1. תביעה כספית על סך 16,120 ש”ח. מלכתחילה הוגשה התביעה כנגד שלושה נתבעים. התביעה כנגד נתבעת 1 - נמחקה בהתאם להחלטה מיום 11/07/05. התביעה כנגד נתבעת 3 - נמחקת, אף היא, נוכח הודעת התובע מיום 04/08/05. נותר לדון בתביעה כנגד נתבעת 2. התובע מבקש לחייב את נתבעת 2 להשיב לו תשלומים שנגבו ממנו בסך 6,120 ש”ח ובנוסף לפצותו בסכום של 10,000 ש”ח. רקע עובדתי 2. התובע מחזיק כרטיס אשראי שהונפק לו על ידי לאומי קארד (להלן: "הנתבעת 2" או "לאומי קארד"). ביום 05/11/03 בשעות אחר הצהריים, הגיעו לביתו של התובע סוכנים של הנתבעת 1, המשווקת מערכות לווין ו/או ערוצי תקשורת. התובע שוכנע לרכוש "מערכת לווין חדשה", כאשר לטענתו רק אם יהיה מרוצה לאחר תקופת ניסיון, יהיה עליו לשלם סך של 4,120 ש”ח עבור הרכישה בתוספת 2,000 ש”ח עבור ההתקנה. התובע חתם על הסכם והפקיד בידי סוכני הנתבעת 1 שני שוברי תשלום חתומים של כרטיס האשראי שלו (להלן: "העסקאות"). העסקאות בוצעו כעסקת "קרדיט" כך שלאומי קארד מעבירה את סכום העסקה לבית העסק במלואו, ומחזיק הכרטיס מחויב בתשלומים לפי בחירתו. 3. לאחר שהסוכנים עזבו, הסתבר לתובע כי הרשום בהסכם שונה באופן מהותי מהדברים שנאמרו לו בעל פה, וכי למעשה חתם על התחייבות לרכישת המערכת ולתשלומים שונים. למחרת היום התקשרה אשתו של התובע למשרדי הנתבעת 1 והודיעה על ביטול ההסכם. במקביל, התקשרה בתו של התובע למשרדיה של הנתבעת 2 וביקשה להימנע מכיבוד הוראות התשלום באשראי עליהן הוחתם התובע. לאחר מכן, נשלחו לנתבעות 2-1 הודעות ביטול בכתב. (יצויין כי המכתבים נכתבו בשפה הרוסית ונוסח מתורגם צורף לכתב התביעה). בהמשך, שלח התובע לנתבעת 2 "מכתב ביטול" מטעם בית העסק (נתבעת 1), נושא תאריך 03/02/06. למרות "מכתב הביטול", לא החזירה הנתבעת 1 כספים לא לתובע ולא לנתבעת 2. 4. השאלה העומדת לדיון היא האם בנסיבות העניין, ובהנחה שהתובע רומה והוטעה על ידי נתבעת 1 או מי מטעמה, היתה מחויבת הנתבעת 2 לעצור את חיוביו של התובע. עסקה בכרטיס אשראי: 5. סעיף 7 לחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו-1986 (להלן: "החוק") קובע: "חוזה כרטיס אשראי הוא חוזה בין לקוח לבין מנפיק, שלפיו מתחייב הלקוח לשלם למנפיק את תמורת הנכסים שנרכשו מספק באמצעות כרטיס האשראי, והמנפיק מתחייב כלפי הלקוח לשלם את התמורה לספק על פי המוסכם בין המנפיק לבין הספק; התשלום של הלקוח למנפיק יכול שיהיה בדרך של חיוב חשבונו של הלקוח בתאגיד בנקאי או בכל דרך אחרת". 6. בסעיף 6.1 להסכם ההצטרפות לקבלת כרטיס לאומי קארד (נספח א לתצהיר הנתבעת - להלן: "ההסכם") נאמר: "...הבנק חייב לשלם בעד כל שובר... החל מחתימתנו על כתב זה תחשב ההתחייבות של הבנק לשלם בעד כל שובר, להתחייבות שהבנק קיבל על עצמו על פי בקשתנו שהינה בלתי חוזרת..." לאומי קארד נכללת בהגדרת המושג "בנק" כהגדרתו במבוא להסכם. 7. סעיף 6.6 להסכם מסייג ומגביל את אחריותה של לאומי קארד בקשר עם טענות מחזיק הכרטיס כנגד בית העסק, תוך קביעה כי: "כמו כן לא תחול אחריות כלשהי על הבנק בקשר לאספקתם, כמותם, טיבם או איכותם של נכסים כלשהם שהוזמנו או נרכשו על ידי מחזיק בכרטיס האשראי או שסופקו לו על ידי איזה נותן שירות; ושום טענה של המחזיק בכרטיס האשראי או שלנו בגין או בקשר לאיזה עניין כנ"ל לא תעמוד לו/לנו כלפי הבנק גם אם טענה או תביעה כנ"ל היתה עומדת לו-לנו כלפי איזה נותן שירות". שילובם של סעיף 7 לחוק וסעיפים 6.1 ו- 6.6 להסכם, מלמד כי עם הנפקת כרטיס האשראי וקבלתו על ידי המחזיק, קמה התחייבות עצמאית של לאומי קארד לשלם תמורת העסקאות שיבוצעו באמצעות הכרטיס. משמעות הדברים היא כי התובע מחויב על ידי לאומי קארד בסכום העסקה, כאשר הפסקת החיוב אפשרית רק על יסוד עילה המצדיקה זאת על פי דין והמתקיימת במישור היחסים שבין מחזיק הכרטיס לבין לאומי קארד. חוק כרטיסי חיוב: 8. סעיף 10 (א) לחוק כרטיסי חיוב קובע: "10. תשלום נדחה [תיקון: תשנ"ד]. (א) הוסכם בין לקוח לבין ספק, בעסקה שנעשתה באמצעות כרטיס אשראי, כי תמורת העסקה או חלקה תשולם כעבור שלושים וחמישה ימים או יותר מיום עשיית העסקה, יפסיק המנפיק, בהקדם האפשרי, לחייב את הלקוח בשל אותה עסקה, אם הודיע הלקוח בכתב למנפיק שהנכס שנרכש באותה עסקה לא סופק לו ושהוא ביטל את העסקה. לענין סעיף זה אין נפקה מינה מי נותן את האשראי ללקוח לצורך ביצוע העסקה". 9. בחינת יסודותיו של הסעיף מעלה כי נדרשים ארבעה תנאים מצטברים על מנת שתתגבש זכותו של מחזיק כרטיס להפסיק את חיוביו: א. עסקה בתשלום נדחה. ב. אי אספקת הנכס נשוא העסקה ללקוח. ג. ביטול העסקה על ידי הלקוח בשל אי האספקה. ד. הודעת הלקוח למנפיק, בכתב. 10. לעניין היקף תחולתו של הסעיף נאמר: "הנחתו של סעיף 10 היא שהעסקה בוטלה מחמת אי האספקה. מכאן שאין סעיף 10 חל כיום על מצבים בהם, למשל הלקוח ביטל את העסקה מחמת הטעיה או פגם אחר ברצון, ועל כן סירב ליתן את הסחורה. במקרים אלה הסחורה אכן לא סופקה והעסקה בוטלה, אך היא לא בוטלה מחמת אי האספקה, אלא מחמת כך שהלקוח הסתלק מן העסקה עקב טעם שאיננו נוגע לאי האספקה". (ראה: עו"ד א. דויטש, חלוקת הסיכומים בתשלום באמצעות כרטיסי אשראי - על הצורך בשינוי גישה, המשפט - כרך ג 1996, עמ' 149). 11. בשורה ארוכה של פסקי דין חזרו בתי המשפט על הקביעה כי הזכות לעצירת החיובים מכוח סעיף 10 לחוק מותנית בכך שביטול העסקה הוא פועל יוצא מאי אספקת הנכס ולא כאשר הלקוח מבטל את העסקה מטעמים אחרים, יהיו צודקים ככל שיהיו. (ראה: ת.א. 12869/98 (חיפה) בן עמי שלומי נ. פורמן ואח', ת.א. 69920/04 (ת"א) אוסביאצוב נ. סילבר ביץ' הולדייס בע"מ ואח', ת.א. 33221/01 (ת"א) גייל יועצים בע"מ נ. אלבר ציי רכב (ר.צ) בע"מ ואח'). החוט השזור לאורכם של פסקי הדין אשר ניתחו את סעיף 10 (א) לחוק, הוא העקרון לפיו הדרך היחידה להפסיק חיוב של כרטיס אשראי הוא כאשר מדובר בכשלון תמורה מלא, דהיינו אי אספקת הנכס נשוא העסקה. כל יתר הפגמים החוזיים, לרבות פגמים הנובעים מתרמית, טעות או הטעיה, אין בהם כדי להביא להפסקת החיובים. פרשנות מרחיבה של סעיף 10 (א) תאלץ את המנפיק לבחון את העסקה לפני ולפנים ולשמש כבורר ושופט בין הצדדים. על מנת למנוע מצב שבו יאלץ המנפיק להכריע במחלוקת שמתעוררת בין לקוח לבין ספק, צומצם שיקול דעתו כך שיתמקד רק בשאלה הבסיסית האם סופק הנכס, אם לאו. טעם נוסף המצדיק פרשנות מצמצמת לסעיף 10 (א) לחוק נעוץ ב"עקרון העצמאות של עסקת האשראי". הדברים הובהרו על ידי כבוד השופטת ו. אלשייק בפסק דין שניתן בימים אלה (פסק דין מיום 06/03/06). וכך נקבע: "הבעיה המרכזית בפרשנות מרחיבה מדי של סעיף 10 (א), הינה כי היא עשויה לעקר במידה רבה מתוכן את "עקרון העצמאות" של עסקת האשראי ו"לייבא" לתוכה מספר גדול של התדיינויות השייכות לעסקת היסוד. דומה הדבר לדין אשר יתיר (למשל), לצד המבקש למנוע את פרעונה של ערבות בנקאית אוטונומית (או מרחב אשראי דמוקרטי) בטענה כי הנכסים שסופקו לו בעסקת היסוד חסרים חלק מהתכונות המוסכמות. אין צורך להכביר מילים על כך, כי דין כזה מנוגד בתכלית למגמה הרווחת בפסיקה, ועשוי לפגוע פגיעה קשה בוודאות וביעילות של שוק עסקאות האשראי". (ראה: פש"ר 1700/05 (ת"א) הכל לים נ' חברת ויזה כ.א.ל בע"מ). 12. בעניינינו, מודה התובע כי התקשר בעסקה עם הנתבעת 1 וטענתו לביטול העסקה אינה נובעת מכך ש"הנכס" שנרכש באותה עסקה לא סופק לו. התובע מאשר כי לאחר צאתם של נציגי הנתבעת 1, ולאחר שחתם על ההסכם, רק אז "אחרי שהם הלכו התיישבתי, סתם מתוך סקרנות לקרוא את ההסכם..." סעיף 8 לתצהירו. גרסתו של התובע מלמדת, כי למעשה ביקש לבטל את העסקה מחמת כך שטעה או הוטעה לעניין טיב העסקה. כפי שפורט לעיל, מקרה זה אינו נכנס בגדר סעיף 10 (א) לחוק. חוק הגנת הצרכן התשמ"א - 1981: 13. התובע תולה את יהבו בסעיף 14 לחוק הגנת הצרכן, כאשר לטענתו בנסיבות העניין רשאי היה לבטל את העסקה ולכן לאומי קארד היתה צריכה להפסיק את חיוביו. עיון בסעיף 14 מלמד כי הוא חל רק במישור היחסים בין ה"רוכל" לבין הלקוח, ואין בו כדי לחייב את חברת האשראי. ראוי להדגיש, כי סעיף 14 א לחוק, העוסק ברכישה של יחידת נופש, כולל התייחסות מיוחדת לאפשרות של תשלום בכרטיס אשראי ולדרכי ביטול החיוב (סעיף 14ב). לאור האמור, היעדר התייחסות לתשלום בכרטיס אשראי, בסעיף 14 לחוק, מלמד כי מדובר ב"הסדר שלילי", דהיינו, הסדרת היחסים שבין ה"רוכל" לבין "הלקוח" בלא שתהיה לכך התייחסות לחברת האשראי. מכאן, שאין בחוק הגנת הצרכן כדי להטיל חובה על הנתבעת 2, לעצור את החיובים. טענות התובע לעניין רשלנות הנתבעת 2: 14. התובע מעלה כנגד הנתבעת 2 שורה של "טענות רשלנות". בחנתי את הטענות אחת לאחת, ואולם לא מצאתי כי הנתבעת פעלה ברשלנות או בחוסר תום לב, באופן המחייב אותה לפצות את התובע. לטענת התובע, התקשרה בתו אל הנתבעת 2, מיד למחרת ביצוע העסקה והתריעה בפני נציגת הנתבעת 2 כי מדובר בחבורת נוכלים שהוליכה את התובע שולל. אינני סבורה כי יש בשיחת הטלפון האמורה כדי לחייב את הנתבעת 2 לעכב את העברת הכספים לבית העסק. כפי שפורט לעיל, אין מקום להרחיב את סמכויותיה של הנתבעת 2 ולהקנות לה סמכויות לעיכוב התשלומים מעבר לסמכות שהותוותה בחוק. שיקול הדעת המסור לנתבעת 2 מצומצם לעניין השאלה העובדתית האם סופק הנכס או לאו, בלא שיהא עליה להיכנס לפרטי העסקה בין הלקוח והספק ולערוך בירורים ובדיקות מעמיקות. חברת האשראי איננה מוסמכת לעכב העברת כספים לבתי עסק בשל טענות בגין כלל הפגמים החוזיים, לרבות טענת הטעיה או מרמה. מטעם זה לא היתה הנתבעת 2 מחוייבת לעצור את התשלומים. הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר הטענה מועלית בשיחה טלפונית ולא בכתב (כדרישת סעיף 10 (א) לחוק כרטיסי חיוב). 15. טוען התובע כי הנתבעת 2 העבירה את מלוא סכום העסקה עבור השוברים שנחתמו על ידי התובע, לבית עסק בשם "דימיטה טורס" אשר אינו מוכר לתובע, ולא היה צד לעסקה. אין בטענה זו כל ממש. אין הכרח לקיום זהות בין הספק עמו התקשר הלקוח בעסקה לבין מי שמציג את השובר (סעיף 10 (ב) לחוק כרטיסי חיוב). בנוסף, סעיף 6.1 להסכם ההצטרפות מטיל על לאומי קארד התחייבות בלתי חוזרת לתשלום השובר. לאור האמור אין בעובדה כי השובר הוצג על ידי בית עסק אחר, מבית העסק שעמו התקשר התובע, כדי ללמד על רשלנות הנתבעת 2. 16. בנוסף, טוען התובע כי העברת סכום העסקה נעשתה לאחר הפניה מטעם התובע והודעתו על ביטול העסקה. יצוין כי אין בפני ראיה מטעם התובע לעניין המועד בו התקבלה הפניה בכתב אצל הנתבעת 2. אף בהנחה שאקבל את גרסת התובע לפיו נשלח המכתב מטעמו ביום 07/11/03 (למחרת ביצוע העסקה), לא הוכיח התובע מהו המועד שבו נתקבל המכתב בפועל. לטענת הנתבעת 2, בהתאם לרישומיה התקבל המכתב רק ביום 26/11/03. כך או כך, כפי שצוין לעיל, מאחר ועילת הביטול עליה נסמך התובע, אינה מנויה כעילה על פי חוק לעיכוב תשלומים, אזי אף אילו התקבל המכתב במועד לו טוען התובע, לא היה בכך כדי לסייע לו. 17. עוד טוען התובע בסיכומיו לאי כשירות השובר - טענת אי כשירות השובר, לא הועלתה בכתבי הטענות, ויש לדחותה בהיותה הרחבת חזית אסורה. יאמר כי העתקי השוברים אינם ברורים ולא ניתן לקרוא מהם את פרטי הספק. מאחר שהטענה לא הועלתה במסגרת הדיונים, לא הובררה סוגיה זו. למעלה מן הצורך אציין כי גם לגופו של עניין, לא מצאתי מקום לטענה זו. העובדה כי לא מולאו פרטי הספק או כי פרטי הספק אינם הפרטים של הספק עימו נקשר הלקוח בעסקה המקורית, אין בה כדי להעיד על כך שמדובר במסמך חסר כמשמעותו בסעיף 9 לחוק כרטיסי חיוב. מכל מקום לא נטען ולא הוכח כי התקיימו התנאים להשבת החיובים בהתאם לסעיף 9 (ב) לחוק (הודעת הלקוח למנפיק "שהוא לא ביצע את העסקה או שפרטי המסמך הושלמו שלא בסכום שבו התחייב…"). אשר על כן, הטענה נדחית. סוף דבר 18. התביעה נדחית. לעניין ההוצאות - הריני נותנת דעתי לחסרון הכיס שנגרם לתובע ובהתחשב בכך הריני מחייבת אותו בהוצאות מינימליות. התובע ישלם לנתבעת 2 הוצאות ושכר טרחה בסך 1,500ש”ח בצירוף מע"מ. ביטול עסקה (בכרטיס אשראי)ביטול עסקה (הגנת הצרכן)