעת מבלי שהנתבעות אשר ישבו במושכר למשך ארבע שנים פנו לתובעת, התריעו על כוונתן לביטול ההסכם ו/או מבלי שנעשה על ידי הנתבעות דבר וחצי דבר לצורך קבלת רישיון עסק. התובעת טוענת כי אין בסיס לטענת הנתבעות בדבר הסכם לא חוקי ועצם הגשת כתב האישום בגין ניהול עסק ללא רישיון אינה מבססת הנחה זו. בנוסף טוענת התובעת כי הנתבעות יכלו להגיש בקשה לשימוש חורג ורישיון עסק, דבר שהיה באחריותן המלאה. לבסוף טוענת התובעת כי משהוכח שחוזה השכירות הופר קמה לה גם העילה כנגד הנתבעות לפרעונן של השטרות שניתנו על ידי הנתבעת מס' 2. 14.הנתבעות טוענות כי הוראת סעיף 6 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971 (להלן: "חוק השכירות והשאילה"), מחייבת את המשכיר למסור לשוכר נכס המתאים למטרה המוסכמת ובהקשר זה אף מוטלת על המשכיר אחריות חוזית מוגברת. הנתבעות טוענות כי משייעודו של המושכר היה לצרכי תעשיה ולא התאים למטרת השכירות שצויינה בהסכם השכירות היו הנתבעות רשאיות להשתחרר מההסכם ובפרט מקום שהתנהלו נגדן הליכים בעלי אופי פלילי בשל הפעלת עסקן ללא רישיון עסק. באשר לטענה כי הנתבעת מס' 2 התרשלה בבדיקת מצב המושכר ו/או התאמתו לצרכיה טוענות הנתבעות כי רשלנותן אינה גורעת מאחריות המשכיר אשר בקיא מהן בעובדות הרלבנטיות בהיותו גם מי שבנה את המבנה. הנתבעות מאשרות כי לא עמדו על דקדוקו של זכרון הדברים ולא ייחסו משמעות לעובדה שצויינה כי הנכס הינו תעשייתי ואולם עובדה זו בדבר סוג הנכס לא מצאה ביטויה כלל בהסכם השכירות ועל כן לא היו הנתבעות מודעות לכך. הנתבעות מוסיפות וטוענות כי החלו לטפל בהוצאת רישיון העסק כבר בשנת 2001 ואולם נתקלו בחוסר שיתוף פעולה מצד התובעת, בפקידת עיריה שסברה בטעות כי הנתבעות אינן צריכות רישיון עסק ולבסוף הוברר לנתבעות כי לא ניתן לאשר רישיון עסק למקום כיוון שייעודו הינו תעשייתי. הנתבעות טוענות כי לא רק שייעוד המושכר אינו מתאים למטרתו, אלא שהתובעת אף ניסתה להסתיר זאת במתכוון ומתוך כוונה להטעות את הנתבעות. הנתבעות טוענות כי התנהלותה של התובעת והטעייתן במכוון מקנה להן זכות לבטל את הסכם השכירות ואף ההסכם שנקשר בין הצדדים הינו בלתי חוקי במובן הוראת סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") ו/או חוזה המותנה בתנאי מתלה. הנתבעות טוענות כי התובעת לא פעלה על פי חובתה להקטין הנזק. עוד טענו הנתבעות כי סוכם בין הצדדים על הסבת כל חובותיה וזכויותיה של הנתבעת מס' 2 על פי הסכם השכירות אל הנתבעת מס' 1 ועל כן אין לתובעת כל עילה כלפי הנתבעת מס' 2. הנתבעות טוענות כי יש לדחות את תביעת התובעת אף בגין העילה השטרית, מאחר וזכותה של התובעת לממש את שטרי הבטחון רק בהתמלא התנאי שהנתבעת מס' 1 הפרה את תנאי הסכם השכירות ותנאי זה לא התממש. יתר על כן, טוענות הנתבעות כי התובעת לא קיימה את חובותיה כלפי הנתבעת מס' 1 בין על פי ההסכם ובין על פי הוראת סעיף 6 לחוק השכירות והשאילה. דיון - המצג שהוצג בפני הנתבעת מס' 2 במהלך המשא ומתן לחתימת הסכם השכירות: 15.מהראיות שהובאו בפניי עולה כי התובעת ומנהלה היו מודעים לכך כי כוונת הנתבעת מס' 2 היתה לשכור נכס אשר ישמש עבורה אולם תצוגה ומכירות. על רקע העובדה שהתובעת היא שפנתה לאולם התצוגה דאז של הנתבעת מס' 2 לצורך רכישת ציוד למשרדיה החדשים והיתה מודעת להתנהלות הנתבעת מס' 2 ועל רקע ההתנהלות המקובלת של בתי עסק, לא ניתן לקבל את גרסתו המתממת של מנהל התובעת לפיה סבר כי הנתבעת מס' 2 מבקשת להקים במקום אולם תצוגה בלבד אשר לא יעסוק במכירות. יתר על כן, טענה זו של מנהל התובעת אינה ברורה גם על רקע העובדה שבהסכם השכירות בסעיף 3.2 עצמו נכתב מפורשות כי הנתבעת מס' 2 שוכרת את המושכר "למטרה של הפעלת חנות רהיטים ו/או תצוגת רהיטים". 16.עיון בזכרון הדברים שנחתם בין הצדדים עובר לעריכת הסכם השכירות מעלה כי אכן צויין בו בכתב יד כי סוג הנכס הינו תעשייתי. מר אורי שמר, אשר שימש בזמנים הרלבנטיים כמנהל השיווק של הנתבעת מס' 2 ואשר ניהל בשלב זה מטעם הנתבעת את המשא ומתן עם התובעת, הבהיר בתצהירו בסעיפים 4 ו-7 כי בעת שחתם על זכרון הדברים לא היה מודע כלל למשמעות ההערה שהופיעה בזכרון הדברים לפיה הנכס הינו תעשייתי ולפיכך לא הבין שבכך תהיה מניעה לנתבעת מס' 2 לקבל רישיון עסק. עוד ציין המצהיר, כי לא ייחס משמעות רבה לזכרון הדברים ועל כן ומשהוסכם בין הצדדים כי ייחתם הסכם שכירות העביר את הסכם השכירות לבדיקת יועציה המשפטיים של הנתבעת מס' 2 ולא את זכרון הדברים שנחתם. 17.טענת התובעת בסעיף 6 לתצהיר מנהלה, מר אלברט אוחיון, לפיה התובעת יידעה את הנתבעת מס' 2 לפני חתימת ההסכם כי המושכר אינו מתאים לניהול חנות רהיטים ו/או כי לא יינתן לנתבעת מס' 2 רישיון לבית עסק במושכר מבססת בראש ובראשונה את העובדה כי התובעת עצמה ידעה היטב על אי התאמת המושכר למטרת השכרתו על ידי הנתבעת מס' 2. 18.טענת התובעת לפיה יידעה את הנתבעת מס' 2 בדבר אי התאמתו של המושכר לצרכיה של הנתבעת מס' 2 נשללה בסעיף 4 לתצהירו של מר אורי שמר, ובלשונו: "אבקש להדגיש כבר עתה ואני מצהיר בזאת כי מעולם לא נאמר לי כי המושכר 'הינו תעשייתי' ולא ידעתי מראש שלא ניתן יהיה להשיג רישיון עסק לצורך פעילותה של הנתבעת 2 במקום והתיאור המופיע בסעיף 8 לתצהירו של מר אוחיון, בדבר חילופי הדברים, כביכול, בינינו, בעניין זה, משולל יסוד". עיון בפרוטוקול החקירה הנגדית של העד מר אורי שמר מעלה כי העד לא נחקר בחקירתו הנגדית בקשר לסוגיה זו כלל ולפיכך אין מנוס אלא מלראות בכך משום המנעות מהצגת שאלות לעד על כל המשמעויות הנובעות מכך (ראה י. קדמי, "על הראיות - הדין בראי הפסיקה" (חלק שלישי, הוצאת דיונון, תשנ"ט-1999), עמ' 1401-1400). 19.יתר על כן, לא ניתן גם לקבל את טענת התובעת לפיה מנהלה מר אלברט אוחיון הבהיר לנתבעת מס' 2 מפורשות את דבר ייעודו של המושכר ובדבר אי האפשרות לקבל רישיון עסק וכי הנתבעת מס' 2 נטלה על עצמה את הסיכון לנהל במקום את אחד מסניפיה. עיון בעמ' 12 לפרוטוקול חקירתו של מר אלברט אוחיון מעלה כי מר אלברט אוחיון ביקש בחקירתו הנגדית להתכחש למעשה לעובדה שהוא מתמצא ברישוי עסקים וטען כדלקמן: "ש.אז אפשר לומר שאתה מתמצא גם ברישוי עסקים? ת.לא, אבל אני כן יכול להגיד לך שהעסק שלנו שנמצא בקומה א' יש לו רישוי עסקים מטעם עיריית חיפה". מכיוון שטענה זו שנטענה על ידי מר אלברט אוחיון עוררה פליאה לנוכח העובדה שהעד משמש כמנכ"ל חברת בניה העוסקת בהקמת והשכרת מבנים, הרי בהמשך חקירתו הסתייג מר אלברט אוחיון מדבריו והוא העיד אחרת (עמ' 13 לפרוטוקול): "לא אמרתי שאני לא מבין, אלא אני לא בקיא אם העיריה דורשת מכל אדם רישוי עסק או לא. אני רק יודע שמי שרוצה מקבל". עדותו של מנהל התובעת לפיה ידיעותיו בתחום רישוי העסקים הינן מצומצמות אינה מתיישבת לכאורה עם טענתו לפיה הבהיר כאמור בסעיף 6.3.4 לתצהירו לנתבעת מס' 2 כי היא לא תוכל לקבל רישיון עסק במושכר. גם עדותו המתקנת של מר אלברט אוחיון, לפיה כל מי שמבקש לקבל רישיון עסק מקבלו, אינה מתיישבת עם האמור בתצהירו לפיה אמר לנתבעת מס' 2 כי לא תוכל לקבל רישיון עסק. בהקשר זה סבורני כי ראוי להפנות לפרוטוקול חקירתו הנגדית של מר אלברט אוחיון (עמ' 15 לפרוטוקול) ממנו עולה כי מר אלברט אוחיון עצמו אינו מסוגל לעמוד מאחורי הצהרתו בסעיף 6.3.4 לתצהירו לפיה יידע את הנתבעת מס' 2 שלא תוכל לקבל רישיון עסק וחוזר בו מהנטען בתצהירו, ובלשונו: "ש.אז איך אמרת לאורי שמר שהנתבעת לא תוכל לקבל רשיון עסק? ת.תפני אותי לאיפה זה כתוב. ש.אני מפנה לסעיף 6.3.4 לתצהיר. זה סותר את מה שאמרת כרגע, לא? ת.אני אגיד מה קרה. אנחנו הצענו לאורי שמר לקחת את הקומה המסחרית למטה... ש.תענה לי רק על השאלה הזאת? ת.קודם כל אני רוצה להבהיר נקודה מאוד חשובה. כאשר ניהלנו את המשא ומתן אנחנו הצענו חלופה לאורי שמר. היתה התלבטות אם הוא רוצה בקומה א' כי הסברנו לו שזה תעשייתי ושהעיריה דורשת שימוש חורג ואז אמרתי לאורי "יותר פשוט שתרד למטה ולא תצטרך להגיש בקשות שונות"". 20.מן המקובץ עולה, איפוא, כי בעת המשא ומתן שהתנהל בין התובעת לנתבעת מס' 2 ידעה התובעת כי הנתבעת מס' 2 מתכוונת לנהל במושכר חנות רהיטים הכוללת אולם תצוגה ובו יבוצעו עסקאות מכירת רהיטים. לנוכח חוסר הסבירות בגרסתו של מר אלברט אוחיון, כמו גם הסתירות בגרסתו, סבורני כי התובעת לא יידעה את הנתבעת מס' 2 מפורשות בדבר אי התאמת המושכר לצורך צרכיה של הנתבעת מס' 2 וראתה עצמה כמי שממלאת חובתה בציון העובדה שהמדובר בנכס תעשייתי בזכרון הדברים. לא ראיתי לקבל את גרסת התובעת לפיה הודיעה מפורשות לנתבעת מס' 2 כי לא תוכל לקבל רישוי עסק לעסק שהתעתדה להקים במושכר ולא שוכנעתי מן הראיות שהובאו בפניי כי התובעת העמידה את נציג הנתבעת מס' 2 על המשמעות הנובעת מהעובדה שהמדובר בנכס תעשייתי כמצויין בזכרון הדברים. הוראות הסכם השכירות: 21.ראוי לציין כי מעבר לכתוב בזכרון הדברים כי סוג הנכס הוא תעשייתי, הרי בהסכם השכירות שנקשר בין הצדדים לא צויין עוד הנכס המושכר כנכס תעשייתי, אלא המושכר הוגדר בסעיף 2.3 להסכם השכירות כיחידה בקומה א' של "המרכז המסחרי". זאת ועוד, הוראת סעיף 18.6 להסכם השכירות קובעת כדלקמן: "תנאי חוזה זה משקפים את המותנה בין הצדדים במלואו ומבטלים כל התקשרויות, הבטחות, מצגים והתחייבויות קודמות שנעשו בין הצדדים לפני חתימת חוזה זה". לפיכך היה על התובעת לכלול בחוזה השכירות עצמו את המצגים בדבר מצבו התכנוני של המושכר. העובדה שמצגים אלה לא מצאו ביטויים בחוזה השכירות פועלת לחובתה של התובעת אשר לא עמדה בחובת הגילוי המוטלת עליה לנוכח הוראת סעיף 18.6 להסכם ולאור האמור בדברי המלומדים ד. פרידמן ונ. כהן בספרם "חוזים" (כרך ב' תשנ"ג) 1993, בעמ' 882, שם המלומדים מבהירים כי כאשר נערך חוזה בכתב הנחזה כשלם וכולל את כל תניות ההסכם, הרי לפחות לכאורה אין להשלימו ולהוסיף לו מצגים או אמרות שהצדדים הותירו מחוץ להסכם. לפיכך אין התובעת יכולה להסתמך על העובדה שבזכרון הדברים צויין כי המבנה הינו תעשייתי, מה גם שמר אלברט אוחיון, מנהל התובעת, אשר נחקר אודות המצגים שלא הופיעו בלשון הסכם השכירות, ציין לפתע כי לא טיפל אישית בשלבי החוזה, אלא מי שטיפל זה עדי אלדר (עמ' 17 לפרוטוקול), בניגוד לעדותו (עמ' 12 ו-14 לפרוטוקול) בדבר מעורבותו הגדולה בכל המגעים עם השוכרים. המנעות זו של התובעת מלזמן לעדות את מר אדי אלדר, עובד התובעת, פועלת אף היא לחובת התובעת ואף יש בה כדי לבסס את ההנחה כי התובעת לא יידעה כאמור את הנתבעת מס' 2 בדבר הקושי התכנוני במושכר וייעודו לתעשיה. משהסכם השכירות לא כלל, איפוא, מצגים כלשהם באשר למצבו התכנוני של המושכר, הרי גם עצם העובדה שהסכם זה נבדק על ידי יועציה המשפטיים של הנתבעת מס' 2 לא יכולה היתה להואיל, שכן בהסכם השכירות לא צויין במילה ו/או בחצי מילה שהמושכר הינו מבנה תעשייתי, אלא להיפך, צויין בו כי המושכר הינו במבנה מסחרי כך שיועציה המשפטיים של הנתבעת מס' 2 לא יכלו להיווכח בדבר חוסר התאמתו של המושכר לשימוש שהנתבעת מס' 2 התעתדה לעשות במושכר אשר בפועל נגד את התב"ע החלה על המושכר. 22.התובעת מבקשת להפנות בסיכומיה לעובדה שבמסגרת הסכם השכירות הנתבעת מס' 2 אכן נטלה על עצמה במסגרת סעיף 10.1 את ההתחייבות להשיג רשיונות להפעלת העסק כדלקמן: "השוכר מתחייב בזה להשיג כל רישיון הדרוש לו ולדאוג לכך שהעסק יתנהל על פי כל רישיון הדרוש לפי כל דין לרבות מטעם כל רשות עירונית, ממשלתית, מקומית או אחרת, לצורך הפעלה וניהול עסקו של השוכר במושכר". כן נסמכת התובעת על העובדה שהיא פטרה עצמה בסעיף 10.3 להסכם השכירות מכל אחריות "כלפי השוכר לקבל רשיונות או אישורים מרשות כלשהיא". ואולם, בהקשר זה ראוי להבחין בין הוראת סעיף 10(1) המטילה על הנתבעת מס' 2 את האחריות להוצאת רישיון עסק ובין אחריות להוצאת ההיתרים והאישורים הנוגעים למושכר עצמו הכוללים ביצוע הליך תכנוני בעיריה, לרבות שינוי יעודם של המקרקעין שהינם מטבע הדברים באחריותם של הבעלים של המקרקעין, דהיינו באחריותה של התובעת. בנסיבות ענייננו הוכח שהתב"ע אשר היתה בתוקף בעת כריתת הסכם השכירות ותקופת השכירות לא התאימה למטרת השכירות שתכליתה היתה הקמת חנות רהיטים במושכר כעולה מהסכם השכירות. בנסיבות אלה עולה כי הנתבעת מס' 2 כלל לא יכלה היתה לקבל רישיון עסק להפעלת חנות רהיטים במושכר, שכן אין להניח שרשות הרישוי תעלים עין מהדינים הנוגעים לתכנון ולבניה שעה שתנאי מוקדם למתן רישיון על ידה הוא היותו תואם דינים אלה (ראה בג"צ 53/86 ירמיהו עייני בע"מ ואח' נ' ראש עיריית קרית מוצקין ואח', פ"ד מ (4) 45). מכאן, שהחיוב הקבוע בסעיף 10.1 להסכם השכירות שהוטל על הנתבעת מס' 2 לקבל רישיון עסק לחנות שביקשה להפעיל במושכר ממילא לא היה אפשרי בהיותו נוגד את התב"ע ומכאן שהתובעת, אשר היתה מודעת למעמדו התכנוני של המושכר בהיותה המקימה והבעלים של המושכר, ביקשה למעשה להטיל בהסכם השכירות על הנתבעת מס' 2 לעשות את הבלתי אפשרי ולקבל היתר לשימוש אסור, היתר שכמובן לא היה ניתן. על כן ומשאין ספק שהתובעת היתה מודעת לבעיה התכנונית האמורה בעת כריתת הסכם השכירות, אין היא יכולה להיבנות מהוראות סעיפים 10.1 ו-10.3 ולטעון מכוחם שהנתבעת מס' 2 היא שהפרה התחייבויותיה מכוח ההסכם, שכן היה על התובעת מטבע הדברים להקדים ולהשלים את ההליך התכנוני בהתאם בטרם ניתן יהיה לצפות מן הנתבעת מס' 2 לקבל רישוי עסק לחנות הרהיטים שהופעלה על ידה במושכר. האחריות להתאמת המושכר למטרת השכירות: 23.סעיף 6 לחוק השכירות והשאילה מחייב את המשכיר למסור לשוכר נכס המתאים למטרה המוסכמת כדלקמן: "המשכיר לא קיים את חיוביו אם מסר לשוכר נכס שבזמן המסירה לא התאים מבחינת סוגו, תיאורו, איכותו או תכונותיו או מבחינה אחרת למה שהוסכם בין הצדדים (להלן - אי-התאמה) אולם אין השוכר זכאי להסתמך על אי התאמה בכל אחת מאלה: (1) הוא ידע עליה בעת כריתת החוזה (2) הוא לא הודיע עליה למשכיר זמן סביר לאחר שגילה אותה או, אם הודיע כאמור, לא נתן למשכיר הזדמנות נאותה לבדוק את המושכר; פיסקה זו לא תחול אם ידע המשכיר על אי ההתאמה". סעיף 8 לחוק השכירות והשאילה מוסיף וקובע כדלקמן: "היו אי התאמת המושכר או הפגם נובעים מעובדות שהמשכיר ידע או שהיה עליו לדעת עליהן בעת כריתת החוזה ולא גילה אותן לשוכר, זכאי השוכר לזכויות לפי סעיפים 6 ו-7 על אף האמור בכל הסכם". בנסיבות ענייננו ומניתוח הראיות שנעשה לעיל עלה בבירור כי התובעת ידעה טרם ההתקשרות בהסכם השכירות על אי התאמתו של המושכר ליעדי השימוש שהנתבעת מס' 2 התעתדה לעשות בו. עוד עלה מהראיות, שהתובעת לא הביאה מידע זה מפורשות לידי הנתבעת מס' 2 ולא כללה מצגים הנותנים ביטוי לסיווג המושכר ולמגבלות השימוש בהסכם השכירות. שוכנעתי, כאמור, כי הנתבעת מס' 2 לא היתה מודעת למגבלות הקיימות במושכר ולעובדה שעל פי תכנונו וסיווגו של הנכס זה לא התאים למטרת השימוש אשר נקבעה בהסכם השכירות. עוד סבורני, כי בציון העובדה שהמבנה תעשייתי בזכרון הדברים לא יצאה התובעת ידי חובתה להבהיר לנתבעת מס' 2 את המגבלה התכנונית הקיימת. מספרם של ד. פרידמן ונ. כהן "דיני חוזים", כרך ב', תשנ"ג-1993, בעמ' 400-399, עולה כי משמעותו של סעיף 6 לחוק השכירות והשאילה הינה הטלת אחריות חוזית מוגברת על משכיר לכך שהמושכר עומד בדרישת התאמה זו ואף העדר רשלנות מצידו של המשכיר אינה מהווה הגנה. הוראות סעיפים 6 ו-8 לחוק השכירות והשאילה קובעות, איפוא, כי בנסיבות ענייננו ובהעדר גילוי נאות מצידה של התובעת האחריות לכך שמצבו התכנוני של המושכר אינו מתאים לשימוש שביקשה הנתבעת מס' 2 לעשות בנכס רובצת על התובעת. אחריות זו שהינה על פי דין ברורה עוד יותר בנסיבות ענייננו בהן התובעת היא לא רק הבעלים של המושכר, אלא גם חברת בניה המנהלת סניפים בכל הארץ והיא שבנתה והקימה את המבנה בו נמצא המושכר והשכירה נכסים לשוכרים רבים. על כן מצוי בידיה המידע התכנוני הרלבנטי ביחס למושכר. בנסיבות ענייננו אין כאמור חולק כי ייעודו של המושכר לצרכי תעשיה לא התאים למטרת השכירות עליה הוצהר בסעיף 3.2 להסכם השכירות והיא "הפעלת חנות רהיטים ו/או תצוגת רהיטים" המהווה מטרה מסחרית. בהקשר זה ובנסיבות דומות קבע כב' השופט ש. מנהיים בת.א. (ראשל"צ) 5047/01 שערי העיר חברה להשקעות בע"מ נ' מוטי את בועז ניהול והשקעות בע"מ, תק-של 2005(4), 16512, עמ' 16514, כדלקמן: "המסקנה המתבקשת היא כי מטרת ההתקשרות הייתה להשתמש במושכר גם להפעלת מסעדה וגם לעריכת אירועים. על כן התובעת הייתה מחויבת להעביר את החזקה בו כשהוא מתאים מבחינת תכונותיו ה"טבועות" לשימושים אלה, על כל המשתמע מכך". 24.בנסיבות העניין ניתן לייחס מידה מסויימת של רשלנות לנתבעת מס' 2 אשר לא ייחסה משמעות לעובדה שצויין בזכרון הדברים כי המדובר במבנה תעשייתי ולא בדקה את המצב התכנוני של המושכר לעומק. יחד עם זאת, אין רשלנות זו של הנתבעת מס' 2 גורעת מרשלנותה של התובעת אשר היתה מודעת לחוסר התאמתו התכנוני של המושכר למטרת השכירות ולא גילתה פרט מהותי זה באופן מפורש לנתבעת מס' 2 הגם שמידע זה היה מצוי ברשותה מלכתחילה וכדברי כב' השופט גל בע"א (ירושלים) 5798/04 מאיר כרמל ואח' נ' מרדכי לוי, תק-מח 2005(3), 3933, בעמ' 3941: "הדעת נותנת, כי במקרה כזה לא רשלנותו של הקונה היא הצריכה להכריע את הכף, אלא הפרת חובת הגילוי של המוכר. ואמנם, לית-מאן-דפליג, כי אף אם האחרון פעל שלא מתוך כוונת זדון, אלא מתוך פזיזות או רשלנות גרידא, מידת האשם שלו עולה על זו של הקונה, ולו משום שהמידע אודות חומרת התאונה - מידע שבכוחו להשליך על עצם ההתקשרות או על תנאיה - היה מצוי ברשותו מלכתחילה. מסקנה זו עולה בקנה אחד גם עם הגישה הכלכלית, המצדדת בהטלת "הנזק" הנגרם עקב דיס-אינפורמציה על אותו צד שהיה יכול למונעה בעלות קטנה יותר". ובלשונם של ד. פרידמן ונ. כהן, שם, בעמ' 817-816: "במקרים אחדים נדרש צד אחד לגלות לצד השני מידע הידוע לו, אף אם אין הוא יודע בודאות שהצד השני טועה לגביו. במקרים אלה אין הוא רשאי להניח לטובת עצמו כי הנתונים ידועים לצד האחר או כי הצד השני ידאג לבררם. מדובר בעיקרו של דבר במידע המתאפיין בשני סממנים מרכזיים: ראשית, לאחד הצדדים גישה בלעדית אליו או שלצד השני נחיתות ברורה בכל הנוגע לאפשרות השגתו. שנית, המידע מתייחס לעניין הגורע בצורה משמעותית מן הציפיות הסבירות של הצד השני ביחס לעסקה". וראה גם בעמ' 822 וכן ת.א. (נתניה) 3421/01 דנוך בת שבע נ' גלאם חיה, תק-של 2006(1), 3010, ת.א. (חיפה) 974/99 אולמי נ. מלכה בע"מ נ' בני משה קרסו בע"מ ואח', תק-מח 2007(1), 9133 ות.א. (ת"א-יפו) 152236/02 ענת (דיין) אגמי ואח' נ' ערן דקנר, תק-של 2006(2), 22437. קיומו של קשר סיבתי בין אי הגילוי והתקשרות הנתבעת מס' 2 בהסכם השכירות: 25.מן הראיות עולה, איפוא, כי הנתבעת מס' 2 החליטה לשכור את הנכס לתקופה ממושכת של חמש שנים על סמך הטעיה פאסיבית כמשמעותה בהוראת סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי) מצידה של התובעת אשר לא גילתה לנתבעת מס' 2 את אי התאמתו של המושכר לצרכיה ואת אי אפשרותה של הנתבעת מס' 2 לקבל רישוי עסק על רקע אי התאמה תכנונית של המושכר. החלטתה של הנתבעת מס' 2 לשכור את המושכר גובשה עקב אי גילויו של המצב לאשורו מצידה של התובעת. 26.התובעת טוענת כי עד להמצאת כתב האישום בשנת 2003 לא פעלה למעשה הנתבעת מס' 2 להוצאת רישיון לעסק, טענה אשר אם תוכח יכולה להשליך גם על שאלת הקשר הסיבתי בין אי הגילוי האמור ונכונותה של הנתבעת מס' 2 לשכור את הנכס. הראיות שהובאו בפניי יש בהן כדי לבסס את העובדה כי הנתבעת מס' 2 פעלה לקבלת רישיון עסק החל משנת 2001. אוסיף ואציין כי ראיות אלה מחזקות אותי בדעתי שהנתבעת מס' 2 לא ידעה ולא יודעה כי מצבו התכנוני של הנכס אינו מאפשר לה להוציא רישיון עסק, שכן ממה נפשך? - אם אכן כטענת התובעת יודעה הנתבעת מס' 2 כי לא ניתן לקבל רישיון לעסק מדוע כה טרחה הנתבעת מס' 2 בהוצאת הרישיון ובהסבת תשומת לבה של העיריה על היותה מנהלת עסקה במושכר? אין בכך אלא להצביע שהנתבעת מס' 2 כאמור לא היתה מודעת למצבו התכנוני של המושכר אשר אינו מאפשר את קבלת רישיון העסק. מסעיף 11 לתצהירו של מר ריצ'רד וונש, חשב הנתבעות, עולה כי בתחילת שנת 2001 ולאחר שהנתבעות סיימו לטפל במכירת חלק מהנתבעת מס' 2 לנתבעת מס' 1 החלו הנתבעות לטפל בקבלת רישיון לעסק. לשם כך פנו הנתבעות למחלקת רישוי עסקים בעיריית חיפה וקיבלו ממנה בתאריך 22/4/01 באמצעות הפקסימיליה את רשימת המסמכים הדרושים לצורך הגשת בקשה לרישוי עסק. עוד עולה מתצהירו של מר ריצ'רד וונש, סעיפים 11 ו-12, ומחקירתו הנגדית (עמ' 28-20 לפרוטוקול), כי הנתבעת מס' 2 אכן החלה לבצע פעולות לצורך קבלת רישיון העסק אשר כללו הכנת חלק מהחומר, פניה לתובעת לשם קבלת תכניות ואף ביקור בעיריית חיפה עצמה על מנת לטפל בהוצאת רישיון העסק. יתר על כן, מר ריצ'רד וונש הצהיר בסעיף 12 לתצהירו כי לאחר שהתברר לנתבעות כי התובעת מסרבת לספק להן את התכניות הדרושות להוצאת רישיון העסק פנה הוא בעצמו לאדריכל הבניין ודאג בעצמו שתוכן לנתבעות גרמושקה תכנונית לצורך מילוי התנאים הדרושים להוצאת רישיון העסק. עוד התברר מסעיף 13 לתצהירו של מר ריצ'רד וונש ומחקירתו הנגדית (עמ' 34 לפרוטוקול) כי לאחר איסוף כל המסמכים הדרושים ניגשה עובדת הסניף לעיריה עם המחאה שהוא עצמו כתב לצורך הגשת הבקשה לרישיון עסק, אלא שבקשה זו לא הוגשה הואיל וגורם כלשהו בעיריית חיפה סבר שאין צורך בהגשת הבקשה. צעדים אלה שהנתבעות נקטו מלמדים, איפוא, כי לא היתה מצידן של הנתבעות החלטה מודעת להיוותר במושכר בלא השגת רישיון עסק, אלא להיפך, הנתבעות ביקשו להסדיר את קבלת רישיון העסק. על רקע העובדה שהנתבעת מס' 2 התקשרה בהסכם מבלי לדעת שהמושכר אינו מתאים מבחינת הסיווג לצרכיה ועל רקע העובדה שהנתבעות אכן טרחו לקבלת רישוי עסק, סבורני כי מתקיים אף הקשר הסיבתי הדרוש בין ההטעיה שבאה לכלל ביטוי באי הגילוי הפאסיבי שנעשה מצידה של התובעת ולהחלטת הנתבעת מס' 2 להתקשר בהסכם השכירות. מראיות אלה עולה, איפוא, כי הנתבעת מס' 2 לא ידעה את מצבו התכנוני של המושכר לאשורו ואם אכן היתה לנתבעת מס' 2 הידיעה במועד התקשרותה בהסכם כי לא תוכל לקבל רישיון עסק להפעלת החנות במושכר עקב מצבו התכנוני של המושכר, לא היתה הנתבעת מס' 2 מתקשרת בהסכם השכירות. 27.אוסיף ואציין כי מכתבה של התובעת לנתבעת מס' 2 מיום 23/12/03 שב ומבסס את המסקנה כי טענת התובעת לפיה מסרה לנתבעת מס' 2 טרם ההתקשרות בהסכם השכירות כי לא תוכל לקבל רישיון עסק למושכר אינה נכונה. עיון במכתב מעלה כי התובעת הביעה במסגרתו פליאה וחוסר אמון ביחס לעובדה שהנתבעת מס' 2 לא קיבלה רישיון עסק ולא צויין בו במילה וחצי מילה דבר המבסס את טענת התובעת לפיה נאמר לנתבעת מס' 2 מראש ועוד טרם ההתקשרות בהסכם השכירות כי לא ניתן להוציא רישיון עסק לעסקה של הנתבעת מס' 2 במושכר. לכך יש להוסיף גם את עדותו של מנכ"ל התובעת, מר אלברט אוחיון, אשר הודה בעדותו (עמ' 18 לפרוטוקול) כי אכן הופתע משקיבל את הודעת הנתבעות שאינן יכולות להוציא רישיון עסק. עדות זו עומדת כמובן בסתירה מובהקת לגרסתה המקורית של התובעת לפיה יידעה מראש את הנתבעת מס' 2 וטרם ההתקשרות בהסכם השכירות בכך שלא ניתן לקבל רישיון עסק לחנות שהנתבעת מס' 2 התעתדה להפעיל במושכר. 28.בכל מקרה, ממכתבה של עיריית חיפה מיום 16/2/04 הובהרה חד-משמעית המניעה הקיימת לקבלת רישיון עסק בזו הלשון: "בהיתר הבניה למצב סופי המצורף למכתבך מצויין מפורשות כי קומה א' מיועדת לתעשיה וקומת קרקע למסחר. על פי התשריטים שצירפתם לבקשה לרישיון הקומה בה מצוי העסק שבנדון הוא קומה א' המיועדת לתעשיה ולפיכך לא נוכל לאשר רישיון למקום ועד לקבלת היתר לשינוי יעוד מתעשיה למסחר". ואכן עלה מן המכתב כי הסיבה לסירובה של עיריית חיפה ליתן לנתבעת מס' 2 רישיון עסק נבעה מסיווגו של המושכר לתעשיה ולא למסחר. הודעת ביטול הסכם השכירות: 29.בתאריך 11/11/03 התקבל אצל התובעת מכתבה של הגב' אורית עוז-ארי מטעם הנתבעות אשר נכתב על גבי נייר לוגו של הנתבעות ובו הודעה על החלטת הנתבעות לסגור את סניף צרעה בחיפה "עקב קשיי התקופה" בזו הלשון: "הנדון: סגירת סניף חיפה אבי שלום, עקב קשיי התקופה, החלטנו לסגור את סניף צרעה בחיפה! אריאל ועטרה יסיימו את עבודתם בשבועות הקרובים והאולם יהיה פנוי להשכרה. ידוע לנו שההסכם שלנו פג בתאריך 30/10/04 אך אנו מבקשים שתעשה מאמץ להשכירו לפני כן…". 30.מעדותה של הגב' אורית עוז-ארי (עמ' 21 לפרוטוקול) עולה כי שבועות ספורים בטרם משלוח המכתב התקיימה פגישה בין מנכ"ל התובעת ונציגי הנתבעת מס' 2 ביניהם הגב' אורית עוז-ארי ובה נתבקשה התובעת ליתן לנתבעת מס' 2 הנחה של 50% בדמי השכירות. 31.בתאריך 14/12/03 ולאחר שהנתבעות פינו את המושכר נשלח על ידן מכתב נוסף לתובעת ובמסגרתו ציינו כי נטשו את המושכר מכיוון "שהתברר לנו להפתעתנו שאין לה היתר בניה, לא ניתן לקבל רישיון עסק להפעלתה ואסור על פי החוק להימצא בו רגע נוסף". במסגרת מכתבן זה גוללו הנתבעות טענות לפיהן מאז שנת 2001 מנהלת עיריית חיפה הליך בביהמ"ש לעניינים מקומיים כנגד הנתבעות בשל העדר רישיון עסק. כן נטען במכתב כי ביהמ"ש קבע את תאריך המשפט ליום 12/5/03 על מנת לאפשר לנתבעות לבצע את הפעולות הדרושות להשגת הרישיון, פעולות שלא צלחו, ועל כן ניתנה להן ארכה על ידי כב' השופטת הילה כהן להשגת הרישיון עד ליום 24/11/03, מועד שהוארך לבסוף עד ליום 8/12/03. אין מחלוקת כי עד למועד משלוח מכתבן זה של הנתבעות מיום 14/12/03 לא מצאו הנתבעות לנכון להודיע לתובעת על בעיה כלשהי הקיימת בהשגת רישיון עסק, לא כל שכן, בעיה הרובצת לפתחה של התובעת. 32.לא ניתן לקבל את נסיונן של הנתבעות לטעון כי מכתבה של הגב' אורית עוז-ארי המתייחס לסיבת עזיבתן של הנתבעות את המושכר הוצא בשגגה. הנתבעות ניסו להקטין מחשיבות תפקידה של הגב' עוז-ארי ומעורבותה בענייני החברה ואולם בחקירתה של הגב' עוז-ארי (עמ' 20 לפרוטוקול) עלה כי הגב' עוז-ארי שימשה כסמנכ"ל שיווק ומכירות ארצי של החברה ולא מנהלת שיווק ומכירות כמוגדר בתצהירה וכן כי הגב' עוז-ארי השתתפה דרך קבע בישיבות ההנהלה של הנתבעות. יתר על כן, לא ניתן לקבל ברצינות טענה כי סמנכ"לית חברה מוציאה "בלי לחשוב פעמיים" כלשונה (עמ' 22 לפרוטוקול) ו"בפזיזות" (עמ' 23 לפרוטוקול) מכתב הנוגע לעניין כה מהותי של נטישת מושכר כ-12 חודשים לפני תום תקופת השכירות ומבלי שתהא מודעת לסיבה האמיתית שבעטיה מבקשות הנתבעות לנטוש את המושכר. ואכן, עיון בפרוטוקול חקירתה של העדה (עמ' 24-20 לפרוטוקול) מצביע כי לא עלה בידי העדה להתמודד בחקירתה הנגדית ולהישאר עקבית עם גרסתה. בפועל שינתה העדה גרסתה הן ביחס לנסיבות הוצאת המכתב, כתיבתו, זהות הכותב ואף הודתה כי נושא העדר רישיון העסק כלל לא נדון בישיבות ההנהלה של הנתבעות. על רקע העובדה שהנתבעות למעשה לא פנו לתובעת במהלך כל התקופה ובפרט לאחר שנכחו בדיון בביהמ"ש לעניינים מקומיים ביום 12/5/03 (ראה עדות מר ריצ'רד וונש בעמ' 35 לפרוטוקול) ולאור תוכן מכתבה של הגב' אורית עוז-ארי, אין מחלוקת כי הנתבעות עזבו, איפוא, את המושכר על רקע קשיים כלכליים ושינויים ארגוניים שבוצעו ואשר לפיהם הוחזק סניף הנתבעות בחיפה על ידי זכיין אשר התחייב לשלם גם את דמי השכירות עבור המושכר (ראה עדות מר ריצ'רד וונש בעמ' 36 לפרוטוקול). 33.אוסיף ואציין כי טענת הנתבעות לפיה למעשה נבעה החלטת הנתבעות לנטוש את המושכר כעולה ממכתבה של הגב' אורית עוז-ארי ביום 11/11/03 ממכתבה של עיריית חיפה שנושא תאריך 10/11/03 אינה סבירה בעיניי. ראשית, תוכן מכתבה של הגב' אורית עוז-ארי מעיד על כך שאין ממש בטענה זו, שכן הנימוק של אי יכולת לקבל רישיון עסק לא נזכר בו כלל, אלא הנימוק לפינוי צויין והוגדר כ"קשיי התקופה". יתר על כן, המצהיר מטעם הנתבעות, מר ריצ'רד וונש, לא הצליח לתת בעדותו (עמ' 33 לפרוטוקול) הסבר כיצד מכתב שהודפס בעיריה ביום 10/11/03 ואשר נשלח לנתבעת מס' 2 בדואר הגיע לנתבעת מס' 2 באותו היום, קרי: ביום 10/11/03 והיווה בסיס למכתבה של הגב' אורית עוז-ארי. עוד אציין כי הנתבעות נמנעו מלזמן לעדות את מר אריאל וכסנברג אשר המכתב הגיע לידיו למרות שלא הובא טעם ו/או מניעה מלהעידו שעה שהוא משמש כיום כזכיין מטעם הנתבעות. ומעל לכל, לו באמת היה מכתבה של עיריית חיפה המניע להחלטת הנתבעות לעזוב את המושכר וזה הגיע בסמוך ממש לפני כתיבת מכתבה של הגב' אורית עוז-ארי, סביר להניח שהיה ניתן למצוא בתוכן מכתבה של הגב' אורית עוז-ארי התייחסות לאמור במכתב עיריית חיפה, לרבות טענות הנתבעות לחשיפתן להליך משפטי. קיומה של עילת ביטול וזכות התובעת לפיצוי: 34.לצד כל האמור לעיל אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי בעקבות מכתביה של עיריית חיפה מיום 10/11/03 ומיום 16/2/04 הוברר כי הנתבעות לא יכלו לקבל רישיון עסק לחנות הרהיטים שהפעילו במושכר ובפועל מצבו התכנוני של המושכר לא איפשר לנתבעות להפעיל במקום את חנות הרהיטים באופן חוקי. בנסיבות העניין חברו להן למעשה שתי סיבות לפינוי המושכר: האחת נוגעת למצבן הכלכלי של הנתבעות ולשיקולים עסקיים מערכתיים שננקטו על ידן כפי שעולה ממכתבה של הגב' אורית עוז-ארי מיום 11/11/03 והשניה נוגעת למצבו התכנוני של המושכר ולעובדה שהנתבעות לא יכלו לנהל במושכר באופן חוקי את חנות הרהיטים. בהקשר זה לא ניתן גם להתעלם מן העובדה כי בתאריך 12/5/03 התקיים דיון ראשון בכתב האישום שהוגש כנגד הנתבעות וישיבה נוספת אשר נקבעה ליום 24/11/03 נדחתה לתאריך 8/12/03 כאשר עמדתה המפורשת של עיריית חיפה לעניין הצורך ברישיון עסק והמניעה מקבלתו כבר נודעה. עצם העובדה שלנתבעות היתה סיבה נוספת לעזוב את המושכר אין בה כדי לגרוע מן העובדה שלנתבעות היתה במועד הפינוי עילת ביטול שהן היו זכאיות להשתמש בה על רקע המצג הפאסיבי המוטעה שהוצג להן על ידי התובעת אשר עלה לגדר הטעיה עובר למועד ובמועד התקשרותם של הצדדים בהסכם השכירות. מחלוקת דומה באה לפתחו של ביהמ"ש העליון בע"א 189/86 דורון לוי נ' אפרים פייגנבלט, פ"ד מב (4) 206, שם נאמר על ידי כב' השופט שלמה לוין כדלקמן: "ממצאו של השופט המלומד שהמניע העיקרי של המערער לעזיבת החנות היה חוסר כדאיות כלכלית מבוסס היטב בחומר הראיות; עם זאת היה המערער רשאי להיאחז באי השגת הרישיון על ידי המשיב כעילה המשפטית לביטול החוזה ולא נטען לפנינו שהמערער עשה שימוש בזכות הביטול שלא בתום לב". חוק השכירות והשאילה מקנה לנתבעות עילת ביטול מחמת חוסר התאמה ולפיו משהתובעת מסרה לנתבעות מושכר שאינו מתאים למטרתן הפרה היא את חובותיה כלפיהן. יתר על כן, הסכם השכירות שנקשר בין התובעת והנתבעת מס' 2 קובע בסעיף 3.1.3 כי השוכר מתחייב למלא אחר התחייבויותיו על פי הסכם השכירות, לרבות תשלום דמי שכירות עד תום תקופת השכירות "למעט אם הפסקת השימוש נובעת ממעשה ו/או מחדל של המשכיר". הוראת סעיף 3.1.3 מקנה, איפוא, בנסיבות העניין אף היא לנתבעות את הזכות להפסיק את השכירות במושכר. משנתגלתה טעותן של הנתבעות ביחס למצבו התכנוני של המושכר ומשטעות זו נגרמה בגין הטעיית התובעת, היו הנתבעות זכאיות לבטל את הסכם השכירות לפי הוראת סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. וכאמור, כבר נכתב בספרם של ד. פרידמן ונ. כהן בעמ' 784 כי הטעות העומדת ביסוד עילת ההטעיה אינה צריכה להיות יסודית והתהוותה של הטעיה לפי סעיף 15 הנ"ל אינה מחייבת כוונה להטעות מצד המטעה אלא די בכך שנהג ברשלנות או בפזיזות. לפיכך גם אם לא היה בכוונת התובעת להטעות את הנתבעת מס' 2, די בכך שהתובעת התרשלה באי גילוי המצג הנוגע למצבו התכנוני של המושכר ולאי האפשרות להפעיל בנכס חנות רהיטים כפי שעולה מהסכם השכירות שנוסח על ידי התובעת. 35.התובעת טוענת כי הנתבעות הזדרזו לפנות את המושכר, לא פנו אליה טרם פינוי המושכר לשינוי ייעוד המושכר ובכך נשלל תום ליבן של השתיים. בהקשר זה אף נטען על ידי מנהל התובעת, מר אלברט אוחיון, כי הנתבעות יכלו לקבל היתר לשימוש חורג כפי שאף התובעת עצמה קיבלה בהיותה מנהלת את עסקה אף היא בקומה א' של המבנה. לא ראיתי לקבל טענה זו של התובעת ממספר נימוקים. ראשית, טענתו של מר אלברט אוחיון לפיה לתובעת רישיון עסק עומדת בסתירה להצהרת התובעת עצמה בתצהיר תשובות מטעמה שנעשה על ידי הגב' ליאורה פסקל לפיה לתובעת אין רישיון עסק. יתר על כן, בהמשך עדותו ומשנתבקש מר אלברט אוחיון להסביר את הסתירה בין עדותו והאמור בתצהיר התשובות לשאלון שניתן על ידי התובעת לא הצליח מר אלברט אוחיון לעמוד במשימה והשיב את התשובה המעורפלת הבאה: "את שאלת על רשיונות ואני אומר לך שיש לנו טופס 4 לכל המבנה". זאת ועוד, ככל שביקשה התובעת להשיג היתר לשימוש חורג אשר לכל הדעות נועד על מנת להכשיר את ניהול עסקן של הנתבעות במושכר, יכלה התובעת לעשות כן במהלך ארבע שנות השכירות בהן ישבה הנתבעת מס' 2 במושכר, שהרי אין מחלוקת שהתובעת ידעה כל תקופת השכירות כי הנתבעת מס' 2 מנהלת עסק מסחרי במבנה המיועד לתעשיה וכאמור לא נקפה אצבע לשינוי המצב התכנוני. בכל מקרה, מהראיות לא הוכח כי ניתן היה להשיג היתר לשימוש חורג, שכן אף לתובעת אין רישיון עסק, ובכל מקרה, הליך קבלת היתר כאמור הינו ממושך ובאותו שלב נחשפו כבר הנתבעות להליך פלילי בגין ניהול עסק בלא רישיון ואשר התנהל בביהמ"ש לעניינים מקומיים בחיפה. 36.התובעת מעלה בסעיף 68 לסיכומיה טרוניה כנגד הנתבעות ביחס למשמעות שהינן מייחסות להליך הפלילי שהוגש כנגדן לאור שלביו המוקדמים של הדיון. סבורני כי לא ראוי להתייחס בקלות ראש מעין זו להליכים פליליים ובודאי שלא ניתן לזלזל בזכותו האלמנטרית של אדם לפעול כחוק ולא להמשיך ולהתנהל כפורע חוק מקום שהמצב המשפטי והתכנוני הובהר לו (ראה גם ת.א. 56319/03 (ת"א-יפו) קארין נדל"ן בע"מ נ' אנטייקס (מ.י) ישראל בע"מ, תק-של 2005(4), 4412). ביחס לטרוניה זו ראוי להפנות גם לדבריו של כב' השופט מנהיים בתגובה לטענת משכיר שניתן היה לקבל היתר לשימוש חורג בפסק הדין בת"א (ראשל"צ) 5047/01, שם, עמ' 7 לפסק הדין: "טענה זו אין בידי לקבל. בקשה לשימוש חורג חייבת להיות מוגשת על ידי או לפחות בהסכמתו המפורשת של בעל הנכס, היא התובעת, ואין מחלוקת שבמועד הוצאת צו הסגירה לא היה בידה היתר לשימוש חורג על אף שהאיסור על שימוש של אולם שמחות היה ידוע לה, או לפחות היה עליה לדעת עליו, מזה שנים קודם לכן... אין לדרוש מהנתבעת 2 להשבית את פעילותה, או לפחות חלק לא מבוטל מפעילותה, עד שתוגש ותוכרע בקשה כאמור (אם בכלל)". 37.מכל מקום, התובעת היתה מודעת עובר להתקשרות הצדדים בהסכם השכירות ובכל מהלך תוקפו וכדי ארבע שנים כי מצבו התכנוני של המושכר וסיווגו כמבנה תעשייתי אינו מאפשר לנתבעות לעשות בו שימוש חוקי ליעודו ולשימושו כחנות רהיטים. בכל מהלך תקופת השכירות ובמשך ארבע מתוך חמש השנים שולמו לתובעת דמי שכירות ודמי ניהול על פי ההסכם. ואולם, משקיימת המניעה החוקית להפעלת עסקן של הנתבעות במושכר, מניעה אודותיה ידעה התובעת עוד עובר לכריתת הסכם השכירות, והעדיפה באורח פאסיבי שלא לגלותו, אין מקום לציפייתה של התובעת כי פעולה בלתי חוקית זו תימשך וכי השכירות תכובד עד לתום התקופה וכי היא תהיה זכאית לגבות בגין כך דמי שכירות ודמי ניהול עד תום התקופה. לאור כל האמור, סבורני כי דין תביעתה הכספית של התובעת להידחות. התביעה השטרית: 38.מסעיף 16 להסכם השכירות עולה כי השטרות נמסרו כבטחון להבטחת התחייבויות השוכרת. מכאן, שהמדובר בשטרי בטחון אשר מעצם טיבם וטבעם נמסרו על תנאי וזכותו של המחזיק בהם לממשם קמה רק בהתמלא התנאי של הפרת הסכם השכירות על ידי הנתבעות או מי מהן. משסבורה אני כי התובעת הטעתה את הנתבעת מס' 2 ולא גילתה את מצבו התכנוני של המושכר בהסכם השכירות ואת חוסר התאמתו לשימוש שהנתבעת מס' 2 התעתדה לעשות בו, סבורני כי התובעת הפרה את הסכם השכירות ולא הנתבעות או מי מהן. על כן לא התמלא התנאי המקים את זכאותה של התובעת למימוש השטרות. יתר על כן, בפועל עולה כי התובעת לא קיימה את חיוביה על פי הסכם השכירות ולא העמידה לרשות הנתבעות מושכר המתאים חוקית לשימוש שנועד לו על ידי הנתבעות או מי מהן. בנסיבות אלה בהן קיימת אי התאמה מהותית בין מטרת השכרתו של המושכר וסיווגו התכנוני נשללת למעשה כליל יכולתן של הנתבעות לעשות שימוש במושכר והמדובר, איפוא, בכשלון תמורה מלא אשר שולל חבות על פי השטרות. ראה באנלוגיה בש"א (אשקלון) 3961/01 דוליב השקעות בע"מ נ' כדורי יוסף, תק-של 2002(3), 1176, שם נקבע כי אי התאמה כמשמעותה בסעיף 11 לחוק המכר מהווה כשלון תמורה מלא וכן ראה ע"א 129/83 מיתר חברה לעבודות עפר נ' בני יצחק בע"מ, דינים מחוזי א 706. לאור כל האמור אין הנתבעות או מי מהן חייבות על פי השטרות ועל התובעת להשיבן לנתבעות. סוף דבר: 39.הנני מורה על דחיית התביעה כנגד הנתבעות מס' 1 ו-2. 40.הנני מחייבת את התובעת לשלם לנתבעות מס' 1 ו-2, ביחד ולחוד, הוצאות משפט בסך של 7,500 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. 41.מזכירות ביהמ"ש תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים. רישיון עסק