1. התביעה שלפני עניינה רשלנות, הפרת חוזה והטעיה בהתאם לחוק הגנת הצרכן 2. טענות הצדדים: א. ביום 10.1.13, כך על פי כתב התביעה, רכש התובע מהנתבעת, חברת סלקום, חבילת "סלקום טוטאל" בסך 350 ₪ הכוללת 3 קווים סלולריים "הכל כלול", ספק אינטרנט ביתי וקו טלפוני ביתי. הוסבר לתובע כי בנוסף עליו לשלם 116 ₪ נוספים עבור מכשיר האייפון שרכש מהחברה, כלומר סך החיוב החודשי הינו 466 ₪ לחודש. התובע טען כי לאחר מכן נאמר לו לגשת למרכז השירות בכפר סבא על מנת לקבל כרטיס סים חדש ללא עלות. ביום 13.1.13 פנה התובע למרכז השירות, שם התברר לו כי הוא משלם 100 ₪ עבור הסים. ביום 14.1.13 הגיע התובע למרכז השירות של הנתבעת בכדי לבטל את רכישת כרטיס הסים ולהחליף את חבילת "סלקום טוטאל" בחבילת "טוטאל טאבלט". נציג השירות הסביר לתובע שטוב שלא עשה שימוש בסים, שאחרת היה מחויב בסכום, אך מאחר ואחד הקווים כבר עבר לסלקום, לא ניתן לבטל את העסקה. התובע טען שנאמר לו על ידי נציג השירות כי חבילת "סלקום טוטאל" אינה מופיעה כחלק מהמנוי שלו, ולכן רכש התובע חבילת "טוטאל טאבלט" הכוללת 2 קווי סלולר "הכל כלול", ספק אינטרנט ביתי וטאבלט/אייפד עם גלישה ללא הגבלה בעלות של 250 ₪ לחודש, בנוסף לתשלום בסך של 116 ₪ עבור האייפון, סך הכל 366 ₪ לחודש. התובע הסכים לעסקה וחתם על ההסכמים. הנציג ניגש להביא את האייפד וכשחזר ציין שבנוסף יש לשלם 99 ₪ לחודש בעבור האייפד עצמו, כלומר עלות חודשית כוללת בסך 466 ₪. התובע טען בפני הנציג שבטלפון הובהר לו שהתשלום יעמוד על 366 ₪ בלבד. הנציג שב וחזר כי עלות העסקה הכוללת תעמוד על 466 ₪. התובע טען שלא היה בטוח לגבי העסקה, אך מאחר ושהה זמן רב במרכז השירות הסכים לעסקה. הנציג פתח את מכשיר האייפד, הדליק אותו והכניס את כרטיס הסים על מנת להראות לתובע שהמכשיר תקין ועובד כשורה. התובע יצא ממרכז השירות וגלש באינטרנט באמצעות המכשיר. למחרת, ביום 15.1.13, לאחר התייעצות עם חבר, החליט שהעסקה אינה כדאית וגובה התשלומים החודשיים גבוהים מבחינתו, חזר למרכז השירות וביקש לבטל את העסקה. במרכז השירות הוסבר לתובע כי על פי חוק הגנת הצרכן, מרגע שהשתמש במכשיר אינו יכול לבטל את העסקה. התובע טען שנציג השירות לא יידע אותו על כך והוא לא חתם על דבר שקובע זאת, ומשכך עליהם לבטל העסקה. ביום 21.1.13 ניגש התובע פעם נוספת למרכז השירות במטרה לבטל העסקה. התובע טען בפני מנהל מרכז השירות כי פתיחת המכשיר נעשתה על ידי הנציג והוא זה שעשה את השימוש הראשוני במכשיר ללא ידיעת התובע וללא מתן אפשרות לתובע להחזירו. המנהל הסביר לו כי קיים תיעוד במחשב לפיו הנציג הסביר לו את מדיניות החזרת המוצרים, אך התובע הכחיש זאת. התובע טען כי בהמשך נאמר לו שמוצב שילוט במקום לפיו ניתן להחזיר בתוך 14 יום מוצרים, ובלבד שלא נפגמו ולא נעשה בהם שימוש. התובע טען כי במקרה הנדון לא הוסברה לו מדיניות החזרת המוצרים ולא ניתנה לו האפשרות לבחור האם הוא מעוניין בעסקה אם לאו. התובע טען בנוסף כי בחודש פברואר חויב חשבונו עבור 3 מנויים בסך 357.38 ₪, 192.53 ₪ ו-412.55 ₪ תחת מסלול "סלקום טוטאל", שלגביו נאמר לו כי אינו פעיל, ובחודש מרץ חויב בשנית בסך 349 ₪ עבור אותה חבילה. רק לאחר פניות רבות מצד התובע בוטלה החבילה. כמו כן, התובע טען כי חויב ביתר בעבור גלישת אינטרנט בחבילת "טוטאל טאבלט" בחודשים פברואר בסך 73.9 ₪ ובחודש מרץ בסך 270 ₪, והוא נאלץ לפנות לש.י.ל על מנת לקבל זיכוי בגין החיובים המופרזים. כמו כן, טען התובע כי הנתבעת לא ביטלה את המנויים שהיו על שמו בחברת 013 נטוויז'ן ורשמה בטעות מנוי נוסף על שם התובע. בגין מנויים אלה חויב על ידי 013 בסך של 40.63 ₪ עבור מנוי שלא עשה בו שימוש כלל. התובע עתר לתשלום פיצויים בסך של 17,600 ₪ בשל התנהלות הנתבעת שלטענתו עולה לכדי הטעיית צרכן, רשלנות חמורה, חוסר אמינות, חוסר שקיפות וחוסר גילוי נאות. ב. הנתבעת טענה מנגד כי ביום 14.1.13 כאשר התקשר התובע עם הנתבעת בעסקה לרכישת מכשיר טאבלט, צוינו בדפי החוזה שעליו חתם תנאי העסקה העיקריים, עלות החבילה החודשית (ברמת לקוח) והתשלום בגין הציוד. בנוסף טוענת הנתבעת כי במעמד ביצוע העסקה הוסברה לתובע מדיניות החברה בנוגע לביטולים והחזרת מוצרים והעובדה כי במידה ויבוצע שימוש במכשיר לא ניתן יהיה לבטל או לשנות את העסקה ורק לאחר קבלת הסכמתו של התובע לכל פרטי ותנאי העסקה, זו בוצעה. בנוסף טוענת הנתבעת כי מדיניות החזרת המוצרים של החברה מוצבת בשלט במקום בולט לעין ושם מצוין כי "לקוח רשאי לבצע ביטול/שינוי רכישת טובין תוך 14 יום ובלבד שלא נפגמו ולא נעשה בהם שימוש". ביום 15.1.13 ביקש התובע לבטל את העסקה אך הוסבר לו ע"י מנהל כי במכשיר נעשו שימושי גלישה רבים ומשכך לא ניתן לבטל את העסקה. בנוגע לחיובי היתר טענה הנתבעת שאלו נבעו מטעות תמחור נקודתית, שהובילה לחיוב בגין חבילות גלישה בנוסף לעלות התוכנית, אך לאחר שפנה התובע והבהיר האמור זוכה חשבונו. 3. דיון והכרעה: לאחר ששקלתי את כתבי הטענות ועדויות הצדדים, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל חלקית. 4. המסגרת הנורמטיבית: סעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, שכותרתו "איסור הטעיה", קובע כדלקמן: "2.(א) לא יעשה עוסק דבר - במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה או בכל דרך אחרת לרבות לאחר מועד ההתקשרות בעסקה - העלול להטעות צרכן בכל עניין מהותי בעסקה (להלן - הטעיה); בלי לגרוע מכלליות האמור יראו ענינים אלה כמהותיים בעסקה: ..." סעיף 2(א) לחוק אוסר, אפוא, על עוסק לעשות דבר "העלול להטעות" צרכן בכל עניין מהותי לעסקה, וסעיף 4(א) לחוק מחייב העוסק בגילוי "פרטים מהותיים" לעסקה. סעיף 31 לחוק קובע כי הפרת "איסור ההטעיה" כדין עוולה בנזיקין, המזכה את הנפגע בסעד. מהסעיפים עולה כי על מנת שתקום לצרכן עילת תביעה נגד העוסק בגין הפרת "איסור ההטעיה", נדרש כי הצרכן יראה שהעוסק הפר את החובה שב"איסור ההטעיה", כי הצרכן נפגע מהפרת החובה וכי קיים קשר סיבתי בין הפרת האיסור הקבוע בסעיף 2(א) לחוק לבין הפגיעה שסבל הצרכן (ע"א 453/06 עו"ד יובל שטנדל נ' חברת בזק בינלאומי בע"מ ואח' (טרם פורסם, 6.5.2009); ע"א 1977/97 עא 2825/98 יוסף ברזני נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת, פ"ד נה(4) 584 (2001)). באשר לשאלה מהי "הטעיה", יפים לעניינו דברים שנקבעו ברע"א 2837/98, שלום וחנה ארד נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, עמ' 607, פ"ד נד(1) 600 (2000), שם נקבע: "הטעיה היא הצהרה כוזבת. ההטעיה נוצרת כאשר קיים פער בין הדברים הנאמרים (או המוסתרים) לבין המציאות. הטעיה יכולה ללבוש שתי צורות: האחת, הטעיה במעשה על דרך של מצג שווא הכולל פרטים שאינם תואמים את המציאות; השנייה, הטעיה במחדל, קרי: אי-גילוי פרטים מקום שיש חובה לגלותם (ראו: ג' שלו דינים חוזים [9], בעמ' 225; ד' פרידמן, נ' כהן חוזים (כרך ב) [10], בעמ' 787). ודוק: אין דין עילת ההטעיה לפי דיני החוזה כדינו של איסור ההטעיה על-פי חוק הגנת הצרכן, בעוד שדיני החוזים על-מנת שתתגבש עילת ההטעיה נדרש כי הצד הטוען להטעיה אכן טעה ובשל טעותו זו התקשר בחוזה (ראו סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973), הרי שהאיסור מכוח חוק הגנת הצרכן רחב יותר והוא חל על כל "דבר... העלול להטעות צרכן" (ההדגשה שלי - ט' ש' כ') גם אם הלה לא הוטעה בפועל (ראו: סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן וכן ע"א 1304/91 טפחות - בנק משכתנאות לישראל בע"מ נ' ליפרט [1], בעמ' 326." בענייננו, נטענת טענת ההטעיה על שתי צורותיה. האחת במעשה והשנייה הטעיה במחדל. יש להוסיף ולציין כי איסור ההטעיה והיקף חובת הגילוי נגזרים לא רק מחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, אלא גם מדיני החוזים הכלליים, מהם נובעת חובת תום הלב החלה על צדדים למשא ומתן. חובה זו מחייבת אותם לנהוג בהגינות, תוך גילוי עובדות מהותיות שאינן בידיעת הצד השני ואשר חשובות לצרכן לצורך בדיקת כדאיות העסקה ועשויות להשפיע על החלטתו האם להתקשר בעסקה אם לאו. 5. דיון: א. השאלה הראשונה העומדת לדיון היא האם הפרה הנתבעת את האיסור שבחוק בכך שהתנהלה באופן העלול "להטעות צרכן" והאם הפרה במחדל את חובת הגילוי לפרטים מהותיים המוטלת עליה מכח החוק. לכך יש להוסיף את חובת תום הלב המוטלת על הצדדים מכח חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. במקרה דנן, טען התובע כי היו קיימים הבדלים מהותיים בין מחיר העסקה שהוצג בפניו בטלפון לבין מחיר העסקה בפועל שנאמר לו על ידי הנציג רק לאחר שחתם על ההסכם. ברם, מחיר העסקה נרשם במפורש בהסכם עליו חתם התובע. יתרה מזו, התובע מודה שהמחיר הנכון הובהר לו בטרם נמסר לידיו המכשיר ונפתח על ידי הנציג. התובע הודה בכתב התביעה ובדיון שלאחר שהובהר לו המחיר נתן הסכמתו לעסקה: "הנציג לא אמר דבר ואמר שסך הכל יעלה לי 466 ₪ (כולל האייפון) והמתין שאקבל החלטה, אני כבר מעל לשעה במוקד וחשבתי דקה אם כן או לא, והסכמתי לעסקה למרות שלא הייתי שלם עם ההחלטה, כשאמרתי לנציג בסדר אני מסכים, הנציג פתח את האייפד ..." משאין חולק כי התובע נתן את הסכמתו להצעה שנתנה הנתבעת ביודעו את המחיר בפועל, הרי שהחוזה תקף וטענות ההטעיה והעדר גילוי, אינן עומדות עוד ודינן להידחות. מובהר כי לאור כך, לא מצאתי לנכון להביע דעתי במחלוקת העובדתית שנפלה בין הצדדים בנושא זה. ב. התובע טען גם כנגד כך שהנתבעת לא הסכימה לבטל את העסקה יום למחרת, כשפנה למרכז השירות, וזאת מהטעם שנעשה במכשיר שימוש. לעניין זה טען התובע כי נציג הנתבעת הוא שפתח את המכשיר ועשה בו את השימוש הראשוני, ולפיכך יש לאפשר לו לבטל את העסקה. אך, התובע הודה בריש גלי כי לאחר השימוש שבוצע על ידי נציג הנתבעת, עשה אף הוא שימוש במכשיר במשך כחצי שעה במהלך היום. משאין מחלוקת כי התובע עצמו ביצע שימוש במכשיר, אין עוד נפקא מינא לשאלה מי פתח את המכשיר ועשה בו שימוש ראשוני. ג. התובע טען שיש לאפשר לו לבטל את העסקה מאחר ומדיניות החזרת המוצר לא היתה ידועה לו, ובניגוד לאמור בדו"ח הנתבעת, הנציג מטעם הנתבעת לא הסביר לו מדיניות זאת. עם זאת, מדיניות הנתבעת בגין ביטול עסקה מוכרזת באמצעות שלטים המוצבים במקום. בנוסף, מדיניות זו תואמת את סעיף 14 ו' (א) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א - 1981, שכותרתו "החזר כספי או זיכוי בשל החזרת טובין", הקובע כדלקמן: "בעסקה לרכישת טובין, סוגי טובין, שירותים או סוגי שירותים, שקבע השר, רשאי הצרכן לבטל את הסכם הרכישה בתוך תקופה שקבע השר, ובלבד שאם העסק היא לרכישת טובין והצרכן קיבל את הטובין שרכש - (1) הוא יחזיר אותם לעוסק; (2) הטובין לא נפגמו ולא נעשה בהם שימוש." לפיכך, בהתאם לחוק הגנת הצרכן, מעת שהתובע עשה במוצר שימוש, לא חלה על הנתבעת החובה לבטל את העסקה. ד. התובע הודה בכתב התביעה שביקש לבטל את רכישת המוצר מהטעם שהעסקה לא היתה כדאית: "לאחר התייעצות עם חבר החלטתי שהעסקה לא כדאית בשבילי וגם המחיר גבוה בשבילי כדי שאוכל לעמוד בתשלומים, קרוב ל-500 ₪ בחודש." לפיכך, לגישתי, במקרה דנן מדובר למעשה בטעות בכדאיות העסקה. סעיף 14(ד) לחוק החוזים, מוציא מגדר הטעיה את הטעות בכדאיות העסקה, כך שטעות המתייחסת לכדאיות העסקה בלבד אינה מהווה עילה לביטול החוזה (גבריאלה שלו, דיני חוזים - החלק הכללי - לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 314 (2005)). לפיכך, תביעת התובע לביטול העסקה, דינה להידחות. 6. חיובי היתר וחיובים כפולים: שונים הם פני הדברים, ביחס לטענות התובע בדבר חיובי יתר וחיובים כפולים שבוצעו ע"י הנתבעת בחשבונו. הנתבעת מודה בכתב ההגנה כי בוצעו חיובי יתר וזו בשל טעות אנוש בסיווג החבילה של התובע. בנוסף, הנתבעת לא התייחסה בכתב ההגנה לטענות התובע בגין חיוביו בכפל ב- 013. בנסיבות אלה, יש לראות בה כמי שמודה גם בטענות אלה. התובע טען בפניי שבגין חיובי היתר התקבל זיכוי רק לאחר פניות חוזרות ונשנות מצידו והזיכויים בוצעו על פני מספר חודשים. סבורה אני כי חובה היה על הנתבעת להשיב הכספים באופן מידי מבלי לאלץ את התובע לפנות אליה שוב ושוב ולהמתין זמן רב. סבורה אני, כי אכן מוטלת על הנתבעת, בהתאם לסעיף 31א(א) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, ולחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשמ"א-1981, חובה לפצות את התובע בגין חיובי היתר והחיובים הכפולים שנעשו על ידה, זאת גם אם בסופו של יום, לאחר פניות רבות מצד התובע, זיכתה את חשבונו של התובע בגין חלקם. עם זאת, סכום הפיצוי שדרש התובע בכתב תביעתו מופרז. הסכומים שנגבו ביתר ע"י הנתבעת עומדים על עשרות שקלים בלבד ובסופו של יום זוכה חשבון התובע בגין רובם. לפיכך, אני פוסקת לטובת התובע פיצוי בסך של 2,000 ₪. כללתי בסכום זה את ההחזר בגין חיובי הכפל ששולמו ע"י התובע ל 013 וטרם הושבו לו. 7. סוף דבר: התביעה מתקבלת בחלקה. הנני מורה לנתבעת לשלם לתובע סך של 2,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה , 7.10.14, ועד לביצוע התשלום בפועל. בהתחשב בנסיבות העניין, תישא הנתבעת בהוצאות משפט בסך של 500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל. בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום. סלולר (תביעות)ביטול עסקה (הגנת הצרכן)