החלטה ביום 26.3.01 הוגשה לבית משפט זה תביעה בגין רשלנות רפואית. בכתב התביעה צוינו הדברים העובדתיים כלהלן: התובע הנו יליד 24.4.94, ומתגורר בבית הוריו. במחצית שנת 1993 הרתה אימו של התובע. הנתבעת הייתה הבעלים של מרפאה בקרית מוצקין, בכל הזמנים הרלוונטיים לתביעה. האם טופלה, והייתה תחת השגחת הצוות הרפואי של המרפאה, לאורך כל תקופת ההריון, ופעלה על פי הנחיותיו והוראותיו. הנתבעת הפנתה את האם לבדיקת העובר באמצעות אולטראסאונד במרפאה שבסניף --, וביום 26.12.93 בוצעה הבדיקה. התובע נולד ביום 24.4.94 כשהוא סובל ממומים קשים. הוא טוען כי האחריות לכך מוטלת על הנתבעת כמי שלא ביצעה את הבדיקות הדרושות, הבדיקות שבוצעו היו רשלניות ואילולי הרשלנות ניתן היה לגלות את המומים הללו מבעוד זמן וההורים היו שוקלים את הפסקת ההריון. על כך הוגשה תביעת נזיקין נגד הנתבעת. ביום 28.5.02 הגישה ב"כ הנתבעת בקשה להורות לתובע להיבדק על ידי מומחה רפואי מטעמה. בקשה זו הוגשה רק לאחר שהנתבעת קבעה לתובע מועד לבדיקה ביום 7.2.02 על ידי ד"ר בן חיים, מומחה רפואי בתחום האורולוגיה. אך, התובע לא הגיע לבדיקה במועד שנקבע, ולא הודיע למומחה או לב"כ הנתבעת כי אין בדעתו להתייצב למועד. הנתבעת ידעה ביום 11.4.02, לראשונה, כי התובע מתנגד לבדיקה רפואית של אורולוג מטעמה, וזאת ללא כל נימוק. ביום 25.6.02 התקיימה ישיבת קדם משפט, שבה התברר כי קיימת מחלוקת בין הצדדים לגבי זכות הנתבעת להגיש חוות דעת נוספת מטעמה. עו"ד נבון, ב"כ התובעים, ציין בישיבה זו כי הוא יהיה מוכן להסכים לבדיקה על ידי אורולוג מטעם הנתבעת רק אם תסכים האחרונה למינוי מומחה מטעם בית המשפט בתחום האורולוגיה והפסיכיאטרייה. אולם, עו"ד וייס, ב"כ הנתבעת, התנגדה להצעה זו ונימקה זאת בכך שאין הנתבעת אמורה לסייע לתובע בהוכחת תביעתו. בנוסף לכך, ציינו ב"כ שני הצדדים כי עדיין לא השלימו את אוסף המסמכים. [מאוחר יותר ב"כ הנתבעת ציינה כי קיבלה את המסמכים החסרים לה]. בית המשפט בקש מב"כ הנתבעת למסור פרטים לעניין מועד הזמנת התובע לבדיקה אצל מומחה, וביום 8.7.02 הנתבעת הגישה את לוח הזמנים להזמנת התובע לבדיקה, בו ציינה כי ביום 30.1.02 נשלח מכתב לב"כ התובעים המבקש מהתובע להתייצב לבדיקה ביום 7.2.02 עם הערה כי אם המועד אינו נוח לתובע ניתן יהיה לתאם מועד אחר עם המומחה. אולם, התובע לא הגיע לבדיקה במועד, ולא תאם מועד חלופי. הנתבעת טוענת גם כי נושא התנגדות התובע לבדיקה הועלה רק בדיון בפני בית המשפט מיום 25.6.02. כמו-כן, ב"כ הנתבעת מבהירה כי היא רשאית לתמוך את חוות הדעת שהוגשה מטעמה על ידי חוות דעת נוספת התומכת בתזה הרפואית שהועלתה בחוות הדעת המצורפת לכתב ההגנה. בתשובת התובעים מיום 9.7.02, צוין כי הנתבעת "מתעלמת באופן מכוון מעיקר הדרישה שהופנתה כלפיה, והיא: "לפרט את הזמנים ולהבהיר מה בדיוק נעשה בכל הקשור לבדיקת התובע מס' 1 על ידה". ב"כ התובע מפרט בתשובתו את לוח הזמנים להזמנת התובע, כך שביום 30.3.01, לפני למעלה משנה, הומצאה לידי ב"כ הנתבעת חוות דעת מטעם התובעים, ורק ביום 30.2.02 דרשה הנתבעת מהתובע להתייצב לבדיקה מטעמה על ידי הודעה שנתקבלה לידי ב"כ התובעים ביום 5.2.02. דהיינו, רק כשנה לאחר הגשת חוות הדעת של התובעים בקשה ב"כ הנתבעת לבדוק את התובע. ב"כ התובעים מפנה את בית המשפט לתקנה 128(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, אשר לשונה: "הגיש בעל דין חוות דעת בעניין שברפואה, רשאי בעל דין אחר לשלוח לו, תוך 30 ימים מהיום שהומצאה לו חוות הדעת, דרישה בכתב להעמיד את נושא חוות הדעת לבדיקה בידי רופא או מומחה רפואי מטעמו, ובלבד שהודיע לבעל הדין שהגיש את חוות הדעת שימציא לו, לפי דרישתו, העתק חוות דעת של הרופא או המומחה הרפואי מטעמו תוך זמן סביר לאחר הבדיקה". למען הסדר הטוב אציג את השאלה המשפטית באופן תמציתי: לכתב התביעה מיום 26.3.01, צורפו שתי חוות דעת מטעם התובעים. האחת של רופא ילדים וטרטולוג (מומים מולדים), והשניה של רופא המתמחה בעניין מיילדות וגינקולוגיה. בכתב הגנה שהוגש ביום 8.7.02 נזכרת חוות דעת בתחום האולטראסאונד במיילדות וגינקולוגיה. בפועל, הנתבעת הגישה את חוות הדעת לבית המשפט ביום 20.3.02, וביום 30.2.02 דרשה מהתובע להתייצב לבדיקה מטעמה על ידי הודעה שנשלחה לו. כיום, הנתבעת מבקשת, דרך בית המשפט, לאפשר לה לבדוק את התובע מטעמה כדי שיתאפשר לה להגיש חוות דעת נוספת בתחום האורולוגי. השאלה המשפטית הדורשת הכרעה היא: האם בית המשפט רשאי לאפשר לנתבעת להגיש חוות דעת חדשה מטעמה כשנה לערך לאחר שהומצאה לה חוות הדעת מטעם התובעים? לא למיותר לציין כי ב"כ הנתבעת לא בקשה מבית המשפט באף שלב בהליך המשפטי דנן כל אורכה להגשת חוות דעת נוספת מטעמה. אין חולק כי בקשת הנתבעת לבדיקת התובע לא עמדה בלוח הזמנים הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי, תקנה 128 לעיל, בה מדובר בתקופה של 30 ימים. הנתבעת מסתמכת בטענותיה על בר"ע 423/83 מדינת ישראל נגד עזבון המנוחה ורד סילברמן ז"ל, פ"ד לז(4) 282, וטוענת בסעיף 12 להודעה שלה לבית המשפט, כי "מטעם הנתבעת הוגשה לבית המשפט חוות דעתו של פרופ' מייזנר במצורף לכתב ההגנה מטעמה, כאשר חוות דעתו של האורולוג הינה חוות דעת נוספת, אשר לפי הוראות הפסיקה רשאית הנתבעת להגיש כתמיכה בתיזה הרפואית שהועלתה בחוות הדעת הרפואית שהוגשה מטעמה". הדברים שנאמרו בפרשת ורד מכוונים למקרה שהועלתה תיזה רפואית בחוות דעת רפואית שצורפה לכתב התביעה ובמהלך הדיון מבקש התובע להביא ראיות נוספות להוכחת אותה תיזה שהועלתה בחוות הדעת כאמור. על סמך האמור לעיל, אני מסכים עם ב"כ הנתבעת, כי יש לראות בחוות הדעת השנייה משום הבהרה לחוות הדעת הראשונה, וזה מכיוון שהנתבעת הגישה חוות דעת ראשונה בעניין האולטראסאונד במיילדות וגינקולוגיה, שבה התייחס הרופא המומחה למום שנולד אתו התובע, ולקושי באבחונו. חוות דעת בתחום האורולוגיה בעצם מבהירה עובדות הקשורות למום שהתייחסו אליו בחוות הדעת הראשונה. כמו-כן, חוות הדעת השניה יכולה לסייע לנתבעת בהוכחת עמדתה. מקרה אחר שבו דחה בית המשפט בקשת בעל דין להגיש חוות דעת שניה מהטעם לעיל הוא בר"ע 6098/02 זכאי נטלי, קטינה נגד מדינת ישראל, משרד הבריאות, פ"ד מז[3], 651. בית המשפט נימק את דחייתו לבקשה בכך "שחוות הדעת השניה עוסקת בתיזות רפואיות שמבקשת המבקשת להעלות, אשר לא מצאו ביטויין בחוות הדעת הראשונה. לגבי תיזות אלה, היה על המבקשת לצרף חוות דעת רפואית לתביעתה אשר תתמוך בהן, דבר אשר לא נעשה על ידה". אולם, בית המשפט אפשר למבקשת לתקן את כתב התביעה ולצרף את חוות הדעת השניה, וזה מהטעם כי בית המשפט לא רואה שיש מקום לחסום אפשרות זו בפני המבקשת אם יש בחוות הדעת השניה משום חשיבות לצורך הכרעה בשאלות האמיתיות השנויות במחלוקת בין הצדדים. על-כן, אני מקבל את עמדת ב"כ הנתבעת ומרשה לה לבדוק את התובע למען הגשת חוות דעת מטעמה בתחום האורולוגי. אעבור כעת לבקשת ב"כ התובע בעניין מינוי מומחה על ידי בית המשפט. ב"כ התובע מציע כי ימונה מומחה על ידי בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי ובתחום האורולוגי. הוא נימק זאת בכך שקשה כלכלית לתובע לשלם עבור זאת בעצמו. ספק רב אם נימוק זה יעמוד בעצמו, ובכל זאת אני אתייחס לטענה זו. תקנה 130 לתקנות סדר הדין האזרחי עניינה מינוי מומחה של בית משפט, לשונה: "(א) בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, לאחר שנתן לבעלי הדין הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיהם, למנות מומחה או מומחים, בהסכמתם, לעניין שבמחלוקת בין בעלי הדין. וזה מתבטא בפסיקה כלהלן: "מינוי מומחה לפי תקנה 130 אינו צריך להיעשות על דרך השגרה ובלשון תקנה 130 הנ"ל יתמנה מומחה בגדרה "לאחר (שבית המשפט) נתן לבעלי הדין הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיהם"; הטענות שבעלי הדין יכולים לעורר נגד המינוי יכול ותהיינה קשורות לעצם הצורך במינוי, הן לשלב המינוי והן לאישיותו של המומחה; לענין זה אין בית המשפט מוגבל בשיקול דעתו ורשאי הוא להורות על המינוי - כשהנסיבות מצדיקות את הדבר - כבר בשלב מוקדם או להותיר את המינוי לשלב מאוחר יותר, לאחר שייחקרו המומחים מטעם בעלי הדין; השיקולים אם למנות את המומחה כבר בשלב מוקדם של המשפט רבים ומגוונים הם ואין צורך לפרטם כאן. עוד יש לציין שהמינוי נועד אך לסייע לשופט במלאכתו כשיבוא לפסוק בשאלות מקצועיות ובוודאי שאין הוא כבול בחוות דעתו של המומחה כשם שאינו כבול גם לכל ראיה אחרת שתובא לפניו". רע"א 751/01 ליאור כהן נ' מדינת ישראל - המרכז הרפואי ע"ש שיבא, תל השומר, תק-על 2001(4), 966. למרות שלא מצאתי כי טענה של חוסר משאבים של מבקש הגשת חוות דעת רפואית יכולה להכשיר מינוי מומחה מטעם בית המשפט, הגעתי בכל זאת למסקנה שצריך לתת הזדמנות נאותה לצדדים למען יטענו את טענותיהם בנוגע לבקשת מינוי מומחה על ידי בית המשפט. מומחהרפואהתביעות רשלנות רפואיתמומחה רפואירשלנות