בפני שתי תובענות שהדיון בהן אוחד. עניינן של שתי התובענות הוא בשירותי כבישה בייצור דלתות אותן סיפקה הנתבעת לתובעת. התובענה הראשונה היא תובענה כספית על סך 640,000 ₪ והתובענה שכנגד ראשיתה בבקשה לביצוע שטר, שהוגשה על ידי הנתבעת ללשכת ההוצאה לפועל בעפולה. חברת דורמנס דלתות בע"מ (להלן- התובעת) עוסקת בשיווק דלתות מסוגים שונים. חברת סף דור בע"מ (להלן- הנתבעת) עוסקת בכבישת דלתות, קרי ייצור דלתות באמצעות הצמדה והדבקת שכבות של חומרים שונים. התובעת התקשרה עם הנתבעת בחודש מאי 2006, בהתאם לסיכום דרכי עבודה בין הצדדים מיום 30.5.06, לשם אספקת שירותי כבישה. בתקופה שבין מאי לאוקטובר 2006 העבירה התובעת חומרי גלם והנתבעת ביצעה עבורה את שירותי הכבישה. התובעת טוענת, כי על אף שקבעו הצדדים ב"סיכום דרכי עבודה" על מסירת ערבות אישית הדדית בין הצדדים, לא נמסרה ערבות כזו ואין על כך מחלוקת. עם זאת, בחודש אוקטובר 2006 החליטה הנתבעת, באופן חד צדדי, להתנות את המשך ההתקשרות בין הצדדים בקבלת ערבות אישית מטעם התובעת בלבד. התובעת סירבה לתת ערבות אישית מטעמה בלבד. כתוצאה מכך, החל מיום 23.10.06, סירבה הנתבעת לקבל מהתובעת עבודות חדשות, וזאת ללא כל התראה מוקדמת. הנתבעת טוענת, כי סיפקה לתובעת עבודה וסחורה בסך של 153,000 ₪ (ראו ב"פתח דבר" לסיכומי הנתבעת) כנגד שיקים דחויים של התובעת. השיקים בוטלו ולא כובדו על ידי הבנק ומכאן התובענה שכנגד. דיון מקריאת כתבי הטענות והמסמכים בתיק עולה, כי בהתאם לסיכום דרכי העבודה שקבעו הצדדים, החל מסוף חודש מאי 2006 ועד לאמצע חודש אוקטובר 2006, הנתבעת סיפקה שירותי כבישה לתובעת. במהלך תקופת העבודה המשותפת נוכחה הנתבעת, כי חובה של התובעת הולך ותופח ועל כן, בחודש אוקטובר 2006, סירבה הנתבעת לקבל עבודות נוספות מהתובעות עד לקבלת ערבות אישית מטעמה. במועד זה נותרה יתרת חובה של התובעת לנתבעת, המגולמת בשיקים שלא נפרעו. התובעת טוענת, כי דרישת הנתבעת לקבלת ערבות אישית חד צדדית, מטעם התובעת בלבד, עולה כדי חוסר תום לב לאור "סיכום דרכי עבודה "סף-דור" "דורמנס" (להלן- הסיכום) מיום 30.5.06, אשר נכתב על ידי מוקי שובע, מנהל שיווק מטעם הנתבעת. בסעיף 12 לסיכום נקבע, כי "תימסר ערבות אישית בין הצדדים", אך הצדדים בחרו ביודעין שלא להעמיד ערבות אישית עם תחילת ההתקשרות, אלא, לגרסת התובעת: "הצדדים סיכמו מראש, כי בגין כל הזמנה שתוזמן על ידי מי מהצדדים תינתן במועד ההזמנה המחאה, כשהתשלום ישולם שוטף + 90 יום. בהתאם לתנאי התשלום האמורים הסכימו מראש שני הצדדים ליצירת אובליגו של זה אצל זה ולהפך וזאת בהיקף של סך כל ההזמנות שיוזמנו במהלך 3 חודשים. משכך כל טענה בדבר סיום ההתקשרות בין הצדדים בשל יצירת "אובליגו" כזה או אחר אין לה על מה שתסמוך". (פסקה 42 לסיכומי התובעת) לא ניתן לקבל את טענת התובעת בעניין זה. ביום 29.10.06, כשבוע לאחר סירוב הנתבעת לקבל הזמנות חדשות מהתובעת, נשלח לנתבעת מכתב מהתובעת בו נטען, כי נגרם לה נזק בסך 640,000 ₪ כתוצאה מסירוב זה. יומיים לאחר מכן, ביום 31.10.06, שלחה הנתבעת מכתב תשובה ובו הודיעה לתובעת, כי אם תעמוד בתנאי הסכם ההתקשרות בעניין כתב ערבות אישית, או אז תמשיך הנתבעת לספק שירותי כבישה לתובעת. הנתבעת אף ציינה במכתב, כי התובעת רשאית להגיע ולקחת את חומרי הגלם, על מנת להקטין את הנזק הנטען על ידה. אין חולק, כי הנתבעת זכאית לקבל תמורה בעד עבודה אשר סיפקה לתובעת וכאשר קיים חשש, כי התמורה לא תשולם, היא זכאית ואף חייבת להבטיח את התשלום. כך גם עולה מעדותו של מר יצחק שיש, מנהל הנתבעת (עמ' 22 לפרוטוקול, ש' 10-14). מעבר לכך, ואין הדבר מהווה הרחבת חזית, דרישת הנתבעת לקבלת ערבות אישית מהתובעת מקבלת משנה תוקף לאור עברה של התובעת כ"חטיבה" בחברת "מנו" אשר "פשטה רגל", כך לפי עדותו של רוני מנו, מנהל התובעת (עמ' 6 לפרוטוקול, ש' 5 - 16). חברת "מנו" הותירה חובות, לרבות חוב לנתבעת ומכאן, כי היה חשש, שהתובעת לא תעמוד בהתחייבויותיה כלפי הנתבעת. התובעת טוענת, כי הנתבעת נמנעה מלהגיש תצהירי עדות ראשית מטעם עדים חיוניים המועסקים אצל הנתבעת להוכחת טענותיה ועל כן, יש לראות בכך חזקה שאלו לא הובאו, כי הבאתם הייתה פועלת נגד הנתבעת. כמו כן, גם העדות היחידה מטעם הנתבעת, עדותו של מר שיש, התאפיינה בסתירות רבות ובהתחמקות משאלות. בעדותו אף טען מר שיש, כי הוא רשאי לשנות את תנאי התקשרות בין הצדדים בכל עת: "אני בחברה שלי חושב שיש לי בכל נקודת זמן להחליט איזה אובליגו לתת לכל לקוח כנגד ערבות אישית" (עמ' 17 לפרוטוקול, ש' 7-8). בעדותו חזר וטען מר שיש, כי ביקש מספר פעמים מאוהד פילובסקי, שהיה מועסק בזמנים הרלוונטים אצל התובעת וכעת מועסק אצל הנתבעת, להמציא ערבות אישית של התובעת. נראה, כי היה טעם לזמן את מר אוהד פילובסקי לעדות ולאפשר את חקירתו הנגדית בדבר דרישת הערבות האישית ולגבי טענת התובעת, על העדר התראה מספיקה להפסקת ההתקשרות. אך אין בכך כדי להשפיע על התוצאה הסופית של פסק הדין. כפי שעולה מעדותו של מר רוני מנו, מנהל התובעת, בחודש אוקטובר 2006 התקיימה פגישה בעפולה, בה השתתפו בנוסף אליו מר דוד מנו (אחיו של מנהל התובעת), מר שיש ורעייתו. בפגישה נדרשה התובעת לספק ערבות חד צדדית מטעמה. כאשר התובעת התנתה את מתן הערבות האישית במתן ערבות אישית גם מטעם הנתבעת הופסקה ההתקשרות בין הצדדים תוך שנציגי התובעת נדרשים לעזוב מיידית את משרדי הנתבעת. התובעת צירפה את תצהירו של מר דוד מנו, שנכח בפגישה, אך הוא שהה בחו"ל במועד הדיון, על אף שידע עליו מראש. בנסיבות אלו, כאשר גרסת התובעת גם היא מבוססת על עדות יחידה של מנהלה, אין לה להלין על הנתבעת בעניין זה. השאלה בעניין דרכי ביטול חוזה שלא נקבע מועד לסיומו נדונה בע"א 442/85 זהר נ' מעבדות טרבנול (ישראל) בע"מ, פ"ד מד(3) 661. העניין שם עסק בחוזה הפצה של מוצרים רפואיים. בית משפט קבע, כי זכותו של כל צד לחוזה בלתי קצוב בזמן להפסיקו, בהודעה זמן סביר מראש לצד האחר: "בהתחשב בקצב חיי המסחר, לא יתכן שחוזה, אף שלא הוגבל בזמן, יחייב את הצדדים לצמיתות. ביחסי יצרן (או ספק) לבין המשווקים למיניהם המקדמים את מכירותיו קיים נימוק נוסף לכך, והוא האמון ההדדי שיחסים אלה מחייבים [...] כשאחד הצדדים מבקש לנתק את הקשר, אין אפשרות ואין טעם לחייב אותו להמשיך בו נגד רצונו. לא ניתן להבטיח קיומם של יחסי אמון בכפיה. הבעיה שלפנינו איננה, איפא, אם חוזה מסחרי, ובכלל זה חוזה בין יצרן למשווק, שנעשה לתקופה בלתי מגבלת בזמן, ניתן לביטול על ידי מתן הודעה סבירה, אלא מהו אורך הזמן הסביר הנדרש להודעת הביטול." (עמ' 671). מכאן, הרי שאין מניעה לסיום ההתקשרות החוזית בין הצדדים, בכפוף למתן התראה זמן סביר מראש. הפסקת ההתקשרות הפתאומית מצד הנתבעת יכולה היתה לגרום נזק לתובעת, אך נזק כזה לא הוכח כדבעי. התובעת טוענת לנזק בסך של 240,000 ₪ וממנו 90,000 ₪ בשל ביטול הזמנה של חברת נור ניהול פרוייקטים. במכתב "ביטול העסקה", מיום 15.11.06, שצירפה התובעת (נספח ז'), היא טוענת לביטול ההזמנה "עקב חוסר בחומרי גלם". ראשית, אני מקבל את טענת הנתבעת לפיה התובעת היתה יכולה לחתום על ערבות אישית ספציפית בגין הזמנה זו, אם היה חשוב לה לספקה לחב' נור. שנית, לא היה "חוסר בחומרי גלם", כעולה ממכתב ביטול העסקה. התובעת היתה יכולה להגיע, בכל עת, לחצרי הנתבעת ולקחת את חומרי הגלם שלה. התובעת טוענת, כי לאחר דרישת הנתבעת להעמדת ערבות אישית מצד התובעת בלבד, נדרשו מנהלי התובעת לעזוב באופן מיידי את משרדי הנתבעת, וזאת ללא שהות לקחת את חומרי הגלם השייכים לה, שהיו במחסני הנתבעת ואשר שווים עולה כדי 203,757 ₪. התובעת טוענת, כי במהלך יחסי העבודה ביניהם, הובילה הנתבעת את המוצרים המוגמרים ממחסניה למחסני התובעת. מאחר שהנתבעת החליטה על דעת עצמה לסיים את ההתקשרות, היה עליה, לכל הפחות, להשיב את חומרי הגלם למחסני התובעת. הנתבעת לא עשתה כן ואף מנעה מהתובעת לקחת בעצמה את חומרי הגלם. הנתבעת טוענת, כי במכתב שנשלח לתובעת ביום 31.10.06, במענה למכתב התובעת מיום 29.10.06, נכתב כדלהלן: "מרשתי מודיעה לכם בזאת כי הנכם רשאים לבוא ולקבל את סחורה בבעלותכם וזאת לאור האמור לעיל, לרבות חובתכם לפעול לצמצום נזקיכם ככל שאלה קיימים". גם לאחר שהזמינה הנתבעת את התובעת להגיע למחסניה ולקחת את הסחורה שבבעלותה, התובעת סירבה לעשות כן ואף מנסה להעביר את נטל ההוכחה, לגבי כמות חומרי הגלם שנותרו במחסני הנתבעת, לנתבעת, כפי שעולה מעדותו של מר רוני מנו: "ת.יש צרוף של תעודות משלוח של חומרי גלם שנשלחו אליו, אני עשיתי חשבון על פי תעודות אלה והוא היה צריך להראות לי שהוא החזיר אותם בסחורה או במוצר" (עמ' 7 לפרוטוקול, ש' 29 -30, הדגשה הוספה). אני מקבל את טענות הנתבעת בעניין זה. חובת הקטנת הנזק מוטלת על התובעת. הנתבעת הזמינה את התובעת להגיע למחסניה ולקחת את חומרי הגלם שלה והיה על התובעת לעשות כן באופן מיידי. לא ניתן לקבל את טענת מנהל התובעת, כי היה על הנתבעת להחזיר את הסחורה לתובעת במו ידיה. ככל שהתובעת היתה זקוקה לחומרי הגלם ולאור חובה אצל הנתבעת ולאחר שהוזמנה במפורש לבוא ולקחת את הסחורה, היה עליה לעשות מעשה ולהוביל את הסחורה בעצמה, לחצריה. התובעת טוענת לפגיעה במוניטין לאור התנהגות הנתבעת, שמנעה מהתובעת לספק ללקוחותיה סחורה שהוזמנה וכתוצאה מכך, גם פגיעה בהאפשרות לקבל הזמנות חדשות ונוספות. התובעת מעריכה את הפגיעה במוניטין בסך של 250,000 ₪. הנתבעת טוענת, כי טענת התובעת, שהפגיעה במוניטין היא גם "בעצם מניעת האפשרות לקבל הזמנות מלקוחות נוספים" (סעיף 27.5 לתצהיר מר מנו), מהווה הרחבת חזית. בנוסף טוענת הנתבעת, כי התובעת נוסדה רק ביום 2.1.06, כ-5 חודשים טרם תחילת יחסי העבודה בין הצדדים ולא ניתן לבסס מוניטין בזמן כה מועט. התובעת טוענת, כי הוקמה על בסיס מותג ותיק, שהיה קיים 8 שנים, בחברת מנו. הנתבעת טוענת בתגובה לכך, כי אם התובעת נסמכת על המוניטין של חברת מנו, הרי שהיה זה מוניטין שלילי מפני שהחברה "פשטה את הרגל", והתובעת אף אינה מציינת במודעות הפירסומת שצירפה להוכחת המוניטין, כי הייתה חלק מחברת מנו. איני סבור, כי התובעת הוכיחה מוניטין או פגיעה במוניטין. הנספחים שצורפו, מכתבי תודה מלקוחות ומודעות פרסומת מהעיתונות, אין בהם די על מנת להוכיח מוניטין או פגיעה במוניטין. התובעת לא צירפה חוות דעת מומחה לפגיעה הנטענת ועל כן לא ניתן לכמת את הנזק הנטען על ידה, ככל שהיה לה מוניטין כלשהו. התובעת טוענת, כי נגרמו לה הוצאות מיותרות בגין הזמנת חומרי גלם, הובלות, הזמנת מכונת מכבש מחו"ל, טירחה וטירדה, המוערכים בכ- 50,000 ₪ כתוצאה ממעשי הנתבעת. לא ניתן לקבל את טענות התובעת. התובעת לא צירפה אסמכתאות לנזקים הנטענים על ידה ולא הוכיחה קשר סיבתי בין ביטול הסיכום לבין ההוצאות שהוצאו על ידה. ככל שמדובר בהזמנת חומרי גלם, הרי שהיתה יכולה למשוך את חומרי הגלם שלה ממחסן הנתבעת, אך בחרה שלא לעשות כן. התובעת טוענת, שיש לדחות את הבקשה לביצוע שטר (התובענה שכנגד), שעה שחובה של הנתבעת לתובעת עולה על סך ההמחאות המוחזקות בידיה. מאחר שהתובעת לא הוכיחה כדבעי את עילת התביעה שלה, אין היא יכולה להתחמק מתשלום סכום ההמחאות המוחזקים בידי הנתבעת. לאור כל האמור, התביעה בת.א. 17497/07 - נדחית. התביעה בת.א. 150400/09 מתקבלת, במובן זה - שחב' דורמנס דלתות בע"מ תשלם לחב' סף דור בע"מ, סך של 153,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין, החל מיום 21.12.06 ועד לתשלום המלא בפועל. בנוסף, תשלם חב' דורמנס דלתות בע"מ לחב' סף דור בע"מ, הוצאות משפט בסך של 10,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪, אשר ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין, החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. חב' דורמנס דלתות בע"מ רשאית לקחת את חומרי הגלם, שנותרו במחסני חב' סף דור בע"מ, תוך 30 ימים מהיום. אם לא תעשה כן, האחרונה רשאית לפנותם ממחסניה לאתרים המיועדים לכך. ערבות אישיתערבות