1. הערעור שבפניי הוא כנגד החלטה של ועדה לעררים מתאריך 13.10.02. 2. להלן עיקר טענות ב"כ המערער: א. הועדה לעררים שגתה משלא זימנה את המערער לבדיקה בפניה, בטרם נתנה את החלטתה. ב. הועדה לא התייחסה למסמכים אשר צורפו לערר. ג. הועדה לעררים שגתה משלא הפנתה את המערער לבדיקה בפני רופאים מומחים, לאור ההחמרה שחלה במצבו הרפואי ולאור המסמכים הרפואיים שצורפו לערר. ד. לא היתה כל התייחסות לטענות המערער שפורטו בערר, ביחס לדרגת נכותו, לרבות מוגבלותו בע"ש צווארי. 3. להלן עיקר טענות ב"כ המשיב: א. המערער הגיש ערר כנגד החלטה של פקיד התביעות לעניין אי כושר ולא בגין הנכות הרפואית, במיוחד מאחר והמערער עבר את הסף הרפואי של 40% נכות. ב. המערער לא הגיש ערר כנגד ההחלטה של הרופא המוסמך והועדה לעררים שהתכנסה היתה לעניין אי כושר. ג. אין מקום לכל טענות המערער בעניין תלונותיו הרפואיות מאחר וועדת העררים אינה מוסמכת לדון בקביעת דרגת הנכות אלא בבדיקת כושרו של המערער לאור נכותו הרפואית שנקבעה ע"י הועדה הרפואית. 4. ועדה רפואית מדרג ראשון מתאריך 7.5.02 קבעה למערער נכות רפואית של 60%. מאחר ובהתאם לאותה החלטה מדרג ראשון עבר המערער את הסף הרפואי הנדרש לעניין נכות כללית, דן פקיד התביעות לעניין דרגת אי כושר, ונתן החלטה (מדרג ראשון) מתאריך 11.6.02 על פיה נקבעה למערער דרגת אי כושר חלקית של 60%. ב"כ המערער הגיש למשיב כתב ערר, בתאריך 6.8.02, בו נאמר כי הערר הוגש כנגד החלטת פקיד התביעות מיום 12.6.02 (צריך להיות 11.6.02). בעקבות הערר שהוגש התכנסה ועדה לעררים לקביעת דרגת אי כושר, בתאריך 13.1.02, שהיא ההחלטה נשוא הערעור. ועדה זו, בניגוד לאמור ע"י ב"כ המערער, דנה בנוכחות המערער, שאף חתם על פרוטוקול הועדה, ושמעה את תלונותיו. הועדה לעררים קבעה: "הועדה עיינה במסמכים הנמצאים בתיק ושוחחה עם התובע. התובע מוסר שאינו עובד, בעבר למד מקצוע שען, תיקון שעונים אך לדבריו כיום אין תעסוקה מאחר ואנשים לא מתקנים שעונים אלא קונים. התובע מביע הסכמה מילולית לצאת לעבודה מתאימה במשרה חלקית. לדעת חברי הועדה, התובע במצבו הנוכחי מסוגל לעבודה במשרה חלקית שאינה דורשת הליכה או עמידה ממושכים כגון: חרושת קלה, שוער בחניון, מיון, אריזה, עבודה שאינה דורשת הרמת משאות כבדים…" הועדה התייחסה לנכויות הרפואיות שנקבעו ע"י הועדה הרפואית, שהן אבנים בכליות ונכות אורטופדית ברגל שמאל. אין הועדה לקביעת דרגת אי כושר חייבת להתייחס להחמרה במצב הרפואי של המערער, שלא נקבעה ע"י ועדה רפואית. מותר לציין כי המערער רשאי לבקש בדיקה מחדש לגבי מצבו הרפואי, או בקשה להחמרת מצב, בהתאם לאמור בתקנות הביטוח הלאומי, (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז - 1956. טענות ב"כ המערער הן רפואיות ומכוונות כנגד הועדה הרפואית. אולם, יש לציין כי לא הוגש ערר כנגד החלטה של ועדה רפואית מדרג ראשון (כפי שעולה מכתב הערר שהוזכר לעיל, מיום 6.8.02 (שהוא נגד ההחלטה מיום 11.6.02 לעניין קביעת אי כושר) והמועד להגשת ערר על אותה החלטה חלף. מנימוקי הערעור עולה בלבול בין ההחלטה של ועדה רפואית לבין החלטה של ועדה לקביעת דרגת אי כושר. אין בטענות ב"כ המערער כדי להצביע על טעות משפטית בהחלטת הועדה נשוא הערעור, מתאריך 13.10.02, שקבעה למערער אי כושר חלקי, בשיעור 60%, אשר מצדיקה את התערבות בית הדין. 5. לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות. אין צו להוצאות. 6. כל צד רשאי להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק הדין. רפואהועדה רפואיתערר