1. בפנינו תביעה שעניינה , כפי שהוגדר בכותרתה "ביטול הסכם פשרה וחידוש תביעה". אין חולק באשר להשתלשלות העניינים שדלקמן - א. התובע הגיש כנגד הנתבעת תביעה קודמת, אשר התבררה בפני בית דין זה במסגרת תיק עב' 1265/02 (להלן: "התביעה הקודמת"). במסגרת הדיון בתביעה הקודמת, הורה בית דין זה על הגשת תצהירי עדות ראשית, וקבע את התיק להוכחות, תוך שהוא דוחה בקשה של הנתבעת לעכב המשך בירורה של התביעה עד שיסתיים בירורו של הליך פלילי שנפתח כנגד התובע בעקבות תלונה שהגישה כנגדו. על החלטתו האחרונה של בית הדין, שלא לעכב את הדיון כמבוקש ע"י הנתבעת, הגישה היא בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, וניתנה רשות ערעור. ב. ביום 20/04/04 התקיים דיון בפני בית הדין הארצי בערעור (תיק עב' 1133/04). הצדדים הגיעו להסכם פשרה אשר למען הנוחות להלן לשונו - "לסילוק סופי וגמור של כל תביעותיו של המשיב נגד המערערת הוסכם, לפנים משורת הדין לשחרר למשיב את הסכומים שהצטברו לטובתו בקרן ההשתלמות. מוצהר בזאת, כי המערערת אינה יודעת מהו הסכום שנצבר בקרן זאת והעובד מסכים לפשרה ללא קשר לשאלת גובה הסכומים שבקרן. יתר ההפרשות לקופות אחרות (חלק מעביד) יחזרו למעביד. המעביד מצידו מסכים לפשרה לפנים משורת הדין. בכפוף לשחרור קרן ההשתלמות נדחית תביעת המשיב בתיק ע"ב 1265/02 ואין ולא קיימות לו כל תביעות ו/או טענות נגד המעביד (המערערת). הסכמת העובד להסכם זה ניתנה לבא כוחו עו"ד הישאם ספדי בשיחה טלפונית בסמוך לחתימת הסכם זה. הצדדים יבקשו מבית הדין ליתן להסכם זה תוקף של פסק דין סופי בערעור ובתיק ע"ב 1265/02 בבית הדין האזורי בנצרת". הסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין ע"י בית הדין הארצי. 2. בתביעה שבפנינו, עותר התובע לביטולם של הסכם הפשרה ושל פסק הדין שנתן לו תוקף, וזאת מהנימוקים שדלקמן - א. טעות בתקשורת בהבנת התובע לפשרה. ב. הבנת התובע כי מה שיוחזר לו או מה שישוחרר לזכותו הוא סכומים שנצטברו לזכותו בקרן מבטחים. ג. הבנת התובע כי הוא אמור לקבל את זכויותיו עפ"י דין. ד. הכלל המשפטי בדיני העבודה כי אין ויתור ואין תוקף לויתור על זכויות אישיות במיוחד פיצויי פיטורין, זכויות כמו, הבראה, חופש, מחלה ופנסיה. ה. אי ביטול הסכם הפשרה מהווה פגיעה חמורה לזכויות העובד והתובע, יביא לתוצאה חמורה של גרימת נזק בלתי הפיך לתובע שפוטר מעבודתו ו/או נוגד תקנת הציבור ו/או בלתי סביר ו/או עלול לגרום לעוות דין ו/או עוול. ו. הנתבעת פעלה שלא כדין, שלא בתום לב ושלא בדרך מקובלת ביחסה כלפי התובע ועד לחתימת הסכם פשרה, ולמעשה רדפה את התובע רדיפת חורמה והשארת הסכם הפשרה על כנו עלולה לגרום לעוות דין ו/או לנזק בלתי סביר ובלתי הגיוני ובעל משמעות חמורה. ז. התובע טוען כי גם בהנחה, חלילה, כי היה מורשע בדין, בהליך הפלילי חרף הכחשתו בביהמ"ש באשמות שיוחסו לו, ולפי הלכות ביה"ד האזורי לעבודה, לא היה דבר מביא לעונש כפול, מצד אחד העונש הפלילי ומצד שני הפחתת פיצויי פיטורין, אך בוודאי לא לשלילת זכויותיו שצבר בזיעה במקום העבודה אצל הנתבעת. ח. התובע טוען כי ברקע, סבר בתום לב והיה לו יסוד להאמין כי הנתבעת גם תוותר לו על תלונתה בהליך הפלילי ובשל כך ייסגר ו/או אמור להיסגר ההליך הפלילי נגדו. 3. הנתבעת, מצידה, הגישה בקשה לדחיית התביעה על הסף בשל קיומו של מעשה בית דין מכח פסק הדין של בית הדין הארצי. בבקשה נטען כי בית דין זה אינו מוסמך לבטל את פסק דינו של בית הדין הארצי, וכי ככל שלתובע טענות מכוחן יש, לגישתו, כדי להצדיק ביטולו של הסכם הפשרה ופסק הדין שנתן לו תוקף - עליו לפנות לבית הדין הארצי. בתגובה, טען ב"כ התובע כי הערכאה המתאימה לדון בתביעה בה עסקינן הינה בית דין זה, שכן בית הדין הארצי אינו ערכאה השומעת ראיות. עוד טען, כי עסקינן בתביעה שעילתה (ביטול הסכם הפשרה) - הינה בגדר עילה חדשה, ועל כן, והגם שקשורה היא בהתנהלות שהתקיימה בפני בית הדין הארצי - יש לראותה כעומדת בפני עצמה. ב"כ התובע ביקש כי ככל שבית הדין יקבל את טענת הנתבע - לפיה הסמכות לדון בתביעה איננה מוקנית לו - הרי שיעביר את התיק לבית הדין הארצי בכדי לחסוך בזמן ובהוצאות. לגבי בקשה אחרונה זו, הודיע ב"כ הנתבעת כי הוא סבור שאין מקום להעביר הדיון בתביעה כמות שהיא לבית הדין הארצי, שכן כתב התביעה אינו מסתכם בבקשה לביטול הסכם הפשרה, אלא שהוא כולל גם את תביעותיו של התובע לתשלום שכרו ויתר זכויותיו, כפי שנתבעו בתביעה הקודמת. 4. בתי הדין לעבודה אימצו, הלכה למעשה, את הדין הכללי בכל הנוגע לביטול פסק דין שניתן בהסכמה (ר' דב"ע נב/199-3 כיפה בע"מ - יעקב בן עמי, פד"ע כה, 97). על פי הדין הכללי בנושא זה, ביטול פסק דין המושתת על הסכמת הצדדים, בשל פגם בהסכם, צריך להיעשות בדרך של הגשת תובענה על כך. לעומת זאת, ביטול פסק דין כאמור בשל פגם בהליכי המשפט, לרבות בסדרי הדין או בפסק הדין או בלחצו של בית המשפט, הוא בדרך של הגשת ערעור לערכאת הערעור (ר' דב"ע מח/144-3 אשבול-מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ - יונה נורי, פד"ע כ 470, 473 ; כן ראה, דב"ע נז/194-3 עדנאן מוחמד ג'אברין - עיריית אום אל פחם ניתן ביום 01/05/98, לא פורסם ; דב"ע נז/154-3 - ישי חיים נ' יה"ב תכנון ופיקוח הנדסי בע"מ .תק-אר 97(2), 59 ,עמ' 63). על פי הדין, אם כן, החלטה המאשרת הסכם פשרה ממוזגות בה שתי תכונות, של הסכם ושל החלטה (או פסק-דין). משאושר ההסכם בהחלטה או בפסק-הדין, נבלע ההסכם כולו בתוך פסק -הדין, וכל פרט הימנו מתמזג בו (ראה גם זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, סעיפים 445 (ה"ש 114) ו-446). בענייננו, סבורים אנו כי בנסיבות העניין, אין ספק שהערכאה המוסמכת לדון בבקשה לביטול פסק הדין והסכם הפשרה שנבלע בו - הינה בית הדין הארצי, אשר מותב שלו נתן תוקף לאותו ההסכם. איננו סבורים שמתקבלת על הדעת אפשרות לפיה ערכאה ד'למטה תפעיל שיקול דעתה ותבטל פסק דינה של ערכאה גבוהה יותר, אשר ניתן במסגרת דיון בערעור על פסק דין שניתן על ידיה (או בענייננו החלטת ביניים שלה), ובמסגרת אותו הדיון הביאה הצדדים לידי פשרה שקיבלה את ברכתה ותוקפו של פסק דינה. נוסיף, כי בענייננו, חל הגיונם של הדברים ביתר תוקף, בהתחשב בעובדה שגם אם תתקבל התביעה, ויבוטלו הסכם הפשרה ופסק הדין שנתן לו תוקף, הרי שממילא המצב שיחול הנו שהתיק יעמוד בפני בית הדין הארצי לדיון בערעור על החלטת בית דין זה, כפי שפורט לעיל. איננו מקבלים גם את הטענה לפיה בית הדין הארצי לעבודה איננו בגדר ערכאה המתאימה לשמיעת ראיות. מדובר בערכאה שבמקרים המתאימים שמעה ראיות (ראה למשל, עב 1/03 עמותת עובדי נותב ניהול ותפעול נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה [פדע-אור 04 (10) 766 (לא פורסם)], עמוד 1 - הגם ששם מדובר על הליך בעל אופי קיבוצי, גם אם לא סכסוך קיבוצי), ובכל מקרה, תקנה 110 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב 1991, קובעת, לעניין סמכותו של בית הדין בערעור , כי - "בית הדין שלערעור מוסמך ליתן כל החלטה שצריך היה לתיתה או לאשר או לבטל את ההחלטה שניתנה ולהורות על דיון חדש או ליתן החלטה נוספת או אחרת, ככל שיחייב הענין; בית הדין רשאי להשתמש בסמכותו זו אף אם הערעור נוגע רק לחלק מן ההחלטה ורשאי הוא להשתמש בה לטובת המשיבים או בעלי הדין האחרים, כולם או מקצתם, אף אם לא הגישו ערעור או ערעור שכנגד". נסכם ונאמר כי מקבלים אנו את עמדת הנתבעת, לפיה הערכאה המוסמכת והמתאימה לדון בתביעת התובע לעניין ביטולו של הסכם הפשרה ופסק הדין שנתן לו תוקף הינו בית הדין הארצי לעבודה, ולא בית דין זה. 5. נשאלת עדיין השאלה האם יש לקבל בקשת התובע, ולהעביר התביעה, כמות שהיא, לדיון בפני בית הדין הארצי, או שמא יש לדחות את התביעה שבפנינו, מחמת קיומו של מעשה בית דין, ולהפנות התובע להגשת תביעה חדשה לביטול פסק הדין - במישרין בבית הדין הארצי. סעיף 79 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד 1984, שכותרתו "סעד בשל חוסר סמכות , קובע, בס"ק (א) שבו, כי - "מצא בית משפט שאין הוא יכול לדון בענין שלפניו מחמת שאינו בסמכותו המקומית או הענינית, והוא בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר, רשאי הוא להעבירו לבית המשפט או לבית הדין האחר והלה ידון בו כאילו הובא לפניו מלכתחילה, ורשאי הוא לדון בו מן השלב שאליו הגיע בית המשפט הקודם". תקנה 45(ג) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב 1991, קובעת, בהקשר בו עסקינו, כי - "לא ייעתר בית הדין לבקשת דחיה מחוסר סמכות, אם נראה לו שיש להעביר את הענין לבית משפט או לבית דין מוסמך לפי סעיף 79 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 (להלן - חוק בתי המשפט)". בענייננו, עיון בכתב התביעה שמונח בפנינו מראה כי הינו מתמקד באופן מובהק בעתירה לביטול הסכם הפשרה ופסק הדין שנתן לו תוקף, ואיזכורי מכלול תביעותיו של התובע באים על דרך הפנייה לתוכנה של תביעתו הקודמת, ולא כרכיבים נוספים או כאלה הבאים בפני עצמם. איננו סבורים, אם כן, שיש מניעה מהעברת התביעה, כמות שהיא, לערכאה המוסמכת לדון בה, הלא הוא בית הדין הארצי לעבודה. סבורים אנו כי נכון יהא , אם כן, להפעיל שיקול הדעת המוקנה לנו על פי הוראות תקנה 45(ג) שצוטטה לעיל, להימנע מלדחות התביעה על הסף, ולהורות על העברת הדיון בה לבית הדין הארצי לעבודה, וכך אנו מורים. 6. בהתחשב באמור לעיל, מוצאים אנו לנכון לחייב התובע בהוצאות המשפט של הנתבעת בהליך זה בסך של 4,000 ₪ בצירוף מע"מ. 7.ביטול הסכם פשרהחוזהחידוש תביעהביטול חוזההסכם פשרהפשרה