לפניי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגנית הנשיאה א' קובו, סגנית הנשיאה מ' רובינשטיין, והשופטת ע' צ'רניאק), שדחה את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה במחוז תל אביב (כב' השופט י' גייפמן), שהצהיר על בטלות עסקת מתנה בין המבקשת למשיב, וחייב את המבקשת בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד. המשיב והמבקשת נישאו זה לזה בשנת 1989. נישואיהם עלו על שרטון, והם התגרשו בשנת 2007, ולהם שלושה ילדים. בשנת 2002 הגישה המבקשת לבית משפט לענייני משפחה תביעה לסילוק ידו של המשיב מבית המגורים המשותף, אשר היה רשום על שמה (להלן: הבית). בד בבד הגישה המבקשת תביעה לאיזון משאבים בהיבט הרכושי. המשיב, מצדו, הגיש תביעה להצהרה על ביטול עסקת מתנה שבמסגרתה העביר את מחצית מזכויותיו בבית לידי המבקשת. בשלב מסוים של הדיון הוסכם שהמחלוקת היחידה העומדת להכרעה נוגעת למצב הזכויות בבית. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי הבית נרכש על ידי בני הזוג במשותף, וכשנתיים לאחר מכן חתם המשיב על תצהיר מתנה וייפוי כוח בלתי חוזר להעברת מחצית זכויותיו בו למבקשת. המבקשת טענה כי זכויות המשיב ניתנו לה במתנה, ואילו המשיב טען, כי הזכויות הועברו לידיה בנאמנות בלבד, משום שבאותה עת הוא ריצה תקופת מאסר, ונוצר חשש שיוגשו נגדו תביעות נזיקיות בעקבות הרשעתו בשורה של עבירות מין, ושנושיו יבקשו לממש את זכויותיו בבית. בית המשפט העדיף את גרסתו העובדתית של המשיב, וסמך את קביעתו על מכלול הראיות שהובאו לפניו, ובהם, בין היתר, תמליל הקלטה המכיל הודאה של המבקשת שהזכויות בבית לא ניתנו לה במתנה ושאפשר "להחזיר את הגלגל אחורה"; מכתב שהמבקשת כתבה למשיב שבו ציינה כי עסקת המתנה מיועדת להבטיח את זכויותיהם המשותפות בבית; העובדה שגם לאחר עסקת המתנה נותרה משכנתה רשומה על שם שני בני הזוג; וכן על עדותם של שני עדים שלא נסתרה. בית המשפט דחה כלא מהימנה את גרסתה העובדתית של המבקשת שלפיה המתנה נועדה להבטיח תמיכה כלכלית של הוריה, והוסיף כי בלתי סביר שהמשיב ויתר על זכויותיו בבית לאחר שרק שנתיים קודם לכן שילם כ-250,000 דולר ממקורותיו לשם רכישתו. למעלה מן הצורך, ציין בית המשפט, שגם ללא דיון בטענת הנאמנות, היה מקום לקבוע שהבית הוא נכס בר איזון לאחר פקיעת הנישואין לפי סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973. אשר על כן, הצהיר בית משפט לענייני משפחה על בטלות עסקת המתנה, והורה כי הבית יירשם על שם המבקשת והמשיבה בחלקים שווים. המבקשת ערערה על פסק הדין, ובית המשפט המחוזי החליט לדחות את הערעור, כשהוא סומך את ידיו על פסק דינו המנומק של בית משפט לענייני משפחה. בית המשפט הטעים, כי הערעור מופנה נגד קביעותיה העובדתיות על הערכאה הדיונית, אשר שמעה את העדים והתרשמה מהם באופן בלתי אמצעי. בית המשפט סמך על הכלל הקובע שאין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות מעין אלה, והמשיבה לא הציגה טעם טוב לסטות ממנו. מכאן הבקשה שלפניי, שבגדרה טוענת המבקשת כי שגו שתי הערכאות דלמטה - הדיונית והערעורית - כאשר קבעו שעסקת המתנה הושלמה, ובד בבד קבעו שאין מדובר בעסקת מתנה, אלא בעסקת נאמנות - קביעות שלשיטת המבקשת אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. עוד נטען, כי אין לאפשר למשיב לסגת בדיעבד מהצהרתו כלפי רשויות המס, שלפיה עסקינן בעסקת מתנה. דין הבקשה להידחות, אף מבלי להידרש לתשובת המשיב. הבקשה אינה מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית, החורגת מעניינם של הצדדים למחלוקת, באופן שמקים עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); רע"א 4193/11 כראדי נ' נרקיס (לא פורסם, 14.6.2011)). בענייננו המבקשת אף לא טענה אחרת. בנוסף, ומבלי להביע עמדה לגופם של דברים, גם אם נפלה טעות בפסק דינן של הערכאות דלמטה, אין בכך כדי להקים עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (רע"א 4356/06 נביל נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (לא פורסם, 18.6.2006); רע"א 3954/98 קנית השלום נ' מ.ס.י.פ בע"מ (לא פורסם, 15.11.1998); רע"א 5568/92 שיכון עובדים נ' ערים חברה לפיתוח עירוני בע"מ (לא פורסם, 28.12.1992)). הבקשה נדחית, אפוא. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות. ביטול מתנה במקרקעיןאיזון משאביםמתנה