השופטת סיגל דוידוב - מוטולה 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע (השופטת יעל אנגלברג - שהם; פ' 1004/06), אשר הרשיע את המערערת 1 בפיטורי עובדת בהריון ללא היתר, בניגוד לסעיפים 9(א) ו - 14(א)(3) לחוק עבודת נשים, התשי"ד - 1954 בנוסחו דאז (להלן - חוק עבודת נשים). המערער 2 נמצא אף הוא אשם, אך הוחלט להימנע מהרשעתו ולהסתפק בעונש של שירות לתועלת הציבור. הערעור מכוון כנגד הכרעת הדין ולחלופין כנגד גזר הדין. השאלה העקרונית העולה במסגרתו הינה האם - ובאילו נסיבות - ניתן להסתפק בענישה ללא הרשעה כאשר הנאשם הינו תאגיד. הרקע העובדתי 2. המערערת 1 - א. כפיר אחזקות בע"מ (להלן: החברה) - הינה חברת כוח אדם. המערער 2 - מר יהודה יהלומי (להלן: המערער) - שימש במועד הרלוונטי כמנהל סניף באר שבע של החברה. במסגרת זו העסיקו המערערים את גב' נורית פישר (להלן - העובדת), כמזכירה ב"חברת תרכובות ברום בע"מ" (להלן - המפעל), החל משנת 2003. 3. ביום 27.2.05 הופסקה העסקתה של העובדת במפעל, בהתבסס על דרישת הממונים עליה. הטעם לכך היה - בלשונו של בית הדין האזורי - "מעשה שעשתה הגב' פישר ואשר לא עלה בקנה אחד עם המינהל התקין". החברה הסבירה כי הגב' פישר נתפסה מחתימה כרטיס נוכחות של עובד אחר, ולכן דרש המפעל להפסיק את העסקתה במסגרתו לאלתר. העובדת לא כפרה בהחתמת הכרטיס, אך טענה כי הוטעתה על ידי אותו עובד לסבור כי הדבר נעשה בידיעת מנהל המפעל. 4. בעת סיום עבודתה במפעל הייתה העובדת בהריון, וילדה כארבעה חודשים לאחר מכן (ביום 26.6.05). 5. לאחר סיום עבודתה במפעל לא שובצה העובדת במקום עבודה חלופי. ביום 1.3.05 פנתה בתלונה לממונה על חוק עבודת נשים במשרד התעשייה, המסחר והתעסוקה (להלן - הממונה), וזו פתחה בהליכים כנגד המערערים. לאור זאת פנו המערערים, ביום 27.4.05, בבקשה לממונה כי תתיר את פיטורי העובדת, במסגרת סמכותה מכוח חוק עבודת נשים. בקשתם נדחתה על ידי הממונה ביום 2.5.05. 6. לאחר מתן החלטת הממונה לא הוחזרה העובדת לעבודתה - בין במפעל ובין במקום עבודה חלופי כלשהו. לטענת המערערים, ניסו לשבץ את העובדת במשרה חלופית בביצוע עבודות ניקיון, אך היא סירבה לכך. שכרה בגין תקופה זו שולם רק בחודש ספטמבר 2006, ככל הנראה במסגרת הליך אזרחי שנוהל בין הצדדים והסתיים בפשרה. הכרעת הדין של בית הדין האזורי 7. בית הדין האזורי קבע עובדתית, כי המערערים היו מודעים לכך שהעובדת בהריון בעת פיטוריה ביום 27.2.05. בית הדין התבסס בקביעה זו על הודאת המערערים בפנייתם לממונה מיום 27.4.05; על עדותה המהימנה של העובדת; ועל הודאת המערער בבית הדין כי ידע על הריונה של העובדת עוד קודם להפסקת עבודתה במפעל. 8. בית הדין קבע עוד, כי המערערים לא הציעו לעובדת - במועד שלאחר הפסקת עבודתה במפעל - כל הצעת עבודה חלופית. בית הדין שוכנע כי המערערים התייחסו לנסיבות סיום עבודתה של העובדת במפעל כאל הפרת משמעת חמורה, ומטעם זה לא ראו לנכון לשבצה במקום עבודה חלופי. בית הדין הבהיר כי לא הוצג כל מסמך המעיד על הצעת עבודה חלופית, ובפניית המערערים לממונה מיום 27.4.05 אין כל אזכור להצעה שנדחתה על ידי העובדת. בית הדין העדיף בקשר לכך את עדותה של העובדת, על אף "סתירות קטנות שנפלו בעדותה". בהתאם, קבע בית הדין כי הצעת העבודה החלופית - לביצוע עבודות ניקיון - הוצעה לעובדת רק לאחר מתן החלטתה של הממונה, וגם זאת "מן השפה לחוץ". 9. על בסיס האמור לעיל, קבע בית הדין כי ביום 27.2.05 "התכוונו הנאשמים להפסיק ואף הפסיקו בפועל את עבודת הגב' פישר בעת שידעו שהיא בהריון ובכך פיטרו אותה מעבודתה. פיטורין אלה נעשו בניגוד להוראת סעיף 9(א) ו - 14(א)(3) (היום - סעיף 14(א)(6)) לחוק עבודת נשים, התשי"ד - 1954". בית הדין הוסיף את הדברים הבאים: "לא מצאתי כל קשר בין פיטוריה של הגב' פישר לעובדת הריונה אלא שהוראות החוק אינן תולות את איסור הפיטורין בהיותו נובע מההיריון דווקא אלא במציאות בה אישה הרה מפוטרת מבלי שניתן למעסיקה היתר הממונה לפטרה. משאין חולק כי הנאשמים פנו לקבלת היתר לפיטוריה של הגב' פישר רק ביום 27.4.05, כחודשיים לאחר הפסקת עבודתה בפועל ורק לאחר שהגב' פישר פנתה לממונה בתלונה על פיטוריה, ומששוכנעתי כי עוד בטרם פנו הנאשמים לממונה, פיטרו את הגב' פישר מעבודתה מבלי שהציעו לה כל עבודה אחרת, אין מנוס מהמסקנה כי בעת מעשה הפיטורים, נעשה זה ללא היתר כדין". 10. בית הדין קבע עוד כי לאחר מתן החלטת הממונה אמנם הוצעה לעובדת הצעת עבודה חלופית, בביצוע עבודות ניקיון, אך "מכלל הראיות, לא שוכנעתי כי לעובדת הוצעה עבודה ספציפית שהיא סירבה לקבלה. משכך, אין בכך כדי להשפיע כלל על הרשעתם של הנאשמים". 11. בית הדין זיכה את המערערים מעבירה נוספת שיוחסה להם בכתב האישום, והינה צמצום בהיקף משרתה של העובדת בהיותה בהריון, ללא היתר כנדרש, בניגוד לסעיפים 9 א' ו - 14(א)(1) לחוק עבודת נשים. בית הדין קבע בהקשר זה כי הפחתת שכרה של העובדת בחודש ינואר 2005 נבעה משינוי ארגוני במפעל, כאשר המאשימה לא הרימה את הנטל "להוכיח כי הפגיעה בהכנסה מקורה במעביד או כי נעשתה מיוזמתו או לבקשתו". גזר הדין של בית הדין האזורי 12. בשלב הטיעונים לעונש ביקשו המערערים כי יוטל על שניהם עונש ללא הרשעה. בקשתם התקבלה בכל הנוגע למערער, ובהתאם - ולאחר קבלת תסקיר שירות המבחן בעניינו - בוטלה הרשעתו והוטל עליו עונש של שירות לתועלת הציבור בהיקף של 100 שעות. בית הדין נימק את הכרעתו זו במילים הבאות: "לאחר ששקלתי את נסיבותיו האישיות של הנאשם 2 שהינו כבן 58 שנים - עברו הנקי, התנהלותו הנורמטיבית, התרשמות שירות המבחן כי מדובר באדם המתפקד באופן חיובי ברוב תחומי חייו, מצבה הבריאותי של אשתו, העובדה כי עזב את עבודתו אצל הנאשמת ואין הוא מעסיק עובדים, ולאור התרשמותי מהנסיבות הסובבות את העבירה שבה הואשם הנאשם והורשע, והשלכות הרשעה פלילית על היבטים שונים של חייו לרבות האפשרות של פגיעה בפרנסתו - ומשלקחתי בחשבון גם את עמדת המאשימה המייצגת את האינטרס הציבורי - מצאתי כי עצם קיומו של ההליך הפלילי מהווה אף הוא גורם מרתיע וכי אין זה המקרה שבו יש להרשיע את הנאשם". 13. בית הדין קבע, עם זאת, כי אינו רואה מקום לבטל את הרשעתה של החברה. בית הדין נימק, כי "בהתייחס לתאגיד, להבדיל מאדם פרטי, אין כל משמעות לשיקולי שיקום מחד, ומאידך, קיימת משנה חשיבות להשלכות ההחלטה של אי הרשעה בעבירות כאלה, על הנורמות החברתיות והמסר הציבורי המתחייב מהן". בית הדין הוסיף, כי "להבדיל מעבירות אחרות בתחום חוקי המגן שבהן מצא המחוקק מקום לנקיטת הליכים מנהליים בגין עבירה על הוראות החוק, לגבי חוק עבודת נשים בחר מחוקק המשנה שלא לעשות כן. בכך הביע המחוקק את עמדתו כי הדרך הראויה הינה ההליך הפלילי וכי אכן הכלל הוא שיש להרשיע בגין עבירה על הוראות חוק זה". 14. בהתאם, הרשעתה של החברה נותרה על כנה, והוטל עליה קנס בסך של 10,000 ש"ח. בנוסף נדרשה לחתום על התחייבות להימנע מביצוע העבירה בה הורשעה, למשך שלוש שנים, שאם לא כן תחויב בקנס בסך של 12,900 ש"ח. בית הדין לא מצא לנכון לפסוק פיצוי לעובדת, משהוברר כי במסגרת הליך אזרחי שנוהל בין הצדדים קיבלה היא את כל זכויותיה וכן פיצוי בגין פיטורים שאינם כדין ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים. בית הדין לקח בחשבון, במסגרת זו, גם את "הנסיבות שהביאו לסיום עבודת המתלוננת ב"ברום" אשר נובע מאשמתה היא...". הערעור טענות הצדדים בערעור 15. המערערים מבקשים את זיכוים מכל אשמה. לגישתם, כלל לא פיטרו את העובדת, אלא מרגע שהופסקה עבודתה על ידי המפעל ניסו למצוא לה עבודה חלופית. המערערים מדגישים כי באחת מההודעות שמסרה העובדת לחוקרי משרד התמ"ת אישרה כי הוצעה לה משרה חלופית בביצוע עבודות ניקיון סמוך לאחר הפסקת עבודתה במפעל, וכי היא עצמה סירבה לכך. גם במהלך חקירתה של העובדת בבית הדין, חזרה בשלב מסוים על אותה גרסה. לגישתם, לא הייתה הצדקה לקבוע קביעה עובדתית שונה, ולכל הפחות אמורות היו הסתירות בגרסת העובדת - הן בנקודה זו והן בנושאים נוספים - לפעול לטובתם. המערערים סבורים, לפיכך, כי מקרה זה מצדיק התערבות בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית. 16. לעניין גזר הדין טוענים המערערים, כי קיימת אפשרות חוקית לסיים הליך פלילי כנגד תאגיד בקביעה כי ביצע עבירה אך אין להרשיעו, וכי מקרה זה מתאים לכך. לגישתם, אין כל סיבה לפרש את סעיף 71א'(ב) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: חוק העונשין) כחל על "נאשם בשר ודם" בלבד, תוך הפלייה לרעה של התאגיד "רק בשל העובדה שאין נשמה באפו". גם אם קיים קושי מעשי בהטלת "צו מבחן" או "שירות לתועלת הציבור" על תאגיד - הדבר אינו אמור לפגוע בזכויותיו החוקתיות של התאגיד, קל וחומר כאשר ניתן להסתפק בחיובו לחתום על התחייבות להימנע מביצוע עבירה. 17. המערערים סבורים כי עניינם מצדיק הסתפקות בענישה ללא הרשעה, לא רק כלפי המערער כפי שנעשה על ידי בית הדין האזורי אלא גם כלפי החברה, בהתחשב בכך שפיטוריה של העובדת למעשה "נכפו" עליהם על ידי המפעל. המערערים מדגישים כי לחברה אין עבר פלילי כלשהו; כי הינה מתמודדת במכרזים לעבודות אבטחה וניקיון, לרבות מטעם משרדי ממשלה, ועלולה להיפסל על הסף רק בשל עצם ההרשעה; כי קיבלה הודעה ממשרד התמ"ת לפיה הינו שוקל לבטל את רישיונה כקבלן שירות נוכח ההרשעה בתיק זה (הגם שבסופו של דבר הותר לה להמשיך בהליכי הרישוי); וכי יש בכל זאת "כדי לפגוע פגיעה קשה ובלתי מידתית בה ובאלפי עובדיה". המערערים מציינים עוד כי בחודש ינואר 2008 נרכשה החברה על ידי חברה בינלאומית, אשר תשא אף היא בנזקי ההרשעה על אף שהינה מקפידה קלה כחמורה על זכויות עובדיה. המערערים עותרים להקלה בעונש גם בהתייחס למערער, בהתחשב בכלל נסיבותיו האישיות. 18. המשיבה תומכת בהכרעת הדין של בית הדין האזורי, מטעמיה, וסבורה כי לא נעשה על ידי המערערים ניסיון כן ואמיתי למצוא לעובדת עבודה חלופית. המשיבה מדגישה את עדותו של המערער בפני חוקרי משרד התמ"ת, לפיה בהתחשב בעבירת המשמעת שביצעה העובדת והובילה להפסקת עבודתה במפעל - הוא "לא יכול היה לשבץ אותה בעבודה גם בתפקידים אחרים". מכך עולה בבירור כי לא התכוון למצוא לה תפקיד חלופי כלשהו אלא לפטרה. 19. בנוגע לאפשרות לבטל הרשעתו של תאגיד ולהסתפק בענישה ללא הרשעה סבורה המשיבה, כי אין מניעה עקרונית לכך, ועם זאת אמצעי הענישה הרלוונטיים לעניין זה - צו מבחן וצו שירות לתועלת הציבור - אינם ישימים כאשר הנאשם הוא תאגיד, ולכן קיימים קשיים פרקטיים לכך בהעדר מנגנון מתאים. המשיבה הגישה כתמיכה לכך החלטה של בית הדין האזורי בתל אביב (ת"פ 80/04 מדינת ישראל - חברת השמירה בע"מ, מיום 19.7.10), במסגרתה נשקלה האפשרות להטיל על תאגיד "צו שיהיה שווה ערך לצו שירות לתועלת הציבור", אך נמצא כי אפשרות זו אינה מעשית לאור תשובת שירות המבחן לפיה "מומחיותו ומקצועיותו... מתמקדת בהתאמת חלופות ענישה לאדם אינדיבידואלי תוך התחשבות ברקעו האישי, מאפייניו, נקודות החוזק והחולשה שלו... לשירות המבחן אין מומחיות בהתאמת ענישה לחברה או לכל גוף משפטי אחר". 20. המשיבה מוסיפה כי קיימת אמנם אפשרות שלא להרשיע תאגיד תוך הטלת התחייבות להימנע מעבירה כעונש יחיד, אולם אפשרות זו ניתנת למימוש במקרים חריגים וקיצוניים בלבד. נסיבות המקרה שלפנינו, לטענתה, אינן כאלה. המשיבה מדגישה כי העובדת פוטרה בתקופת הריונה ללא היתר ובניגוד מוחלט לחוק, ואף לא הוחזרה לעבודתה לאחר קבלת החלטת הממונה הדוחה את הבקשה למתן היתר. גם אם החברה סברה כי העובדת ביצעה הפרת משמעת חמורה, יכולה הייתה לפנות באופן מיידי לממונה לצורך קבלת היתר, ואין בכך כדי להצדיק את הפרת החוק על ידה. 21. המשיבה סבורה כי ככל שיימנע מהחברה להציג מועמדותה במכרזים נוכח הרשעתה - תוכל להעלות את טענותיה בנוגע לנסיבותיו המיוחדות של המקרה בפני הפורום הרלוונטי, ומן הסתם הן תילקחנה בחשבון. המשיבה מפנה בקשר לכך לסעיף 6א'(ב) לתקנות חובת המכרזים, התשנ"ג - 1993, הקובע כי ועדת מכרזים רשאית, "מטעמים מיוחדים שיירשמו", שלא לדחות הצעה גם אם המציע הורשע בשלוש השנים שקדמו לכך בהפרה של חוקי העבודה, בהתחשב בין היתר "בהתנהלותו של המציע, בדרך כלל, בכל הקשור לשמירת זכויות עובדים וכן ביחס שבין היקף פעילות המציע שבשלה הורשע או נקנס בשל הפרת דיני העבודה לבין היקף פעילותו הכולל". כן מפנה המשיבה להוראת החשב הכללי 7.11.3 שעניינה הגנה על זכויות עובדים המועסקים על ידי קבלני שירותים, המותירה שיקול דעת דומה לועדת המכרזים, "מטעמים מיוחדים שיירשמו". המשיבה סבורה כי האיזונים הרלוונטיים מבוצעים לפיכך במסגרות המנהליות, ואין הצדקה לקחתם בחשבון במסגרת ההליך הפלילי. דיון והכרעה 22. לאחר שנתנו דעתנו להכרעת הדין ולגזר הדין, לטענות הצדדים ולכל החומר הרלוונטי, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. להלן נפרט את טעמינו לכך. 23. בכל הנוגע להכרעת הדין - הערעור מבוסס במלואו על תקיפת ממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית. בית הדין האזורי שמע את העדויות, לרבות עדויותיהם של העובדת ושל המערער, וקבע ממצאי מהימנות מפורשים. בית הדין לא התעלם מהסתירות שצוינו על ידי המערערים אלא התמודד עימן, ובחר למרות זאת להקנות את מלוא המשקל לעדותה של העובדת. בית הדין נימק היטב ובפירוט את הטעמים שהובילו אותו לקבל את הגרסה העובדתית שהציגה המאשימה, ולא מצאנו כי מתקיים במקרה זה מי מהחריגים המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור בממצאים שבעובדה (ע"פ 2977/06 פלוני נ. מדינת ישראל, מיום 17.3.08). 24. בנוגע לגזר הדין - נציין תחילה כי לא מצאנו כל עילה להתערב בעונש שהוטל על המערער. כפי שעולה מהפירוט לעיל, בית הדין קיבל את בקשת המערערים, ביטל את הרשעתו של המערער בהתחשב בנסיבותיו האישיות, והטיל עליו עונש של שירות לתועלת הציבור בהיקף של 100 שעות. עונש זה - אשר הוטל לאחר שקלול כלל הנסיבות הרלוונטיות, לרבות נסיבות ביצוע העבירה ונסיבותיו המשפחתיות והכלכליות של המערער - הינו סביר ומידתי ולא מצאנו כל סיבה להתערב בו. 25. בנוגע לגזר הדין שהוטל על החברה - עולות שתי שאלות נפרדות. השאלה הראשונה הינה האם קיימת אפשרות משפטית להסתפק בענישה ללא הרשעה כאשר הנאשם הינו תאגיד. השאלה השנייה הינה באילו נסיבות מוצדק ליישם אפשרות זו, ככל שהינה קיימת, והאם נסיבותיו של מקרה זה מתאימות לכך. 26. הבסיס הנורמטיבי לענישה ללא הרשעה מצוי בסעיף 192א' לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב - 1982, אשר קובע כדלקמן: "הרשיע בית המשפט את הנאשם, ולפני מתן גזר הדין ראה שיש מקום לתת לגביו צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור, ללא הרשעה, רשאי הוא לבטל את ההרשעה ולצוות כאמור". קביעה דומה מצויה בסעיף 71א'(ב) לחוק העונשין, אשר לפיו: "מצא בית המשפט שנאשם ביצע עבירה, רשאי הוא לתת צו שירות גם ללא הרשעה, בנוסף למבחן או בלעדיו, ומשעשה כן יהיה דינו של צו השירות, לעניין סעיף 9 לפקודת המבחן (נוסח חדש), תשכ"ט - 1969, כדין צו מבחן". הוראות רלוונטיות נוספות מצויות בסעיף 1 לפקודת המבחן (נוסח חדש), התשכ"ט - 1969, ובסעיף 72(ב) לחוק העונשין - הקובע: "קבע בית המשפט שנאשם ביצע עבירה אך לא הרשיעו, רשאי הוא לצוות כי הנאשם ייתן התחייבות להימנע מעבירה בתוך תקופה שיקבע בית המשפט ושלא תעלה על שנה אחת". 27. הסמכות לבטל הרשעה מופעלת על ידי בתי המשפט במשורה, תוך שמירת נקודת המוצא כי אדם אשר הוכחה אשמתו בהליך פלילי - יש להרשיעו בדין. ההרשעה מהווה פועל יוצא מהפרת הנורמה הפלילית ומסייעת למיצוי ההליך הפלילי ותכליותיו. יישום נקודת המוצא מאפשר הליך אכיפת חוק תקין ושוויוני. בנוסף, הקפדה על עצם ההרשעה נדרשת לצורך העברת המסר ההרתעתי הרצוי, ועל מנת "לשוות למעשה העבירה תווית של מעשה פסול בעיני החברה, שגמול עונשי בצידו" (ע"פ 5102/03 מדינת ישראל נ. קליין, מיום 4.9.07; להלן - עניין קליין; ע"פ 2513/96 מדינת ישראל נ. שמש, פ"ד נ(3) 682 (1996); ע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ. פלוני, פ"ד נד(3) 685 (2000)). יפים לעניין זה דבריה של השופטת פרוקצ'יה בעניין קליין: "חברה המבקשת להפעיל את ההליך הפלילי בדרך אפקטיבית, שוויונית והוגנת תתקשה להשלים עם גישה שיפוטית הפוטרת נאשמים, חדשות לבקרים, מהרשעה פלילית אף שאחריותם הפלילית הוכחה. שהרי ההרשעה היא הביטוי השיפוטי לאחריות הפלילית שהוכחה, ובלעדיה נותרת קביעת האחריות הפלילית חסרה את החוליה האחרונה, המוסיפה לה את המשמעות המשפטית הנורמטיבית הנדרשת". 28. משכך, הסמכות להורות על ביטול הרשעה אמורה להיות מופעלת במקרים חריגים בלבד, בהם מתקיימות נסיבות יוצאות דופן המצדיקות זאת (ר"ע 432/85 רומנו נ. מדינת ישראל, מיום 21.8.85; להלן - עניין רומנו; ע"פ 2083/96 כתב נ. מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 (1997); להלן - עניין כתב; ע"פ 9893/06 לאופר נ. מדינת ישראל, מיום 31.12.07; עניין קליין). נסיבות יוצאות דופן כאמור עשויות להיות נסיבות בהן "אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה" (עניין רומנו; ע"פ 3301/06 ביטי נ. מדינת ישראל, מיום 31.10.06), היינו נסיבות בהן "עלול להיווצר פער בלתי נסבל בין עוצמת הפגיעה של הרשעה פלילית בנאשם האינדיבידואלי לבין התועלת שתצמח לחברה ולאינטרס הציבורי מקיומה של הרשעה" (עניין קליין). על פי ההלכה הפסוקה, קיימים שני תנאים מצטברים להימנעות מהרשעה - האחד, כי ההרשעה פוגעת פגיעה חמורה בשיקום הנאשם; השני, כי סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים (עניין כתב). נדרש לפיכך איזון עדין, בין האינטרסים הציבוריים הרלוונטיים וביניהם הצורך בהרתעת הרבים, הוקעה חברתית ואכיפה שוויונית, לבין הנזק הצפוי לנאשם הספציפי כתוצאה מעצם ההרשעה. 29. ככלל, המשפט הפלילי הישראלי אינו מבחין בין אדם לבין תאגיד, באופן המכיר באחריותו הפלילית של תאגיד לעבירות שבוצעו על ידי האורגנים שלו (סעיף 23 לחוק העונשין; סעיף 4 לחוק הפרשנות, התשמ"א - 1981; ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 364 (1991)). תיאורטית, לפיכך, לא אמורה להיות מניעה להחיל גם על חברה בע"מ את אפשרות הענישה ללא הרשעה, בנסיבות המתאימות - והמשיבה לא כפרה בכך. 30. עם זאת, קיימים קשיים פרקטיים לא מבוטלים בקשר לכך. בפסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט המחוזי בחיפה פורשו הוראות החוק באופן המחייב - כתנאי להימנעות מהרשעה - הטלת צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור, כך שלא ניתן להסתפק בהתחייבות להימנע מעבירה בלבד (ע"פ 1314-06-11 מדינת ישראל נ. חברת נמלי ישראל פיתוח ונכסים בע"מ, מיום 24.10.11). לפי גישתו של בית המשפט המחוזי באותו עניין (מפי השופט יוסף אלרון), תנאי מקדמי להטלת צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור הינו עריכת תסקיר בעניינו של הנאשם, כאשר "נכון להיום, אין בנמצא מנגנון כלשהו, הערוך להכנת תסקיר מסוג זה עבור תאגיד" ולכן "האפשרות התיאורטית להימנעות מהרשעת תאגיד הופכת לבלתי ישימה בשלב זה". בית המשפט הבהיר כי "לא ניתן לאמץ חלק אחד בלבד מן המנגנון הקבוע בדין להימנעות מהרשעה, והוא קביעת "אי הרשעה", וללא קביעת סנקציה פלילית שיקומית בצידה, כתכליתו המקורית של הסעיף". בית המשפט הוסיף כי הדבר מוצדק גם משיקולי מדיניות, שכן "שיקולי הרתעה הקיימים בעניינו של הפרט אינם דומים לרכיבים המרתיעים "תאגיד"... לסנקציית התיוג הפלילי, ולפיו רשומה לחובת התאגיד הרשעה בפלילים, יש משמעות ייחודית, יש בה מסר חד משמעי של גינוי וסלידה מן המעשה שבוצע" (על פסק הדין הוגשה בקשת רשות ערעור, שעודנה תלויה ועומדת - רע"פ 8487/11). 31. גישה שונה, במסגרתה יושמה האפשרות של ענישה ללא הרשעה כלפי תאגיד, ניתן למצוא בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופטת נגה אהד; עפ"א 6644-08-07, מיום 18.11.08). באותו מקרה הושג הסדר טיעון בין התאגיד הנאשם לבין המאשימה, לפיו יודה התאגיד בעבירה המיוחסת לו וישלם קנס ללא הרשעה. בית משפט השלום הרשיע את התאגיד, אך בית המשפט המחוזי ביטל את ההרשעה ונתן תוקף להסדר הטיעון. ההנמקה לכך הייתה כי גם "חברה עשויה ליהנות מכל אותן הגנות שהחוק מקנה לבן אנוש", כאשר נסיבות המקרה הן כאלה "שעלול להיווצר בהן יחס בלתי סביר בין הנזק הצפוי מהרשעה בדין לבין חומרת העבירה". הרשעת התאגיד בוטלה לפיכך, ובית המשפט הסתפק - בהעדר אפשרות להטיל קנס ללא הרשעה - בהתחייבות להימנע מביצוע העבירה, ובפיצוי "קורבן העבירה" (באותו מקרה - הוועדה המקומית לתכנון ובנייה שכן דובר בעבירה של בנייה ללא היתר) בגובה הקנס עליו סוכם בהסדר הטיעון (לדוגמא נוספת של ענישת תאגיד ללא הרשעתו ראו את תח"פ (שלום ת"א) 8/09 מדינת ישראל נ. אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ, מיום 10.5.09). האפשרות להימנע מהרשעת תאגיד הוכרה, ולו באופן עקיף, גם בספרות (מרדכי קרמניצר וחאלד גנאים, האחריות הפלילית של תאגיד, ספר שמגר - חלק ב', 33, 76 (2003)). אף צוין כי אין מניעה עקרונית להשית צו מבחן על תאגיד, כאשר "העמדת תאגיד במבחן כוללת התווית תוכנית שיקום טיפולית המתאימה לתאגיד וכן העמדת פעילותו בפיקוח מתאים", דוגמת "מינוי מפקחים על פעילויות מסוימות, הטלת חובות דיווח ספציפיות, עריכת ביקורות רלוונטיות וכיוצא באלה" (גבריאל הלוי, תורת דיני העונשין - כרך ג', עמ' 852 (2009)). 32. במקרה שלפנינו, לאחר שקילת טענות הצדדים וכלל נסיבות המקרה, הגענו למסקנה כי לא הוכחו הטעמים החריגים המצדיקים את ביטול הרשעתה של החברה והסתפקות בענישה ללא הרשעה - וזאת גם אם היינו יוצאים מנקודת הנחה כי הדבר אפשרי וישים במערכת המשפט הישראלית כיום. לאור מסקנה זו, לא מצאנו לנכון להביע דעתנו בשאלה העקרונית - אשר תיוותר לעת מצוא. שוכנענו כי לא מתקיימות במקרה זה נסיבות חריגות המצדיקות ענישה ללא הרשעה, שכן לא הוכח "פער בלתי נסבל בין עוצמת הפגיעה של הרשעה פלילית בנאשם האינדיבידואלי לבין התועלת שתצמח לחברה ולאינטרס הציבורי מקיומה של הרשעה" (עניין קליין), וזאת מהטעמים שיפורטו להלן. 33. מצידם האחד של המאזניים יש לקחת בחשבון את חשיבותו הציבורית הרבה של חוק עבודת נשים בכלל, וסעיף 9 לו בפרט. כפי שהודגש לאחרונה - "בהוראת סעיף 9 לחוק עבודת נשים, בו נקבע איסור על פיטורי עובדת בהיריון, ואף לאחר חזרתה מחופשת לידה, אלא בהיתר שהתקבל לכך מאת גורם שלטוני שמחוץ למקום העבודה, טמונה הגנה מיוחדת לאישה העובדת. הגנה מיוחדת זו נדרשת במגמה לשרש תופעות חברתיות פסולות של הפליית נשים בכלל, ונשים בהיריון בפרט" (ע"ע 133/09 פאטמה מלחם - מועצה מקומית ג'דידה מכר, מיום 22.1.12). וכפי שהובהר במקום אחר: "הפסיקה הכירה בכך שהפליית נשים אינה רק בעלת אופי אינדיבידואלי אלא נובעת מאי שוויון שיטתי-מבני, שנהג משך שנים רבות, ומשליך גם על יכולתן של נשים להשתלב באופן שוויוני בעולם התעסוקה המודרני... אי השוויון החברתי האמור מוביל, פעמים רבות וגם בימינו אנו, לדעות קדומות בנוגע ליכולתן של נשים להמשיך בביצוע עבודתן כרגיל תוך כדי הריון וכאמהות לפעוטות. מטעם זה, וכן נוכח ההכרה בקושי - הנובע מהדעות הקדומות כאמור - למצוא עבודה חלופית תוך כדי ההיריון, בחר המחוקק להקנות הגנה מיוחדת כנגד פיטורי נשים בהיריון, וזאת במסגרת חוק עבודת נשים" (ע"ע 285/09 פרופ' אריאל בן עמר שירותי רפואת שיניים והשקעות בע"מ - עדה פלדמן, מיום 28.12.10). 34. במקרה זה, גם אם הייתה הצדקה לסיום עבודתה של העובדת במפעל נוכח הפרת המשמעת מצידה, וגם אם נניח כי הייתה הצדקה מצד החברה שלא לאתר לה כתוצאה מכך מקום עבודה חלופי, לא הובאה כל הצדקה מדוע החברה - כמעסיקתה של העובדת - לא פנתה מיידית לממונה בבקשה לקבלת היתר לפיטורים כפי שהינה מחויבת לפי הוראות החוק, ומדוע לא המשיכה בתקופת הביניים את העסקתה של העובדת או לכל הפחות שילמה לה שכר. החברה אף לא השיבה את העובדת לעבודתה לאחר קבלת החלטת הממונה הדוחה את בקשת ההיתר, ובכך המשיכה לעשות דין לעצמה תוך סיכול תכליתו של החוק. האינטרס הציבורי - לרבות הצורך בהטמעת הנורמות החברתיות הראויות והמסר הציבורי המתחייב מהן - מצדיק ומחייב, לפיכך, את הרשעתה הפלילית של החברה. לכך יש להוסיף את שיקול ההרתעה מפני ביצוע עבירות דומות, ואת הפגיעה הממשית שנגרמה במקרה זה לעובדת. על מנת להפוך את ההגנה המוענקת בחוק עבודת נשים לאפקטיבית יש להעביר מסר ברור, כי על מעסיק שהורשע בפיטורי עובדת בהיריון ללא היתר תוטל סנקציה אשר תהפוך את ההתנהגות לבלתי כדאית עבורו. מסר זה אינו יכול להיות מועבר בהסתפקות בהתחייבות להימנע מעבירה, ללא הרשעה. 35. מצידם השני של המאזניים, לא שוכנענו כי הפגיעה שתיגרם לחברה כתוצאה מהרשעתה שונה מהפגיעה הנגרמת לכל תאגיד אחר אשר הורשע בעבירות על חוקי העבודה. החברה אמנם טענה כי הרשעתה עלולה לעמוד לה לרועץ בעת השתתפות במכרזים ציבוריים, אך מדובר בנזק שהינו תוצר נלווה של כל הרשעה בנסיבות דומות ולא הובאו ראיות לקיומו של נזק יוצא דופן בנסיבות המקרה. המשיבה אף הצביעה על כך שתקנות חובת המכרזים, והוראות החשב הכללי, מאפשרות הפעלת שיקול דעת ומתן אפשרות לחברה שהורשעה להשתתף - בנסיבות המצדיקות זאת - במכרזים ציבוריים, כך שדרכה של החברה אינה חסומה לחלוטין גם בהקשר זה. המגבלה המוטלת על השתתפות במכרזים ציבוריים אף מוגבלת ותחומה בזמן. 36. לסיכום נקודה זו - מבלי צורך לקבוע מסמרות בנוגע לעצם האפשרות לבטל הרשעתו של תאגיד ולהסתפק בענישתו ללא הרשעה, בנסיבותיו של מקרה זה לא מצאנו כי קיימת הצדקה לכך. משכך, הרשעתה של החברה - והעונש שהוטל עליה - נותרים על כנם. 37. סוף דבר - מכל הטעמים שפורטו לעיל, הערעור נדחה בכל רכיביו. הכרעת הדין וגזר הדין של בית הדין האזורי יוותרו על כנם. הריוןהצעת עבודה חלופיתפיטורים בהריוןפיטורים