בתביעה שלפנינו תובעות שתי התובעות שהינן אחיות את הנתבעות לשלם להן סך של 5,000 (הכוללים 3,900 ₪ בגין החזר הכספים ששולמו לנתבעות ואשר לא נתקבלה התמורה בגינם, וכן 1,100 ₪ בגין הוצאות המשפט). נתבעת מס' 1 הינה סוכנות הנסיעות אצלה הזמינו התובעות את חבילת התיור, ואשר תפקידה לשווק את חבילות התיור לספקיות חבילות התיור כדוגמת הנתבעת מס' 2 בעניינינו. נתבעת מס' 2 הינה ספקית חבילת התיור לנתבעת מס' 1, אשר מארגנת את החבילה אל מול ספקי השירות המקומיים בחו"ל, ובעניינינו - בולגריה. להלן בקיצור השתלשלות האירועים: התובעות, אחיות המתגוררות יחדיו בבית הוריהן המבוגרים והחולים, והעניין יוזכר עוד בהמשך הדברים, רכשו ביום 5/7/06 מאת הנתבעת מס' 1 חבילת תיור לעיר וורנה הבולגרית, אשר אליה היו אמורות לטוס בטיסת שכר ביום ה - 20/7/06. לדאבונן הרב של התובעות, תכנית הטיול לא הבשילה, וזאת מתוך בחירתן שלא לטוס ליעד המבוקש לאור המצב הביטחוני, ששרר אותם ימים במדינת ישראל בכלל ובצפון הארץ, מקום מגוריהן, בפרט. הימים היו ימי מלחמת לבנון השנייה, והתובעות החליטו בעצה משותפת שלא לעזוב את זוג הוריהן המבוגרים והחולים לבדם, ולהמשיך לסעוד אותם. אותם ימים, כאמור היו ימי מלחמה קשה בצפון הארץ, דבר אשר ערער את יציבות חיי תושבי העיר עכו, עיר מגורי התובעות, ואת ביטחונם, ובמיוחד הדברים אמורים בכל הנוגע לבית המגורים של התובעות, שבו לא היו בנמצא חדרים ממוגנים, דבר אשר חייב את התובעות להוריד למשמע כל אזעקה את הוריהן למקלט הסמוך לבתיהן, משימה קשה לכשעצמה לאור מצבם הגופני הקשה של ההורים. לטענת התובעות הן פנו אל הנתבעת מס' 1 שבוע לפני מועד הטיסה היעודה (קרי - 13/7/06) בכדי לבקש לבטל הטיסה המיועדת לתאריך 20/7/06 ובבקשה לדחות הטיסה למועד חלופי אחר; כלומר - לא היתה בבקשתן של התובעות כוונה לבטל כליל ההתקשרות עם הנתבעת מס' 1, אלא כל רצונן היה להזיז את מועד הטיסה היעודה למועד חלופי אחר על פני המועד המקורי. בשיחה עם נציגי הנתבעת מס' 1 הפצירו התובעות להיעתר לבקשתן, וזאת לאור המצב הביטחוני ששרר אותם ימים בארץ ולאור מצבם הרפואי של הוריהן, אותם לא יכולות הן לנטוש. לטענתן, הנתבעת מס' 1 מיאנה להיעתר לבקשתן, וטענה כי ביטול הנסיעה יגרור אחריו תשלום של 100% דמי ביטול. לטענתן, היה על הנתבעות לגלות הזדהות עם מצבן של התובעות ולהיעתר לבקשתן, מה גם שבקשתן לא הייתה להשיב להן את כספן, כי אם לדחות למועד חלופי אחר את טיסתן. בכתב הגנתה טענה הנתבעת מס' 1, כי אכן התובעות פנו אליה כשבוע ימים לפני מועד הטיסה היעודה בבקשה לבטל הטיסה הזו. כן טענה הנתבעת מס' 1, כי לא היתה כל סיבה להיענות לבקשות האחיות, שכן ידעו הן ידוע היטב, כפי שהדברים עלו מנוסח חוזה ההתקשרות ביניהן ומחתימתן עליו, כי ביטול החוזה מצדן של התובעות יביא לתשלום דמי ביטול, והכל תלוי במועד הביטול ביחס למועד הנסיעה היעודה. לגישתה, אין זה סביר אפילו מבחינה הגיונית כי היא תבוא לקראת האחיות, ועל אף ההבנה של נסיבות המקרה, שכן התחשבות מעין זו, כמוה כתשלום מכיסה היא של הנתבעת מס' 1 לכל אותם ספקים בחו"ל, ואין הדעת סובלת חוסר כיס שכזה. כמו כן טענה הנתבעת מס' 1 כי המצב אשר שרר אותם ימים בארץ, אין בו כדי להקנות זכות ביטול אוטומטית לתובעות בלא לשלם דמי ביטול, והדבר מעוגן אף בהנחיות מטעם התאחדות סוכני הנסיעות והתיירות, וכן בפסיקה בתי המשפט לאורך השנים, אשר החריגה את מצב המלחמה מכל אותם מצבים אשר עולים כדי כוח עליון בכל הקשור ל"סיכול" שלפי ס' 18 לחוק החוזים (תרופות), ככל שהדבר אמור לאורח החיים הישראלי. בנוסף טענה הנתבעת מס' 1 כי לו רצו התובעות להבטיח עצמן מפני ביטול שלא ישא בצידו דמי ביטול, כי אז היו הן מבטחות עצמן בביטוח מעין זה, ואו אז היו באות הן אל המנוחה ואל הנחלה. בכתב הגנתה טענה הנתבעת מס' 2, כי אין בינה לבין התובעות כל יריבות שהיא, וכי השיג והשיח שיש לה הוא אך ורק מול הנתבעת מס' 1, וזאת שכן היא ספקה לנתבעת מס' 1 את חבילת התיור, אותה מכרה הנתבעת מס' 1 לתובעות. לגישתה, היא קבלה את הודעת דבר רצון התובעות לבטל החבילה רק יומיים לפני מועד הטיסה היעודה. לדבריה, עם החתימה על חוזה ההתקשרות בין התובעות לבין הנתבעת מס' 1, היא החלה כבר בהליכי הסדרת הנופשון אל מול הספקים המקומיים בבולגריה, ואף שלמה להם את המגיע להם, ולאור מצב דברים זה, כל ביטול מצד התובעות אשר לא ילווה בתשלום דמי הביטול בגינו כמוהו כגרימת נזקים לנתבעת מס' 2, שהיא איננה חייבת לשאת בהם כלל וכלל. הנתבעת מס' 2 מבקשת להבהיר בכתב הגנתה כי אין הנתבעת מס' 1 שלוחתה, וכי הנתבעת מס' 1 היא גוף עצמאי לכל דבר ועניין; כל תפקידה של הנתבעת מס' 2 הוא לארגן חבילות תיור, אותן משווקת הנתבעת מס' 1 בין היתר לכל דורש. לדברי הנתבעת מס' 2 עניין דמי הביטול ידוע היטב לנתבעת מס' 1, וסביר כי היא הייתה מיידעת את התובעות על אודותיו, והעניין אף נלמד מאי התנגדותן של התובעות לעניין זה - התובעות אינן טוענות כי הן לא ידעו על דבר החובה לשלם דמי ביטול עת מבטלים את חוזה התקשרות, אלא אך הלינו על כי הנתבעות לא היו מוכנות להיעתר לבקשתן לבטל דמי הביטול לאור המצב אשר שרר אותם מימים בארץ. גם הנתבעת מס' 2, בדיוק באותו אופן שבו התגוננה הנתבעת מס' 1, מפנה את תשומת לב בית המשפט לאפשרות שעמדה לתובעות לבטח עצמן בפני מקרים כדוגמת מצב המלחמה, ומשבחרו שלא לעשות כן, אזי אל להן להלין על איש מהנתבעות. טיעוני הצדדים בדיונים: התקיימו שני דיונים, האחד ב -29/1/07 והשני ב - 10/7/06. בדיון הראשון בית המשפט ניסה לסייע לצדדים להגיע לפשרה, ואף עודדם להגיע להסכם שכזה מחוץ לכותלי בית המשפט. הצדדים, לצערי הרב, לא השכילו להגיע לפשרה ועל כן הגיעו לדיון השני, בתאריך 10/7/06. בדיון השני בקשה הנתבעת מס' 1 להיבנות מפס"ד של מותב זה שמספרו 1992/06 ובו הסתיים העניין בתשלום של 510$ ע"י הנתבעת מס' 1, אשר שם שמשה בתפקיד מקביל לתפקיד אותו מלאה בעניינינו הנתבעת מס' 2, דהיינו האחראית על ארגון חבילת הנופש אל מול הספקים במדינות החוץ. הנתבעת מס' 2 חזרה וטענה בדיון השני כי כל סכום שייפסק בפשרה ישולם למעשה מכיסה הפרטי, שכן היא כבר שלמה לספקים בבולגריה את דמי הביטול, והללו לא יוחזרו אליה עוד. היא ציינה ואמרה כי היא מוכנה לתת לתובעות הנחה בתשלום חבלת הנופש הבאה שתרצינה הן להזמין. התובעות מנגד ציינו כי הן כלל לא יכולות להבטיח כי תסענה עוד לחו"ל, וזאת מתוך חשש ממלחמה עתידית שתארוב להן, ועל כן הן לא רוצות בהנחה המוצעת להן. הכרעה: המקרה שלפנינו הינו מקרה מצער, בו אזרחים תמימים נאלצים לסבול נזקים כתוצאה ממלחמות כפויות. התובעות אספו שקל לשקל, לדבריהן, על מנת לממש את חלומן לטוס לחו"ל בפעם הראשונה בחייהן, אך אותה מלחמה זדונית קטעה את חלומן זה בשל חוסר יכולתן לעזוב את הוריהן המבוגרים לבדם בעתות מלחמה קשות. התובעות מבקשות בכתב תביעה זה למחול להן על דמי הביטול הכרוכים בביטול חבילת התיור מטעמן, דבר אשר יביא ללא ספק לחסרון כיס אצל הנתבעות, אשר הן חייבות לשלם לספקי השירות הזרים את דמי הביטול מבחינתם. השאלה הנשאלת היא האם ישנה הצדקה כלשהי לפטור את התובעות מחובתן לשלם דמי הביטול, ובכך למעשה להשיתם על כתפי הנתבעות? בחוזה ההתקשרות בין הצדדים צוינו מפורשות ההוראות בדבר הסדרי תשלום דמי הביטול במקרה בו אחד הצדדים מבטל החוזה. התובעות לא מכחישות כי ידעו על דבר קיום ההוראות הללו (הן לא הכחשה מפורשת ואף לא הכחשה מכללא, שהרי הן לא טענו כן כלל בכתבי טענותיהן ואף לא בדיון). הנני רואה לנכון להביא פסיקה רלוונטית לעניין דמי הביטול ונסיבות מיוחד אשר יש בהן על מנת להשליך על מהות היחסים היחסיים החוזיים בין נוסע לסוכן נסיעות וספק כדלקמן: ראשית, באשר לטענה על דבר הידיעה אודות החובה לשלם דמי הביטול - עניין זה נדון לאחרונה בפס"ד בעניין תק (ב"ש) 2588/06 בשן נ' איילה נסיעות ותיירות בע"מ: מקרה זה על פניו דומה למקרה שלפנינו, אך השוני המצוי בין המקרים הוא הוא העיקר: במקרה בעניין בשן התובע טען כי לא נאמר לו ולא נמסר כל מסמך על דבר חובת תשלום דמי הביטול עת מבטל המזמין את חוזה ההתקשרות מצידו. בית המשפט דשם קבל טענת התובע ולפיו לא נאמר לו דבר על דבר קיומה של חובת תשלום דמי הביטול, ואף לא הוצג לו כל מסמך בנדון עת הזמין הוא את חבילת התיור; בית המשפט שם קבע כי: "...מן הראיות שבפניי עולה כי התובעים לא קבלו מידע לגבי תנאי ביטול חבילת הנופש, בודאי לא קבלו מידע בכתב. התובעים העידו כי מידע כאמור לא נמסר להם, והנתבעת לא סתרה טענה זו ולא הציגה כל ראיה כי מידע זה מנסר לתובעים. הן הנתבעת והן הצד השלישי הסתפקו בטענה כי ידוע שבגין ביטול טיסות צ'רטר אין החזר כספי...". אם כן, נפסק כי מקום בו התובעים לא ידעו על דבר קיומה של חובת תשלום דמי הביטול, וזאת בגלל שלא נאמר דבר בנדון במועד חתימת חוזה ההתקשרות או כי לא נמסר כל מסמך בעניין ע"י ספקי השירות, כי אז לא תוטל על התובעים כל חובה לשלם דמים אלו. בעניינינו, כאמור איש לא מכחיש כי אכן הדברים היו ידועים לשני הצדדים, ומשכך אין לנו להיכנס לסוגיא זו. אני רואה לנכון להביא גם מהפסיקה אשר ניסתה למפות את הקשרים שבין סוכנות נסיעות לבין ספקי חבילות הנופש, תוך ניסיון ללמוד על טיב תפקידיהן ועל אחריותן כלפי הלקוח: מחלוקת ניטשה בפסיקת בתימ"ש השלום ובתיהמ"ש לתביעות קטנות, האם יש לראות את סוכנות הנסיעות כמתווך (ראה: ת.א. (ת"א) 55701/04 ישבדרון נ' השטיח המעופף, תק- של 2006 (1) 16300, שם נקבע, כי תפקידה של סוכנות נסיעות אינו שונה מזה של מתווך; ואולם בתיק ת.ק. (ת"א)7384/02 רבין נועה נ' עקיבא טורס, תק- של 2003(1), 687 נקבע, כי סוכנות נסיעות לא יכולה לחסות תחת כנפי הטענה "מתווך הנני - ואחראי אינני"; אך ראה גם בעניין בר"ע (י-ם) 3278/01 בר טוביה נ' רגואן נסיעות בע"מ תק-מח 2002(1), 130, שם נקבע, כי תפקידה של סוכנות הנסיעות אינו שונה מזה של מתווך, אם כי ככזאת, בהשאלה מסעיף 8(א) לחוק המתווכים במקרקעין, תשנ"ו-1996 - היא חייבת לנהוג בנאמנות, בהגינות ובדרך מקובלת ולמסור ללקוחותיה כל מידע שיש בידה בעניין מהותי הנוגע לעסקה). בעניין ת.א. (י-ם) 165/88 דהן נ' רפאל, אשר צוטט בתיק ת.ק. (טב') 1904/01 דיין נ' ניצא טורס חברה לנסיעות בע"מ (לא פורסם, 15/4/02), נקבע על ידי כב' השופט אברהם, כי: "משבחר (סוכן הנסיעות- א.ד.) בשירותים ואם בחר בהם במיומנות הראויה, אין הוא אחראי לשיבושים שחלו, אם יחולו, ושאותם לא ניתן היה ולא צריך היה לצפות". אני כשלעצמי נוטה יותר להסכים עם הדעה הגורסת כי בעל הדין הקרוב ביותר ללקוח הינו סוכנות הנסיעות, שכן כשהלקוח מגיע למשרדי סוכנות הנסיעות הוא רואה לנגד עיניו את הסוכן שאחראי על מלאכת ההוצאה לפעול התקנית של החבילה שאותה הוא מזמין, ולכן ניסיון להטיל אך ורק על כתפי מארגנת חבילת הנופש את האחריות לקרות תקלות כאלו ואחרות, הינו ניסיון אכזב ולא מקובל - לגישתי, האחריות צריכה, בכפוף לנסיבות כל מקרה ומקרה, להתחלק בין סוכנות הנסיעות ומארגנת חבילת הנופש. באשר לטענתן של התובעות כי על בית המשפט לפטור אותן מחובתן לשלם דמי הביטול בגלל שהביטול נבע מהמצב הביטחוני בו שררה המדינה אותה עת וכתוצאה מכך מאי יכולתן להותיר את זוג הוריהן החולים לבדם, הרי שמצב בטחוני זה לא שלל על הסף את יכולתן של התובעות לטוס לחו"ל. אין המדובר במצב בו נשללה מהן חירותן לממש את תכניתן ולטוס לחו"ל (מצב זה היה מתחרש אילו, למשל, הייתה שביתה בנמלי התעופה, בחברות ההיסעים האזרחיות המובילות לנמלי התעופה וכיו"ב); התובעות בחרו מרצונן החופשי לבטל את נסיעתן, וזאת לאור מדרג אינטרסים כזה או אחר שהובילן לקבל החלטה זו. גדר המחלוקת בעניינינו אם כן הינו אפוא, האם מלחמה מהווה סיכול, כמשמעו בסעיף 18(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970, הקובע בזו הלשון: "היתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ולא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי-אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים". להלן אביא מדברי כב' השופט כהן בת"א 23122/05 קסלר ואח' נג' רוז ואח' : "...הסעיף מחייב התקיימות שלושה תנאים מצטברים, על מנת שיתקיים סיכול: התרחשות נסיבות המסכלות את קיום החוזה, העדר ידיעה או העדר צפיה של המפר על הנסיבות המסכלות ואי יכולתו של המפר למנוע נסיבות אלה (ג' שלו, דיני חוזים - החלק הכללי, עמוד 627; להלן - שלו). הבסיס הרעיוני של דוקטרינת הסיכול נדון בע"א 865/76 חנה לופז ואח' נ' אלי שושני, פ"ד לא (3) 748, 751 להלן- עניין לופז, שם נפסק, מפי מ"מ הנשיא (בתוארו דאז) לנדוי: "הדיבור "היתה הפרת החוזה" אינו הולם מקרים של כוח עליון, הגורם לחוסר יכולת לבצע את החוזה, כי הפרת החוזה היא בדרך כלל מעשה או מחדל של הצד החייב לפי החוזה. אולם יש להניח שהסעיף חל גם כאשר אירע אירוע חדש, שהצדדים לחוזה לא חזוהו מראש ולא חייבים היו לחזותו מראש - אירוע אשר עושה את קיום החוזה לבלתי אפשרי או לשונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים לחוזה, כלשון הסעיף". בית המשפט העליון פירש במהלך השנים בצמצום רב את דוקטרינת הסיכול. באשר ליכולת לצפות נקבע, כי הכל צפוי ואין דבר שלא ניתן לצפותו. במציאות החיים הישראלית ניתן לצפות גם את האירועים הקשים והקיצוניים ביותר. על חקלאי לצפות ירידת גשמים בתחילת עונת הזריעה (ע"א 736/82 כפר חסידים נ' אברהם, פ"ד לט(2) 490, 494), גירוש היהודים מאוגנדה בשנת 1972 לא היה מאורע בלתי צפוי (ע"א 101/74 חירם לנדאו נ' פיתוח מקורות מים, פ"ד ל(3) 667 ,661) אפילו מלחמה לא הוכרה כבלתי צפויה ולכן אינה מאורע מסכל (ע"א 715/78 כץ נ' נצחוני, פ"ד לג(3) 639, 643). לאור פסיקה זו הפך למעשה סעיף 18 לחוק התרופות כמעט לאות מתה בחקיקה (שלו, בעמ' 630).... ...בשנים האחרונות הופיעו ניצנים של שינוי בגישה זו. תחילתו בהערת אגב של כב' השופט י' אנגלרד בע"א 6328/97 רגב נ' משרד הביטחון, פ"ד נד(5) 506, 517) בה הביע דעתו על השינוי הנדרש בגישת בית המשפט העליון ועל השפעת עיקרון תום הלב בביצוע חוזה על שינוי זה: "גישתו הכללית של בית משפט זה - כפי שבאה לידי ביטוי בפרשת כץ, על נסיבותיה המיוחדות - נראית בעיני נוקשה מדי. מבחינה עקרונית, יש, לטעמי, לבחון בכל מקרה ומקרה את השפעתו של אירוע חריג, כגון פרוץ מלחמה, על מהותם של היחסים החוזיים. כלומר, את מבחן הצפיות יש להחיל לא על עצם פרוץ המלחמה, אלא על ההשלכות המעשיות של האירוע על מהות היחסים החוזיים... קיימת קירבה רעיונית גדולה בין עקרון הסיכול בנסיבות של שינוי מהותי בתשתית החוזית לבין הדרישה לתום לב בביצוע החוזה (סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973). מתקשר העומד על ביצוע דווקני של החוזה על אף השינוי המהותי שחל בו בשל נסיבות חיצוניות - מתקשר כזה אינו נוהג בתום לב ... נמצא, כי המוסד של סיכול הוא גם ביטוי לעקרון תום הלב בחוזים. על רקע דברים אלה, אפשר ומן הראוי לשוב ולעיין בגישתו המצמצמת של בית המשפט בפרשת כץ". כב' השופט אנגלרד חזר על גישתו בע"א 5628/99 מרקין ואח' נ' שרה משה, פ"ד נז(1) 14, 20 וקבע, כי הפקעה המונעת ממוכר את האפשרות של קיום החוזה מהווה אירוע המסכל את החוזה. עוד יצויין, שבשורה של פסקי דין, שהתקבלו בשנים האחרונות בבתי המשפט לתביעות קטנות ברחבי הארץ, הכירו בטענת הסיכול, שהועלתה על ידי חברות תעופה, שטענו שהתקיימות שביתה כללית במשק מהווה גורם מסכל ולכן אי עמידה בטיסות הקבועות, לא מהווה הפרת חוזה עם הנוסעים, אלא סיכול. (רשימה של פסקי דין אלה מופיעה בפסק דינה של כב' השופטת א' דודקביץ בת.א. 10431/05 בוסתן נ' אל-על, בפיסקה 6)...". בעניינינו, המלחמה שפרצה אותם ימים לא היתה צפויה אמנם, אך בהחלט ניתן היה לצפות כי פריצתה תביא לשינויים בחוזי התקשרות למיניהם, ובייחוד באלו הנוגעים לתושבי איזור הצפון אשר תכננו נסיעה לחו"ל; איש לא שלל מהתובעות את יכולתן לבחור ולטוס, ובחירתן שלא לממש תכנית זו נבעה אך ורק מאינטרסים אישיים משפחתיים ובריאותיים, אין מדובר במחסום חיצוני אובייקטיבי שהוצב בפניהן. ראה לעניין זה פסה"ד בעניין תק 722/06 שלמה הראל ואיריס אורון בו נקבע כי העובדה שהומלץ ע"י רשויות הביטחון הישראליות לא לנפוש במקום בו היו אמורים הצדדים לנפוש איננה מנביעה את היותם פטורים מתשלום דמי הביטול אם אכן יבטלו את תכניות הנופש שלהם במקום, שכן אין בהמלצה זו של הרשויות הישראליות כדי לשלול את יכולתם לצאת ולנפוש שם למרות זאת; איש לא שם מחסום וסכר בפניהן, ויכולות הן היו לנסוע ולפוש שם כאוות נפשם. והכל על פניו. התובעות לא היו משוללות יכולת לשום פעמיהן למקום הנופש בו התכוונו לבלות את חופשתן, והעניין שבעטיו החליטו שלא לממש תכניתן הינו עניין אישי בלבד, שאיננו קשור כלל וכלל לחברות הנתבעות. בפסק הדין בעניין תק (ק"ש) 449/06 לחיאני ואח' נ' נטרוול באותן נסיבות כמעט כמו הנסיבות שבפנינו, הסמיכו הצדדים את כב' השופטת סמסון לפסוק בעניינם, והאחרונה קבעה כי שני הצדדים ישאו בהוצאות דמי הביטול, הן התובעים שבתחילה נלקחו מהם 50% מגובה סכום ההזמנה כדמי ביטול (וזאת לטענת הנתבעים לפנים משורת הדין ומתוך התחשבות במצב בצפון הארץ, שכן ע"פ חוזה ההתקשרות היא הייתה זכאית לגבות את מלוא סכום ההזמנה) והן הנתבעת. כב' השופטת קבעה כי דמי הביטול שישלמו התובעים לנתבעת יעמדו על כ - 30% מסך סכום ההזמנה. למרות כל האמור לעיל וכעולה ממגמת הפסיקה בשנים האחרונות כפי שלמדנו מדברי כב' השופט אנגלרד שהובאו לעיל, אני מוצאת לנכון לפסוק לנתבעות תשלום של 800 ₪ לכל אחת משתי התובעות, וזאת לאור העובדה כי הביטול שבטלו התובעות איננו באמת ובתמים ביטול סתם, אלא הוא נבע מתוך רצונן למלא אחר חובתן המוסרית כלפי הוריהן בבחינת "כבד את אביך ואת אמך..."; וכל זאת בנסיבות קשות ביותר בהן עמדו התושבים בצפון הארץ במלחמת לבנון השנייה. יש לציין כי הנתבעת מס' 1 העבירה את דבר רצונן של התובעות לבטל את חופשתן לידיעת הנתבעת מס' 2 כ - 4 ימים (!!!) לאחר שנודע לה הדבר לראשונה. התנהגות שכזו איננה התנהגות הולמת וראויה, וראוי היה כי העברת מידע זה לידי הנתבעת מס' 2 הייתה מתבצעת מיד עם היוודע דבר רצון הביטול לנתבעת מס' 1, וזאת על מנת למזער נזקים עתידיים. על מערכת המשפט להתחשב ולבסס פסיקתה על מושכלות יסוד משפחתיות והומאניות כגון אלו שבעניינינו. הנתבעות תשלמנה לתובעות 1+2 סך של 800 ₪ לכל אחת מהן תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין. ביטול עסקה (הגנת הצרכן)