אי הרשעה רישום פלילי

הפסיקה הורתה כי דרך המלך הרשעתו של אדם בעבירות בהן ביצע. רק במקרים חריגים ביותר, ימנע ביהמ"ש מהרשעתו של נאשם. לעניין זה ראה למשל ע"פ 9893/06 לאופר נ' מדינת ישראל הקובע כי כאשר עלול להיווצר יחס בלתי סביר באופן קיצוני בין חשיבות ההרשעה והאינטרס הציבורי שבה לבין עוצמת הפגיעה בנאשם כתוצאה מהרשעה, עשויה לקום הצדקה לעשות שימוש בסמכות השיפוט של אי הרשעה. בסעיף 3 לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, תשמ"א1981- (להלן - חוק המרשם הפלילי) נקבע: "המרשם יהיה חסוי ולא יימסר מידע ממנו אלא לפי חוק זה". סעיף 5 לחוק המרשם הפלילי קובע: "(א) המשטרה תמסור מידע מן המרשם לרשויות ולבעלי תפקידים המפורטים בתוספת הראשונה. ... (ה) מסירת המידע תהיה לפי דרישת הגופים הזכאים לקבלו ולצורך מילוי תפקידיהם...". בתוספת הראשונה לחוק המרשם הפלילי מנויים 30 גופים הזכאים למידע הנוגע למרשם פלילי של אדם. 23 מתוכם, ובהם בית-המשפט (בסעיף י לתוספת הראשונה לחוק המרשם הפלילי), הוגבלו לקבלת מידע למטרות שנקבעו בתוספת הראשונה הנ"ל. ואילו שבעת הגופים הנותרים, ובכללם רשויות התביעה (בסעיף יא לתוספת הראשונה לחוק המרשם הפלילי), הוגבלו אך על-פי ההוראה הכללית שבסעיף 5(ה) לחוק המרשם הפלילי, שכאמור, דורשת כי הגישה למרשם הפלילי תהא לצורך מילוי תפקיד בלבד. מטרתה של הזכות לעיין במרשם הפלילי שהוקנתה לבית-המשפט הוגדרה, כאמור, בסעיף י לתוספת הראשונה לחוק המרשם הפלילי, שבו נקבע: "מסירת המידע תהיה לפי דרישת בית משפט או בית דין באחת מאלה: (1) ... (2) הגילוי נדרש לבירור מהימנותו של עד ובעל דין ביקש את הגילוי;". משפט פליליהרשעהרישום פליליאי הרשעה