בפני תביעתם של התובעים כנגד הנתבעת, לביטול עסקה על פי חוק הגנת הצרכן (כך בכותרת כתב התביעה - י.ב.), להשבת כספים ששילמו לנתבעת במסגרת העסקה; לפיצוי בגין עגמת נפש; ולפיצויים לדוג' בהתאם לסע' 31א לחוק הגנת הצרכן תמצית הטענות בכתב התביעה לטענת התובעים, בחודש ינואר 2013, התקשרה התובעת מס' 1 לנציגי הנתבעת על מנת לברר אודות רכישתם של כרטיסי טיסה לתאילנד לה ולבני משפחתה, לחודש אוגוסט 2013. עוד נטען בכתב התביעה, כי ביום 27.01.13 פנה התובע מס' 2 לסניף הנתבעת בבאר שבע ושילם סך של 17,000 ש"ח במזומן תמורת 4 כרטיסי טיסה. לטענתם, התובע מס' 2 לא קיבל כל מידע בע"פ באשר למדיניות ביטול העסקה וזו נשלחה אליו מאוחר יותר במייל. עוד על פי כתב התביעה, הרי שמספר קצר של שבועות לאחר ביצוע ההזמנה, התברר לתובעים כי התובעת מס' 1 הרתה ועל כן תתקשה עד מאוד לטוס לתאילנד במועד הטיסה, בייחוד לאור היותה עתידה להיות בשבוע הריון מתקדם בזמן הטיסה, ואין חברת ביטוח שיכולה לבטח אותה. לטענת התובעים, התובע מס' 2 יצר קשר עם הנתבעת בבקשה לביטול כרטיסי הטיסה, ופניותיו לא נענו. ביום 17/3/2013 שיגר, לטענתו, התובע מס' 2, מכתב בפקס לנתבעת במסגרתו דרש לבטל את כרטיסי הטיסה לאלתר ומכתבו לא נענה. לטענת התובעים, פנה התובע מס' 2 לנציגי הנתבעת והופנה מנציג אחד למשנהו, וביזבז זמן יקר ובכך נגרמה לו עגמת נפש של ממש, כלשון כתב התביעה. התובעים ממשיכים וטוענים בכתב התביעה כי לאחר חג הפסח התבקשו לשגר לנתבעת מסמך המעיד על הריונה של התובעת מס' 1, וכך עשו, ולאחר מכן, ביום 2/4/2013, הודיע להם נציג הנתבעת, לראשונה, כי עליהם לשלם דמי ביטול בסך של $300 לכרטיס ובסך הכול $1200 לארבעה כרטיסים. לטענת התובעים, הועבר התובע מס' 2 מנציג לנציג, עד אשר נאמר לו כי קיימת הקלטה בה נאמר לתובעת מס' 1 כי דמי הביטול הם בסכום זה, אך סירבו להשמיעה באוזניו. לאחר מספר שיחות טלפון נוספות, כנטען בכתב התביעה, הואילה נציגת הנתבעת להשמיע בפני התובע מס' 2 הקלטה עמומה, כלשון כתב התביעה, שבה התובעת מס' 1 אינה מאשרת כי הבינה את דברי הנציג ומבלי שהוצגו בפניה בכתב. התובעים הוסיפו כי התובע מס' 2 הוא שביצע את הרכישה בפועל, ולא נאמר לו דבר על דמי הביטול, וכי המדובר בסכום חריג, לא מידתי וכי לא נגרם לנתבעת כל נזק. התובעים טענו עוד כי הנתבעת אף מוכרת את אותם הכרטיסים במחיר גבוה בהרבה מהמחיר אותו שילמו התובעים. תמצית הטענות בכתב ההגנה הנתבעת, בכתב הגנתה, טוענת כי ביום 27.01.2013 התובע מס' 2 חתם את העסקה בפועל על ידי כרטוס ותשלום בעבור כרטיסי הטיסה. לטענתה, מודה התובע מס' 2 בכתב תביעתו כי ביקש לבטל את העסקה לאחר מספר שבועות, ממילא לאחר המועד הקבוע בחוק הגנת הצרכן ובתקנות הרלוונטיות. עוד לטענת הנתבעת, ביום 21.01.2013 בשיחה טלפונית אשר התובעת מס' 1 יזמה למוקד ההזמנות של הנתבעת, נמסרו לה פרטים מלאים כולל עלות דמי ביטול ו/או דמי שינוי, וכי שיחה זו הוקלטה ואף תומללה על ידי הנתבעת. לטענת הנתבעת, בכפוף להוראות כל דין, כרטיסים בתעריפים מסוימים אינם מאפשרים הסבת הכרטיס או שהם מגבילים או אוסרים כל שינוי בהזמנה, או שהם מגבילים או שאינם מאפשרים החזר במקרה של ביטול או אי ניצול של הכרטיס, או שהם מאפשרים שינויים רק כנגד תשלום נוסף. עוד טענה הנתבעת בכתב הגנתה, כי על פי חוק הגנת הצרכן, ביטול עסקת "מכר מרחוק" יתאפשר רק תוך 14 ימים מועד ביצוע העסקה, ואילו ביחס לעסקה שאינה "עסקת מכר מרחוק" כהגדרתה בחוק הגנת הצרכן, יחולו תקנות הגנת הצרכן (ביטול עסקה), התשע"א - 2010, ולפיהן ביטול העסקה יתאפשר תוך 14 ימים ממועד ביצוע העסקה, אך לא פחות מ- 18 ימי עבודה לפני מועד תחילת הנסיעה. לטענת הנתבעת, התובעים לא עומדים בתנאים לביטול העסקה על פי החוק ו/או התקנות וזאת בשל חלוף הזמן הקבוע בחוק ממועד ביצוע העסקה למועד הבקשה לביטול העסקה. הנתבעת אף הכחישה את טענות התובעים לעגמת נפש ולפיצוי אחר או להוצאות, וטענה כי אלה נגרמו, ככל שנגרמו, בשל דרישות התובעים עצמם וסירובם לשלם את דמי הביטול. דיון והכרעה היום, 19/6/2013, התייצבו בפני התובעים וכן נציג הנתבעת, מר יוסי קורסיה, והעידו תחת אזהרה ואף נחקרו (ארוכות) על ידי הצד שכנגד. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות שהגישו הצדדים, על נספחיהם; האזנתי להקלטות אליהם הפנתה הנתבעת; שמעתי את חקירות הצדדים בפני; ועיינתי בסיכומיהם בפרוטוקול, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את עמדת הנתבעת בכל הנוגע לגובה דמי הביטול, ולהורות על ביטול העסקה ועל השבת הסכום הנובע מקיזוז דמי הביטול, לידי התובעים. הטענה לביטול מכוח חוק הגנת הצרכן התובעים, שהינם עורכי דין בהכשרתם ובמקצועם, טענו בכתב התביעה ל"ביטול ע"פ חוק הגנת הצרכן, הא ותו לא. התובעים לא הפנו לסעיף ספציפי ממנו ניתן ללמוד כי עומדת להם זכות לביטולו של ההסכם שנקשר בין הצדדים, ולא הבהירו את עילת הביטול כלל, גם לא בסיכומיהם. כידוע, הדין יוצא מתוך ההנחה כי "חוזים יש לקיים", ולפיכך, הזכות לביטולו של חוזה כפופה לקיומה של עילה מוצדקת לביטול. יפים לעניין זה הדברים הבאים מתוך ספרה של ג' שלו, דיני חוזים - החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי, הוצאת נבו, תשס"ה - 2005, עמ' 356: "ביטול החוזה הוא הפסקה מוצדקת של החוזה על - ידי צד לו . ביטול החוזה יכול להתרחש מחמת פגם בכריתה או בעקבות הפרה . במקרה הראשון נוצר הפגם ונוצרת גם זכות הביטול לפני כריתת החוזה . ואילו במקרה השני קמה זכות הביטול בשל מאורע שאירע לאחר שהחוזה נכרת . עם זאת משתמש המחוקק במונח זהה " ביטול " - לתיאור שתי עילות שונות : ביטול חוזה שנפל פגם בכריתתו .- וביטול חוזה בשל הפרתו". (ההדגשה שלי - י.ב.). רוצה לומר, אין די, על פי דיני החוזים, ב"רצונו" של מתקשר להשתחרר מהחוזה. עליו להישען על עילה מוצדקת, אם מכוח פגם ברצון בעת כריתת החוזה ואם מכוח הפרה של הצד שכנגד ו/או מכוח דיני הסיכול, כדי להודיע הודעת ביטול לצד שכנגד, אשר תשתכלל לכדי ביטול מוצדק של החוזה. חריג לכלל זה, הינם דיני הגנת הצרכן, אשר מאפשרים לצרכנים, בנסיבות מסויימות, ביטולן של עסקאות מסויימות, ללא עילה מוצדקת וללא הישענות על פגם ברצון או על הפרה. דומה, על פי כותרת כתב התביעה, כי על חריג זה ביקשו התובעים להישען. דא עקא כי אין הם עומדים כלל בתנאיו של החריג. כאמור, התובעים אינם מציינים את הסעיף בחוק הגנת הצרכן לו הם מכוונים, אך ברור מסיכומיהם כי אין הם טוענים שהמדובר בעסקת "מכר מרחוק" (שכן לטענתם העסקה נקשרה רק ביום הגעת התובע מס' 2 לסניף הנתבעת) או בעסקת "רוכלות" (שכן לא טענו שנציג הנתבעת הגיע ללא הזמנה למקום מגוריהם), ולפיכך, יש להניח כי כיוונו להוראות סע' 14ו לחוק הגנת הצרכן, הקובע כהאי לישנא: "(א) בעסקה לרכישת טובין, סוגי טובין, שירותים או סוגי שירותים, שקבע השר, רשאי צרכן לבטל את הסכם הרכישה בתוך תקופה שקבע השר, ובלבד שאם העסקה היא לרכישת טובין והצרכן קיבל את הטובין שרכש - (1) הוא יחזיר אותם לעוסק; 2) הטובין לא נפגמו ולא נעשה בהם שימוש. (ב) השר יקבע הוראות לצורך ביצוע הוראות סעיף קטן (א), ובכלל זה לענין החזרת התמורה ששילם הצרכן בעבור הטובין או השירותים, לרבות אופן וסוג ההחזר הכספי, וכן נסיבות שבהן - (1) הזכות לבטל את העסקה תחול, לא תחול או תוגבל; (2) יהיה רשאי העוסק לנכות מסכום ההחזר הכספי דמי ביטול, בשיעור שיקבע. (ג) תקנות לפי סעיף זה יותקנו באישור ועדת הכלכלה של הכנסת.". (ההדגשות שלי - י.ב.). השר אכן התקין בהתאם לסמכותו זו את תקנות הגנת הצרכן (ביטול עסקה), התשע"א-2010, ואלה הוראותיהן הרלוונטיות לענייננו: "צרכן רשאי לבטל הסכם בהתאם לפסקאות (1) עד (7) ובלבד שביטול הסכם לרכישת טובין יהיה בתנאי שהצרכן יחזירם לעוסק והטובין לא נפגמו ולא נעשה בהם שימוש בידי הצרכן הרוכש; החזרת הטובין באריזה המקורית תהווה ראיה מספקת לאי-עשיית שימוש בהם - ..... (3) לרכישת שירות כאמור בפרט 8 ו-9 לתוספת - בתוך 14 ימים מיום עשיית ההסכם בלבד שהביטול ייעשה 14 ימים שאינם ימי מנוחה לפחות, קודם למועד תחילת השירות." (ההדגשות שלי - י.ב.). כאשר פרט 8 לתוספת מוגדר כך: "שירותי הארחה, נסיעה, חופש ובילוי למעט אם הם מתבצעים במלואם מחוץ לישראל כאמור בתקנה 6(א)(12); בפסקה זו, "מחוץ לישראל" ו"נסיעה" — כהגדרתם בתקנה 6(א)(12);" למען השלמת התמונה ייאמר כי בסע' 6(א)(12) נקבע כי המונח "חבילת נופש מחוץ לישראל" הינו "למעט טיסה מישראל ואליה, שאינה טיסת המשך" (ההדגשה שלי - י.ב.). רוצה לומר, על פי התקנות אכן עמדה לתובעים זכות לבטל את הסכם הטיסה (שכן המדובר בטיסה מישראל ואליה), אך זכות זו עמדה להם למשך 14 ימים מיום עשיית ההסכם. אין חולק כי התובעים לא ביטלו את ההסכם במשך 14 הימים העומדים לרשותם על פי התקנות, ולפיכך, טענתם, בכתב התביעה ובכותרתו, לפיה זכאים הם ל"ביטול על פי חוק הגנת הצרכן", אין לה על מה שתסמוך. למעלה מן הצריך אציין כי חוק הגנת הצרכן עצמו יוצא מתוך ההנחה כי בנסיבות מסויימות לא יהא רשאי הצרכן לבטל את העסקה (בשל, למשל, אי-עמידתו בזמנים הקצובים בתקנות), ולפיכך, קבע המחוקק הוראות לגבי האופן בו על העוסק לנסח שובר זיכוי שיימסר לצרכן, אם כך נעשה. התובע מס' 2 הודה, בהגינותו, כי הוצע לתובעים לקבל שובר זיכוי על מלוא סכום הטיסה, לשימוש עתידי, והוא בחר שלא לקבל את ההצעה. ביטול העסקה מחמת סיכול? על אף שלא העלו התובעים טענה מפורשת בעניין זה בכתב תביעתם, הרי שמסיכומיה של התובעת מס' 1 עולה לכאורה טענה בדבר סיכול החוזה בשל הריונה או ביטולו על ידי הצד שכנגד. כך טענה התובעת מס' 1: "התובעת 1 צפויה להיות בחודש השמיני להריונה בזמן הטיסה בפועל- בשיחה שביצעתי עם אל על נאמר לי כי בחודש הזה לא אוכל לעלות לטיסה. חברת אל על מסרבת לעלות אותי בשבוע מתקדם אין חברה שתבטח אותי בשבוע מתקדם" (ההדגשה שלי - י.ב.). דא עקא כי טענה זו, שעלתה רק בסיכומי התובעים כאמור, מנוגדת לטענתם בסע' 3 לכתב התביעה לפיו: " מספר קצר של שבועות לאחר ביצוע ההזמנה, התברר לתובעים כי התובעת 1 הרתה ועל כן תתקשה עד מאוד לטוס לתאילנד במועד הטיסה בייחוד לאור היותה עתידה להיות בשבוע הריון מתקדם בזמן הטיסה ואין חברת ביטוח שיכולה לבטח אותה." (ההדגשה שלי - י.ב.) ואף מנוגדת לסע' 3 למכתבו של התובע מס' 2 עצמו, ששלח לטענתו לנתבעת ביום 17/3/2013 ולפיו: " מיהרנו ליצור קשר עמכם ולטענתכם לא תוכלו לבטח את אשתי בביטוח רפואי בזמן הטיסה ואין־ גם כל חברה אחרת שתוכל לעשות כן במקומכם לרבות קופ"ח כללית וחברות ביטוח אחרות." (ההדגשה שלי - י.ב.). לפיכך, אני קובע כי טענת התובעת מס' 1 לפיה הנתבעת הודיעה לה על סירוב להטיסה, אינה נכונה, ולכל היותר ביקשו התובעים להימנע מן הטיסה בשל קושי או העדר אפשרות לבטח את התובעת מס' 1 בביטוח רפואי. עולה מן האמור לעיל, אין המדובר ב"סיכול" כמשמעות מונח זה בסע' 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1970, שכן בוודאי לא ניתן לטעון שהעובדה שהתובעת מס' 1 לא תהא מבוטחת בזמן הטיסה משמעה כי "קיום החוזה הוא בלתי אפשרי". הרבה מעבר לצריך ייאמר, כי "... חלה גם אצלנו ההלכה שלפיה מעשים של החייב עצמו שעשו את קיום החוזה לבלתי אפשרי או לשונה באופן יסודי לעולם אינם בגדר סיכול ..." (ג' שלו, דיני חוזים - החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי, הוצאת נבו, תשס"ה - 2005, עמ' 634) - וזאת במיוחד כאשר הציעה הנתבעת לתובעים לקבל זיכוי מלא ולעשות בו שימוש בכל זמן אחר שיהא נוח יותר עבורם. כאמור, כל הדברים האחרונים, הנוגעים לטענה אפשרית ל"סיכול" החוזה, נאמרו מעבר לצורך, שכן בכתב התביעה ביקשו התובעים להישען על חוק הגנת הצרכן ולא על עילה זו. עולה מן המקובץ, כי לו תתקבל טענתם של התובעים במלואה, ולפיה לא סוכם דבר אודות דמי ביטול או מדיניות ביטול מעבר למוסכם בכרטיס הטיסה ותנאיו (נספח ג' לכתב התביעה), או בדין (תקנות הגנת הצרכן שנזכרו לעיל), המסקנה תהא שהתובעים לא זכאים כלל לבטל את העסקה, שהרי התנאים הנזכרים בכרטיס הטיסה אינם אלא אותם התנאים אשר בתקנות, ובהם, כאמור, התובעים ממילא אינם עומדים. אלא שאינני מקבל את טענתם של התובעים גם בעניין זה. התובעים טענו שלל טענות כנגד ההקלטות שאליהם הפנתה הנתבעת, חלקן סותרות זו את זו. בתחילה טענו התובעים, בכתב התביעה (סע' 13) כי המדובר ב"הקלטה עמומה ולא ברורה שם נציג מטעם הנתבעת משוחח עם התובעת 1 ומספר לה על עלות ביטול הכרטיס - זאת מבלי שהתובעת 1 מאשרת כי הבינה את דבריו ומבלי שדבריו הוצגו בכתב בפני התובעת 1 והתובעת חתמה עליהם.". (ההדגשה שלי - י.ב.). אלא שבדיון שינו התובעים טעמם וטענו, מפי התובעת מס' 1: " לא בכל ההקלטה. אני לא מזהה את קולי בחלק שהשמעת". (ההדגשה שלי - י.ב.). עוד טענו התובעים: "שמענו שיש שינויים בקול בהקלטה הזו". (ההדגשה שלי - י.ב.) ובהמשך טענו עוד: "... אותו נציג מדבר הרבה מלל ומהשיחה אי-אפשר להבין אם התובעת שומעת את מה שהוא אמר והיא לא ענתה לו כן" (ההדגשה שלי - י.ב.). כלומר: בתחילה הודו התובעים כי המדובר בשיחה בין נציג הנתבעת והתובעת מס' 1, אך התובעת לא אישרה את דבריו ולא הוצגו לה בכתב; לאחר מכן שינו טעמם ואמרו שאינם מזהים את קולה בחלק מן ההקלטה; לאחר מכן שינו טעמם שוב ואמרו שיש שינויים בקול (טענה חמורה של זיוף ההקלטה - שלא הועלה כלל בכתב התביעה - י.ב.); ולבסוף טענו כי לא ניתן להבין אם התובעת מס' 1 שמעה את הנציג. המדובר בארבע טענות עובדתיות שונות וסותרות, והדבר מעיד, כשלעצמו, על מהימנות טענות התובעים בנוגע להקלטה שהגישה הנתבעת. הן לאור סתירות אלה, והן לאחר שהאזנתי לשיחה הרלוונטית שבין נציג הנתבעת ובין התובעת מס' 1, הגעתי למסקנה, במאזן ההסתברויות, כי סביר יותר שנכונה הטענה כי הודע לתובעת מס' 1, באופן מפורש, על גובה דמי הביטול במקרה של ביטול העסקה לאחר 14 ימים מיום עריכתה, וכי הם עומדים על הסך של 310$ לכל כרטיס. לאור כל האמור לעיל, אני קובע כדלקמן: עסקת מכר כרטיסי הטיסה לתאילנד שנכרתה בין התובעים לנתבעת - מבוטלת, לבקשת התובעים. בהתאם להסכמת הצדדים כפי שהוכחה בפני בהקלטת השיחה שבין התובעת מס' 1 לנציג הנתבעת, תשיב הנתבעת לתובעים את הסך של 17,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 27/1/2013, ובניכוי הסך של 4,458 ₪. בנסיבות העניין, לאור העובדה שהשבה זו הוצעה לתובעים על ידי הנתבעת עוד בטרם הגישו תביעתם, אני מורה כי תביעותיהם לפיצויים בגין עגמת נפש; הוצאות; ופיצויים לדוגמא - נדחות. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע - בתוך 15 ימים מיום קבלת פסק הדין. תביעות נגד חברות תעופהתעופהביטול עסקה (הגנת הצרכן)