התובעת הגישה כנגד הנתבעים תביעה על סכום קצוב בלשכת ההוצאה לפועל בצפת על סך של 11,201 ₪. נתבע 1 (להלן: "הנתבע") הגיש התנגדות נתמכת בתצהיר מטעמו. עולה מהתצהיר כי הנתבע התקשר בעסקה עם נציג מטעם התובעת ביום 3/12/09, להחלפת 4 מכשירי הטלפון שברשותו במכשירים אחרים. הנתבע ביקש לבטל את העסקה בטרם חלפו 14 יום, משסירבה התובעת לביטול העסקה, עתר הנתבע לבית המשפט לתביעות קטנות להורות על ביטול העסקה, ותביעתו התקבלה. לטענת הנתבע, החיובים בכתב התביעה נובעים בשל הפסקת העסקה הקודמת בין הצדדים באופן חד צדדי על ידי התובעת, חרף רצונו של הנתבע לחזור לתנאי העסקה הקודמת ולהמשיך לעמוד בהתחייבויותיו בהתאם להוראות העסקה הקודמת. הנתבע צרף להתנגדותו מסמך, הנושא את הכותרת חוות דעת, שערך מבקר חשבונות וכלכלן בשם איאד אבו דאהוד לפיה עומדת יתרת החוב של הנתבע לתובעת על סך 221.42 בלבד. נתבע 2 לא הגיש התנגדות מטעמו ולא תצהיר. בדיון שהתקיים בנוכחותו ביום 15/7/12 הצהיר נתבע 2 כי לא הגיש התנגדות כי היה מבולבל ויש נגדו מספר תיקים של פלאפון והוא מבקש אורכה להגיש התנגדות. ב"כ התובעת הסכימה למתן אורכה בכפוף לתשלום הוצאות. משכך, ניתנה החלטה, לפיה ניתנה לנתבע 2 אורכה להגשת התנגדות בכפוף לתשלום הוצאות לתובעת בסך של 1,500 ₪, תוך 20 יום מיום ההחלטה. על פי הודעת ב"כ התובעת מיום 20/9/12, לא שולמו הוצאות התובעת במועד שנקבע, אי לכך ובהתאם לזאת, בהעדר התנגדות מטעם נתבע 2, אין כל מניעה בהמשך ההליכים בתיק ההוצאה לפועל כנגד נתבע 2. ביום 15/7/12 נחקר הנתבע על תצהירו, חקירה קצרה, לשם הנוחות היא מובאת כאן בשלמותה: ש. את החשבוניות שהמשיבה שלחה לך אתה שילמת ואשר נתבעות בתביעה. אני מפרטת , חשבונית 781.74 מיום 1.12.09 עד 1.1.10. ת. אחרי ביטול הוראת הקבע שלי , ב - 23.12.09 . לא שילמתי את החשבוניות . ש. את החשבוניות בגין המכשירים שרכשת ביום 25.5.07 , יתרה של 4 חשבוניות שמסתכמות ב- 952.80 , שילמת? ת. נכון שהיו לי עוד שלושה חודשים לסיים את התשלום עבור המכשירים, אולם באה העסקה החדשה שאני ביטלתי וביקשתי שיחזירו אותי לעסקה הקודמת ואני אמשיך ולא נדרשתי לשלם, כי נגרמה לי עגמת נפש, לא, אני לא חייב הסכומים האלה, כיוון שהם ביטלו את העסקה ולא החזירו אותי לעסקה הקודמת. ש. אחרי שביטלת את הוראת הקבע , עשית הוראת קבע חדשה. ת. לא, לא הייתי צריך. בסיכומיו חזר המבקש כי הוא מבקש לחזור לתנאי העסקה הקודמת. ב"כ התובעת טענה בסיכומיה, כי בגין העסקה הקודמת נותר הנתבע חייב סכום כספי כולל בסך של 9,386 ₪. בגין המכשירים שנרכשו ביום 25/5/07 נותרה יתרת חוב בסך של 953 ₪, בגין שיחות ושימוש שנעשה במכשירים סך של 2,018 ₪ ויתרת סכום החוב בגין עמלות יציאה. ב"כ התובעת מפנה לאמור בפסק הדין בתביעות הקטנות שציין שאין בו כדי לקבוע באשר לחיוביו של התובע בגין עסקה קודמת או התחייבות קודמת. אין ספק כי פסק הדין מיום 19/9/10 שניתן ע"י כבוד השופט יוסף סוהיל קובע קביעות אך ורק לעניין ההתקשרות בין הצדדים מיום 3/12/09 ופסק הדין הורה על ביטול העסקה תוך חיוב התובעת לשלם לנתבע פיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 1,500 ₪. במסגרת הדיון שהתקיים בבית המשפט לתביעות קטנות, כך על פי פסק הדין, הביעה התובעת נכונות והסכמה לביטול העסקה נשוא התביעה, אך התנתה זאת בכך שהנתבע ישלם את יתרת החוב בגין העסקה הקודמת והתחייבות קודמת, אין בהודעתה של התובעת טענה בדבר דמי יציאה בגין העסקה הקודמת. לעניין זה, נקבע בפסק הדין כלהלן: "אינני נזקק לשאלה אם התובע חייב בגין עסקה קודמת או התחייבויות קודמות, משום ששאלה זו אינה נושא התביעה". הנתבע הודה בתצהירו וכך גם בחקירה שלא שילם את כל התשלומים בגין המכשירים בסך של 952.8 ₪ ואין בפיו כל טענת הגנה בנוגע לחיוב עבור המכשירים, אלא רק בקשה לשלם את החוב בתנאי העסקה הקודמת. משכך, ובהיעדר טענת הגנה אני קובעת כי לא תינתן למבקש רשות להתגונן כנגד רכיב זה בתביעה. באשר לשימושים והשיחות שעשה הנתבע במכשירים בטרם אלו נותקו משירות, הודה הנתבע כי מעת ביטול הוראת הקבע ביום 23/12/09, לא שילם את החשבוניות שהומצאו לו ע"י התובעת. על פי כתב התביעה ממועד ביטול הוראת הקבע הוצאו לנתבע שלוש חשבוניות, כלהלן: חשבונית 2116607421 על סך 781.74 ₪. חשבונית 2117637321 על סך 883.26 ₪ חשבונית 2118710901 על סך 6768.31 ₪ המורכבת מעמלת יציאה על סך 6,415 ₪ (ראה סיכומי התובעת) וסך של 353 ₪ עבור שימוש ושיחות. מכאן, סך החיוב בגין שימושים ושיחות הינו בסך של 2,018 ₪, שהנתבע הודה בחקירה שלא שילם חיובים אלו וגם בעניין זה אין בפיו טענת הגנה הראויה לבירור ודיון. בנסיבות שלפני,, כמפורט לעיל ותוך התחשבות בהשתלשלות העניינים, אני סבורה שיש לאפשר לנתבע להתגונן כנגד החיוב בעמלת היציאה וכך אני מורה. לעניין חוות הדעת שצירף הנתבע להתנגדותו. מומחה חייב להשתית את חוות דעתו על נתונים עובדתיים המאומתים בתצהירו של הנתבע ואין הוא רשאי להניח הנחות עובדתיות שאין להן תימוכין בחומר הראיות (ראה ע"א 2418/90 רלפו נ' בנק למסחר פ"ד מז(5)133). חוות דעת המומחה מבוססת על תשתית עובדתית שהנתבע החזיר את המכשירים לתובעת, מבלי שיש לכך כל עיגון בראיות שלפני, ותשתית זו לא נתמכת בתצהירו של הנתבע. כאמור, לחוות הדעת אין קיום עצמאי והיא חייבת להתבסס על גרסה מאומתת בדבר החזרת המכשירים, דא עקא, אין למצוא בתצהירו של הנתבע כל טענה בדבר החזרת המכשירים לתובעת. אשר על כן ולאור האמור לעיל, אני דוחה את התנגדות הנתבע בכל הקשור לחיובים בגין עלות המכשירים בסך של 952 ₪ ובגין השימושים והשיחות בסך של 2,018 ₪ , והתובעת רשאית להמשיך בהליכי הוצאה לפועל לגבייתם בתיק ההוצאה לפועל. באשר לחיוב בגין עמלת היציאה, אני מתירה לנתבע להתגונן כנגד חיוב זה בסך של 6,415 ₪. נוכח גובה הסכום, ההליכים יעברו לפסים של סדר דין מהיר והצדדים יפעלו בהתאם להוראות פרק טז1 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. תצהירו של הנתבע ישמש ככתב הגנה בתיק. באשר לנתבע 2, בהעדר כתב התנגדות, אני קובעת כי ההליכים כנגדו בתיק ההוצאה לפועל יימשכו כסדרם . נוכח התוצאה שהתקבלה, איני עושה צו להוצאות. בנקהוראת קבעביטול עסקה (הגנת הצרכן)