בפני תביעה כספית ע"ס 8,950 ₪ ותביעה שכנגד ע"ס 20,000 ₪ שנדונו בסדר דין מהיר. עפ"י תק' 214טז (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, על פסה"ד להיות מנומק באופן תמציתי. בכתב התביעה טוענת התובעת בין היתר כדלקמן: כי היא עוסק מורשה הנותן שירותי ייעוץ פיננסי בתחום בנקאות ומשכנתאות. כי ביום 2.12.09 נערכה פגישה מתואמת מראש בבית הנתבעת. כי במסגרת הפגישה הציגה הנתבעת לנציג התובעת את נתוני הלוואות המשכנתא שלה והעבירה לנציג הנתבעת מסמכים מתאימים. כי הנתבעת ביקשה מנציג התובעת יערוך עבורה חישובים מתאימים הנוגעים להפחתת ו/או פריסת ו/או שינוי ההלוואות המשכנתא ו/או התשלומים החודשיים וכן כי התובעת תפעל עבורה לצורך ביצוע הנ"ל לרבות הגשת בקשות לבנקים, שימוש בתוכנות פיננסיות ופניה לגופים המתאימים. כי בטרם התחלת השירות והכנת התחשיבים, הודיע נציג התובעת במפורש כי באם יבוצע השירות הדבר כרוך בתשלום אף אם יבוטל. לאור הסכמת הנתבעת ביצע נציג התובעת את השירות. כי לפיכך חתמה הנתבעת על כתב התחייבות לפיו התחייבה לשלם לתובעת עבור ביצוע חישובים ומתן ייעוץ כלכלי סך של 2,000 ₪ ועבור ביצוע פעולות מול הבנק לשינוי תנאי המשכנתא סך של 4,950 ₪. כי הנתבעת התחייבה עוד כי היה ותפר התחייבויותיה תשלם בנוסף סך נוסף בגין ההפרה בסך של 2,000 ₪. כי הנתבעת הפרה התחייבותה וכי עד למועד הגשת כתב התביעה לא המציאה המסמכים כנדרש ולא שיתפה פעולה עם התובעת וזאת למרות פעולות התובעת לביצוע שינוי הלוואת המשכנתא עבורה. כי לפיכך ועפ"י הסיכום בין הצדדים הגישה התובעת את מלוא המסמכים לבנק בהתאם לבקשת הנתבעת ואף נשלח שמאי מקרקעין לביתה של הנתבעת אשר לפתע סירבה לשתף עמו פעולה ולא הסכימה לתאם עמו פגישה והכל בניגוד לבקשותיה ולהסכמות הצדדים. כי לאחר ביצוע מלוא השירות ע"י התובעת, שלחה הנתבעת מכתב ביום 8.12.09 בו מודיעה על ביטול התחייבותה ללא כי סיבה עניינית והכל לאחר שבוצע עבורה מלוא השירות אליו התחייבה התובעת. הנתבעת הגישה כתב הגנה ובו טענה בין היתר כדלקמן: כי נציג התובעת אשר התקשר עמה מיוזמתו הציג עצמו כנציג בנק טפחות ממנו נטלה הנתבעת את המשכנתא. כי התובעת הוליכה שולל את הנתבעת רימתה והטעתה אותה וזאת על מנת לקבוע עמה פגישה בביתה. כי מעולם לא פנתה אל התובעת, ואינה מכירה אותה כלל על מנת שניתן יהיה לומר שהיא פנתה אליה. כי נציגת התובעת הגיעה לפגישה אצל הנתבעת כשהיא מצוידת במסמכים בנתונים אישיים אודות הנתבעת ובמלוא נתוני ההלוואה שנטלה הנתבעת מבנק טפחות, לפרטיהם - כאשר פרטים אלה חסויים וסודיים ועצם הגעתם לידי נציגת התובעת מהווה הפרה על החוק. כי הנתבעת לא ביקשה דבר בפגישה אלא רק האזינה לדברי נציגת התובעת. כי מיום שביטלה את התחייבותה, לא פנתה אל הבנק שלה ולא ביצעה כל שינוי ולא עשתה כל שימוש בנתונים הנטענים שלכאורה ערכה עבורה התובעת. כי לא פנה אליה שום שמאי ואין היא יודעת על מה מדברת התובעת. כי לאחר הפגישה ולאחר שנועצה בבעלה פנתה טלפונית ובכתב ביום 7.12.09 אל התובעת והודיעה לה מיידית על ביטול ההתקשרות. כי הנתבעת מימשה את זכות הביטול העומדת לזכותה עפ"י חוקי הגנת הצרכן, היות והמדובר בעסקה ברוכלות כאמור בסע' 14 לחוק הגנת הצרכן התשמ"א-1981, לפיו כאשר מדובר בעסקה ברוכלות עומדת לצרכן עילה לבטל את העסקה בתוך 14 ימים. כי התובעת הפרה גם את הוראות סע' 2 לחוק הנ"ל בשל ההטעיה. וכן הפרה את תקנות הגנת הצרכן (עריכת חוזה בכתב ופרטים שרוכל חייב למסור לצרכן), התשס"ח-2008 כאשר בין היתר לא פירטה בחוזה עליה הוחתמה הנתבעת פרטים בדבר זכות הצרכן לבטל את החוזה בהתאם לסע' 14 לחוק. ביחד עם כתב הגנתה הגישה הנתבעת גם כתב תביעה שכנגד בו טענה בין היתר כדלקמן: כי התביעה שכנגד הינה תביעה כספית לפצותה על הנזק שנגרם לה, לרבות עגמת נפש ופגיעה בפרטיותה ובזכויותיה הקנייניות בעיקר לזכותה לחיסיון בנקאי. כי הנתבעת שכנגד הפרה את זכותה של התובעת שכנגד לפרטיות, לחיסיון ענייניה הבנקאיים והפיננסים, ולסודיות בנקאית. כי בידי הנתבעת שכנגד היה מידע אישי רב אודות התובעת שכנגד אשר הגיע לידי הנתבעת שכנגד בדרך לא דרך ושלא כחוק. כי אין בידי התובעת שכנגד ידיעה כיצד הגיע מידע זה לידי הנתבעת שכנגד. הנתבעת שכנגד הגישה כתב תשובה ובו הכחישה את טענות התובעת שכנגד ולמעשה חזרה על טענותיה שבכתב התביעה. עוד מציינת הנתבעת שכנגד כי מלוא הנתונים שהיו בידיה ניתנו לה ע"י הנתבעת שכנגד. ישיבה מקדמית התקיימה ביום 21.10.10 וישיבות ההוכחות התקיימו ביום 12.1.11 וביום 1.3.11. מטעם התובעת העידה הגב' אינה שייחט ומטעם הנתבעת, הנתבעת עצמה ובעלה של הנתבעת מר צ'רנוף שי אנדריי. לאחר תום ישיבת ההוכחות סיכמו הצדדים טענותיהם בכתב. הכרעה אין חולק כי התובעת מהווה "עוסק", הנתבעת מהווה "צרכן" וההתקשרות שין הצדדים מהווה "עסקה" כהגדרתם בחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן - "החוק"). טענת ההטעיה - סע' 2 לחוק הנתבעת טוענת כי נציגת התובעת הציגה עצמה כנציגת בנק טפחות וכך שכנעה בתחבולה את הנתבעת להסכים להיפגש עמה בביתה של הנתבעת. הנתבעת העידה על כך בעמ' 13-14 לפרוטוקול ועדותה לא נסתרה. מנגד, למרות שבסע' 4 לתצהיר עדותה הראשית של הנתבעת צוינה עובדה זו, בחרה התובעת שלא להביא כל ראיה לסתור או להפריך טענת הנתבעת. כאשר נציגת התובעת נחקרה בבית המשפט ונשאלה על דברים אלה, השיבה כי קיימת מחלקה בה אנשים מתקשרים לאנשים, בה עבדו כמה בנות (עמ' 3-4 לפרוטוקול), אך התובעת לא השכילה להביא למתן עדות את אותה בחורה שהתקשרה ותיאמה את הפגישה עם הנתבעת ולו על מנת להזים את עדות הנתבעת לעניין זה. בנסיבות אלה אני בוחר לקבל את גרסת הנתבעת דווקא כי התובעת הציגה מצג שווא כאשר הציגה עצמה כנציגת בנק טפחות ולו על מנת לשכנע את הנתבעת להסכים להיפגש עם נציג מטעמה. מעבר להעדר כל ראיה סותרת או מזימה מצד התובעת, גרסתה של הנתבעת נראית לי סבירה והגיונית יותר שהרי הגיוני יותר כי הנתבעת תסכים להיפגש עם נציג הבנק ממנו לקחה הלוואה מאשר עם נציג של גוף מסחרי אותו אינה מכירה. לכן אני קובע כי התובעת הפרה את הוראת סע' 2 (6) לחוק. עסקה ברוכלות - סע' 14 לחוק. "רוכלות" מוגדרת בסע' 8 לחוק כדלקמן: "הצעת עסקה לצרכן מאת עוסק, או מי מטעמו, שבא שלא לפי הזמנה למקום מגוריו, שירותו הצבאי, עבודתו, לימודיו או לקרבתם, וכן לכל מקום שאינו בית עסק של העוסק או של מי מטעמו (להלן - מקום הצרכן), או פניה יזומה של עוסק לצרכן בכל דרך שהיא, שבעקבותיה הגיע העוסק, או מי מטעמו, למקום הצרכן כדי לקשור עסקה". מהראיות שהוצגו בפני עולה כי התובעת היא זו שפנתה אל הנתבעת והזמינה עצמה לפגישה בביתה של הנתבעת. לפיכך אני קובע כי העסקה הנטענת בין הצדדים, כאמור בכתב התביעה, הינה עסקה ברוכלות. סע' 14 לחוק קובע בין היתר כדלקמן: "(א) בעסקה ברוכלות רשאי הצרכן לבטל את ההסכם - (1) ... (2) בשירות, תוך ארבעה-עשר ימים מיום עשיית ההסכם או מיום קבלת הפרטים שנקבעו בתקנות לפי סעיף קטן (ד), לפי המאוחר, כמפורט להלן: בעסקה מתמשכת - בין אם הוחל במתן השירות ובין אם לאו, ובעסקה שאינה עסקה מתמשכת - אם טרם הוחל במתן השירות. (ב) משבוטל הסכם לפי סעיף קטן (א) - (1) ישיב העוסק לצרכן את התמורה ששילם; לעניין ביטול לפי סעיף קטן (א)(1) - הצרכן ישיב לעוסק את הנכס נושא העסקה בהעמדתו לרשות העוסק במקום שבו נמסר לצרכן, ולעניין ביטול עסקה מתמשכת לפי סעיף קטן (א)(2), אם הוחל במתן השירות - ישלם הצרכן את התמורה היחסית בעד השירות שניתן לו, וכן ישיב לעוסק טובין שקיבל לצורך מתן השירות, אם קיבל טובין כאמור; ...". הנתבעת טוענת כי עשתה שימוש בזכותה לבטל את ההסכם ולכן אינה חייבת לשלם לתובעת את הסכומים הנטענים על ידה. מנגד טוענת התובעת כי כאשר קיבלה את הודעת הביטול, כבר ביצעה עבור הנתבעת את כל השירות לו התחייבה (סע' 9 פסקה שניה לכתב התביעה). אין חולק כי ההסכם שבכתב בין הצדדים נחתם ביום 2.12.09 וכי ביום 8.12.09, לכל המאוחר, הודיעה הנתבעת לתובעת על ביטול העסקה (נספח נ/1 לתצהיר הנתבעת). בנסיבות אלה אין חולק כי הנתבעת עשתה שימוש בזכותה לבטל את עסקת הרוכלות בתוך 14 הימים הנדרשים. השאלה הנשאלת בשלב זה היא, עפ"י סע' 14(ב)(1) לחוק, מהו אותו שירות אשר התובעת החלה לתת לנתבעת אשר בגינו מגיעה לתובעת תמורה יחסית, ומהי התמורה היחסית. עפ"י הראיות שהוצגו בפני, ולאחר שמיעת העדויות, עולה כי הפעולה היחידה שנעשתה ע"י נציגת התובעת היה למלא טופס חישוב שמולא ביום חתימת ההסכם, 2.12.09. איני מקבל את טענת התובעת לפעולות נוספות לרבות שליחת שמאי לביתה של הנתבעת שכן בחקירתה הנגדית, הגב' שייחט, נציגת התובעת, שינתה את גרסתה עליה הצהירה בסע' 9 לתצהירה ("...ואף נשלח שמאי מקרקעין לביתה של הנתבעת..."), כאשר הודתה בעדותה בפני כי טרם נבחר שמאי להגיע לביתה של הנתבעת וכמובן ששום שמאי לא נשלח לביתה (עמ' 4-5 לפרוטוקול). בשל שינויי הגרסאות מצאתי כי עדותה של נציגת התובעת הגב' שייחט לא היתה אמינה עלי. לאור כל האמור לעיל ולאור קביעתי כי התובעת הפרה את הוראות סע' 2(6) לחוק, לא מצאתי אף לקבוע מהי התמורה היחסית המגיעה לתובעת שכן איני סבור כי מגיעה לה תמורה כלשהי. התובעת פנתה אל הנתבעת תוך הצגת מצגי שווא המגיעים אף לכדי הטעייה מכוונת ממש, הגיעה לביתה תוך שכנועים לבצע עסקת רוכלות ולכשהנתבעת ביקשה לבטל את העסקה תוך ניצול זכותה לעשות כן, פנתה התובעת בתביעה חסרת כל פרופורציות למה שנעשה בפועל. אשר על כן דן התביעה הראשית להידחות. בתביעה שכנגד עתרה התובעת שכנגד לפיצוי בגין הפרת זכותה לסודיות שכן לטענתה הגיעה אליה נציגת הנתבעת שכנגד כשהיא מצוידת במסמכים רבים אודותיה מהבנק. מנגד טענה הנתבעת שכנגד כי קיבלה את מלוא המידע מהתובעת שכנגד רק במועד הפגישה. דע עקא כי התובעת שכנגד לא הביאה ראיה כלשהי להוכחת טענותיה ומאחר שנטל ההוכחה בעניין זה מוטל עליה, הרי שיש לקבוע כי לא עמדה בנטל זה וכי דין התביעה שכנגד להידחות. אשר על כן גם התביעה שכנגד נדחית. לאור הדחייה ההדדית של התביעה הראשית ושל התביעה שכנגד, לא מצאתי לנכון לפסוק הוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו. ייעוץ פיננסיביטול עסקה (הגנת הצרכן)