בפני תביעה לפינוי מושכר. רקע 1. התובע הינו הבעלים של שתי חנויות צמודות, האחת ברח' עולי ציון 8 תל אביב והשניה ברח' רבי חנינא 1 תל אביב (להלן: "המושכר"). מר יריב בר אור (להלן: "יריב") הוא קרוב משפחתו של התובע ופעל מטעמו בקשר למושכר. הנתבע 1, מר נתנאל רבין (להלן: "הנתבע 1") שכר את המושכר לפי הסכם שכירות בלתי מוגנת ביום 6/3/08 (להלן: "הסכם השכירות"). הנתבעת 2, הגב' שירלי רבין, היא אמו של הנתבע 1, ומי שחתמה על זיכרון דברים ביחס למושכר, ביום 10/3/10 (להלן: "זיכרון הדברים"). הנתבעת 3, היא שוכרת משנה על פי הרשאה שניתנה בזיכרון הדברים. כנגד נתבע 1 וכנגד נתבעת 3 ניתנו פסקי דין. הדיון מתמקד בנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת"). תמצית טענות התובע 2. התובע טוען, כי הנתבעת הפרה הן את הסכם השכירות והן את זיכרון הדברים בהפרות יסודיות, וחרף התראות שניתנו לה, לא תוקנו ההפרות, אשר הן, בין היתר: הנתבעת לא מסרה לתובע פוליסת ביטוח כפי הנדרש, ולפחות בחלק מתקופת השכירות כלל לא ביטחה את המושכר. הנתבעת לא מסרה כתב ערבות בנקאית עד ליום 30/4/10. הנתבעת לא חתמה על הסכם שכירות מקיף עד ליום 30/4/10. הנתבעת לא שילמה עד ליום 30/9/10 את מלוא התשלומים להם התחייבה, לרבות תשלום 20,000 ₪, בגין דמי שכירות, ביטוח ומיסי עיריה שהיה צריך להיות משולם על חשבון תקופת השכירות מיום 1/4/10 ועד ליום 31/3/11. ביום 7/6/10 מסר יריב לנתבעת מכתב התראה, וביום 21/10/10 נשלח לה מכתב מטעם ב"כ התובע בדבר ביטול הסכם השכירות וזיכרון הדברים, ודרישה לפינוי המושכר. לטענת התובע, בשל אי תיקון ההפרות המפורטות לעיל ונוכח לשון הסכם השכירות וזיכרון הדברים, הוא זכאי לפנות את הנתבעת מהמושכר. לחילופין, טוען התובע, כי הסכם השכירות וזיכרון הדברים בוטלו כדין (במכתב מיום 21/10/10), ועל כן מחובת הנתבעת לפנות את המושכר. תמצית טענות הנתבעת 3. הנתבעת טוענת, כי בשנת השכירות השניה, היא באה בנעליו של בנה, והמשיכה את הסכם השכירות שנחתם על ידו. בשנה השלישית, כשהתכוונה להגיע לתובע באמצעות יריב, היא נפלה ונחבלה. הנתבעת מדגישה, כי היו בידיה הכסף והערבות, אך היא לא מסרה אותם בגלל מצבה הבריאותי. לטענת הנתבעת, בתחילה היה התובע מוכן לתת לה אופציה לחמש שנות שכירות ובהתאם לכך נחתם זיכרון הדברים, אלא שלאחר מכן הוצג בפניה חוזה אחר ללא אופציה ולכן לא חתמה עליו. הנתבעת מדגישה, כי היא זו שדרשה חוזה ורצתה לשלם, ואילו התובע סירב. דיון ומסקנות באשר למערכת ההסכמית בין הצדדים 4. הסכם השכירות מיום 6/3/08 נחתם בין התובע לבין נתבע 1, ואולם שני הצדדים מסכימים כי הנתבעת, אימו של הנתבע 1, באה בנעליו. על פי הסכם השכירות, תקופה השכירות, כולל תקופת אופציה, היא עד ליום 28/2/2012. הסכם השכירות המשיך לחייב את הצדדים, בכפוף לנושאים שהוסדרו באופן ספציפי בזיכרון הדברים, אשר נחתם, כאמור, ביום 10/3/10. זיכרון הדברים, הוא מסמך מפורט הכולל את כל הפרטים הנדרשים להסדרת מערך הזכויות והחובות בין הצדדים ועל כן הינו עונה על תנאי גמירות הדעת והמסוימות הנדרשים על מנת לשכללו לכדי חוזה מחייב. יצויין, כי גם הנתבעת חזרה והדגישה, כי מבחינתה זיכרון הדברים מחייב לכל דבר ועניין (עמ' 17 לפרוטוקול). להלן אדון בהפרות הנטענות על ידי התובע . חתימת חוזה 5. בסעיף 9 לזיכרון הדברים נקבע: "חוזה מקיף ייחתם עד ליום 30.4.10. היה וחוזה לא ייחתם עד למועד זה, השוכר יתפנה מהמושכר באופן מיידי וישלם קנס פינוי בסך 10,000 ₪ למשכיר". אין מחלוקת, כי לא נחתם חוזה עד ליום 30/4/10. אלא שהנתבעת טוענת, כי לא חתמה על החוזה מאחר שהחוזה שהובא לחתימתה היה אחר מהמוסכם בזיכרון הדברים. הנתבעת צירפה שני נוסחים של חוזי שכירות (מוצג נ/1 ומוצג נ/2). עיון בהם מעלה, כי אכן לא כלולה בהם זכות אופציה לחמש שנות שכירות, למרות שזיכרון הדברים מקנה אופציה כזו. סבורני, כי לא יכול להיות ספק, כי חובת הנתבעת לחתום על חוזה, כפופה לכך שיוצג בפניה חוזה התואם את התנאים שהוסכמו בזיכרון הדברים. לא ניתן לקבל את הטענה, כי הנתבעת הפרה את חובתה לחתום על חוזה, אם נתבקשה לחתום על חוזה השונה מהמוסכם בזיכרון הדברים. לאור גרסת הנתבעת, כי החוזים היחידים שהוצגו בפניה היו חוזים אשר לא תאמו את ההסכמות שבזיכרון הדברים, היה על התובע להראות, כי עד ליום 30/4/10 נשלח לנתבעת חוזה התואם את זיכרון הדברים וכי הנתבעת היא שנמנעה מלחתום עליו. זאת לא נעשה. אמנם, בחקירתו הנגדית טען יריב, כי בתחילה הכין חוזה שתאם את זיכרון הדברים, אך מכיוון שהנתבעת לא הגיעה לחתום עד ליום 30/4/10 הגיש לה את חוזה נ/2, ולאחריו את חוזה נ/1 (עמ' 14 לפרוטוקול), ואולם לא היה בידיו להראות את החוזה הראשון שהוכן. משלא הוצג בפני נוסח של חוזה התואם את זיכרון הדברים, וכל שהוצג בפני אלו נוסחים של חוזים השונים מזיכרון הדברים (עליהם לא היתה הנתבעת מחויבת לחתום), אינני מוצאת מקום לקבוע, כי הנתבעת הפרה את התחייבותה לחתום על חוזה שכירות. פוליסת ביטוח 6. התובע טוען, כי הנתבעת לא מסרה פוליסת ביטוח ולפחות בחלק מהתקופה לא ביטחה את המושכר. אין חולק, כי הנתבעת שילמה לתובע סך של 57,500 ₪ (לגרסת הנתבעת סך של 50,000 ₪ שולם בתחילת אפריל 2010, וסך של 7,500 ₪ שולם ביום 7/6/10, עמ' 16 לפרוטוקול). בתשובה לשאלה מה כלל סכום זה, השיב יריב: "זה כלל 9 חודשי שכירות אם אינני טועה, לרבות תשלום בגין ארנונה, וביטוח." (עמ' 15 לפרוטוקול). מכאן, שהנתבעת שילמה עבור ביטוח המושכר לפחות למשך תשעה חודשים מיום חתימת זיכרון הדברים. כך, שבמועד בו נשלחה הודעת ביטול זיכרון הדברים (ביום 21/10/10), טרם היתה הפרה המתייחסת לפוליסת הביטוח. יוער, כי בחקירתו, בתשובה לשאלה האם היתה הפרה בשל אי תשלום ביטוח, הוא השיב: "בכל מכתבי ההתראה כתבנו שתי הפרות, כתבנו אי החתימה על החוזה והעדר ערבות בנקאית." (עמ' 15 לפרוטוקול). על כן, אין מקום לקבוע, כי היתה הפרה בשל אי תשלום הביטוח. המצאת כתב הערבות בנקאית 7. על פי זיכרון הדברים, היה על הנתבעת להמציא כתב ערבות בנקאית עד ליום 30/4/10. באשר לטעם בגינו לא מסרה הנתבעת את כתב הערבות, היא העלתה גרסאות שונות. בכתב ההגנה מטעמה, טענה הנתבעת: "בידי היה כל הכסף והערבות ולא מסרתי אך ורק בגלל מצבי הבריאותי". לעומת זאת, בעדותה, תיארה הנתבעת באריכות את הפעמים בהן הגיעה במאמצים ניכרים למשרדו של יריב, אשר דחה אותה ב"לך ושוב" (עמ' 16 לפרוטוקול). הנתבעת העידה: "את הערבות הבנקאית, הייתי צריכה להוציא בחודש מאי, בנק אוצר החייל, היה שביתה גדולה, ואני מביאה את הכסף מאח שלי, יום יום צילצלתי עד שנגרמה השביתה, באותו יום הלכתי להביא את הערבות הבנקאית. זה היה ביום 7.6, אני חושבת, באתי ליריב, עם הערבות הבנקאית אמרתי לו יש לי ערבות בנקאית שיבוא לחתום איתי חוזה." (עמ' 16, שורות 27-30 לפרוטוקול). אף אם אקבל את גרסת הנתבעת לפיה לא מסרה את כתב הערבות, כיוון שלא נחתם עימה חוזה, אין בכך כדי לסייע לה. אי חתימת החוזה אין בה כדי לפטור את הנתבעת מלהמציא את כתב הערבות הבנקאית, שהרי גם לשיטתה היה זיכרון הדברים בגדר חוזה מחייב לכל דבר וענין. יצויין, כי במכתב ההתראה מיום 7/6/10 צוינה ההפרה המתייחסת לאי המצאת כתב הערבות, וניתנה לנתבעת ארכה לתיקון ההפרה בתוך 30 יום. הנתבעת לא הראתה כי המציאה את כתב הערבות בתוך הזמן שהוקצב לה לתיקון ההפרה. לא זו בלבד שהנתבעת לא הראתה, כי היה בידה כתב ערבות בנקאית, אותו התכוונה למסור לתובע במועד שהוסכם בזיכרון הדברים, הרי כתב הערבות הבנקאית שהציגה נושא תאריך 21/7/10, כלומר הוא הונפק לאחר חלוף המועד שהוקצב לנתבעת לתיקון ההפרה. על כן, הוכחה הפרה בשל אי המצאת כתב הערבות הבנקאית. תשלום הסך של 20,000 ₪ 8. על פי זיכרון הדברים, היה על הנתבעת לשלם סך של 20,000 ₪ עד ליום 30/9/10. הנתבעת אישרה, כי לא שילמה סכום זה לא במועד שנקבע בזיכרון הדברים ולא עד מועד הדיון ביום 9/3/11. טענת הנתבעת בדבר אי חתימת חוזה, אינה פוטרת אותה מתשלום דמי שכירות, כל עוד היא ממשיכה להחזיק במושכר מכוח זיכרון הדברים. הגם שלא נחתם חוזה, הרי אף לשיטת הנתבעת זיכרון הדברים מחייב את הצדדים. חרף כך, הנתבעת ממשיכה להחזיק במושכר מכוח זיכרון הדברים, תוך הפרת חובתה לשלם את דמי השכירות. ראוי לציין, כי במועד משלוח מכתב ההתראה מיום 7/6/10, טרם הגיע מועד חובת תשלום הסך של 20,000 ₪ אשר היה אמור להיות משולם עד 30/9/10, כך שלא נשלחה התראה בשל אי התשלום. לענין זה מפנה ב"כ התובע לסעיף 4.1 להסכם השכירות הראשון, לפיו אי תשלום במועד מהווה הפרה יסודית, אשר אינה מחייבת מתן התראה. מעבר לכך. הפרה יסודית מוגדרת בסעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א-1970, כ"הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה". הדעת נותנת, כי אדם סביר לא היה מתקשר בחוזה שכירות, אילו צפה, כי לא ישולמו לו דמי שכירות בשיעור של 20,000 ₪. תשלום דמי שכירות מהווה בסיס לכל חוזה שכירות, ואי תשלומם מהווה הפרה יסודית, בין אם נאמר כך במפורש ובין אם לאו (לעניין הפרה יסודית מסתברת, ראה: ע"א 10474/03 הכהן נ' מלונות ים התיכון בע"מ ואח'). על כן אי תשלום הסך של 20,000 ש"ח מהווה הפרה יסודית המקנה לתובע זכות לבטל את הסכם השכירות וזיכרון הדברים ללא צורך במתן ארכה. להשלמת התמונה יצויין, כי בדיון שהתקיים ביום7/2/11 ניתנה לנתבעת אפשרות לשלם את הסך של 20,000 ₪ עד ליום 2/3/11. אלא שחרף החלטה זו, ולמרות החלטה נוספת מיום 3/3/11, נמנעה הנתבעת מלבצע את התשלום ולא תיקנה את ההפרה. אי תשלום הסך של 20,000 ₪ מהווה הפרה יסודית הן של הסכם השכירות והן של זיכרון הדברים. תוצאות ההפרות 9. על פי סעיף 4 לזיכרון הדברים, אי המצאת כתב הערבות הבנקאית מזכה את התובע בפינוי המושכר ובפיצוי כספי. על פי סעיף 4.1 להסכם השכירות, אי תשלום המגיע למשכיר מהווה הפרה יסודית ומקנה למשכיר את הזכות לפנות את המושכר. בנוסף, אי תשלום הסך של 20,000 ₪ מהווה הפרה יסודית של זיכרון הדברים. משהוכח, כי הנתבעת הפרה את התחייבותה להמציא כתב ערבות בנקאית וכן הפרה את התחייבותה לתשלום 20,000 ₪ קמה לתובע עילת פינוי מכוח המוסכם בין הצדדים. לחילופין, נוכח ההפרות האמורות (והגם שלא הוכחו ההפרות האחרות), היה זכאי התובע לבטל את הסכם השכירות וזיכרון הדברים, כפי שעשה במשלוח הודעת ביטול אשר מצאה ביטויה במכתב ב"כ התובע מיום 21/10/10. לעניין משמעות הביטול נקבע כי: "ביטול החוזה משמעותו שחרור הצדדים מחותבם לבצע חיוביהם בעתיד, אך אין פירושו עקירת החוזה מהמציאות המפשטית שבין הצדדים" (ראה: ע"א 741/79 כלנית השרון נ' הורוביץ, פד"י ל"ה (3) 533, 540). על כן, אין לנתבעת זכות להמשיך ולהחזיק במושכר ועליה לפנותו. סוף דבר 10. תביעת הפינוי מתקבלת. על הנתבעת לפנות את המושכר נשוא התביעה עד ולא יאוחר מיום 28/4/11. באשר להוצאות, נוכח דחייתן של חלק מטענות התובע, אינני רואה לנכון לזכותו במלוא הוצאותיו. הנתבעת תישא בהוצאות, לרבות שכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 5,800 ₪. בנקערבות בנקאיתשכירותערבות