א. מבוא וטענות הצדדים התובע והנתבע היו שותפים בעסקי הפעלת ספינת זכוכית באילת, אשר הופעלה באמצעות חברה בשם "שונית אבשלום המלך דוד בע"מ" (להלן: "שונית אבשלום" או "החברה"). חברת שונית אבשלום הייתה הבעלים של ספינת ה"גלאקסי" ועסקה בהפעלת הספינה. הספינה בעלת קירות וקרקעית זכוכית, ושימשה כספינת תיור ותיירות במימי מפרץ אילת. לחברת שונית אבשלום היו שלושה בעלי מניות כדלקמן: חברה צרפתית בשם בלו ויזיון בע"מ אשר החזיקה 333 מניות מהונה המונפק והנפרע של שונית אבשלום; חברת שונית אבשלום בע"מ (להבדיל משונית אבשלום המלך דוד בע"מ) אשר החזיקה 334 מניות מהונה המונפק והנפרע של שונית אבשלום וחברת הולידיי פלוס בע"מ אשר החזיקה 333 מניות מהונה המונפק והנפרע של שונית אבשלום. (ראה תדפיס רשם החברות שצורף לכתב התביעה). התובע והנתבע החזיקו מניות של חברות אם של שונית אבשלום. הנתבע החזיק כ- 13.3% ממניותיה של שונית אבשלום באמצעות מניות שהיו לו בחברת הולידיי פלוס בע"מ. התובע והנתבע כיהנו כמנהלים בשונית אבשלום בתקופות שונות. לצורך ניהול ענייניה נטלה חברת שונית אבשלום אשראי מבנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "הבנק"). ביום 02/09/98 חתמו התובע והנתבע בבנק על כתב ערבות מתמדת מוגבל בסכום לטובת חברת שונית אבשלום, לפיו הם ערבו באופן אישי לחוב שונית אבשלום לבנק, עד לסך מקסימאלי של 700,000 ₪ (להלן: "הערבות"). בסופו של יום עסקיה של חברת שונית אבשלום קרסו, ביום 13/07/00 החברה מכרה את הספינה והיא חדלה מלפעול כשבחשבונה בבנק נותרה יתרת חוב שהבנק דרש את פירעונה. מששונית אבשלום לא פרעה חובה לבנק, פנה הבנק לערבים ודרש מהם לפרוע את חובות החברה לבנק בהתאם לערבותם. לטענת התובע, הנתבע התנער מערבותו ומחובו והותיר את התובע להתמודד לבדו מול לחצי הבנק, עד שבסמוך לחודש מאי 2003, משהבנק לא הסכים עוד להמתין, לא נותרה ברירה בידי התובע זולת כיסוי מלוא חוב החברה לבנק. בהתאם לכך, לטענתו, ביום 14/05/03 העמיד הבנק לחברה אשראי ו/או הלוואה דולרית בסך 140,500 דולר, שהומרה לסך של 627,060 ₪, אשר הופקדו בחשבון החח"ד של שונית אבשלום, שמספרו 58900/36, ע"מ לכסות את יתרת החוב שעמדה בו. לאחר מכן, לטענת התובע, הוא כיסה בעצמו ממקורותיו הפרטיים את החוב הדולרי בחשבון המט"ח של שונית אבשלום, זאת עד לאיפוסו המוחלט וסגירתו של חשבון החברה בבנק ביום 26/10/03. לאחר שהתובע, כך לטענתו, כיסה ושילם את חוב שונית אבשלום לבנק ולמחרת סגירת חשבון הבנק של החברה, הודיע הבנק לערבים כי הם משוחררים מערבותם. התובע מבקש לקבל מהנתבע את מחצית התשלומים ששילם לבנק בגין כתב הערבות עד לסך של 350,000 ₪, הן על יסוד הוראות חוק הערבות והן על יסוד הוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט. מנגד, טוען הנתבע, כי החל משנת 1999 הנתבע כבר לא היה בעל זכויות חתימה בשונית אבשלום וכי עפ"י הסיכום בין הצדדים מלוא האחריות לחשבון הבנק, לרבות זכות החתימה, הועברה לתובע בלבד. הנתבע, לטענתו, שוחרר מערבותו לחשבון הבנק מרגע זה והוא אף קבל מכתב מהבנק לפיו הינו משוחרר מערבותו לחשבון שונית אבשלום. כמו כן, לטענתו, ספינת הגלאקסי נמכרה וכספי ההלוואה שניטלו מהבנק הוחזרו במלואם מדמי מכירת הספינה. לדבריו, ההלוואה בסך של 700,000 ₪ הוחזרה במלואה עוד ביום 10/09/00. אם וככל שלאחר מועד זה נטל התובע הלוואות נוספות מהבנק בשמה של שונית אבשלום, הרי שהדבר נעשה ללא הסכמתו או ידיעתו של הנתבע, לצרכיו הפרטיים של התובע, והנתבע אינו ערב לפירעונה של הלוואה זו. ב. גדר המחלוקת 1. ראשית, יש לדון בטענת ההתיישנות אותה העלה הנתבע ביחס לתביעה. 2. באם טענת ההתיישנות נדחית, השאלה העיקרית אשר דרושה הכרעה בענייננו הינה, האם התובע עמד בנטל ההוכחה ואכן הנתבע חב מכוח הערבות האישית שנחתמה ע"י הצדדים לחוב החברה לבנק במחצית מסכום הערבות, או שמא הנתבע הופטר מערבותו, או לחילופין דמי מכירת ספינת הגלאקסי כיסו את ההלוואה שניטלה מהבנק במלואה ועל כן התובע לא יכול לדרוש מהנתבע שיפוי של מחצית מסכום הערבות. ג. טענת התיישנות התביעה בכתב ההגנה טוען הנתבע, כי התובע נהג בחוסר תום לב עת הגיש תביעתו לבהמ"ש ולא ציין בכתב תביעתו כי ההלוואה הוחזרה ביום 10/09/00 לבנק במלואה וכי אם וככל שנותרה יתרת חוב בחשבון הבנק, יתרה זו נוצרה עקב עסקיו הפרטיים של התובע בשעה שהיה המנהל היחיד ובעל זכויות החתימה הבלעדי בשונית אבשלום. יתרה מכך, התובע כבר העלה טענותיו אלה בפני הנתבע כאשר לעניין זה נשלח ע"י ב"כ הנתבע מכתב תשובה ביום 25/08/03 ולאחר מכתב זה לא נשמע קולו של התובע עד להגשת התביעה דנן. אף בסיכומיו טוען הנתבע, כי בשיהוי בו נקט התובע בהגשת התביעה יש משום חוסר תום לב והערמת קושי ראייתי, וכבר מטעם זה יש להורות על דחיית התביעה. לעומתו טוען התובע, כי תשלומיו לכיסוי החוב המדובר, שבעטיים הוגשה התובענה, בוצעו בשנת 2003, כך שהתביעה דנן לקבלת שיפוי מהנתבע מתיישנת רק בשנת 2010. משכך, התביעה לא התיישנה. על מנת להכריע בטענת ההתיישנות שהועלתה ע"י הנתבע, עליי לדון בתביעה גופה ולבחון את נכונות הטענות שהועלו לדחייתה או לקבלתה, זו גם הסיבה שטענה זו לא נדונה בנפרד כטענה מקדמית אלא רק לאחר בחינת הראיות, ניתן יהא לשוב ולבדוק את טענת ההתיישנות. ד. טענות ההגנה של הנתבע 1. טענתו העיקרית של הנתבע הינה, כי הוא שוחרר מערבותו משנת 1999 וכי הודיע למנהל הסניף בבנק כי הוא אינו פעיל עוד בניהול החברה ובענייניה ואינו ערב לכל חוב שייווצר בחשבון שונית אבשלום, שכן חשבון זה לרבות ניהול החברה נעשה באופן בלעדי ע"י התובע (ראה סע' 12 לכתב ההגנה וסע' 5 לתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע). כתב הערבות, אשר נחתם ע"י הצדדים ביום 02/09/98 קובע בסעיף 3(ב) באופן ברור וחד משמעי כהא לישנה: "כל אחד מהערבים או - במקרה של פטירה, גריעת כושר, פשיטת רגל או פירוק - הבא במקומו יהיה רשאי לבטל את ערבותו, על ידי מתן הודעה בכתב לבנק לפחות שלושים יום מראש ובלבד שהודעת ביטול כנ"ל לא תפגע כלל באחריותם של שאר הערבים החתומים על כתב ערבות זה..". הווה אומר, הודעת ביטול ערבות צריכה להיעשות ע"י מתן הודעה בכתב לבנק. אולם, מכתב כזה מטעם הנתבע לבנק לא הוצג בפני בהמ"ש, כמו גם הבאת מנהל הסניף (לשנת 1999) לעדות, ע"מ לחזק את טענת הנתבע. כך השיב הנתבע בעדותו באשר לשאלה האם שלח מסמך כלשהו בכתב לבנק באשר לפטור מערבותו: "ש. בשנת 99' כשהתקשרת לטלפון ואמרת שאתה לא ערב, שלחת משהו בכתב? ת. לא. ש. הפקיד או המנהל שדיבר איתך, הוא לא ביקש ממך לשלוח משהו בכתב? ת. לא. " (ראה פרוטוקול מיום 5/7/09, עמ' 50, ש' 4-7). 2. כבר בשלב זה יש לציין, כי טענתו של הנתבע כי שוחרר מערבותו בשלהי 1999 קורסת לאור מסמכים אשר הנתבע חתום עליהם לאחר המועד בו הצהיר כי לא היה לו כל קשר לנעשה בחברה ולאור סתירות נוספות בעדותו, כפי שיובהר כדלהלן: בישיבת מועצת מנהלים של החברה שנערכה ביום 04/06/00 הוחלט בנוכחות התובע והנתבע להסמיך את התובע לחתום בשם החברה על כל המסמכים הנחוצים והנדרשים לשם קבלת הלוואה לטובת החברה. על מסמך זה חתומים הן התובע והן הנתבע (ראה נספח י"ט לתצהיר התובע). כמו כן, בנספח שצורף לפרוטוקול זה ואשר מהווה חלק בלתי נפרד ממנו, נכתב בכתב ידו של הנתבע (שאישר כי מדובר בכתב ידו בחקירה הנגדית- ראה פרוטוקול מיום 5/7/09, עמ' 50, ש' 13-15) כך: "1. ידוע שברי (שם כינוי של הנתבע- תוספת שלי- א.מ.ג) חתום ערבות בשונית אבשלום יחד עם שלמה בסך 700,000 ₪ בלבד. 2. שלמה מוסמך לחתום בשם החברה אך ורק לטובת החברה ועבור פעילותה בלבד". (ראה נספח יט לתצהיר עדות ראשית של התובע). גם על גבי מסמך זה חתומים התובע והנתבע. 3. ממסמכים אלה אנו למדים שני דברים: ראשית, נכון ליום 04/06/00 הנתבע ידע כי החברה תדרוש הלוואה מהבנק וכי התובע הוסמך לחתום בשם החברה על המסמכים הנחוצים לשם כך. שנית, הנתבע אישר כי נכון ליוני, 2000 הוא מודע לכך כי הוא חתום ערבות בבנק עם התובע בסך של 700,000 ₪. ממצאים אלה אינם מתיישבים עם טענת הנתבע, כי בשלהי 1999 הוא הופטר מערבותו. לעניין זה הנתבע נשאל בחקירתו הנגדית כך: "ש. אתה קראת מה כתוב כאן בסעיף 1, ידוע שברי חתום ערבות, איך אתה כותב כזה דבר, הרי הודעת לבנק שאתה לא ערב, אז למה כתבת את זה? ת. אני הרגשתי מבחינתי שאני לא קשור יותר, שלמה בא אליי וביקש ממני טובה אמר לי בוא תחתום ואני בתמימות חתמתי. יכול להיות כדי לגמור את הסיפור הזה, אני הסכמתי לחתום, יכול להיות". (ראה פרוטוקול מיום 5/7/09, עמ' 50, ש' 28-32). 4. בתאריך 13/07/00 נחתם ההסכם למכירת הספינה (להלן: "ההסכם"). בכותרת ההסכם מצד המוכר נכתב כי שונית אבשלום נמכרת ע"י מנהליה ובעלי זכויות החתימה בשמה, הלוא הם התובע והנתבע (ראה נספח ה' לתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע). על הסכם זה חתומים הן התובע והן הנתבע. לעניין זה נשאל הנתבע בחקירתו: "ש. ההסכם הזה זה לא סתם שאתה חותם, אלא בכותרת של ההסכם כתוב שמי שכורת את ההסכם הזה שונית אבשלום באמצעות המנהלים שלה ובאמצעות דב ברקן? ת. נכון, כי שלמה לא הוציא אותי עדיין מזכות החתימה, וזה הטעות". (ראה פרוטוקול מיום 5/7/09, עמ' 51, ש' 17-19). 5. בהמשך העדות נשאל הנתבע בשנית האם מסוף שנת 1999 הוא לא היה מעורב כלל בפעילות הכספית של החברה בבנק. הנתבע השיב, כי לא ידע דבר ולא חתם על מאזנים של החברה (ראה פרוט' מיום 5/7/09, עמ' 51, ש' 20-25). לאחר מכן הוצג בפניו פרוטוקול נוסף של החברה מיום 07/07/00 והנתבע אישר חתימתו ע"ג הפרוטוקול. בפרוטוקול זה הוחלט למכור את הספינה תמורת סך של 225,000 דולר ולהסמיך את התובע והנתבע לחתום על הסכם המכר. בנוסף, הוחלט לקבל הלוואה בסך 400,000 ₪ מהבנק ולהסמיך את התובע והנתבע לחתום על כל מסמך הנחוץ לשם כך. (ראה מוצג ת/2). עיננו הרואות, כי טענתו של הנתבע באשר לאי מעורבותו בפעילות הכספית בחשבון החברה בבנק החל מסוף 1999 איננה מדויקת, שכן ביולי 2000 חתם הנתבע על פרוטוקול לפיו הוא מוסמך לחתום על מסמכים בבנק לשם קבלת הלוואה לטובת החברה. 6. בהמשך חקירתו הנגדית הוצגו בפני הנתבע שיקים מיום 27/05/00 ומיום 15/08/00 החתומים על ידו, כאשר נשאל לפשר הדבר השיב: "ת. אכן אני חתום על השיקים האלה ואני מסביר. לפני שעזבתי את הספינה, אני חתמתי על סדרת שיקים בליינד... לקחו פה שיקים שהייתי חתום עליהם מראש והשתמשו בהם". (ראה פרוט' מיום 5/7/09, עמ' 52, ש' 11-13). 7. בתאריך 07/11/01 הבנק שלח לנתבע (כמו גם לתובע) מכתב בו נקבע, כי בהתאם לכתב הערבות הנתבע חייב כלפי הבנק בגין סכומי ההלוואה והאשראי שלא נפרעו ע"י החברה במועדם וכי יש לשלם סכומים אלה מייד (ראה מוצג ת/1). הווה אומר, כי נכון לתאריך זה הנתבע היה מודע לכך כי הבנק לא פטר אותו מערבותו וכי הוא עדיין חב בגין ההלוואות שנטלה החברה עד לסך גובה הערבות. כאשר נשאל על כך השיב הנתבע, כי למכתב זה ניתנה תשובה של עו"ד בשם קולנברג לבנק לאומי. אולם, מכתב זה מטעם עוה"ד לא הוצג בפני בהמ"ש והטענה כי נשלח מכתב תשובה שכזה לבנק מעולם לא הועלתה בכתב ההגנה או בתצהירו של הנתבע. 8. בעדותו נשאל הנתבע מדוע המשיך להיות רשום כמנהל ברשם החברות לאחר שלא היה אמור להיות פעיל עוד בחברה כטענתו, לכך השיב הנתבע: "ת. שלמה היה אמור להוציא אותי משם. ש. למה לא דאגת לזה? ת. כמו שאמרתי לך, יכול להיות שהייתי נאיבי ולא האמנתי שנגיע למצב כזה..." ובהמשך: "ש. למה ברשם החברות כל הבעלות לא נרשמה עליו (על התובע- תוספת שלי) ? ת. לא יודע, תשאלי אותו". (ראה פרוט' מיום 05/07/09, עמ' 58 ש' 19-23 ועמ' 59 ש' 15-16 בהתאמה). הנתבע לא יכול היה לתת הסבר הגיוני מדוע המשיך להיות רשום ברשם החברות כמנהל בחברה לאחר 1999. לרישום ברשם החברות חשיבות עליונה, רישום זה מעיד כי הנתבע המשיך להיות בעל מניות בחברה. אם אכן היתה כוונה לפטור את הנתבע ממעורבות כלשהי בחברה, היה הדבר צריך לקבל ביטוי אף ברישום ברשם החברות. 9. אחת מטענותיו המרכזיות של הנתבע הנה, כי הוא לא ידע מה נעשה בחברה, לרבות בחשבונה, ומדוע החברה הגיעה לחוב כה גדול בבנק. ראשית, ייאמר לעניין זה כי התובע מסר לנתבע את מסמכי הנהלת החשבונות של החברה במסגרת ההליכים המקדמיים בתביעה זו. בנוסף, הנתבע הודה בשיחתו עם מנהלת החשבונות בחברה, הגב' גרציאלה ששון (להלן: "גב' גרציאלה") שקבל מהתובע את כל תיקי הנהלת החשבונות וזה נמצא אצלו במשרד זה מכבר (ראה עמ' 18 לתמליל, צד ב', ש' 10-11). לא זו אף זו, לנתבע הייתה גישה מלאה לכל מסמכי חשבון הבנק עפ"י החלטת בית המשפט מיום 24/06/07 (ראה פרוט', עמ' 8, ש' 1-4). אשר על כן, טענתו כי אינו יודע מה נעשה בחברה ואילו פעולות כספיות בוצעו בה, הנה טענה תמוהה. 10. טענה נוספת של הנתבע הנה, כי עוד בתחילה כשנכנס לשותפות עם התובע, גילה שהתובע ביצע "דברים איומים". כך בעדותו: "ת. מכיוון שבהתחלה לא הייתי חותם על שיקים אלא רק לקראת שנת 98', גיליתי בין השאר דברים מאוד שליליים בניהול הספינה... גיליתי את זה לאורך כל התקופה, מהיום הראשון כשהספינה הזו הייתה אצלנו גיליתי תחמנות, שקרים, גניבות". (ראה פרוט' מיום 05/07/09, עמ' 46, ש' 14-22). דברים קשים אלה נאמרו ע"י הנתבע בעדותו, אולם מילים אלה לא קיבלו כל תמיכה באסמכתאות. ראשית, יש לומר כי הנתבע בחר לומר דברים אלה רק לאחר שהתובע הגיש תביעתו; שנית, הנתבע הסכים ואף שמח על כך, לדבריו, כי התובע ביקש להעביר את זכויות החתימה בחברה לידיו וכי מדוע שיאשר בקשה זו של התובע אם אכן הוא חושד בניקיון כפיו של התובע? שלישית, מדוע הנתבע לא דאג להעלות על הכתב את שחרורו מהערבות (כך לטענתו) וסמך על מילתו של התובע אשר לדבריו ביצע "דברים איומים ושליליים"?!. ולבסוף - הנתבע לא הצליח להוכיח במסמכים טענה זו. מסמכי החשבון בבנק וכרטסת הנהלת החשבונות, כפי שיפורט בהמשך, לא מעידים על משיכת כספים שלא כדין מהחברה ע" התובע. כמו כן, חוות הדעת ועדותו של רואה החשבון מטעם הנתבע, מר אלון שרייבר (להלן: "מר שרייבר", או "רואה החשבון"), לא הועילו לנתבע. חוות הדעת של מר שרייבר חסרה, שכן לא הומצאו לו דפי בנק מט"ח של החברה וכן כרטסות החברה. יש לציין, שמסמכים אלה היו בידי הנתבע, שבאופן לא ברור בחר לא להמציאם למומחה מטעמו. בחוות דעתו מציין מר שרייבר כי יתרת החברה לבעלי המניות קטנה בצורה משמעותית בשנת 2000 ולמעשה קטנה ב- 900,000 ₪. הוא מסיק, כי בעלי המניות משכו סך זה מחשבונות החברה. כאשר נשאל בעדותו האם זה מתייחס לכל בעלי המניות, ציין כי אין פירוט שמי במאזן וכי לא בדק מי הם בעלי המניות משום שאין לו כרטסת (ראה פרוט' מיום 21/10/09, עמ' 68, ש' 11-14). בהמשך הוא נשאל: "ש. יכול להיות שההקטנה שראית אצל בעלי המניות, יכול להיות אם החברה מכרה אוניה וקיבלה תמורה ? ת. זה מה שכתבתי בחווה"ד שזה או מזומן או נכס". (ראה פרוט' מיום 21/10/09, עמ' 70, ש' 1-3). 11. הנה כי כן, חוות דעתו של מר שרייבר לוקה בחסר ואיננה משקפת בדיקה יסודית דיה על בסיסה ניתן להוכיח חשדות כה קשות שהופנו כלפי התובע. לא זו אף זו, בדיקה מדוקדקת בתדפיסי חשבון החברה בבנק וכרטסת הנהלת החשבונות מעידים על כך שחוב החברה בבנק גדל בהדרגה גם בשל העובדה שלאחר שהספינה נמכרה צריך היה לטפל בסגירת החברה אל מול רשויות המס, תשלום לעובדים, תשלום לספקים וכד' וכן נלקחו הלוואות בסכומים גדולים כדי לסגור את החוב. מפאת חשיבות הנושא, הדברים יובאו בהרחבה כדלהלן: ה. תפיחת חוב החברה בבנק 1. מתוך תדפיסי חשבון הבנק (ראה נספח ו' לכתב התביעה) ניתן לראות כי ביום 27/12/99 עמד חוב חשבון העו"ש על סך של כ- 70,000 ₪ וביום 28/04/00 החוב צמח לסך של 347,000 ₪ ולאחר מכן ביום 30/04/00 הוא הגיע לחוב של למעלה ממיליון ₪ בעקבות פירעון הלוואה בגובה של 657,574 ₪. למרות הפקדות מזומנים ושיקים לאורך התקופה החוב המשיך לתפוח וביולי 2000 הגיע לסך של 1,092,237 ₪. בחודש יולי נכנסו לחשבון דמי מכר של הספינה בסך של כ- 715,000 ש"ח, שהפחיתו את גובה החוב בעו"ש לסך של כ- 267,000 ₪. מיולי 2000 החוב חזר לגדול בהדרגה וביום 18/09/00 הגיע לכ- 418,000 ₪ ואז הבנק העמיד לחברה הלוואה בסך 400,000 ₪ ביום 20/09/00, אשר הקטינה את החוב בעו"ש ל- 18,000 ₪. ביום 31/12/00 החוב המשיך לגדול עד לסכום של כ- 96,000 ₪, ביום 20/05/01 הגיע לסכום של כ- 130,000 ₪ וביום 03/09/01 הגיע לכ- 147,000 ₪. ביום 20/09/01 קפץ החוב בעו"ש לכ- 551,000 ₪ בשל פירעון ההלוואה. ניתן לראות, כי ההלוואה הועברה לחשבון פיגורים והדבר גרר אחריו חיובי ריבית גבוהים (ראה נספח ז' לכתב התביעה). ביום 25/06/02 הועמדה הלוואה נוספת בסך של 528,000 ₪ שהביא להקטנת החוב לגובה של כ- 65,000 ₪. ההלוואה נפרעה לחשבון ביום 25/09/02 ובמקומה הועמדה הלוואה חדשה. ביום 25/12/02 התקבלה הלוואה נוספת בסך של 528,000 ₪ וביום 31/12/02 הלוואה בגובה של 620,000 ₪. 3. ביום 14/05/03 בוצעה העברה מחשבון דולרי לחשבון שקלי של החברה, והומר סכום של 140,500 דולר לחשבון השקלי בסך של 627,060 ₪ (ראה נספח ט' לכתב התביעה)- פעולה זו ניתן לראות בתדפיס חשבון הבנק המעיד על כניסת תקבול בסכום זה לחשבון החח"ד של החברה (ראה נספח י' לכתב התביעה). פעולה זו איפסה את החוב לשביעות רצון הבנק. 4. ביום 16/06/03 הפקיד התובע לחשבון המט"ח של החברה סך של 35,397 דולר, שערכם בשקלים באותו מועד היה 155,000 ₪, זאת באמצעות העברה בנקאית מחשבונו הפרטי לחשבון החברה. ביום 18/08/03 בוצעה העברה כספית נוספת בהוראתו של התובע מחברת "ריקי תור חברה להשקעות ויזמות בע"מ", שבשליטתו ובניהולו של התובע, לחשבון המט"ח של חברת שונית אבשלום בסך של 4,000 דולר, שערכם באותו מועד היה 17,752 ₪. (ראה נספחים יא', יב' לכתב התביעה בהתאמה). ביום 20/10/03 בוצעה העברה בנקאית נוספת לחשבון המט"ח של החברה בסך של 102,450 דולר, שערכם בשקלים באותו מועד היה 454,980 ₪ (ראה נספח יד' לכתב התביעה). 5. לבסוף הגיע גם החשבון הדולרי לאיפוס והוא נסגר סופית ביום 26/10/03. יום למחרת סגירת החשבון בבנק, ביום 27/10/03, התקבל מכתב מהבנק לפיו הצדדים משוחררים מכל התחייבות כלפי הבנק לפי כתב הערבות הנדון (ראה נספח טז' לכתב התביעה). 6. מתוך השתלשלות זו של הפעולות הכספיות בחשבון, עולה כי לבד מהחוב בעו"ש היו לחברה גם הלוואות גדולות. החוב בחשבון העו"ש חויב מדי חודש גם בתשלומי פירעון ההלוואות, ונטלו הלוואות חלופיות להקטין את החוב וליהנות מריבית נמוכה יותר. כמו כן, בשנת 2,003 נעשו העברות בנקאיות שונות ע"מ לסגור את חוב החברה בבנק באופן סופי. 7. אף מתוך כרטסת הנהלת החשבונות של החברה ניתן לראות כי תנועות הכספים מעידות על הפעלה של עסק שמוציא ומקבל כספים כדי להפעיל את הספינה עד מכירתה. כאמור, לא שוכנעתי בטענתו של הנתבע כי התובע משך כספים שלא כדין וכי ניתן לראות זאת מתוך כרטסת הנהלת החשבונות. בכרטסת מצוין שמו של התובע, "שלמה", בצמוד למס' תנועות כספיות. אולם, אם אכן רצה התובע, שהותיר רושם מהימן בעדותו, למשוך כספים מהחברה לתועלתו האישית הוא בוודאי לא היה מציין זאת בכרטסת הנהלת החשבונות של החברה המאפשרת שקיפות בתנועות הכספיות. בנוסף, הנתבע יכול היה לבקש מהמומחה שהביא מטעמו, מר שרייבר, שיבדוק טענה זו ויצביע האם אכן "נגנבו" כספים מהחברה ומה סכומם. משלא ביקש זאת הנתבע מהמומחה אין לו ראשית ראיה לטענה שהעלה ובוודאי שהוא לא הרים את נטל הראיה במידה הקרובה לוודאות כפי שנחוץ כאשר מועלית טענה של תרמית. זה המקום לציין, שכל טענות הקיזוז למינהן בשל תרמית מצד התובע לא נטענו ולו ברמז בכתב ההגנה ולא בהגנה המתוקנת, ולא נשמעו מעולם ע"י הנתבע טרם הגשת התביעה. רק משצורפו ראיות כמו פרטיכל דיון החברה, הסותרות את גרסת ההגנה, נשמעו טענות "התרמית" והקיזוז לראשונה. ב"כ התובע הביעה ובצדק התנגדות לכל הרחבת חזית לאורך כל הדרך. 8. הנתבע, למעשה, טמן ראשו בחול ולא רצה לדעת מה מצב החשבון של החברה בבנק. הוא הרגיש הקלה גדולה כאשר התובע ביקש לידיו את זכויות החתימה הבלעדיות בחברה משום שהנתבע ראה בכל הנושא הניהולי והכספי בחברה כמטרד. הוא סמך על התובע בעניין הכספי, ולכן טענתו כי התובע נטל כספים שלא כדין מהחברה לא מתיישבת עם העובדה שהנתבע סמך על התובע ובחר להעביר את שרביט ניהולה הבלעדי של החברה לידי התובע. טענה זו, לא זו בלבד שלא הוכחה, אלא מעבר לכך, כרטסת הנהלת החשבונות ודפי הבנק מעידים כי לא הייתה כל משיכת כספים מהחברה לטובת ענייניו הפרטיים של התובע. ההיפך הוא הנכון, ניתן לראות כי התובע עשה כל מאמץ אפשרי מבחינה כספית ע"מ לאזן את חשבון החברה בבנק, לאפס ולסגור אותו, והעברה שהיתה היא מחשבונו הפרטי לחברה ולא להיפך. ו. עדותו של מר אמנון צבן 1. מר אמנון צבן, עד מטעם ההגנה (להלן: "מר צבן"), היה מנהל בחב' שונית אבשלום בע"מ. מר צבן עזב את עסקי החברה בסוף שנת 1994 משום שלטענתו הוא נפגע וכעס כי התובע לא השיב לו את השקעתו בחברה ומאז הוא פרש מהחברה, ניתק מגע ולא שב לדבר עם התובע. בעדותו כאשר נשאל האם הוא זוכר מה הנתבע אמר לו בפגישה ביניהם השיב: "אני זוכר שהוא אמר שהוא יצא מהעסק בלי כלום ובלי חובות ובלי זכויות, ככה הוא התבטא. שהוא יצא מהעסק נקי". (פרוט' מיום 24/02/09, עמ' 41, ש' 17-18). 2. עדותו של מר צבן נסמכת על דברים ששמע מהנתבע בשיחה אקראית שהתקיימה ביניהם בסוף שנת 1999. הוא העיד, כי כלל לא ידע שהנתבע היה חתום על ערבות בבנק וכי נושא זה לא עלה בשיחה, כמו גם נושא השחרור מהערבות (ראה פרוט' מיום 24/02/09, עמ' 41, ש' 21-26). כל שידע לומר הוא, כי הנתבע אמר לו שיצא מהחברה בלי זכויות ובלי חובות. משקל עדותו של מר צבן לוקה בחסר הן בשל הכעס ותחושת המרמור של מר צבן כלפי התובע משום שהשקעתו לא עלתה יפה והן משום שהוא לא ידע דבר לעניין הערבות שנחתמה ע"י הנתבע, אשר מהווה את סלע המחלוקת בתביעה דנן. ז. עדותה של הגב' גרציאלה ששון 1. הגב' גרציאלה ששון (להלן: "גב' גרציאלה"), עדה מטעם התביעה, אשר הייתה מנהלת החשבונות בחברה ויחסיה עם התובע היו טובים מאוד, הוזמנה לעדות לאחר שהנתבע הציג שתי שיחות מוקלטות מתוך 4 שיחות שקיים עמה. בתצהירה התייחסה העדה לשאלה שנשאלה ע"י הנתבע באחת השיחות עמה באשר לפשר הרישומים שמופיעים בהנהלת החשבונות של החברה של משיכות דולריות שבוצעו ע"י התובע. היא מבהירה, כי הסבירה לנתבע שלעיתים אירע שתיירים שרכשו אטרקציות שילמו בדולרים, בעוד שלחברה לא היה באותה עת חשבון מט"ח, ולכן הם היו בודקים מהו השער היציג, נותנים את הסכום הדולרי לתובע והוא היה נותן לחברה כנגד זאת את שווי הסכום הדולרי בשקלים. כמו כן, הוסיפה כי הדבר קבל ביטוי בכרטסת הנהלת החשבונות של החברה ובמיוחד בכרטיס מס' 1102 שהוא כרטיס קופת המט"ח בכרטסת הנהלת החשבונות (ראה סע' 3-5 לתצהיר). כך היא מסבירה בתצהיר, כי למשל כשרואים במסמך הקרוי "מנות" רישום כגון "100$ שלומה"- פירושו שלקופת המזומן נכנסו 100$ שממתינים ל"שלומה". כרטסת הנהלת החשבונות ובפרט כרטיס קופת המט"ח יראו שסכום זה ניתן לתובע כנגד סכום שקלי מקביל שהתובע מסר לחברה (ראה סע' 9 לתצהיר). בעדותה נשאלה לעניין זה וכך השיבה: "... הדולרים היו בקופה אצלי או אצל שרה- מנהל המשרד, כששלמה היה מגיע הוא היה מגיע בסופי שבוע, היינו מוציאים כמות דולרים על פי הקבלות, סופרים את הדולרים, מחליפים למזומן ומפקידים בבנק". (ראה פרוט' מיום 21/10/09, עמ' 62, ש' 12-15). ובהמשך: "ש. אמרת ששלמה לקח את הדולרים כי לא היה חשבון מט"ח לחברה פרט דולרים והביא שקלים. ת. אתה אומר הוא לקח, הוא לא לקח, נתנו לו". (ראה פרוט' מיום 21/10/09, עמ' 62, ש' 16-18). 2. בהמשך עדותה נשאלה הגב' גרציאלה בנוגע לשיחות שהיו לה עם הנתבע והיא השיבה, כי בנוסף על שתי השיחות שהוקלטו התקיימו עוד 3 או 4 שיחות בינה לבין הנתבע. אולם, מלבד שתי השיחות, יתר השיחות לא הוגשו לבית המשפט. בנוסף, בהקלטות והתמלילים שהוגשו יש הפסקות ו"חורים" שבהם לא ניתן לשמוע את ההקלטה בשל רעשים וקטיעות בהקלטה והדבר פוגע במשקל ההקלטה (ראה בתמליל הראשון- עמ' 13 ש' 3, ש' 26, עמ' 14 ש' 7 ו-9. בתמליל השני בשל נסיעה בכביש הערבה היו חלקים בהם הייתה קליטה וחלקים בהם לא הייתה קליטה- עמ' 3 ש' 9 ועמ' 7 ש' 7). כמו כן, מתוך בחינת התמלילים לגופם ניתן לראות כי הנתבע מודה שהתובע הוא שסגר את החשבון בנק של החברה. בשיחתו עם הגב' גרציאלה כך התבטא: "... שלמה גם לא ביקש ממני שום דבר. הלך, סגר את החשבון והלך הביתה. ורק אחרי חמש שנים אמר יאללה, בוא נקרע את בארי, אולי נצליח לצאת במשפט". (ראה תמליל ראשון עמ' 7, ש' 12-14). 3. יש לייחס חשיבות לעובדה, כי השיחה בין הגב' גרציאלה לבין הנתבע התקיימה לאחר זמן רב שלא דיברו. זיכרונה של הגב' גרציאלה איננו חד, והיא מנסה לדלות מזיכרונה פרטים, שחלקם כלל לא נכונים. כך לדוגמא בעמ' 9 היא אומרת לנתבע: "... הרי כששלמה מכר את הספינה, הוא מכר את הספינה, אתם לא חתמתם על המכירה בכלל". (ראה תמליל ראשון, עמ' 9, ש' 19-20). כאמור לעיל, הנתבע חתום גם הוא על הסכם המכר של הספינה מיום 13/07/00 ולכן טענה זו של הגב' גרציאלה איננה נכונה. 4. בנוסף, היו פרטים שהעדה ציינה אשר לא היו מדויקים והנתבע עצמו תיקן אותה. כך, היא חשבה שהתובע תמיד חתם לבדו על המאזנים, אולם הנתבע תיקן אותה וציין שבשנים הראשונות הוא חתם יחד עם התובע והיא השיבה בפליאה- "אה, כן?" (ראה תמליל ראשון, עמ' 16, ש' 17-23). 5. מתוכן השיחות, נראה כי אכן הנתבע ניסה להשיג את אהדתה של הגב' גרציאלה, אשר מצידה ניסתה לעודדו ולנחמו באמצעות ניסיון לדלות מזיכרונה פרטים, אשר חלקם כאמור לא עומדים במבחן המציאות. 6. יש לציין, כי בעדותה הגב' גרציאלה לא הכירה את התמליל לפני החקירה הנגדית ולכן התקשתה לענות לשאלות שהוצגו בפניה במהלך העדות. היא לא נשאלה שאלות ישירות לגבי השאלה המרכזית בתובענה דנן. ראוי היה לשאול את העדה שאלות ברורות ולא רק להטיח בה ציטוטים מתוך התמליל אשר מבטא דברים שאמרה בשיחת חולין עם הנתבע ואשר לא ידעה מה ההקשר בו הם נשאלו. בסופו של יום, לא ניתן היה לדלות מתוכן התמלילים שהוגשו מידע קונקרטי באשר לשאלה העיקרית שבמחלוקת שבפנינו. משקל עדותה של הגב' גרציאלה, כאמור, לוקה בחסר ועדותה לא סייעה לתמוך בגרסתו של הנתבע, כי הופטר מערבותו וכי התובע משך כספים שלא כדין מהחברה. סוף דבר: הנתבע בהגנתו, ניסה להצטייר כדמות שולית בחברה שלא ידע ולא ראה את מאזני החברה, את הדוחות הכספיים שלה, לא היה בעל זכויות חתימה בחברה החל משנת 1999 וכפועל יוצא מכך לא היה לו שום קשר לפעילות החברה. אולם, ממצבור האסמכתאות עולה תמונה אחרת- תמונה של מי שנותר פעיל בחברה גם לאחר שנת 1999 השנה בה ויתר על זכות החתימה שלו לטובת התובע לצורך ביצוע פעולות בחשבון החברה. הנתבע המשיך לאחר מועד זה להיות פעיל ומודע להתנהלות החברה, והדבר בא לידי ביטוי במספר פעולות שנקט לאחר שנת 1999: הנתבע חתם על הסכם המכר של הספינה, הוא חתם על שיקים, חתם על פרוטוקולים בהם הודה בכך שהוא ערב לסכום של 700,000 ₪ יחד עם התובע וכי יש לבקש הלוואות מהבנק לטובת החברה. כמו כן, הנתבע נותר רשום ברשם החברות כמנהל בחברה. לא זו אף זו, בכתב הערבות שנחתם ביום 02/09/98 בסע' 3(ב) נכתב ברחל בתך הקטנה כי הודעת ביטול ערבות לבנק דורשת כתב, אולם כאמור מכתב כזה לא הוצג מעולם לבית המשפט. הנתבע גם לא הביא את מנהל הסניף או הפקידה בבנק איתם דיבר טלפונית בשנת 1999 וציין בפניהם כי הוא לא ערב עוד לחובות החברה בבנק. גרסתו של הנתבע כי היה תם ולא ידע שערבותו עומדת בעינה, וכי התובע הוא שניהל את כל המערכה הזו לבדו, הייתה נוחה לו. התחושה שנותרה לאחר שמיעת העדויות, כי הנתבע שמח כאשר בקש התובע באופן בלעדי להסמיכו לחתום בשם החברה, וחש הקלה גדולה. ואולם, משנדרש להחזר הערבות אותה שילם התובע לבדו, הצהיר כי אינו בעל זכות חתימה וכי הבנק שיחרר אותו מערבותו. אכן הבנק שיחרר את הצדדים מערבותם, אולם היה זה לאחר שהתובע טרח לכסות את החוב במלואו. אשר על כן, ולאור האמור לעיל הנתבע חב בגין ערבות אישית שחתם יחד עם התובע לטובת החברה ועליו להשיב לתובע מחצית מסכום הערבות, היינו סך של של 350,000 ₪, כמפורט בסעיף 17 לכתב התביעה המתוקן. באשר לטענת ההתיישנות - ניתן היה להיווכח מהראיות, כי רק בשנת 2003 כוסה החוב בגינו נדרש הסעד המבוקש והתביעה הוגשה בשנת 2006, הרי שהתביעה דנן לא התיישנה, ויש אף לדחות את טענת השיהוי. אני מקבלת אפוא את התביעה, ומחייבת את הנתבע בסכום התביעה בסך 350,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה המתוקנת ועד התשלום בפועל. כמו כן, אני מחייבת את הנתבע בהחזר האגרה הראשונה והשנייה בצירוף ריבית והצמדה מיום ההוצאה ועד התשלום בפועל, וכן בשכ"ט עו"ד בסך 35,000 ₪. בנקערבות