בפני תביעה קטנה לתשלום סך של 870 ₪. סכום זה מהווה, על-פי הנטען, החזר כספי המגיע לתובע, בגין חיובו בעבור שירותי גלישה לאינטרנט, אותם ביטל זה מכבר. ואלה עיקרי טענות התובע: ביום 7.7.13 נודע לתובע כי לאשתו יש חוב אצל הנתבעת, בסך של 276 ₪, בגין אי תשלום חודשי בסך של 15 ₪, מחודש ינואר 2012. התובע טוען כי ביטל את שירותי הגלישה באינטרנט אצל הנתבעת, עוד בחודש יולי שנת 2009, עת התקשר, יחד עם אשתו, עם חברת אינטרנט אחרת. התובע ממשיך וטוען, כי ככל שהנתבעת סברה כי הוא ורעייתו עודם מחוברים לשירותי האינטרנט שלה, לא טרחה היא לשלוח אליהם כל דפי פירוט וכן לא יצרה כל קשר עימם, כאשר ראתה שלא נעשה שימוש בשירות כלל. התובע מוסיף וטוען, כי כאשר התקשר לברר אצל הנתבעת מהו פשר החוב, נאמר לו כי החוב הוא על שמו ולא על שם אשתו. ברם, כשפנה למשרד עורכי הדין המטפל בגביית החוב, נאמר לו כי החוב הינו על שם אשתו. התובע מביע תמיהה כיצד החוב הוסב על שם אשתו במשרד עורכי הדין כאשר היא כלל לא רשומה במערכת של הנתבעת. התובע מבהיר כי החיובים שנעשו על ידי הנתבעת בוצעו מכרטיס האשראי השייך לו, אותו ביטל לפני כשנתיים. ואלה עיקרי טענות הנתבעת: הנתבעת טוענת כי התובע התחבר לשירותיה החל משנת 2007 ומעת לעת נהג לעדכן את חבילת הגלישה שברשותו. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי ביום 28.7.09 פנה התובע למוקד שירות הלקוחות שלה והודיע כי הצטרף לשירותי הגלישה ברשת האינטרנט של חברה מתחרה, המספקת שירותי אינטרנט עבור המגזר הדתי. במעמד השיחה הציע נציג הנתבעת לתובע להצטרף לאחת מחבילות הגלישה אותן היא מספקת, המיועדת ללקוחותיה המשתייכים למגזר המסורתי - דתי. התובע, לאחר ששמע את ההצעה, הודיע כי יבחן את האפשרות להתנתק משירותי החברה המתחרה, וביקש להקפיא את המנוי שלו באופן זמני. בהתאם לזאת, הקפיאה הנתבעת את המנוי עד למועד בו יבחר התובע האם לבטלו או להצטרף לאחת מחבילות הגלישה שהוצעו לו. ביום 11.3.10, פנה התובע לנתבעת והודיע כי ברצונו להתחבר לאחת מחבילות הגלישה שמציעה הנתבעת. באותו היום צורף התובע לחבילת גלישה "צופר 7". הנתבעת שלחה לכתובת התובע מכתב הצטרפות בו פורטו כל תנאי ההתקשרות. הנתבעת מבהירה ומחדדת כי כל חודש נשלחו למענו הרשום של התובע חשבוניות חודשיות המפרטות את החיובים שנגבו ממנו. החל מחודש ספטמבר 2011 נשלחו החשבוניות באמצעות הדואר האלקטרוני. הנתבעת טוענת עוד, כי בהעדר בקשה לביטול השירות אין היא יכולה לדעת כי הלקוח מעוניין לבטל את המנוי ואינה רשאית לעשות כן. למעשה, רק ביום 27.7.13 פנה התובע לנתבעת לביטול שירותיה. עם קבלת בקשתו, פעלה הנתבעת לביטול השירות והחיובים ממועד הביטול ואילך. דיון והכרעה: אקדים מסקנה לניתוח ואומר כי לדעתי דין התביעה להידחות, ואנמק. ראשית יש לדון בשאלה, האם בין הצדדים התקיימה עסקה לקבלת שירות אינטרנטי ? מקריאת המסמכים שצירפה הנתבעת לכתב ההגנה, ובכלל זה, מכתב אשר נשלח לתובע, בו מצוינים פרטי ההתקשרות, וחשבוניות לתשלום, סבורה אני, כי יש להשיב על שאלה זו בחיוב. טענת התובע, לפיה, כלל לא התקשר עם הנתבעת לקבלת שירות אינטרנט מסוג "מורשת", משום שמזה 4 שנים הוא מחויב לחברת אינטרנט מתחרה, לא הוכחה, כלל וכלל. התובע יכול היה, בנקל, לצרף חשבוניות תשלום מהחברה המתחרה, ממנה קיבל, לטענתו, שירותי אינטרנט, בתאריכים בו חייבה אותו הנתבעת. התובע לא עשה כן, והאמור פועל לחובתו. לא זאת אף זאת, התובע לא צירף לכתב תביעתו מסמך כלשהו התומך והמאמת את טענותיו. כך למשל, התובע טוען, כי חשבונו חויב שלא כדין ע"י הנתבעת וכי שילם הוא סך של 276 ₪ לזכות הנתבעת, בגין החוב שנצבר. דא עקא, התובע לא מביא לטענות אלה כל סימוכין, למצער, בדמות חיובי כרטיס האשראי בתאריכים הרלבנטיים. מאין איפוא לבית המשפט לדעת כיצד חושב סכום התביעה הנתבע? לתובע הפתרונים. כלל ידוע במשפטנו הוא כי "המוציא מחברו עליו הראיה". במקרה הנדון התובע לא הרים את נטל הראיה הרובץ על כתפיו לשלול קיומה של עסקה לקבלת שירות אינטרנטי. עולה, אם כן, כי בין התובע לבין הנתבעת התקיימה עסקה מתמשכת, כהגדרתה בסעיף 13ג לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הצרכן"), הקובע: "בחוק זה - עסקה מתמשכת - עסקה לרכישה של טובין או שירותים באופן מתמשך, לרבות כל שינוי בעסקה או תוספת לה שאינם מהווים עסקה חדשה, והכל בין אם העסקה היא עסקה לתקופה קצובה ובין אם היא לתקופה בלתי קצובה, ולמעט עסקה להספקת גז בין צרכן גז לספק גז". לעניין זה יפים הם דברי כבוד השופט יהודה פרגו בת"צ (מחוזי- ת"א) 29832-10-10 סירקין נ' נטוויז'ן 013 ברק בע"מ ( 3.2.13): "בעל קו טלפון באמצעות בזק או תשתית אלחוטית אחרת (כדוגמת הוט), כך גם המתקשרים באמצעות מכשירים סלולריים ניידים, באמצעות ספקי תקשורת שונים (כדוגמת סלקום, פלאפון, אורנג' ואחרים); כמו גם מקבלי שירות בטלוויזיה בכבלים (כדוגמת הוט, יס ואח') אינם מתקשרים, או צריכים להתקשר כל שנה או תקופה אחרת, כדי לחדש את ההתקשרות עם הספק. מדובר ב"עסקה מתמשכת" שכל עוד לא הודיע הלקוח/הצרכן על רצונו להתנתק מן הספק והשירות הניתן על ידו, השירות נמשך ויש לשלם עבורו" (ההדגשה שלי, נ.פ.). ברי, כי היה על התובע, שהביע רצונו להתנתק מהשירות, להודיע על כך לנתבעת. בנדון זה קובע סעיף 13ד (א) לחוק הגנת הצרכן, שכותרתו "ביטול עסקה מתמשכת", כך: "צרכן המבטל עסקה מתמשכת רשאי למסור לעוסק הודעת ביטול באמצעות אחד מאלה, לפי בחירת הצרכן (בחוק זה- הודעת ביטול): (1) בעל פה - בטלפון או בהודעה בעל-פה במקום העסק; (2) בכתב - בדואר רשום, או בדואר אלקטרוני או פקסימיליה, אם יש לעוסק". וכאן אני באה להידרש לשאלה נוספת והיא: האם התובע פעל לביטול השירות האינטרנטי באחת הדרכים הקבועות בסעיף 13ד(א) לחוק הגנת הצרכן התובע טוען כי ביטל את שירות האינטרנט שניתן לו מאת הנתבעת כבר לפני 4 שנים, קרי, בשנת 2009. זוהי טענה כוללנית ונעדרת פירוט ותימוכין והריני לדחותה בזה. אין די באמירת התובע כי הודיע לנתבעת על רצונו לבטל את העסקה. ברי, כי על התובע לפרט ולעמוד על דרך הביטול ולנקוב בזמן קונקרטי בו נתבקש הביטול. בהעדר כל פירוט בנדון זה, אין לי אלא לקבל את טענת הנתבעת, כי לא נתקבלה כל הודעת ביטול מאת התובע, עד ליום 27.7.13. כללם של דברים: ללא כל הודעת ביטול מצד התובע, לא יכלה הנתבעת לדעת על רצונו של התובע לביטול השירות עובר ליום 27.7.13. סוף דבר נוכח כל האמור מעלה,ומאחר ולא הוכחו כל ראשי התביעה, אני דוחה את התביעה. לפנים משורת הדין, אינני עושה צו בדבר הוצאות. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 ימים.ביטול עסקה (הגנת הצרכן)