התובעת רכשה מהנתבעת, חב' שעיסוקה במכירת מוצרי תינוקות, חבילת מוצרים לקראת לידה במחיר כולל של כ- 10,000 ₪. בין היתר, נרכשה עגלת תינוק יקרה שמחירה 4,700 ₪, וכן מתאם שנועד לאפשר הרכבת מנשא לתינוק על גבי העגלה. שווי המתאם כ- 250 ₪. כאשר סופקו המוצרים לא סופק המתאם, אף שהוזמן ותמורתו שולמה, והנתבעת טענה שהמוצר חסר אצל היבואן. תחילה המתינה התובעת למוצר, אולם בחלוף כחודשיים, בסופו של דבר, הסתיים העניין. כיום העגלה כבר איננה ברשות התובעת, וככל הנראה, הוחזרה לנתבעת, בהסכמה, וכנגד זיכוי או החזר מתאים. התביעה עומדת על 5,000 ₪. מקובל עלי שהנתבעת לא היתה צריכה בשום פנים ואופן למכור מוצר שלא וידאה כי תוכל לספק אותו, והכוונה למתאם. עוד מקובל עלי שללא המתאם ספק אם היתה נרכשת גם אותה עגלה שנרכשה, מתוך מחשבה שבעזרת המתאם ניתן יהא להרכיב עליה את המנשא. יחד עם זאת, בשום פנים ואופן אינני מצליח להבין כיצד עומד סכום התביעה על הסכום המופרז שננקב על-ידי התובעת וערכו פי 20 לערך מערך המתאם שלא סופק. בנסיבות אלה, אין לי אלא לחזור על דברים שכבר כתבתי, והכוונה לכך שבית המשפט לתביעות קטנות נועד לספק זירה מהירה וזולה לבירור מחלוקות פשוטות, אך לא להתעשרות קלה ובלתי מוצדקת. הגשת תביעה בסכום הזה בנסיבות הללו גובלת בשימוש לרעה במכשיר של תביעות קטנות והדבר ראוי לגנאי. תופעה כזאת מסכלת כל סיכוי לפשרה לפני הדיון המשפטי או במהלכו, משום שכאשר נקודת המוצא של התובע היא כה גבוהה וכה חסרת יחס ראוי לנזקו האמיתי, אין בסיס אמיתי למשא ומתן הולם. כך מתרבות התביעות ומתרבים הדיונים, והתור של אותם בעלי דין שבאו בסך הכל לקבל את שמגיע להם ולא הצליחו לקבל ללא תביעה משפטית, מתארך ללא הצדקה. הציבור כולו נפגע מכך, ללא הצדקה, ויש לדאוג ולנקוט מדיניות שתעקור מן השורש את הנטייה הזו הניכרת אצל תובעים רבים, וחוששני שהחמירה עד מאוד ככל שגבול הסמכות של בית המשפט לתביעות קטנות הועלה באופן ריאלי פעם אחר פעם בשנים האחרונות. בנסיבות אלה, אני מחייב הנתבעת לשלם לתובעת סך של 250 ₪. נוכח הערותי בדבר הגדלת סכום התביעה מעבר לגבולות הנסבל והראוי, אינני עושה צו להוצאות, וכל צד ישא בהוצאותיו. ביטול עסקה (הגנת הצרכן)