השופטת ר. יפה-כ"ץ: כנגד המשיב, שהוא בעלים של מונית ולו רשיון לבצע נסיעות מיוחדות, הוגש לבימ"ש השלום באשקלון כתב-אישום, אשר ייחס לו ביצוע עבירות של אי הפעלת מונה ו- אי קיום חובת רשיון. המשיב הודה בעובדות של כתב האישום והורשע בהתאם, וביהמ"ש גזר את עונשו ל-קנס בסך 100 ש”ח או 1 יום מאסר תמורתו ולחתימה על התחייבות בסך של 1,000 ש”ח. לטענת ב"כ המערערת העונש שהוטל על ידי ביהמ"ש קמא, קל במידה המחייבת את התערבותנו - ומכאן הערעור. על פי עובדות כתב האישום בהן הודה המשיב עולה, כי במועד הרלבנטי לכתב האישום היה המשיב הבעלים של מונית, אשר רשיון ההסעה שלו איפשר לו לבצע במונית נסיעות מיוחדות בלבד. חרף זאת, בתאריך 11/4/02, בשעה 13:00 או בסמוך לכך, הסיע המשיב במוניתו, בנסיעת שירות, ארבעה נוסעים, ביניהם היה גם פקח סמוי של משרד התחבורה. המשיב הסיע את כל הנוסעים מרח' הרצל באשקלון עד לרח' שפירא 37, וגבה מכל נוסע בנפרד - 4 ש"ח. כמו כן, באותו התאריך, בשעה 07:45, ביצע המשיב נסיעה מיוחדת במוניתו ללא הפעלת מונה וגבה תמורתה 25 ש"ח, כפי שהיה נקוב בסרט הפדיון היומי של המונה מהתאריך הנ"ל. לפיכך, וכאמור לעיל, הורשע המשיב בביצוע עבירות של אי הפעלת מונה לפי סעיף 4 לצו הפקוח על מצרכים ושרותים (הסעה באוטובוסים ובמוניות), תשל"ד-1974 (להלן: "צו הפיקוח") בזיקה לתקנה 510(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה"), ו-עבירה לפי סעיף 39ב לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, תשי"ח-1957 (להלן: "חוק הפיקוח"). כן, הורשע המשיב בביצוע עבירה של אי קיום חובת רשיון לפי סעיף 3 לצו הפיקוח ולפי סעיף 39ב לחוק הפיקוח. בערעורה טענה ב"כ המדינה, עו"ד הירש, כי ביהמ"ש טעה "כאשר הקל עד מאוד, בעונשו של המשיב והטיל עליו קנס זעום ואפסי בסך 100 ש”ח בלבד, והתעלם מחומרתן של העבירות שבגינן הודה והורשע... העבירות, אותן עבר המשיב, הפכו למכת מדינה ומחייבות הטלת עונשים חמורים ומרתיעים על מנת לשרש את התופעה... בענישה כה מקילה יש משום מתן פרס לעבריין ויתרה מכך, יש בה, חלילה, משום תמריץ שלילי לעבריינים מסוגו של הנאשם להמשיך לעבור אותן עבירות... " (סעיפים 1 עד 4 להודעת הערעור). ב"כ המאשימה הוסיפה וטענה, שלא היה מקום לתת "משקל יתר לטענת הנאשם בטיעוניו, לפיה 'אי הפעלת המונה פועלת לטובת הלקוח... ' שכן טענה זו לא הוכחה... ", וביקשה להחמיר בעונשו של המשיב, שעבר עבירה בעלת גוון כלכלי, ולהתאים את העונש לרמת הענישה המקובלת במקרים שכאלה. במהלך הדיון בביהמ"ש נאות עו"ד א. ביתן ללמד סנגוריה על המשיב, וזאת לאחר ששמע חלק מטיעוניה של ב"כ המערערת. לטעמו, המדינה לא הפעילה כיאות את שיקול דעתה, לא כאשר בחרה בכלל להגיש כתב אישום במקרה פעוט ערך שכזה, ולא כאשר בחרה לגרור את ביהמ"ש המחוזי לדון בסוגיה השולית בלבוש עקרוני, כביכול, ואף להתעקש לקבל "פסיקה עקרונית". עו"ד ביתן הסכים, שהמשיב פעל בניגוד לתקנות, אך הוסיף, שבמקרה זה איש לא נזוק, שכן המחיר שנגבה, היה נמוך מזה שהיה משולם לו הופעל מונה. לדבריו, לא מדובר כאן במקרה בו הלקוח ביקש להפעיל מונה והנהג סרב לעשות כן, אלא מדובר במקרה שכיח ומקובל, בו מוסכם על מחיר, מראש, שהוא אפילו נמוך ממה שהיה נדרש לו הופעל מונה. בנסיבות אלה, לדבריו, הענישה סבירה ואין כל מקום להתערב בה. סעיף 4 לצו הפיקוח מורה, כי "שירות (הסעה באוטובוסים ובמוניות) יופעל על ידי מפעיל שירות ועובדיו לפי תקנות התעבורה". ומה קובעות תקנות התעבורה? תקנה 509 לתקנות התעבורה מורה, כי "לא יסיע אדם נוסע במונית, אלא אם כן הותקן בה מונה והמונה מופעל בה בהתאם לתקנות אלה". תקנה 510 לתקנות התעבורה, היא התקנה המסדירה את נושא השימוש במונה בנסיעות מיוחדות, כמו זו שבמקרה נשוא הערעור, ושהגדרתה, לפי סעיף 1 לתקנות כ"נסיעה במונית שעומדת כולה לרשות מזמין הנסיעה", כדלקמן: "(א) לא יסיע אדם נוסע במונית בנסיעה מיוחדת, אלא אם כן מופעל המונה בהתאם להוראות התוספת הרביעית, חלק ב'. (ב) על אף האמור בתקנה משנה (א), בנסיעה מיוחדת, על פי דרישת הנוסע, רשאי הנהג שלא להפעיל מונה, בתנאי שיגבה בעד אותה נסיעה שכר הסעה כנקוב במחירון שאישר המפקח על התעבורה ושימצא בכל עת במונית... " בנוסף, כזכור, הורשע המשיב גם בביצוע עבירה לפי סעיף 3 לצו הפיקוח, שעה שביצע נסיעת שירות, כאשר למונית רשיון הסעה לנסיעות מיוחדות בלבד. 6. בע"פ 2454/01 שהרבני ואח' נ' משרד התחבורה (מתאריך 4/3/02) סקר כב' השופט חשין את כללי הנסיעה במונית וקבע, כדלקמן: "המונה מופעל בשיטה מסויימת הקבועה בתקנות, ושיטת הפעלה זו מבטיחה, כי שכר ההסעה יתאם את הקבוע בתקנות. הפעלת מונה במונית חובה היא על-פי התקנות, וטעם הדבר פשוט הוא: על דרך הפעלת המונה מובטח כי נהג המונית לא יגבה מן הנוסע מחיר הסעה גבוה מן המחיר הקבוע בתקנות... " (סעיף 1 לפסק הדין). ומוסיף: "למותר לציין... כי מעיקרו לא נועד המונה אלא להבטחה, כי נהג המונית לא יגבה מנוסע במונית שכר הסעה גבוה מזה הקבוע בתקנות. באין הפעלת מונה, כך נלמד מעצמנו, יישמט מאיליו הכלי המרכזי לפיקוח על שכר הסעה שנהג מונית גובה מנוסעיו במונית... " (שם, בסעיף 8 לפסק הדין). 7. אין חולק, כי הוראת תקנה 510(א) לתקנות התעבורה יוצרת חובה של שמוש במונה בנסיעה מיוחדת, ותקנת משנה (ב) קובעת פטור מאותה חובה - וזאת, רק כאשר הנוסע דורש שלא יופעל המונה והנהג גובה שכר שנקבע מראש, על פי מחירון שאישר שר התעבורה, והוא מצוי בכל עת במונית. במקרה שבפנינו, אין חולק, שהמשיב פעל בניגוד להוראת התקנות - הן, כאשר לא הפעיל מונה והן כאשר הסיע נוסע, בנסיעת שירות, כשהיה רשאי לבצע נסיעות מיוחדות בלבד. אולם, שלא כמו בפסיקה שהמציאה ב"כ המאשימה, אין כל ראיה לפיה הלקוח יצא נפסד מדרך גביה זו של המשיב. נהפוך הוא, כבר בביהמ"ש באשקלון טען המשיב, ש"אי הפעלת המונה פועלת לטובת הלקוח, שכן אם נוסע נוסע איתי מברנע לעתיקות הוא יכול לשלם לפי המונה 27 ש”ח ומבלי המונה הוא ישלם 15 ש”ח" (עמ' 3 לפרוטוקול בימ"ש השלום). בבימ"ש השלום לא הגיבה נציגת המערערת לטיעוניו אלה של המשיב, וביהמ"ש קמא יכול היה לצאת מן ההנחה, שיש ממש בדבריו, מה גם, שהמשיב לא הואשם בעבירה של הפקעת מחירים (למשל, בניגוד לסעיף 11 (א)(1) לחוק הפיקוח על מחירי מצרכים ושירותים, תשנ"ו - 1996). נסיונה של ב"כ המערערת להעלות טיעון עובדתי סותר לדברי המשיב, בשלב הערעור, מן הראוי שלא היה נעשה. 8. בנסיבות אלה, הקנס שהטיל ביהמ"ש קמא מאזן היטב בין השיקולים הראויים: טובת הציבור בהפעלת מערכת תקינה של תחבורה ציבורית יעילה וזולה, הפועלת תחת פיקוח ושאינה מפקיעה מחירים - מחד גיסא, ומאידך - גם מתן משקל לאינטרסים של נהגי המוניות המנסים להתפרנס, כשהפגיעה בהם, בנסיבות כמו אלה שבפנינו, לא צריכה לגלוש מעבר למידה הנדרשת. יחד עם זאת, תוך ראיה לעתיד, אני סבורה, שההתחייבות, שהטיל ביהמ"ש אין בה כדי להוות הרתעה מספיקה, ולכן, הייתי מציעה לחברי לדחות את הערעור פרט לכך, שההתחייבות עליה יחוייב המשיב לחתום תהיה על סך 2,000 ש”ח, ולא כפי שהורה ביהמ"ש קמא. יתר הוראות גזר הדין יעמדו על כנם. ר. יפה-כ"ץ, שופטת כב' השופט נ. הנדל: במסגרת הביקורת הערעורית על מגבלותיה מסכים אני עם הצעתה של חברתי, בפסק דינה המנומק, כי די בקבלת הערעור באופן חלקי. ארשה לעצמי לעורר נקודה אחת. בית משפט אינו יושב במגדל שן המצוי על הר מבודד. כפי שנהוג לומר בתוך עמו הוא יושב - וישיבה זו כוללת נסיעה במוניות. נוצרה מציאות בשטח. העניין אינו פשוט. המצב הכלכלי, שלצערנו איננו קל, לוחץ על המספק שירות ועל המשלם עבור שירות בכוונים שונים, עד כדי יצירת הסכמים למיניהם. כל זה כמובן כפוף לכך שההסכם אינו בניגוד לדין. בערים ובעיירות שונות בדרום נוצר הרושם שישנו מחיר אחיד למקום עבור נסיעה במונית. גם אם הדבר כך הרי, כפי שציינה חברתי, במצבים מסוימים מאפשר החוק לנהג מונית שלא להפעיל מונה: "בתנאי שיגבה בעד אותה נסיעה שכר הסעה כנקוב במחירון שאישר המפקח על התעבורה ושימצא בכל עת במונית". לא הונפק מחירון שמתייחס לנסיעה בענייננו. אינני יודע עד כמה התופעה נפוצה, וודאי יש שיקולים משיקולים שונים. הייתי מציע שהעניין יבדק בכלולתו, ואינני נוקט עמדה להיכן תוביל בדיקה זו. חשוב שנהגי מוניות יפעילו מונה, ודאי חשוב שיציעו להפעיל מונה, ואולם לדעתי מצב בו מוסכם בין הצדדים לקבוע מחיר אחיד שמוכר באיזור דורש לפחות בחינה על ידי הגורם המוסמך. השופט נ. הנדל הנשיא י. פלפל: אני מסכים לכל דברי חברתי, כב' השופטת יפה כ"ץ, יחד עם זאת, אני סבור שאין לפטור את ב"כ המערערת בלא ביקורת על עצם הגשת הערעור. כפי שהבהירה חברתי, ביהמ"ש קמא הטיל על המשיב תשלום קנס בסכום של 100 ש”ח, וכן חייב אותו לחתום על התחייבות בסך 1000 ש”ח. גם אם נניח שסכום הקנס נמוך מדי ואינו הולם את הנסיבות, טענה שנדחתה על ידי חברתי - לא היתה צריכה המדינה להגיש ערעור על גזר הדין. המערערת, המיוצגת בתיק שבפנינו על ידי היועץ המשפטי של משרד התחבורה לא היתה צריכה להגיש ערעור במקרה זה. מדיניות התביעה הכללית, בהגשת ערעורים, צריכה להיות כזו שערעורים יוגשו רק בתיקים שבהם נעשתה טעות משפטית בולטת או שהעונש שהוטל אינו ראוי משום בחינה. בענייננו לא היה צריך להגיש ערעור על גובה הקנס. בהגשת הערעור בוזבז לריק זמן שיפוטי יקר הן של התביעה והן של ביהמ"ש. אינני סבור שהיה צריך להעסיק שלושה שופטים בבעיה פעוטה כגון זו. ראו בענין זה ע.פ. 192/79 מ"י נ. חב' קצנשטיין אדלר ושות' בע"מ ואח' פ"ד לד (1) 397, 412 - 413. שם נפסק, כי בנסיבות שתוארו בפסק הדין: "מן הראוי לשקול את סדר העדפויות בשימוש בכוח האדם העומד לרשות השלטונות ולנהוג בגמישות בהבאת אישומים פליליים נ. נישומים שאמנם נתגלו ליקויים בחשבונותיהם... אך בעיקרו של דבר הם מנהלים את חשבונותיהם בדרך נאותה... יש לנהוג באיפוק בענין הגשת ערעור במקרה כגון זה, אחרי שהערכאה הראשונה החליטה לזכות את הנאשמים". כן ראו ע.פ. 113/50 היועץ המשפטי לממשלת ישראל נ. משה נחמיאס פ"ד ה 622, 621. במקרה זה הוגש ערעור על ידי המדינה לא לשם שינוי ההרשעה ולא לשם החמרה בעונש שהוטל על המשיב: "אלא לקבלת הלכה פסוקה "מעשה בית-דין" - בשאלה אשר ענין בה לתביעה הכללית". אני מניח שהערעור בעניננו הוגש לאו דווקא כדי להשיג עונש חמור ביותר כלפי המשיב אלא כדי לקבוע את ההלכה על מכונה. ביהמ"ש העליון העיר, בענין זה: "כי דרגת הערעור לא לכך נוצרה, וכי מן הראוי, כי פרקליטות המדינה תמצמם את השימוש בערעורים "תיאורטיים" כאלה במקרים בהם נודעת חשיבות מיוחדת אם לא יוצאת מן הכלל, לשאלה שנתעוררה". ובענייננו לדעתי לא היה מקום להגיש את הערעור, לא כדי להעמיד את ההלכה על מכונה ולא כדי שביהמ"ש שלערעור יכביד את ידו על המשיב וידון אותו לתשלום קנס גבוה יותר מזה שביהמ"ש השלום הטיל עליו. זמנה של התביעה וזמנו של ביהמ"ש יקר והתוצאה של העסקתו של ביהמ"ש בענינים שאין ראוי להעסיק אותו בהם, גורמת לכך שביהמ"ש אינו מתפנה לדון כדבעי בערעורים חשובים באמת. הנשיא י. פלפל, אב"ד אשר על כן הוחלט כאמור בחוות דעתה של כב' השופטת יפה-כ"ץ. משפט פלילימוניתאי הפעלת מונה