1.הנאשם הורשע, על פי הודייתו בכתב אישום מתוקן, בעבירה של תקיפת קטין על ידי אחראי, עבירה לפי סעיף 368ב(א) סיפא לחוק. על פי האמור בכתב האישום המתוקן, הנאשם הוא אביה של קטינה, ובתאריך 22.02.09 בשעות הבוקר, לאחר שאשתו יצאה לעבודתה, הנאשם זרז את הקטינה כאשר התלבשה, אולם מאחר שלטעמו לא התלבשה בזריזות מספקת, תקף אותה בכך שחבט באמצעות ידו בפניה ובראשה של הקטינה בחוזקה, ובעט בה ברגלה הימנית. הקטינה בכתה וביקשה מהנאשם שיפסיק, אך הנאשם לא הקשיב לקטינה והמשיך לתקוף אותה. כתוצאה ממעשיו של הנאשם נגרמו לקטינה חבלות של ממש: סימן כחול ליד עין ימין וסימן כחול בברך ימין. 2.הנאשם יליד שנת 1978, והוא נעדר עבר פלילי. 3. על פי תסקירי שירות המבחן הנאשם נשוי ואב לשתי בנות ועד למעצרו התגורר עם בני משפחתו ב*** וכיום אשתו ובנותיו מתגוררות ב*** והם שוקלים להתגרש. הנאשם עובד במלון, וזוכה להערכה על עבודתו. בעת שירותו הצבאי של הנאשם התגלתה אצלו מחלת הסוכרת והוא עבר מספר אישפוזים, ולדבריו המחלה אינה מיוצבת, דבר הגורם לו לקשיים תפקודיים ולתנודות במצבו הרגשי. שירות המבחן מתרשם כי השקעתו של הנאשם בתעסוקה ופרנסה הינה מרבית, ועל רקע זאת הוא מזניח את בריאותו ומצב איזון הסוכר בגופו, ושירות המבחן מציין כי על פי ידיעתם זהו מצב בעל השפעה על פוטנציאל איבוד שליטה במצבי דחק ולחץ. שירות המבחן אינו מתרשם כי הנאשם נוהג לפתור קונפליקטים ומחלוקות בדרכי אלימות, כדפוס. שירות המבחן מתרשם כי הנאשם הפנים את הלקח הרצוי מניהול ההליך הפלילי נגדו ולא מדובר באדם בעל קווי אישיות אלימים, ונגרם לו משבר רגשי ותפקודי קשה על ידי מעצרו והרחקתו. עוד מציין שירות המבחן כי בשיחה עם האם, המתלוננת, שללה היא כל חשש מהנאשם, היא תיארה אותו כאדם שאינו דוגל בענישה פיזית כשיטה חינוכית ותיארה את האירוע כחריג וזאת על רקע נטיות בתה להתנהגות עקשנית. לאור האמור, עמדת אשתו של הנאשם, היות העבירה ראשונה ויחידה ומחלת הסוכרת, ממליץ שירות המבחן על צו של"צ בהיקף של 150 שעות, צו מבחן לשנה במסגרתו הנאשם ישולב בשיחות פרטניות, והתחייבות. זאת לצד אי הרשעה על מנת שלא להותירו ללא עבודה ברשת המלונות בה הוא עובד. 4.הנאשם מסכים לביצוע של"צ כאמור בתסקיר. ב"כ הנאשם עותר לביטול ההרשעה וב"כ המאשימה מתנגד לביטול. 5.ב"כ המאשימה מציין כי הרקע לאלימות הפיזית אשר גרמה לחבלה של ממש היה למעשה מינורי. ב"כ המאשימה מתנגד להמלצת שירות המבחן וטוען שיש להעדיף את האינטרס הציבורי שבהרשעה. לגבי מקום העבודה, הרי שלטענת ב"כ המאשימה הנאשם יוכל להחזיק במקום עבודתו גם אם יורשע, ואם לא, אזי יוכל לעבוד גם במקום אחר. לטענת ב"כ המאשימה כאשר מדובר באלימות בתוך המשפחה האינטרס הציבורי גובר, בפרט כשמדובר בקטינים. לטענת ב"כ המאשימה הכלל הוא שצריך להטיל מאסר בפועל, אולם יש אינטרס שהנאשם יחזור למשפחתו וכי היא תשוקם. המאשימה רואה חשיבות במאסר מותנה שישמש הרתעה. ב"כ המאשימה מדגיש את החומרה שבה המחוקק רואה את העבירה שעונש של 7 שנים בצידה. 6.ב"כ הנאשם מציין את מעצרו של הנאשם שהיה לו הראשון בחייו ואת השלכותיו ואת התנאים המגבילים שהיו לאחר שיחרורו. ב"כ הנאשם מפנה למחלת הנאשם, ולתסקיר שירות המבחן לענין היעדר אלימות כדפוס. ב"כ הנאשם עותר לאי הרשעה על מנת שהנאשם יוכל להמשיך ולפרנס את שתי בנותיו. הנאשם אמר כי עבר תקופה קשה וכי הוא אוהב את בנותיו. הנאשם טען כי יש לו אפשרות להתקדם בעבודה בעוד כמה זמן, ועם תיק פלילי זה מפריע. 7.משנקבע כי אדם ביצע עבירה עליו להיות מורשע. זה הכלל. אי ההרשעה הינה חריג בהתקיים נסיבות מיוחדות ומבחנים כפי שיפורטו להלן. "שורת הדין מחייבת כי מי שהובא לדין ונמצא אשם, יורשע בעבירות שיוחסו לו. זהו הכלל. הסמכות הנתונה לבית המשפט להסתפק בהעמדת נאשם במבחן בלי להרשיעו בדין, יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן" ע"פ 2513/96 מדינת ישראל נ' ויקטור שמש נ (3) 682, עמוד 683. "הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל" ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל נב (3) 337, עמוד 342. "החלופה העונשית של הימנעות מהרשעה, תוך הטלת צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור, מהווה, ביסודה, חריג לכלל הרחב הנטוע בתורת הענישה לפיו, מקום שהוכחה אשמתו של אדם, יש להרשיעו בדין. הרשעתו של מי שעבר עבירה פלילית, היא פועל יוצא מהפרת הנורמה הפלילית, והיא מהווה חוליה טבעית הנגזרת מהוכחת האשמה הפלילית. הרשעת נאשם בעקבות הוכחת אשמתו מממשת את תכלית ההליך הפלילי, ומשלימה את שלביו השונים; היא מגשימה את ערך השוויון בין נאשמים בהליך הפלילי, ומונעת הפלייה בדרך החלתו" ע"פ 9893/06, אסנת אלון לאופר נ' מ"י, טרם פורסם. בע"פ 2083/96 הותוו ע"י המשנה לנשיא שורת קווים מנחים (שאינם בבחינת רשימה סגורה) לאי הרשעה: "א) האם מדובר בעבירה ראשונה או יחידה של הנאשם; ב) מהי חומרת העבירה והנסיבות שבהן בוצעה; ג) מעמדו ותפקידו של הנאשם והקשר בין העבירה למעמד ולתפקיד; ד) מידת הפגיעה של העבירה באחרים; ה) הסבירות שהנאשם יעבור עבירות נוספות; ו) האם ביצוע העבירה על-ידי הנאשם משקף דפוס של התנהגות כרונית, או המדובר בהתנהגות מקרית; ז) יחסו של הנאשם לעבירה, האם נוטל הוא אחריות לביצועה, האם הוא מתחרט עליה; ח) משמעות ההרשעה על הדימוי העצמי של הנאשם; ט) השפעת ההרשעה על תחומי פעילותו של הנאשם. שיקולים אלה, בלי שיהיו ממצים, מקובלים עליי כאחד הגורמים שיש להביאם בחשבון בהחלטה בדבר תוצאות ההרשעה. מנגד, קיימים גם שיקולים שבאינטרס הציבור ששמים את הדגש על חומרת העבירה ונסיבותיה ... ועל האפקט הציבורי של ההרשעה. הכלל הוא שיש להרשיע נאשם שעבר עבירה, ומי שטוען את ההפך שומה עליו לשכנע את בית-המשפט ששיקולי השיקום גוברים במקרה האינדיווידואלי על השיקולים שבאינטרס הציבורי" על רקע ההלכות והמבחנים לעיל אבחן את הנסיבות בענייננו, אולם ראשית יש להתייחס לטיב העבירה ונסיבותיה. 8. עבירות אלימות במשפחה, צריכות לענישה מרתיעה וממשית. הן הרתעת היחיד והן הרתעת הרבים. "מעשי אלימות בתוך המשפחה נתפסים כבעלי חומרה מיוחדת במערכת האיסורים הפליליים העוסקים בעבירות אלימות. הציפייה האנושית הטבעית הינה כי בתוך משפחה ישררו יחסי אהבה, הרמוניה, וכבוד הדדי. הפרתה של ציפייה זו הופכת את השימוש באלימות במשפחה לתופעה העומדת בניגוד עמוק לחוש הצדק האנושי." ע"פ 6758/07, פלוני נ' מדינת ישראל, לא פורסם. "העובדה שהתנהגותו של אדם היא התנהגות נורמטיבית על דרך הכלל, לא יהא בה כדי להקל עימו שעה שמתנהג הוא באלימות כלפי בני משפחה שהם חסרי-אונים לידו." ע"פ 9469/03 מדינת ישראל נ' אלי אזולאי, לא פורסם. "בתי המשפט חזרו לא אחת על הצורך להוקיע את מעשי האלימות ולשרש תופעות אלה ממחוזותינו. אין חמור מכך שאישה לא תהא מוגנת בביתה שאמור להיות מבצרה. העונש מטרתו להוקיע את המעשה וגם להרתיע עבריינים בכוח". ע"פ 11917/04 מיכאל נורדיצקי נ' מדינת ישראל, לא פורסם. אם בעבירות של אלימות כלפי בני זוג כך הוא, על אחת כמה וכמה כאשר עסקינן בעבירות כלפי קטין על ידי האחראי עליו. קשה להפריז בחומרה בה יש לראות מעשי אלימות של אחראי כלפי קטין התלוי בו, ואשר הינו חסר אונים מפניו. לחומרה שבעבירות מסוג זה יש השלכה על עתירה לאי הרשעה בהן. 9.ראש וראשון בבחינת שאלת ההרשעה הינו המעשה הפלילי ודרגת חומרתו. בעניננו מדובר בעבירה מסוג פשע אשר המחוקק ראה בה חומרה יתירה וקבע לצידה עונש מאסר בן 7 שנים. סעיף 368 ב' (א) לחוק העונשין קובע : "התוקף קטין או חסר ישע וגורם לו חבלה של ממש, דינו - מאסר חמש שנים; היה התוקף אחראי על הקטין או על חסר הישע, דינו - מאסר שבע שנים". המחוקק ראה בעבירה לפי סעיף 368 ב' (א) לחוק העונשין חומרה יתירה כאשר מעשה התקיפה נעשה על ידי אחראי על הקטין, כפי שהוא בעניננו. לא בכדי ראה המחוקק במערכת היחסים ובאחריות על קטין כנסיבה מחמירה המביאה את העונש לצידה ל - 7 שנות מאסר. מדובר במצב בו האמון אשר צריך הקטין לחוש, הופך לחוסר אונים שלו אל מול האחראי עליו. הנסיבה אשר המחוקק ראה בה חומרה יתירה אשר מביאה את העונש בצד העבירה ל - 7 שנים, אינה בשל פגיעה פיזית קשה יותר בקטין. המחוקק ראה בעצם היות התוקף אחראי על הקטין, נסיבה מחמירה, וחומרה זו נעוצה בנזק אשר יש בתקיפה על ידי אחראי לגרום לקטין, ובחוסר האונים אשר חווה קטין כאמור כאשר התקיפה באה ממי שאמור להיות לו למגן ולעזר. מכל האמור, אם ברגיל אי הרשעה ענינה למקרים חריגים, הרי שבעבירות כאמור, על אחת כמה וכמה. 10.אני דוחה את הנסיון, אשר מובא בתסקיר מפי האם המתלוננת, להסביר את המעשה האלים על רקע התנהגות הקטינה. יהא אשר יהא מה שהביא את הנאשם לתקוף באלימות ולחבול חבלה של ממש בבתו - המענה לאלימות כזאת צריך להיות ברור - הרשעה וענישה. "אין לסכן את שלמות גופו ונפשו של קטין בענישה גופנית כלשהי; אמת-המידה הראויה צריכה להיות ברורה וחד-משמעית, והמסר הוא כי אין ענישה גופנית מותרת." ע"פ 4596/98 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (1) 145, בעמוד 186-187. 11.אינני מוצא בנסיבות המקרה שבפני עילה לביטול ההרשעה. ביטול ההרשעה יהיה בו משום מסר פייסני לעבירה ולחומרתה. מדובר בתקיפה שגרמה לחבלות של ממש לקטינה. לענישה יש אלמנט הרתעתי, ואני סבור כי לא רק שלא מתקיים בעניננו החריג לכלל של הרשעה, אלא שאני סבור כי הרשעה הינה הכרח. מדובר במעשה אלימות חמור כלפי קטינה חסרת ישע ובית המשפט מצווה לשלוח מסר בהיר וצלול, כי עבירות כאלו דינן הרשעה וענישה. אני מוצא את גרימת החבלה של ממש לקטינה, כבעלת חומרה יתירה, אשר אינה מאפשרת בעניננו ביטול ההרשעה. 12.האינטרס הציבורי המובהק בעבירות כאלו בכלל, ובמקרה שבעניננו בפרט, בו גרם הנאשם לחבלות של ממש לבתו הקטינה, הינו השלמת ההליך הפלילי באופן הרגיל של הרשעה. מעשה זה, ראוי כי יוטבע בחותם הפליליות על ידי הרשעה. 13.גם אם אצא מנקודת הנחה כי יהיה בהרשעה כדי לפגוע בתעסוקת הנאשם, אינני סבור כי יש בכך כדי להביא לביטול ההרשעה. כשמדובר בעבירות מסוג זה, על החומרה היתירה שבהן, והכוללות חבלה של ממש, נסוגים השיקולים האישיים מפני האינטרס הציבורי שבהרשעה. חומרת העבירה על נסיבות ביצועה, מחייבת הרשעה, גם אם משמעותה פגיעה בתעסוקה. פגיעה בתעסוקה אינה מבחן בלעדי, ולטעמי גם לא העיקרי. במסקנה כי הרשעה תפגע בתעסוקה לא סגי על מנת לבטל הרשעה. אעיר כי בעניננו לא שוכנעתי כי הרשעה תפגע בתעסוקה. שירות המבחן מתייחס לרשת בה הנאשם מועסק, ולא כקביעה כללית. הנאשם עצמו מתייחס לקידום ולא לעצם התעסוקה שתפגע. מכאן שלא הוכח בפני כי אכן תהיה בפועל פגיעה. אולם, גם אם היה מוכח הדבר, אינני מוצא בכך נסיבה מכריעה בנסיבות הענין. גם הנסיבה המתוארת בתסקיר בדבר היות מחלת הסוכרת בעלת השפעה על פוטנציאל איבוד שליטה לא מצאתי ככזו שיש לשנות את התוצאה. לא הוכחו בפני נסיבות כנטען בענינו של הנאשם בעת ביצוע העבירה, ואמירת שירות המבחן הינה אמירה כללית, אשר גם צריכה למומחיות. מכל מקום, אינני מוצא בטענה זו ממש. 14. הערך המוגן על ידי האיסור הפלילי בענייננו שהוא שמירה על שלמות גופו ונפשו של קטין, בפרט מפני פגיעה על ידי אחראי עליו, מחייב הקפדה על ההגנה שמקנה החוק לערך זה. המלצת שירות המבחן נשקלת בכובד ראש, אולם ביהמ"ש הוא האמון על ראיית השלם והבאת כל שיקולי הענישה במסגרת שיקוליו. לאור האמור, העתירה לביטול ההרשעה נדחית. 15.אשר לענישה, אני סבור כי הענישה לה עתרה המאשימה, הכוללת את המלצות שירות המבחן כאמור לעיל ובתוספת מאסר מותנה, הינה ענישה לקולא, והיא כבר מביאה במסגרתה את השיקולים לקולא בענינו של הנאשם, לרבות היעדר עבר ומצבו הרפואי. אף שמדובר בענישה לקולא, לא אתערב ברכיבי הענישה להם עותרת המאשימה ובגובהם. 16.לפיכך, אני מטיל בזה על הנאשם עונש כדלהלן: מאסר על תנאי - מאסר על תנאי לתקופה של 6 חודשים. הנאשם ישא בעונש זה אם בתקופה של שלוש שנים מהיום יעבור על עבירה נוספת לפיה הורשע. שירות לציבור - הנאשם יבצע של"צ בהיקף של 150 שעות בהתאם לתכנית שירות המבחן ובתיאום עימו. הובהר לנאשם כי הפרת צו השל"צ עשוייה לגרום להפקעתו ולחידוש המשפט, ולדיון מחודש בשאלת העונש. ככל שיהיה צורך בשינוי מקום ההשמה, ניתן יהיה הדבר להיעשות על ידי שירות המבחן, תוך דיווח לבית המשפט, ללא צורך במתן החלטה. צו מבחן - ניתן בזה צו מבחן לתקופה של 12 חודשים כלפי הנאשם. הנני מחייב את הנאשם לשתף פעולה עם שירות המבחן, הכל על פי הנחיות שירות המבחן. מובהר בזאת לנאשם כי באם לא יקיים צו זה, ניתן יהיה לחזור ולדון מחדש בשאלת העונש. זכות ערעור בתוך 45 יום מהיום. משפט פליליקטיניםאלימותתקיפת קטיןהרשעהאי הרשעהתקיפה