השופטת ע' ארבל: ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 6359/04 (כבוד השופט י' שפירא) מיום 12.11.2007, לפיו נפסק פיצוי בסך של 1,515,015 ש"ח לטובת המשיב בגין רשלנות רפואית של רופאי המערערת. העובדות 1. המשיב הוא יליד 1983. בשנת 2000, בהיותו כבן 17, התגלה בראשו גידול מסוג Pituitary Adenoma (להלן: הגידול). המשיב ביקר מספר פעמים אצל רופאי המערערת בשנים שקדמו למועד גילוי הגידול, והתלונן על כאבי ראש, סחרחורות ותופעות נוספות אשר לטענתו החמירו עם הזמן. ביום 27.2.2000 הופנה המשיב לייעוץ נוירולוגי שנערך ביום 18.5.2000, ואשר בעקבותיו הופנה לביצוע בדיקת MRI כעבור חודשיים, בה התגלה הגידול (להלן: בדיקת הדמייה). הגידול גרם לפגיעה בראיה של המשיב, ולהפרעות אנדוקריניות עם תופעות לוואי. המחלוקות בין הצדדים נגעו הן לשאלת חבותה של המערערת לנזקי המשיב, והן לסכומי הפיצוי המגיעים לו. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 2. בפסק דינו החלקי של בית המשפט המחוזי נקבע כי המערערת נושאת באחריות לנזקי המשיב. בית המשפט קבע כי רופאי המערערת התרשלו באבחון הגידול בשל אי הפניית המשיב לרופא נוירולוג או לבדיקת הדמייה במועד (להלן: אי הפניה לבדיקות). בית המשפט התבסס בקביעתו על פירוט הרשומה הרפואית ועל ההיסטוריה הרפואית המשפחתית של המשיב (להלן: הרקע המשפחתי) כמו גם אימוץ גרסת המשיב בדבר תלונותיו החוזרות ונשנות על כאבי ראש במשך כשלוש שנים. בית המשפט הדגיש כי על רופא משפחה מוטלת חובת זהירות מוגברת, משום שאינו רופא מומחה, וזו הופרה במקרה דנן. בנוסף הודגש כי הרשומות הרפואיות של המשיב נוהלו באופן לקוי על ידי רופאי המערערת ונעדרו פרטים מרכזיים, כגון הרקע המשפחתי של המשיב, באופן אשר פגע באפשרות להפנות את המשיב לבדיקות במועד מוקדם יותר. עוד נקבע כי שליחת המשיב בסופו של דבר לבדיקת הדמייה נעשתה תודות ללחץ שהפעילה אמו. בית המשפט הוסיף וקבע כי אי-הפניית המשיב לבדיקות במועד מוקדם יותר גרמה לו נזק ראייתי אשר העביר את נטל הראיה אל כתפי המערערת. המערערת לא הצליחה להרים הנטל ולהראות כי ביצוע הבדיקות במועד מוקדם יותר לא היה מוביל לגילוי הגידול במצבו הראשוני ולא היה מונע את הנכות שנגרמה למשיב. לעניין זה נקבע גם כי התרשלות המערערת גרמה לכך כי לא ניתן להפריד בין הנזק שנגרם כתוצאה מהעיכוב באבחון הגידול, לנזק שנגרם מהגידול עצמו. משכך, קבע בית המשפט כי המערערת אחראית לכלל נזקי המשיב. 3. בפסק הדין המשלים של בית המשפט המחוזי נפסקו למשיב פיצויים בסכום כולל של 1,515,015 ש''ח. בית המשפט התבסס בקביעותיו על חוות דעת מומחים שהוגשו על ידי הצדדים. בגין ראש הנזק של כאב וסבל פסק בית המשפט פיצוי בסכום כולל של 550,000 ש"ח, אשר כלל גם פיצוי עבור הפחתת הסיכוי להינשא. לעניין שיעור נכותו הרפואית של המשיב קבע בית המשפט כי למשיב לא נגרמה נכות בתחום רפואת העיניים ובתחום הפסיכיאטרי. מנגד, קבע כי למשיב נכות בשיעור של 10% בתחום הקוגניטיבי, ונכות משוקללת בשיעור של 28% בתחום האנדוקריני. הנכות הרפואית המשוקללת אשר נקבעה על ידי בית המשפט למשיב הועמדה על שיעור של 35.2%. לאור הנכות הרפואית והשלכותיה התפקודיות ובהתבסס על עדויות וראיות שהיו בפניו, קבע בית המשפט למשיב נכות תפקודית בשיעור של 35%. בית המשפט העמיד את שכר הבסיס המשמש לצורך חישוב ראש הנזק של אבדן כושר השתכרות על השכר הממוצע במשק, ופסק למשיב פיצוי בסך של 985,015 ש"ח בגין ראש נזק זה. כמו כן, פסק בית המשפט פיצוי בסך 25,000 ש"ח בגין ראש הנזק של הוצאות ניידות וסכום זהה בגין ראש הנזק של הוצאות רפואיות. בנוסף נפסק פיצוי בסך 20,000 ש"ח בגין אובדן השתכרות להורי המשיב. לבסוף קבע בית המשפט כי אין לפצות את המשיב בעבור ראש הנזק של סיעוד ועזרה לזולת. טענות המערערת 4. המערערת טוענת כי טעה בית המשפט המחוזי בקביעותיו, הן לגבי אחריותה לנזקי המשיב, הן בקביעותיו לגבי שיעור הנכות התפקודית וגובה הפיצוי שנפסק במספר ראשי נזק. ראשית, נטען כי השאלה המרכזית בסוגיית האחריות הינה האם היו בפני רופאי המערערת מספיק אינדיקציות אשר הצדיקו הפנייתו לבדיקות קודם למועד שבו נשלח המשיב לבצען. לטענת המערערת, במקום לעסוק בשאלה זו, דן בית המשפט בשאלות אשר כלל לא היו שנויות במחלוקת בין הצדדים, וזאת תוך כדי ניתוח לקוי של העובדות. לשיטתה, התמקדות בשאלה המרכזית וניתוחה על סמך הראיות וחוות הדעת שהוגשו, היה מוביל את בית המשפט למסקנה כי לא היה מקום לשלוח את המשיב לבצע בדיקות קודם למועד שבו נשלח. עוד טוענת המערערת כי שגה בית המשפט בקביעתו כי למשיב נגרם נזק ראייתי בשל האיחור בהפנייתו לבדיקות, במיוחד לאור קביעתו כי מקור הנזק הראייתי אינו בליקויים שנפלו בניהול הרישום הרפואי. לטענתה, הרשומה הרפואית וחוות דעת הרופאים המומחים שנמצאו קבילות על ידי בית המשפט, שללו מכל וכל את גרסת המשיב ואת המסקנה כי רופאי המערערת איחרו בהפניית המשיב לבדיקות. המערערת מוסיפה וטוענת כי הבסיס למסקנתו זו של בית המשפט היה, בין היתר, אמירות שיוחסו בשוגג לרופאות המערערת. המערערת גורסת כי גם אם נגרם נזק ראייתי בעניין זה הוא איננו מצדיק את העברת נטל השכנוע כולו לכתפי המערערת. לחלופין טוענת המערערת, כי אף אם נטל הראייה עבר אליה הרי שהיא עמדה בנטל זה והוכיחה כי לא התרשלה. לביסוס טענתה מפנה המערערת לרשומה הרפואית, ממנה עולה כי המשיב התלונן מספר פעמים מועט ולמשך תקופה קצרה על כאבי ראש, כמו-גם לקביעות הרופאים המומחים, כגון שה"רקע המשפחתי" במקרה דנן לא אמור היה להעלות חשד לקיומו של גידול אצל המשיב. עוד טוענת המערערת כי לא התגלו אצל המשיב, קודם למועד שבו הופנה לבדיקות, סימפטומים אופייניים לגידול מהסוג שהתגלה, ועל כן הרופאים לא היו אמורים לשולחו לבדיקות. המערערת מוסיפה גם כי עמדה בנטל להוכיח כי הנזק שנגרם למשיב כתוצאה מהגידול לא נוצר כתוצאה מהאיחור באבחונו. לטענתה, חוות דעת המומחים הדגישו כי מועד אבחון הגידול במקרה דנן לא שינה את אופן הטיפול שאותו צריך המשיב היה לקבל, בחוות הדעת צוין כי הנזקים מהם סובל המשיב אינם תוצאה של האיחור באבחון, אלא של הגידול עצמו- קביעה שלטענת המערערת לא נסתרה על-ידי מומחי המשיב. 5. המערערת משיגה אף על אחוזי הנכות שנקבעו למשיב, וטוענת כי חוות דעת הרופאים המומחים אשר הוגשו מטעמה לבית המשפט ולא נסתרו, קבעו כי סוג הגידול ממנו סובל המשיב, גודלו וצורתו, אינם יכולים לגרום כלל לפגיעה קוגניטיבית. באשר לנכות האנדוקרינית טוענת המערערת כי עצם קבלת טיפול תרופתי קבוע, כפי שהמשיב מקבל, אשר אינו קשור כלל לאיחור באבחון הגידול, מקנה למשיב 10% נכות לפי תקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: תקנות המל"ל). המערערת מוסיפה כי סעיף 3 לתקנות המל"ל אינו מאפשר בגין אותה הפרעה מתן אחוזי נכות מצטברים כפי שעשה בית המשפט. מכל מקום מדגישה המערערת כי בית המשפט פסק למשיב שיעור גבוה של נכות אנדוקרינית למרות שלא הוכח כי הוא סובל ממגבלה תפקודית כלשהי. מכל אלה יוצא לשיטתה, כי אין למשיב נכות תפקודית כלל כתוצאה מהאיחור באבחון הגידול, ומשכך לא זכאי המשיב לפיצוי כלשהו בגין ראש הנזק של אבדן כושר השתכרות. בנוסף טוענת המערערת כי שגה בית המשפט כאשר פסק למשיב פיצוי בגין ראשי הנזק השונים וזאת על אף שקבע כי המשיב לא הוכיח כנדרש את קיומם והיקפם של הוצאות והפסדים בגינם תבע הוא פיצוי. המערערת מדגישה בטיעוניה את ראש הנזק של כאב וסבל וטוענת כי חלק מהכאב וסבל שנגרמו למשיב נובע מהמחלה ואינו קשור למועד אבחונה. לעניין ראש נזק זה מוסיפה המערערת כי בית המשפט קבע למשיב פיצוי בגין פגיעה בסיכוייו להתחתן על אף קביעתו כי יש ביכולתו לנהל חיים זוגיים, כפי שהמשיב עשה בפועל. לפיכך טוענת המערערת, כי יש לקבל את ערעורה ולקבוע כי לא התרשלה, או לחלופין להפחית את הפיצויים שנפסקו לטובת המשיב בראשי הנזק השונים. טענות המשיב 6. המשיב טוען כי לא קיימת עילה להתערבות בממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט קמא ועל כן יש לדחות את הערעור. אף לגופו של עניין טוען המשיב כי החלטת בית המשפט קמא נעשתה כדין ועל בסיס הראיות שהובאו בפניו. בטיעוניו מדגיש המשיב את אי ההתאמות והליקויים שמצא בית המשפט ברישומים הרפואיים של המשיב שנוהלו על-ידי רופאי המערערת ובכללם רישום לקוני של ממצאי מפגשים עם המשיב וחוסר וודאות ביחס לסנכרון שנעשה בין הרישומים שנוהלו על-ידי הרופאים השונים. 7. בערעור שכנגד טוען המשיב, כי שגה בית המשפט בקביעותיו לגבי שיעור הנכות התפקודית ולגבי גובה הפיצוי במספר ראשי נזק. לטענתו, הפיצוי בגין ראש הנזק של כאב וסבל ואובדן הנאות חיים נמוך ואינו משקף כהלכה את רכיבי הנכות, הנזקים הרפואיים וחומרתם בנסיבות המקרה. כן נטען כי לא נפסקו הפרשי הצמדה וריבית מהיום שבו החל כאבו וסבלו של המשיב. עוד טוען המשיב כי יש לפצותו בגין ראש הנזק של עזרה לזולת ביחס לעבר, שכן הוריו סעדו אותו בפרקי זמן שקדמו לגילוי הגידול בראשו. כן טען כי יש לפצותו בגין ראש נזק זה לעתיד, כיוון שהוא נזקק לעזרה בתפקודו עקב הבעיות ההורמונאליות ותופעות הלוואי הנובעות מהטיפול התרופתי, ועקב הסבירות כי בעתיד מצבו יוחמר ותפקודו יפגע באופן חמור ביותר. לבסוף טוען המשיב כי שגיאה בהבנת ראיות שהוגשו לבית המשפט הובילה להפחתה בשיעור הנכות התפקודית שנקבעה לו וכתוצאה מכך לפסיקת פיצוי מופחת בגין אובדן כושר השתכרות. דיון והכרעה 8. השגות הצדדים בערעור מעוררות שאלות בשלושה מישורים עיקריים. המישור הראשון עוסק בשאלת התרשלות המערערת ואחריותה לנזקי המשיב. המישור השני עוסק במידת היקפה של אחריות זו, ואילו המישור השלישי ענינו שאלות באשר לשיעור הנכות הרפואית וגובה הפיצוי לו זכאי המשיב בגין ראשי הנזק השונים. שאלת ההתרשלות 9. כידוע, בכדי לבסס את קיומה של עוולת הרשלנות, יש להוכיח את קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית של המזיק כלפי הניזוק, את הפרתה של חובה זו ואת הנזק שנגרם עקב ההפרה (להרחבה ראו ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 122 (1982)). במסגרת הערעור משיגה המערערת על קביעות בית המשפט קמא וטוענת כי היא לא חבה חובת זהירות קונקרטית כלפי הניזוק, ומכל מקום, ככל שחובה שכזו קיימת, היא לא הופרה על-ידה. לחלופין טוענת היא כי לא נגרם כל נזק, הנובע כתוצאה מאיחור בשליחת המשיב לבדיקות ההדמיה. בית המשפט קמא, מצא כאמור, כי התנאים לקיומה של עוולת הרשלנות במקרה דנן מתקיימים, ועל כן המערערת חבה באחריות לנזקים שנגרמו למשיב. פסק דינו של בית המשפט המחוזי מושתת ברובו על ממצאים עובדתיים שנקבעו על יסוד ראיות שהונחו בפניו, כמו גם על קביעות מהימנות ומשקל ביחס לעדויות שנשמעו וביחס לחוות הדעת שהוגשו על-ידי מומחים מטעם הצדדים. כידוע, בית משפט זה יתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית ובקביעות מהימנות שנעשו על-ידה, במקרים חריגים בלבד. כלל זה נכון אף וביתר שאת כאשר התשתית העובדתית מבוססת על חוות דעת מומחים ובענייננו בתחום הרפואה. כך, למשל, יהא מקום להתערבות מקום בו התשתית העובדתית אינה סבירה בעליל או שקיימת "טעות משפטית שורשית" בפסק הדין של הערכאה המבררת (ע"א 2087/08 מגן נ' שירותי בריאות כללית (לא פורסם, 12.8.2010); ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 625, 631 (2004) (להלן: פרשת רגב); ע"א 11485/05 פלוני נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית (לא פורסם, 2.12.2007); ע"א 1918/08 פולר נ' בית חולים "העמק" (לא פורסם, 28.3.2010)). מקרה זה אינו נופל בגדר אותם מקרים יוצאי-דופן אלו המצדיקים התערבות. בית המשפט המחוזי הכריע בשאלת רשלנותה של המערערת על סמך תשתית ראייתית שכללה, בנוסף לחוות דעת המומחים הרפואיים, רישומים רפואיים שערכו רופאי המערערת בנוגע למשיב ועדויות אשר ניתנו גם מפי המשיב והרופאים שטיפלו בו. בית המשפט המחוזי בחן את הראיות המרכזיות, לרבות עריכת השוואה ביחס לסוגיות השונות בין חוות דעת המומחים שהוגשו, באופן יסודי, מקיף וראוי. קביעותיו מעוגנות בחומר הראיות ועומדות במבחן ההיגיון והשכל הישר. לכן, איני רואה עילה להתערבותנו. 10. לדעתי, אין לקבל את טענות המערערת לפיהן בית המשפט לא בחן כראוי את השאלות הרלוונטיות לבדיקת התרשלותה, וכי בדיקה נכונה הייתה מעלה כי היא לא התרשלה בטיפול במשיב. בית המשפט ניתח את שאלת התרשלות רופאי המערערת, באופן שיטתי וקוהרנטי, תוך כדי שהוא עונה על שאלות המשנה המרכזיות הדרושות לצורך הכרעה בשאלה זו כפי שיפורט ויובהר בהמשך. כך למשל, בחן בית המשפט מה היה היקף ומהות האינדקציות שעמדו בפני רופאי המערער בשלבים השונים, ומאיזה מועד היה ראוי לשלחו לבדיקת הדמייה. מסקנתו של בית המשפט הייתה כי די ברשומות הרפואיות החלקיות הקיימות, בעדויות שנשמעו ובחוות הדעת שהוגשו, כדי לקבוע כי היו בפני הרופאים מספיק אינדיקציות שיצדיקו את שליחת המשיב לבדיקות במועד מוקדם מהמועד שבו נשלח. משהגיע למסקנה זו, קבע בית המשפט כי רופאי המשפחה של המערערת חבו חובת זהירות כלפי המשיב כמטופל והפרו אותה באי שליחתו לבדיקות חרף תלונותיו, במועד מוקדם יותר. 11. כידוע, קיימת חובת זהירות מושגית המוטלת על כל רופא כלפי מטופל שלו (ראו ע"א 4025/91 צבי נ' ד"ר קרול, פ"ד נ(3) 784, 788 (1996) (להלן: פרשת צבי)). עם זאת, אין ללמוד מכך בהכרח כי קיימת חובת זהירות קונקרטית כלפיו, ויש לבדוק האם הרופא היה חייב לצפות את קיומו של הסיכון למטופל הספציפי (פרשת צבי, עמוד 789). הקביעה לעניין דבר קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית של רופא למטופל תשתנה בהתאם לנסיבות המקרה. כך, למשל, יהיו מקרים בהם רופא משפחה יחוב חובת זהירות קונקרטית כלפי מטופל כבר לאחר מפגש בודד, ואילו יהיו מקרים שחובה זו לא תקום גם לאחר מפגשים רבים. במקרה דנן, ברור כי חובה זו לא הייתה מתקיימת אם המשיב היה מתלונן פעם אחד בלבד או פעמיים כי הוא סובל מכאבי ראש. עם זאת, משכאבי הראש של המשיב הפכו להיות תופעה כרונית, והמשיב שב והתלונן עליהם באופן תדיר, ונוכח העובדה שהבדיקות אליהן נשלח, שיועדו לאמת אבחנות שכיחות וידועות, לא העלו כל ממצא לפשר כאביו, נוצר הצורך והלכה והתגבשה החובה של רופא המשפחה להמשיך ולברר את המקור לכאביו של המטופל - המשיב. בכלל זה היה על הרופא לצפות את אפשרות קיומן של מחלות נדירות יותר המצריכות הפניית המטופל לרופא מומחה בתחום הרלוונטי ובדיקות הדמייה (ראו והשוו פרשת מרציאנו, סעיף כה לפסק הדין). משכך, נחה דעתי כי בנסיבות המקרה דנן כפי שיפורט להלן, חבו רופאי המערערת חובת זהירות קונקרטית למשיב, במועד מוקדם, מהמועד שבו נשלח לבדיקת ההדמייה. 12. רופא החב חובת זהירות למטופל נדרש לנקוט אותם אמצעים שרופא סביר היה נוקט בנסיבות העניין, לגילוי הפגם ולריפויו (ראו פרשת צבי, עמ' 789). יודגש, כי חובת זהירות אינה מטילה על הרופא בכלל, ועל רופא המשפחה בפרט, חובה גורפת, ולא לכל מחלה ישנו אשם (ע"א 9656/03 עזבון המנוחה ברטה מרציאנו ז"ל נ' ד"ר זינגר (לא פורסם, 11.4.2005) (להלן: פרשת מרציאנו); ע"א 116/89 אנדל נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(5) 276, 288 (1991) (להלן: פרשת אנדל)). עם זאת, אשם יכול לקום במצבים בהם הרופא לא מקיים את חובותיו הבסיסיות כלפי המטופל שלפניו. כך, למשל, מוטלת על הרופא הסביר חובת האבחון. עליו לנסות ולאבחן מבחינה רפואית את המטופל שבפניו, להחליט על הטיפול הנדרש, ולדאוג כי טיפול שכזה אכן יוצע לו. עוד יודגש, כי לא כל טעות בשיקול דעתו של הרופא המטפל תיחשב להפרת חובת הזהירות. ההכרעה האם טעות בשיקול הדעת של הרופא מהווה הפרה של חובת הזהירות הקונקרטית היא פרי שקלול של מכלול נסיבות העניין. בחינה זהירה של הנסיבות והמסקנה המתחייבת מהן חשובה גם נוכח החשש מהרתעת יתר, דהיינו מ"רפואה מתגוננת" שבמוקדה לא יראה הרופא רק את החולה-הלקוח ואת ההחלטה על הטיפול בו. אכן, החשש הינו כי במצב שכזה הטיפול בחולה ייקבע לא על בסיס שיקולים רפואיים גרידא, אלא הוא ייעשה במבט צופה פני תביעה, מה שאינו מבטיח את הטיפול המתאים והטוב ביותר למטופל (פרשת אנדל, עמ' 288; ע"א 612/78 פאר נ' ד"ר קופר, פ"ד לה(1) 720, 727 (1980); ע"א 8591/06 פלונית נ' מדאינווסט אינטרנשיונל (1985) בע"מ, פסק 10 לפסק דינו של השופט ח' מלצר (9.2.2010)). על חובת האבחון עמד השופט (כתוארו אז) ת' אור: "במסגרת תפקידיו של רופא המטפל בחוליו מוטלת עליו החובה לאבחן, במסגרת נתוניו של כל מקרה, את האבחנה הרפואית הנכונה ביחס לחולה בו הוא נדרש לטפל; עליו להחליט על הטיפול הנדרש; ועליו להשגיח כי טיפול כזה אכן יינתן לחולה. במסגרת חובת האיבחון של המחלה, אין רופא יוצא ידי חובתו רק בכך שהוא מסיק את המסקנה הנכונה מן העובדות המובאות לפניו. מוטלת עליו גם החובה לגלות יוזמה ולברר את העובדות לאמיתן. חלק מכישוריו של רופא סביר הם לדעת לשאול לחקור ולברר בדבר קיומן או אי-קיומן של תופעות מסוימות. לא אחת, כדי לאבחן כראוי את מצבו של חולה, נדרש הרופא שלא להסתפק במה שרואות עיניו, אלא מוטלת עליו חובה נוספת, לחקור, לברר ולעקוב אחרי החולה הנזקק לטיפולו ואחר קורותיו, על-מנת לאמת או לשלול מימצאים מסוימים, מימצאים שיש בהם כדי לסייע לאיבחון נכון." (פרשת אנדל, עמוד 289). יש לציין כי חובה זו כוללת בתוכה גם את החובה הפוזיטיבית של הרופא לשאול את המטופל בדבר קיומם של תסמינים מסוימים, לרבות שאלות בדבר רקע משפחתי רפואי רלוונטי, ניהול מעקב, הזמנת המטופל לביקורת ורישום רפואי הולם. 13. כאמור, עקב ביקוריו התכופים של המשיב ותלונותיו החוזרות על כאבי ראש, הייתה בפני רופאי המערערת די אינפורמציה בכדי לקבוע כי מדובר בכאבים כרוניים כפי שקבע פרופ' ורדי בחוות דעתו שהוגשה על-ידי המשיב. ולראיה, רופאי המערערת ניסו למצוא את מקור כאביו של המשיב על-ידי שליחתו לבדיקות, כגון בדיקות דם וצילום מערות פנים. אמנם, שליחתו לבדיקות אלה הייתה סבירה והגיונית, ונועדה לאמת אבחנות שכיחות הקשורות לסימפטומים שהופיעו אצל המשיב. עם זאת, משבדיקות אלה לא העלו ממצאים המסבירים את כאביו הכרוניים של המשיב, מתבקש ומצופה היה שרופאי המערערת ישלחו את המשיב לבדיקות נוספות, כמו גם, יציגו לו שאלות נוספות במטרה לבדוק האם קיימים אצלו תסמינים של מחלות נדירות אחרות. בפועל, למרות ביקוריו התכופים של המשיב אצל רופא המשפחה בשנת 1999 ממגוון סיבות, כפי שעולה מהרישום הרפואי, לאחר המועד בו נשלח לבדיקות בתחילת אותה שנה רופאי המערערת נמנעו מלשלוח אותו לבדיקות נוספות, לחקור ולדרוש בדבר קיומם של תסמינים נוספים, ולערוך ביקורת מיוזמתם באשר למצבו הרפואי. בכך הפרו את חובת הזהירות אשר חבו למשיב. לטעמי, צדק בית המשפט קמא בקביעתו, בהתבסס על חוות דעתו של פרופ' ורדי, כי רופא משפחה סביר היה מעבד תוך כדי הליך הטיפול את כלל האינדיקציות העומדות בפניו, ומורה על שליחת המשיב, עוד בשנת 1999, לרופא נוירולוג, אם לא לבדיקת הדמייה באופן מיידי. האינדיקציות המרכזיות במקרה שלפנינו היו הרישומים שנעשו על-ידי הרופאים השונים במפגשים הקודמים, העובדה שהבדיקות השגרתיות אליהן נשלח המשיב, לא העלו ממצאים והמשך תלונותיו התכופות של המשיב על כאבי הראש הפוקדים אותו (ראו והשוו ע"א קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' אבילפזוב (לא פורסם, 7.9.2009)). כאמור, הדבר לא נעשה ומשכך הגעתי לכלל מסקנה כי רופאי המערערת התרשלו בכך שלא שלחו את המשיב לבדיקות במועד מוקדם יותר, וכי התרשלות זו עלתה כדי הפרת חובת הזהירות שלהם כלפיו. למסקנה זו הגעתי, בדומה לבית המשפט קמא, ללא צורך להידרש למידת הליקויים שהתגלו בתיעוד הרפואי ובתיאום שהיה בין הרישומים של הרופאים השונים שטיפלו במשיב. עם זאת, מצאתי לציין כי קיימת חשיבות רבה לשלמות הרשומות הרפואיות ולתקינותן, במיוחד במצבים כבענייננו, בהם מטפלים מספר רופאים במטופל אחד. בנוסף יש חשיבות לרשומות רפואיות מלאות גם לצורך מעקב שגרתי ובירור עתידי (לעניין חשיבות רשומות רפואיות תקינות ראו פרשת רגב, עמוד 633; ע"א 6160/99 דרוקמן נ' בית חולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 125-126 (21.2.2001)). במקרה דנן, חלק מהמפגשים של המשיב עם רופאי המשפחה של המערערת תוארו באופן לקוי, אשר בוודאי הקשה על מתן טיפול יעיל ומלא למשיב, ופגע באפשרות לבחון בדיעבד את תפקודם של רופאי המערערת. בבחינת למעלה מן הנדרש אציין, כי אף אם היה מתעורר ספק האם בהעדר הליקויים עדיין היה קם הצורך לשלוח את המשיב לבדיקות, הרי שבמצב זה נטל ההוכחה היה עובר אל כתפי המערערת להוכיח כי רופאיה לא היו שולחים את המשיב לבדיקות. עוד אציין, כי במסקנתי לא נתתי משקל כלל ל"רקע המשפחתי" של המשיב, כמו גם, לדברים שיוחסו לרופאות של המערערת בדבר מספר המפגשים שבהם התלונן המשיב על כאבי ראש, והחשד שהיה לכאורה לנוירולוגית כי המשיב סובל מגידול. לדעתי, אינדיקציות אלה, על אף שהוזכרו בבית המשפט קמא, לא היוו הבסיס המרכזי לפסק הדין ולא ניתן להן משקל רב, ועל כן אין בהעדרן לשנות מקביעותיו אשר מקובלות עליי. הקשר הסיבתי 14. לאחר שמצאנו כי רופאי המערערת התרשלו באי שליחת המשיב לבדיקות קודם למועד שבו נשלח, נותר לבדוק אילו נערכה הבדיקה במועד מוקדם יותר, האם היה הדבר מוביל לגילוי הגידול במצב שבו ניתן היה לטפל בו באופן אפקטיבי יותר ובכך לצמצם את הנזק שנגרם למשיב. בפני בית המשפט קמא הונחו חוות דעת סותרות באשר ליכולת לאבחן את הגידול במצבו ההתחלתי ולמידת האפקטיביות שהייתה לכך במניעת הנזק או צמצומו. יודגש כי המחלוקת בין המומחים נסבה הן על עניין הסבירות שבאבחון הגידול במצבו ההתחלתי, והן על עניין דרכי הטיפול והאפקטיביות שלהן ביחס לגידול במצבו הראשוני. בית המשפט קמא קבע כי חוות הדעת הסותרות מלמדות שקיים חוסר וודאות בשאלה האם שליחת המשיב לבדיקה במועד מוקדם הייתה מובילה לאבחון הגידול במצבו ההתחלתי כשעוד ניתן היה להקטין או למנוע את הנזק. עוד נקבע כי המקור לחוסר הוודאות במקרה דנן נוצר עקב רשלנות המערערת, באופן העולה כדי נזק ראייתי למשיב ומעביר את נטל השכנוע לכתפיה, ומשזו לא הרימה אותו - הוכח הקשר הסיבתי לנזק שנגרם למשיב. כידוע, אין להעביר את נטל השכנוע כדבר שבשגרה, אלא רק במקרים בהם יש קושי ממשי להוכיח את היסוד החסר, שנגרם על-ידי התרשלות הנתבע (פרשת מרציאנו, סעיף כח(2) לפסק הדין). בפסיקת בית משפט זה הוכרה האפשרות להעביר את נטל השכנוע בין היתר במקרים בהם לא היה תיעוד רפואי מספק, ואף במצבים בדומה למקרה דנן, בהם בשל "רשלנות מצד הנתבע באי קיומן של בדיקות רפואיות, אשר לו בוצעו יכולות היו להצביע על הגורמים לנזק" (ע"א 9328/02 מאיר נ' ד"ר לאור, פ"ד נח(5) 54, 64-65 (2004)). לדעתי, המקרה שבפנינו נמנה על אותם מקרים בהם "נקלע התובע, באשמת הנתבע, למבוי סתום המקשה עליו באופן ממשי וניכר להוכיח את אחד מיסודות עילתו" (ראו ע"א 8279/02 גולן נ' עזבון המנוח ד"ר מנחם אלברט ז"ל, סעיף 23 לפסק דינו של השופט גרוניס (לא פורסם, 14.12.2006)). אכן, אין לא היגיון ולא צדק במצב בו המערערת, אשר חדלה ולא שלחה את המשיב לבדיקת הדמייה, תהנה מפירות מחדלה (ראו והשוו פרשת מרציאנו, סעיף כח(3) לפסק הדין). מצב זה אף אינו רצוי, שכן הוא אינו מתיישב עם האינטרס הציבורי לתמרץ גופים רפואיים לפעול כהלכה. מסקנה זו נתמכת בחוות דעתו של פרופ' ורדי שהוגשה על ידי המשיב, אשר קבעה כי קיים קשר סיבתי בין התרשלות המערערת לבין נזקו של המשיב (למקרים בהם אין חוות דעת המספקת תמיכה חד משמעית מבחינה רפואית לקשר הסיבתי בין ההתרשלות לנזק ראו ע"א 4330/07 אוריאל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.3.2009) (להלן: פרשת אוריאל); ע"א 9936/07 בן דוד נ' ד"ר ענטבי (לא פורסם, 22.2.2011) (להלן: פרשת ענטבי)). לאור אלה, סבורה אני כי יש במחדל זה שנפל אצל המערערת, משום גרימת נזק ראייתי למשיב, באופן שהצדיק את הפיכת נטל השכנוע בהקשר זה. לא השתכנעתי כי המערערת עמדה בנטל זה. אוסיף, כי לטעמי המחלוקת המרכזית בין חוות הדעת של המומחים היא בשאלה האם ביצוע בדיקת הדמייה למשיב בשנת 1999 היה מוביל לגילוי הגידול במצבו הראשוני. כאמור, עקב התרשלות המערערת, התשובה למחלוקת זו עמומה, ועל כן הועבר הנטל לכתפיה. מנגד, נראה שעל אף שאין הסכמה בין המומחים הרפואיים ביחס לאפשרויות הטיפול שהיו מוצעות למשיב אם הגידול היה מתגלה במצב ראשוני, קיימת תמימות דעים מסוימת ביניהם בדבר האפשרות שהייתה עומדת בפני המשיב לקבל טיפול אפקטיבי בשלב מוקדם יותר, באופן שייתכן והיה מצמצם את נזקו. משכך, מקובל גם עליי כי הוכח הקשר הסיבתי בין אי שליחת המשיב לבדיקות נוספות לגרימת הנזק ועל כן יש לדחות את טענות המערערת אף במישור זה. מסקנתי זו נוגעת הן לעצם האפשרות שבדיקה מוקדמת הייתה מאבחנת את הגידול במצבו הראשוני, הן לעצם האפשרות שאבחון כזה היה מאפשר מתן טיפול מיטבי למשיב, אשר היה למצער מצמצם את נזקו. היקף האחריות 15. לאחר שנקבע כי המערערת התרשלה בעיכוב שחל אצלה בנקיטת פעולות לאבחון הגידול וכי היא אחראית לנזקי המשיב, נותר לקבוע מה היקף אחריותה. בשלב זה יש לקבוע מהו שיעור הנזק שנגרם למשיב אשר נובע מהאיחור באבחון הגידול, בשונה משיעור הנזק שנגרם לו מעצם היווצרות הגידול. בסוגיה זו קבע בית המשפט קמא, כי אחריות נזקי המערערת מתפרשת על כלל נזקי המשיב הנובעים מהגילוי המאוחר, מכיוון שלא ניתן כעת להפריד בין הנזק שנגרם כתוצאה מהאיחור באבחון הגידול, לנזק שנגרם מהגידול עצמו. קביעתו של בית המשפט היוותה המשך ישיר לקביעה לפיה קיים קשר סיבתי בין הנזק שנגרם למשיב, להתרשלות המערערת. קביעה זו התבססה כאמור על העדפת חוות דעת מומחה של פרופ' ורדי שהוגשה על-ידי המשיב, בה נקבע כי ניתן היה לטפל בגידול בדרכים אפקטיביות יותר אשר יכלו אף למנוע את היווצרות הנזק כולו. איני רואה עילה להתערב בקביעה זו. נקודת המוצא בשאלה זו היא כי ניתן היה לאבחן את הגידול בראשו של המשיב במצב ראשוני. כל שנותר לברר הוא האם במצב זה ניתן היה למנוע את הנזק שנגרם למשיב. בית המשפט המחוזי בחר להעדיף בסוגיה זו את דעתו של מומחה אחד על משנהו. מדובר בעניין עובדתי שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב ואיני רואה סיבה לעשות זאת (ראו ע"א 9817/02 וינשטיין נ' ד"ר ברגמן (לא פורסם, 16.6.2005); פרשת ענטבי, סעיף 4 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין)). כפי שפורט בחוות דעתו של פרופ' ורדי, ניתן היה לפעול בשלב זה באופן כירורגי כדי להתמודד עם הגידול - טיפול אשר יכול היה למנוע את נזקו של המשיב. יתרה מכך, נראה כי אף בחוות הדעת של פרופ' רם, שהוגשה מטעם המערערת ואשר שוללת את האפשרות לטיפול כירורגי במקרה דנן, ניתן למצוא סימוכין לקביעת בית המשפט קמא לעניין היקף אחריות המערערת. פרופ' רם קובע כי הטיפול ההולם לגידול מעין זה ממנו סובל המשיב, בכל גודל, הוא תרופתי, ויעילותו של הטיפול התרופתי מודגמת במקרה דנן. גם לו היינו מקבלים עמדה זו, הרי שצדק בית המשפט כאשר הסיק כי גילוי מוקדם של הגידול היה מאפשר את תחילת קבלת הטיפול התרופתי עוד בטרם נגרם למשיב כל נזק, באופן אשר היה יכול למנוע, או לכל הפחות לצמצם, את נזקו של המשיב. לאור כל זאת, יש לדחות את טענות המערערת, ולהותיר על כנה את הקביעה כי היא אחראית על מלוא נזקו של המשיב. משכך, דין הערעור בסוגיות של התרשלות המערערת, אחריותה לנזקי המשיב, והיקף האחריות לנזקים, להידחות. שיעור הנכות הרפואית 16. שיעור הנכות הרפואית המשוקללת שנקבעה למשיב הייתה 35.2% המורכבים מ-10% נכות בתחום הקוגניטיבי, ו-28% בתחום האנדוקריני. המערערת משיגה על קביעות אלה של בית המשפט, וגורסת כי המשיב אינו סובל כלל מנכות בתחום הקוגניטיבי וכמו כן, סובל רק מ-10% נכות בתחום האנדוקריני, הנובעים מהטיפול התרופתי אותו הוא מקבל, ואשר היה נגרם לו ללא קשר למועד אבחון הגידול. 17. באשר לנכות הקוגניטיבית, בית המשפט המחוזי התבסס בקביעתו כי למשיב 10% נכות בשל קיומם של "סימנים אובייקטיבים וסובייקטיביים המגבילים באופן בינוני את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה" (ס' 34(ב) לתקנות המל"ל), על מכלול הראיות והעדויות שהובאו בפניו, בהן חוות דעת מומחים שהוגשו לו על-ידי הצדדים. לא מצאתי ממש בטענות המערערת כי קביעות בית המשפט אינן מבוססות וסותרות את חוות הדעת הרפואיות שהוגשו. בפני בית המשפט קמא הונחו שתי חוות דעת של מומחים רפואיים מטעם הצדדים. המומחים נחלקו בשאלה האם כתוצאה מהגידול נגרמה למשיב נכות במישור הקוגניטיבי. בשל מחלוקת זו, התקשה בית המשפט קמא להכריע על בסיס חוות דעת אלה האם אכן קיימת פגיעה קוגניטיבית למשיב בגלל הגידול בראשו. עם זאת, מצא בית המשפט את הסממנים הנדרשים על-פי סעיף 34(ב) לתקנות המל"ל באבחון הנוירופסיכולוגי שנערך על-ידי פסיכולוג שיקומי אשר אף העיד במשפט. הפסיכולוג השיקומי קבע על-פי ממצאים התנהגותיים כי למשיב יש פגיעה מסוימת במישור הקוגניטיבי. קביעה זו סבירה ונתמכת בראיות ובעדויות שנשמעו בהליך ואיני רואה טעם להתערב בה. כידוע, בית המשפט הוא הפוסק האחרון בשאלות הרפואיות שנמצאות במחלוקת (ראו פרשת אוריאל, סעיף כ"ד לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין), ויש לו את היכולת להעדיף חוות דעת של מומחה אחד על פני רעהו. במקרה דנן, בו חוות הדעת הרפואיות הציגו ממצאים הפוכים באשר להיתכנות הפגיעה הקוגניטיבית אצל המשיב, נראה כי נכון עשה בית המשפט כאשר העדיף את האפשרות המצדדת בהיתכנות הפגיעה הקוגניטיבית, לאור הממצאים ההתנהגותיים של המשיב, כפי שעלו מהאבחון שעבר. 18. לא מצאתי ממש גם בטענות המערערת כלפי קביעות בית המשפט בתחום האנדוקריני. המערערת טענה כי עקב הפרעה בתפקוד בלוטה אחת, לא ניתן לקבוע את תחולתם במצטבר של שני תתי סעיפים (ב' ו-ג') של ס' 3 לתקנות המל"ל. לשיטתה, כל תת-סעיף מסדיר מצב עובדתי שונה התלוי בחומרת הפגיעה בבלוטה, ועל כן לא ייתכן כי שני סעיפים יחולו במקביל, כפי שנקבע. בית המשפט המחוזי קבע למשיב 28% נכות משוקללים בתחום האנדוקריני, הנובעים משתי הפרעות שונות בבלוטת יתרת המוח. בפני בית המשפט הונחו שתי חוות דעת של מומחים שהוגשו על-ידי הצדדים. מצד אחד, חוות דעתו של פרופ' גלזר אשר המליצה לקבוע למשיב 46% נכות בתחום האנדוקריני, בגין שתי הפרעות אנדוקריניות המובחנות זו מזו, ומובילות לתחולה בו זמנית של שני תתי הסעיפים של סעיף 3 לתקנות המל"ל. מנגד, חוות דעתו של פרופ' צדיק גרסה כי המשיב סובל מנכות בתחום האנדוקריני בשיעור של 10%. פרופ' צדיק שלל את האפשרות שהציע פרופ' גלזר באשר לאפשרות תחולתם של שני תתי סעיפים בו זמנית. בית המשפט בחן את חוות הדעת, תוך השוואה ביניהן ושמע את עדויות המומחים במהלך המשפט. בסופו של יום בחר לאמץ את קביעתו של פרופ' גלזר באשר לקיומן של שתי הפרעות אנדוקריניות, עם זאת, בית-המשפט הפחית משיעור הנכות שנובע מאחת ההפרעות, ועל כן העמיד את הנכות המשוקללת בתחום זה על 28%. לדעתי, קביעות בית המשפט הינן מבוססות וחד משמעויות ואינן מגלות עילת התערבות. סעיף 3 לתקנות המל"ל, המסדיר את שיעורי הנכות בגין מחלות הבלוטות להפרשה פנימית (בלוטות התריס, מצר התריס, יתרת המוח, יתרת הכליה), קובע: הפרעות בפעילות (יתרה, מיעוטה או בלתי סדירה) עם סימנים קליניים ברורים (לא ממצאים מעבדתיים למיניהם בלבד) - א. בלי הפרעה ניכרת בכושר העבודה ובמצב הכללי של החולה או מצב לאחר ניתוח או טיפול, לא נשארו סימני מחלה 0% ב. מצב כמתואר ב-א, בעזרת תרופות או טיפולים רפואיים אחרים הניתנים בהתמדה 10% ג. המצב הכללי מעורער, קיימים סימנים כלליים בינוניים או קיימת הפרעה בכושר העבודה למרות הטיפול 20% ד. קיימים סימנים קליניים ומעבדתיים המעידים על הפרעה בינונית, כושר העבודה מוגבל בצורה בולטת 40% ה. קיימים סימנים קליניים ומעבדתיים המעידים על הפרעה קשה, כשכושר העבודה מוגבל בצורה ניכרת 50% ו. המצב חמור, אך מסוגל לעבודות בית קלות בלבד 75% ז. המצב חמור מאד, בלתי מסוגל לכל פעולה, מרותק למיטה או זקוק לסיעוד 100% על-פי סעיף זה יש בסיס לדעה הגורסת כי לא ניתן בשל הפרעה אנדוקרינית אחת, להחיל שני סעיפים במקביל. כך למשל, לא ניתן לקבוע כי קיימים סימנים קליניים ומעבדתיים המעידים על הפרעה קשה כמוסדר בסעיף קטן ה', ולקבוע במקביל כי קיימים סימנים קליניים ומעבדתיים המעידים על הפרעה בינונית כמוסדר בסעיף קטן ד', כאשר מדובר באותה הפרעה. עם זאת, משבחר בית המשפט לאמץ את הקביעה כי המשיב סובל משתי הפרעות אנדוקריניות שונות אשר גורמות לו נזקים שונים, חל על כל הפרעה, באופן נפרד, תת הסעיף המתאים לה. בנוסף אציין, כי אין ממש בטענת המערערת כי בית המשפט לא דן בהיקף הפגיעה התפקודית של המשיב ובמוגבלות שהיא גורמת לו, כנדרש לפי תקנות המל"ל. בית המשפט המחוזי נתן דעתו להיקף הפגיעה התפקודית במשיב בפועל, בהתבסס על הנאמר בחוות הדעת שהוגשו לו ואשר התייחסו לנקודה זו, ואף נתן לכך ביטוי בהפחתת שיעור הנכות שקבע בתחום זה, לעומת שיעור הנכות אשר היה קבוע בחוות דעתו של פרופ' גלזר. כמו כן יש לדחות את טענת המערערת כי שיעור הנכות שנקבעה למשיב בתחום האנדוקריני מכוח סעיף 3(ב) לתקנות המל"ל, אינו בר פיצוי, כי הוא נובע מהשימוש בטיפול תרופתי הקבוע אשר אינו מצוי בתחום אחריותה של המערערת. כפי שכבר ציינתי בדיון באחריות המערערת, בית המשפט קמא הכיר באפשרות שהועלתה בחוות דעתו של פרופ' ורדי, לפיה ניתן היה לבצע פעולה כירורגית בשלבים הראשוניים של הגידול. פעולה כזו הייתה מוציאה את הגידול כולו, והייתה מונעת את הנזק שנגרם למשיב, ובכלל זה את הצורך לקחת תרופות באופן קבוע ואת תופעות הלוואי שנגרמות בעקבות זאת. לאור האמור, מצאתי כי אין גם להתערב בקביעות בית המשפט באשר לשיעור הנכות הרפואית שנקבעה למשיב. גובה הפיצוי 19. הצדדים לדיון משיגים על מרבית קביעותיו של בית המשפט קמא, באשר לגובה הפיצוי לו זכאי המשיב. בעניין זה אעיר, כי קיימת נטייה בתיקי נזיקין רבים אשר עוסקים בגובה הנזק לערער על כלל הקביעות של הערכאה המבררת (ע"א 9040/03 היימן נ' "מגדל" חברה לביטוח בע''מ (לא פורסם, 1.6.06); ע"א 8022/00 רז נ' צור (לא פורסם, 19.3.06)). כידוע וכפי שנקבע לא אחת בפסיקתנו "אין בית-משפט לערעורים נוטה להתערב על נקלה באומדנת הערכאה הראשונה את נזקי הניזוק, ולא ימיר את הערכת השופט קמא בהערכתו שלו, אלא אם סכום הפיצויים שנפסק הוא בלתי סביר ורחוק מהמציאות" (ע"א 487/82 נדלר נ' שדה, פ"ד לח(4) 21, 25 (1984)). עוד נקבע כי בסוגיות אלו עומד לשופט "מתחם רחב של סבירות", ולכן כל עוד אין סטייה מאותו תחום או טעות מאוד בולטת בהערכת הנזק, אין להתערב או לערוך חישובים אחרים כדי להעמיד את הסכומים שנפסקו "על קוצו של יוד" (ע"א 617/80 גבאי נ' תע''ל, תעשיית עץ לבוד קבוצת משמרות בע''מ, פ"ד לו(3) 337, 345 (1982)). 20. בהתאם לכללים שהוזכרו, אין ערכאת הערעור צריכה לבדוק לעומק את כלל ראשי הנזק, אלא רק את אלה אשר קיים לגביהם ספק בולט. לרוב ניתן להסתפק בבחינת הסכום הכולל שנפסק לזכות המערער, על רקע פרמטרים עיקריים העומדים לרשות ערכאת הערעור (ע"א 7297/06 דולב חברה לביטוח בע''מ נ' ה' כ' (לא פורסם, 20.7.09); ע"א 1164/02 קרנית נ' לידור (לא פורסם, 4.5.2005)). בחנתי את טענות הצדדים, אך לא מצאתי כי יש מקום להתערב בסכומי הפיצוי שנפסקו למערער בגין ראשי הנזק השונים. בית המשפט קמא הסתמך בקביעותיו על חוות דעת המומחים, וכן על העדויות והראיות הנוספות שהובאו על ידי הצדדים. הסכומים שנפסקו אינם חורגים מן הסביר, במיוחד לאור הסכום הכולל שניתן למערער, ועל כן אין להתערב בהם. לאור כל האמור ולאחר בחינה לעומק של טענות הצדדים, לא מצאתי להידרש לכלל הטענות, שכן לטעמי הן אינן מגלות כל עילה להתערבותנו. עם זאת, מצאתי לנכון להדרש במסגרת הדיון למספר טענות שהועלו על ידי הצדדים. נכות תפקודית 21. בית המשפט קבע כי למשיב יש נכות תפקודית בשיעור של 35%, בהתבסס על הנכות הרפואית שנקבעה למשיב, כמו-גם על עדויות שהובאו באשר למצבו התפקודי. שני הצדדים משיגים על קביעה זו. המערערת טוענת כי למשיב אין נכות תפקודית כלל, ואילו המשיב טוען כי נכותו התפקודית היא לכל הפחות בשיעור של 50%. יודגש, כי הצדדים לא חלקו כי המקרה דנן נופל בגדר המקרים שבהם הנכות התפקודית משמשת ככלי למדידת הפסד כושר השתכרותו של המשיב, אלא רק חלקו על גובהה של הנכות (ראו: ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע''מ (לא פורסם, 21.12.1992). לדעתי יש לדחות את טענות שני הצדדים בסוגיה זו. ראשית, יש לדחות את טענות המערערת, שכן הן נסמכו על קבלת טענותיה במישור הנכות הרפואית, ומשאלה נדחו, כך גם דינן של טענותיה במישור הנכות התפקודית להידחות. כמו כן, יש לדחות את טענתו של המשיב כי בית המשפט לא נתן את דעתו לציוניו הנמוכים בלימודים לאחר קרות הנזק, דבר המצביע על נכותו התפקודית הגבוהה. כידוע, הנכות התפקודית משקפת את שיעור הפגיעה ביכולת התפקוד של ניזוק כתוצאה מנכותו הרפואית, ולרוב שיעורם של שני סוגי הנכות יהיה זהה (ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 23.8.2010) (להלן: פרשת אבו סרחאן)). אמנם, בית המשפט יכול לקבוע כי שיעור הנכות התפקודית שונה משיעור הנכות הרפואית אם השתכנע כי קיים פער בין שיעור הנכות הרפואית שנקבע לעניין נזק מסוים, לבין השפעתה הצפויה על היכולת התפקודית (ראו פרשת אבו סרחאן, סעיף 11 לפסק דיני; ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792, 799 (1995)). עם זאת, במקרה דנן בית המשפט הגיע לכלל מסקנה, לאחר בירור מעמיק, כי שיעור נכותו התפקודית של המשיב זהה לשיעור נכותו הרפואית, ואיני רואה מקום להתערב בקביעתו. יתרה מכך, בית המשפט שמע במפורש עדויות על ציוניו הנמוכים של המשיב, והדבר צויין במפורש בהחלטתו, ועל כן יש לדחות את טענות המשיב במקרה זה. כאב וסבל 22. בית המשפט המחוזי פסק כי הפיצוי בגין ראש נזק זה יהיה בסך 550,000 ש"ח, ולא נמצא שיש עילה להתערב בקביעתו זו. מצאתי כי יש לדחות את טענות המערערת באשר לכך שהסבל שנגרם מהשימוש המוגבר בתרופות קשור לעצם הופעת הגידול ולא לרשלנותה. כאמור, אני סבורה, שאלמלא רשלנותה של המערערת ייתכן שהיה נמנע הצורך בשימוש הממושך בתרופות, ועל כן יש לפצות את המשיב בגין נזקים הנובעים מכך. כמו כן, יש לדחות את טענת המערערת באשר לפיצוי המשיב בעבור הפחתת הסיכוי להינשא. בית המשפט בחן סוגיה זו על בסיס חוות הדעת שהוגשו והעדויות שנשמעו, ולאורן קבע כי סיכוייו של המשיב להינשא נפגעו. בקביעה זו, לקח בית המשפט בחשבון אף את העובדה כי המשיב הצליח לנהל למשך תקופה מסוימת קשר זוגי, ועל כן נקבע כי סיכוייו להינשא פחתו, אך הם לא נשללו לחלוטין. בנוסף יש לדחות את טענות המשיב המלין על כך שסכום הפיצוי בגין ראש הנזק של כאב וסבל לא הוצמד לריבית מהיום שבו נוצר, ולא כלל את האפשרות להחמרתו בעתיד. הפיצוי שניתן למשיב בגין ראש נזק זה הוא פיצוי כולל אשר משקלל בתוכו את כלל המרכיבים השונים לרבות אפשרות החמרת הסבל העתידי ומרכיב הזמן שעבר מהמועד שבו הוא החל. על כן, בשונה מפיצוי בגין סכומים מוגדרים בעבר ובעתיד כגון הפסד השתכרות, אין צורך לטעמי כי בית המשפט יכתוב במפורש כי סכום הפיצוי כולל בתוכו מרכיבי ריבית, הצמדה או היוון. 23. כאמור, לא מצאתי לנכון להידרש ליתר טענות הצדדים. אציין רק כי גובה הפיצוי הנמוך שניתן למשיב בגין ראשי הנזק של הוצאות ניידות, הוצאות רפואיות ואובדן השתכרותם של הורי המשיב, כמו-גם העדר הפיצוי בגין ראש הנזק של סיעוד ועזרת הזולת, שיקף כהלכה את העובדות שעמדו בפני המשפט, ולא מצאתי עילה להתערב בקביעותיו אלה. משכך, דין הערעור והערעור שכנגד, על כלל חלקיהם, להידחות. בנסיבות המקרה כל צד יישא בהוצאותיו. המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט נ' הנדל: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ארבל. רפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנותסרטןרשלנות רפואית (באבחון)