מהם דמי הביטוח להם זכאי המבטח במקרה של ביטול הפוליסה על ידי המבוטח באמצע תקופת הביטוח, בהתאם לתניית ביטול שנכללה בפוליסה ? האם ועד עובדים הוא תאגיד בעל אישיות משפטית נפרדת, הכשיר לתבוע ולהיתבע בבית המשפט ? בשאלות אלו עוסק פסק הדין. 1. המחלוקת התובעת היא סוכנת ביטוח מסוג "בורדרו" אשר מכרה לנתבע 3, פוליסה לביטוח תאונות אישיות, של "הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ" (להלן: חברת הפניקס), ואשר תוקפה פג ביום 01/11/98 (להלן: הפוליסה). ביום 28/09/98 הודיע הנתבע 3 לתובעת על רצונו בחידוש הפוליסה למשך שנה נוספת. ואולם, ביום 30/06/99 קרי- כעבור 8 חודשים בלבד מיום חידוש הפוליסה, בוטלה הפוליסה על ידי התובעת, לבקשת הנתבע 3. הנתבעים 1-2 הם שניים מתוך 16 חברי המועצה של הנתבע 3, אשר מייצג את כלל עובדי הקואופרטיב אג"ד (כ-1000 במספר) ובכלל זה, הנתבעים 1-2. באמצעות הנתבעים 1-2 נתקיימו המגעים בין התובעת לבין הנתבע 3 , והם אף החתומים על הודעת חידוש הפוליסה (נספח א' לתצהיר התובעת) ועל הבקשה לביטול הפוליסה (נספח ז' לתצהיר התובעת). עיקר המחלוקת בין הצדדים, בשאלה - מהם דמי הביטוח הנהוגים אצל המבטח (חברת הפניקס) במקרה של ביטול הפוליסה ע"י המבוטח, והאם זכאית התובעת לתשלום דמי ביטוח מצד הנתבעים 1-3, מעבר לדמי הביטוח החודשיים ששולמו על -ידם עד לביטול הפוליסה ? עוד חלוקים הצדדים בשאלה, האם הנתבעים 1-3 אחראים סולידרית לכל הסכום הנתבע ? (להלן ייקראו כולם יחד בשם: "הנתבעים"). 2. רקע דיוני להגשת כתב התביעה דנן קדמו שלל של בקשות-ביניים, דיונים בטענות מקדמיות ותיקונים של כתב התביעה, אשר סבבו, רובם ככולם, סביב מעמדו של הנתבע 3, כגוף הכשיר להיתבע בתביעה משפטית. מפאת חשיבות הסוגיה לשאלה העומדת על הפרק, תובא להלן ההשתלשלות הדיונית, על-פי סדר כרונולוגי: כתב התביעה המקורי מיום 13/12/99 הוגש ע"י התובעת כנגד הנתבעים 1-2 בלבד, ובו ביקשה התובעת מבית המשפט לראות את הנתבעים כנציגיהם של יתר חברי ועד העובדים של אג"ד (המונה 16 חברים), מאחר ו"התובעת אינה מכירה את יתר חברי הועד וכל נסיונותיה לברר את שמותיהם עלו בתוהו" . לחלופין , ביקשה התובעת מבית המשפט להתיר לה פיצול סעדים או לאפשר לה לתבוע את יתר חברי הועד בתביעה נפרדת (ס' 2 לכתב התביעה המקורי). ביום 13/01/00 עתרו הנתבעים 1-2 לבית המשפט, בבקשה לדחיית התביעה על הסף בשל העדר יריבות משפטית (בש"א 1350/00). לטענתם, המבוטח על פי הפוליסה הוא "ועד עובדי אג"ד" וכל פעולותיהם של הנתבעים 1-2 נעשו בשם הועד ובכשירותם כחברי הועד. משכך אין כנגד הנתבעים 1-2 כל עילת תביעה אישית, ובעל הדין הנכון הוא הועד. בהקשר זה טענו המבקשים, כי "נוכח האמור מושתקת המשיבה [התובעת-י.מ] מלטעון שאין הועד בעל דינה". ואולם "גם אם ייטען כי הועד אינו כשיר להיתבע לדין, דבר המוכחש כשלעצמו... אזי בעלי דינה של התובעת הם כל חברי הועד אשר מונים כ-770 חברים" (ס' 12-13 לבקשה- בש"א 1350/00). עוד טענו הנתבעים 1-2 כנגד העדר זכות התביעה של התובעת, בהיותה מתווכת/שלוחה בלבד של המבטח- חברת הפניקס הישראלי בע"מ (ס' 1-4 לבקשה- בש"א 1350/00). בתגובתה לבקשה, טענה המשיבה , היא התובעת, כי "לועד אין אישיות משפטית מוכרת וממילא כל אחד מחברי הועד אחראי אישית לתשלום פרמיית הביטוח" (ס' 2(א)(1) לתשובת המשיבה, בש"א 1350/00). בהחלטתה מיום 01/01/01 דחתה כב' הרשמת ת' נמרודי את בקשת הנתבעים 1-2 לדחיית התביעה על הסף בקובעה, כי "אם המבקשת תוכיח כי הנתבעים 1-2 חייבים, בתוקף התחייבותם כחברי ועד, המשיבה תהא זכאית לקבל מהם את הסעד הכספי המבוקש על ידה" (ע' 3 ש' 3-4). על החלטת הרשמת הגישו המבקשים, הם הנתבעים 1-2, ערעור - אשר הועבר לשמיעה בפני (בש"א 1828/01). בדיון במעמד שני הצדדים ביום 14/05/01, הודיע ב"כ התובעת: "אני מסכים לצרף את חברת הביטוח עצמה, היא הפניקס הישראלי חב' לביטוח בע"מ כתובעת נוספת, ואגיש כתב תביעה מתוקן. הגשתי גם בש"א 2458/01 לתיקון כתב תביעה, לצורך הוספת כל המבוטחים וזאת לאור טענת חברי ב"כ הנתבעים..." . על יסוד הסכמת הצדדים הוריתי, אפוא, על מתן ארכה לתובעת, לצורך צירוף 770 חברי הועד כנתבעים נוספים בכתב התביעה (כמבוקש בבש"א 2458/01), ולצורך צירוף חברת הפניקס כתובעת נוספת. ביום 11/07/01 הוגש כתב תביעה מתוקן, בו צורפו 1,101 חברי ועד של עובדי אג"ד כנתבעים נוספים. חברת הפניקס הישראלי לא צורפה לכתב התביעה, מאחר וויתרה על זכות התביעה. בכך לא תמה מסכת הבקשות ... ביום 08/08/01 הגישה התובעת בקשה לתחליף המצאה של כתב התביעה ע"י מסירתו לנתבעים 1-2 כנציגיהם של 1101 הנתבעים האחרים, מאחר ו"התובעת אינה יודעת את כתובותיהם הפרטיות של הנתבעים ולאור סירובם של הנתבעים 1-2 לקבל התביעה בשם יתר הנתבעים" (בש"א 6103/01). על החלטת כב' הרשמת ת' נמרודי, להתיר תחליף המצאה כמבוקש, הגישו הנתבעים 1-2 ערעור, שנדון בפני כב' השופטת י' אפעל-גבאי (בש"א 7975/01). ואולם, הצורך בהכרעה בערעור הנ"ל התייתר, בעקבות בקשה נוספת, שהוגשה בנתיים ע"י התובעת, לתיקון כתב התביעה כך ש"ועד עובדי אג"ד ירושלים" יצורף כנתבע נוסף, באמצעות הנתבעים 1-2 , ולחלופין, על ידי כך שהנתבעים 1-2 ישמשו כנתבעים ייצוגיים של כלל חברי הועד (בש"א 3714/02) . בנימוקי הבקשה טענה התובעת, כי בזמנו סברה, כי הועד איננו אישיות משפטית הכשירה להיתבע בנפרד , אך דעתה השתנתה בעקבות החלטה שניתנה בנדון ע"י בית משפט השלום תל- אביב-יפו. בהחלטה הנ"ל נקבע, ע"י כב' השופטת זהבה אגי, כי חרף העדרה של אישיות משפטית לועד עובדים, יש להכיר בכשרותו להיתבע, כמי שחתום על פוליסת הביטוח הקולקטיבי של כלל עובדי בנק לאומי , וזאת משני טעמים מצטברים: האחד- לימוד גזרה שווה מההלכה הרווחת בתחום דיני העבודה , לפיה "במידה ובמערכת יחסי העבודה מוקנה מעמד לועד עובדים.. לא יימנע מיצוי מעמד זה בפני ביה"ד לעבודה, בשל העובדה שועד עובדים אינו מהווה אישיות משפטית " , השני- מכח עקרון תום הלב, המשמש מחסום בפני העלאת טענות דיוניות: מאחר וועד העובדים הוא שנטל חלק בהתקשרות החוזית והוא שחתם על פוליסת הביטוח , הרי שהוא מנוע ומושתק מלהעלות טענה בדבר העדר כשרותו המשפטית (בש"א (שלום תל- אביב-יפו) 117251/00 (ת"א 115146/99) ועד עובדי אזור התיכון בבנק לאומי לישראל בע"מ נ' שושנה לוי ואח', החלטה מיום 29/01/02). בהחלטתה מיום 30/06/02 אימצה כב' הרשמת ת' נמרודי את האמור בהחלטת כב' השופטת ז' אגי , והורתה על תיקון כתב התביעה בשלישית, על ידי צרוף "ועד עובדי אג"ד ירושלים" כנתבע נוסף, באמצעות הנתבעים 1-2, ומחיקתם של הנתבעים 1103-3. ביום 07/1102 תוקן כתב התביעה כאמור, הוא כתב התביעה עליו נסמכת התביעה נשוא הכרעה זו. 3. דיון 3.1 מהם דמי הביטוח שעל המבוטח לשלם במקרה שביטל הפוליסה לפני תום תקופת הביטוח ? בפוליסת הביטוח נכללה תניית ביטול, המקנה למבוטח זכות לבטל הפוליסה באופן חד צדדי, בטרם תום תקופת הביטוח. בסעיף 8א לפוליסה נקבע שעור דמי הביטוח, שעל המבטח להשיב למבוטח , בעד התקופה שלאחר ביטול הפוליסה, במקרה שזו בוטלה על ידי האחרון, בטרם תום התקופה המוסכמת. וזו לשון הסעיף: " במקרה כזה ישאיר המבטח לעצמו את דמי הביטוח הנהוגים אצלו לתקופה קצרה עבור הזמן בו היה הביטוח בתוקף, בניכוי ההוצאות, והיתרה תוחזר למבוטח" (ההדגשות, כאן ובהמשך פסק הדין, לא במקור- י.מ). סלע המחלוקת היא, אם כן, השאלה: מהם דמי הביטוח הנהוגים אצל המבטח (חברת הפניקס הישראלי) ל"תקופה קצרה", ובענייננו- לתקופה של 8 חודשים. לשיטת התובעת, המדובר ב- 10% מדמי הביטוח השנתיים, בעד כל חודש או חלק ממנו שבו הביטוח היה בתוקף, בתוספת פיצוי גלובלי בסך של 10% מדמי הביטוח השנתיים (ס' 12ב' לתצהיר התובעת). על כן, עבור 8 חודשים, על הנתבעים לשלם לתובעת דמי ביטוח בסך של 90% מתוך הפרמיה השנתית, שנקבעה בפוליסה (319,506 ₪). בניכוי הסכומים ששולמו על ידי הנתבע 3 כדמי ביטוח עד לביטול הפוליסה (217,141 ₪), הרי שיתרת חובו של הנתבע 3 נכון ליום הגשת התביעה, עומדת על סך של 74,215 ₪ . לשיטת הנתבעים, לעומת זאת, דמי הביטוח הנהוגים אצל המבטח (חברת הפניקס) לתקופה הקצרה מִשָּנָה, הם בשעור החלק היחסי של אותה תקופה לעומת שנת ביטוח, ובענייננו - 8/12 מהפרמיה השנתית (ס' 6 לתצהירו של עופר קריב) . מאחר וסכום זה שולם על-ידי הנתבע 3 במלואו - כדמי ביטוח חודשיים- הרי שלטענת הנתבעים, אין הם חבים לתובעת מאומה. התובעת סומכת גרסתה על עדותו של מר עזרא שוחט, מנהל סניף ירושלים של חברת הפניקס, אשר העיד "אני עובד בחברת הפניקס מזה 24 שנים, ומזה 10 שנים שאני מנהל את סניף ירושלים של החברה. בתוקף זאת אני יודע היטב גם את דמי הביטוח הנהוגים בחברה במקרה של ביטוח לתקופה קצרה" (ס' 2 לתצהירו), וכן - על עדותו של מר עמוס הדר, מנהל התובעת , אשר העיד: "אני עובד עם חברת הפניקס מזה 25 שנה ומכיר היטב את גם את דמי הביטוח הנהוגים בחברה במקרה של ביטוח לתקופה קצרה" (ס' 1ב' לתצהירו). הנתבעים, מנגד, סומכים גרסתם על שניים: האחד - מכתבו של מר מנשה שוחט, אשר במועדים הרלבנטיים לתביעה שימש כמנהל סניף חברת הפניקס ברמת גן , שנשלח על ידו לנתבע 3 ביום 21/01/00, ובו נכתב: "במענה לפנייתכם, הריני לאשר, כי חידוש פוליסת תאונות אישיות קולקטיבית לתקופה הקצרה משנה תחוייב באופן יחסי לתקופה המבוקשת. לדוגמא: ביטוח לתקופה של 8 חודשים יחויב לפי 8/12 מהפרמיה השנתית" (נספח א' לתצהירו של עופר קריב) . השני- עדותו של מר עופר קריב, מנהלה של חברת "קריב סוכנות לביטוח בע"מ, אשר משמשת, מזה עשר השנים האחרונות, כסוכנת הביטוח של הנתבע 3 בתחומי ביטוח שונים, ומיום ביטול הפוליסה נשוא התביעה- גם בתחום ביטוח התאונות האישיות. הלה העיד : "היכרותי עם שוק הביטוח ובמיוחד עם תחומי הפעילות, הפוליסות ותנאי ההתקשרות של חברת הפניקס הינה מעמיקה ביותר" (ס ' 3 לתצהירו). מכתבי הטענות של הצדדים ומחקירתם הנגדית בבית המשפט עולה, כי המחלוקת בין בעלי הדין מצומצמת אף יותר, והיא מתמקדת, למעשה, בשאלה : האם ישנו הבדל בין שעור דמי הביטוח, שגובה חברת הפניקס עבור ביטוח "לתקופה קצרה" בעת ביטול פוליסה באמצע תקופת הביטוח, לבין דמי הביטוח, הנגבים על ידה, בעת חידוש פוליסה שנתית "לתקופה קצרה" משנה. לשיטת הנתבעים, אין הבדל בין השניים, ושעור דמי הביטוח החודשיים הנגבים ע"י חברת הפניקס בשני המקרים הוא 1/12 מהפרמיה השנתית. לשיטת התובעת, לעומת זאת- קביעת פרמיה חודשית בשעור יחסי לפרמיה השנתית, נהוגה אצל חברת הפניקס רק במקרה של חידוש פוליסת ביטוח קיימת, לתקופה הקצרה מזו שנקבעה בפוליסה המקורית. בפלוגתא זו, נראה לי, בכל הכבוד, כי הצדק עם התובעת. להלן טעמיי: טעם ראשון- נעוץ בלשונו של סעיף 8א' לפוליסה- "דמי הביטוח הנהוגים אצלו לתקופה קצרה" - שהיא לשון כללית, המכוונת , לדעתי, לנוהג הנהוג אצל המבטח דרך קבע , קרי- למקרה הרגיל של הנפקת פוליסה (חדשה) לתקופה קצרה, ללא תלות בפוליסה קיימת (מחודשת). טעם שני- מעוגן דווקא בלשונו של המכתב הנ"ל, שכתב מר מנשה שוחט במענה לפנייתו של מר עופר קריב, ואשר עליו נסמכת גרסת הנתבעים : "הנדון : חידוש פוליסת תאונות אישיות לתקופה הקצרה משנה... במענה לפנייתכם הרינו לאשר כי חידוש פוליסת תאונות אישיות קולקטיבית לתקופה הקצרה משנה, תחויב באופן יחסי לתקופה המבוקשת. לדוגמא ביטוח לתקופה של 8 חודשים יחוייב לפי 8/12 מהפרמיה השנתית. האמור לעיל מותנה בהסכמתנו לחידוש הביטוח" (נספח א' לתצהירו של עופר קריב). הנה, כי המכתב עוסק, כל כולו, במקרה של חידוש (מראש) של פוליסה קיימת לתקופה קצרה משנה, ואין בו כל התייחסות, ולו ברמז, למקרה של ביטול פוליסה מחודשת באמצע תקופת הביטוח. מנין למדו, אפוא, הנתבעים כי אין הבדל בין שני המקרים מבחינת גובה דמי הביטוח - בכל הכבוד, אינני יודע... גם בעדותו של מר עופר קריב עצמו (ע"ה/1), באשר לנסיבות פנייתו לחברת הפניקס לצורך בירור גובה דמי הביטוח, אין תשובה לכך, שכן אף היא מתייחסת למקרה של חידוש פוליסה קיימת בלבד: "במהלך ינואר 2000, בעקבות הגשת התביעה, פניתי לחברת הפניקס לשם בירור הסכום בו היה מחוייב הועד במקרה בו פוליסת הביטוח היתה מחודשת לתקופה של שמונה חודשים בלבד ולא לתקופה של שנה. ... התשובות שקיבלתי... מאחר ומדובר בחידוש פוליסה קיימת ולא בפוליסה חדשה היה הועד מחוייב בגין ביטוח לתקופה של שמונה חודשים בחלק היחסי של משמונה חודשים מתוך שנה" (ס' 5 לתצהירו). ממה נפשך: מר קריב לא שאל, ומשכך- גם לא נענה- מהם דמי הביטוח, הנהוגים אצל חברת הפניקס במקרה של ביטול פוליסה מחודשת באמצע התקופה. טענת הנתבעים, בדבר קיומו של נוהג זהה בשני המקרים מבוססת, אפוא, כל כולה על פרשנותם שלהם לסעיף 8א' לפוליסה, פרשנות שלא הונח לה ולו בדל ראיה. במאמר מוסגר יוער, כי פניית הנתבע 3 לחברת הפניקס לשם בירור, מהם דמי הביטוח במקרה של ביטול הפוליסה, נעשתה לאחר שזו בוטלה על-ידו, ולאחר שהוגשה התביעה דנן. החלטת הנתבע 3 לבטל הפוליסה לא התבססה, אפוא, על תשובת חברת הפניקס בנדון, לפיה דמי הביטוח בגין 8 חודשים יחושבו באופן יחסי לפרמיה השנתית, ועל כן, איננה תוצר של טעות או הטעיה מצד המבוטח, או של הסתמכותו על מצג מסוים שהוצג בפניו ע"י המבטח -- מצבים אשר יש בהם, כידוע, כדי להתוות התוצאה בתביעה בגין הפרת חוזה. בענייננו סומכים הנתבעים על מכתב שכתב נציג החברה המבטחת לאחר ביטול הפוליסה ועל-כן- כל נפקותו לענין פרשנות סעיף 8א לפוליסה. טעם שלישי- סומך על עדותו של מנהל סניף ירושלים של חברת הפניקס, מר עזרא שוחט, באשר להסדר הנהוג אצלה במקרה של ביטול פוליסה לפני תום תקופת הביטוח. חברת הפניקס היא "המבטח" על פי הפוליסה, ועל כן היא בעלת ידיעה מכלי ראשון באשר לנהוג אצלה במקרה שכזה. יוער, כי חברת הפניקס ויתרה, כאמור, על זכות התביעה שלה במסגרת תיק זה, מה שמחזק משקלה הראייתי של עדות זאת. טעם רביעי- טמון בתכלית האובייקטיבית של חוזה הביטוח. חוזה ביטוח, ככל חוזה אחר, יש לפרש על-פי אומד דעת הצדדים, הנלמד מלשון החוזה, ממכלול הנסיבות, האופפות את העסקה, ומהתכלית הסובייקטיבית והאובייקטיבית של החוזה. התכלית האובייקטיבית של חוזה עניינה "התכלית הטיפוסית המתחשבת באינטרסים המקובלים על צדדים הוגנים ליחס החוזי. היא נלמדת מסוג ההסכם ומהטיפוס שאליו הוא שייך..." (כב' השופט א' ברק ע"א 779/89 יעקב שלו נ' סלע חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מח(1) 221 , 229). "כשדנים בעסקה מסחרית על בית המשפט לנסות לתת לה תוקף מתקבל על הדעת כפי שאנשי עסק היו עושים זאת בשים לב לכלל נסיבות המקרה..." (כב' השופט צ' ברנזון ע"א 492/62 "שחף" חברה לספנות נמלים בע"מ נ' אליאנס חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד יז(3) 1898, 1902א). הקצאת סיכונים ופיזורם, הערכת סיכויים וחישוב הסתברויות להתרחשות הנזק - הם עמודי התווך של כל חוזה ביטוח. הווי ידוע לכל, כי דמי הביטוח המשולמים ע"י המבוטח, נקבעים ביחס ישר לסיכון המוטל על המבטח, באשר להתרחשות מקרה הביטוח במהלך תקופת הביטוח, כאשר הסיכון שהמבטח הוא שישא במלוא עלות הנזק גדל ככל שתקופת הביטוח קטנה יותר, ולהפך. ברי, כי כאשר מקרה הביטוח מתרחש כעבור שבוע אחד בלבד מיום הנפקת פוליסת הביטוח , קרי- בטרם הספיק המבוטח לשאת בחלק הארי של הפרמיה הכוללת שנקבעה- הרי שרוב הנזק ייפול על כתפי המבטח, בעוד שהתממשות מקרה הביטוח בחלוף כשנתיים, למשל, מיום חוזה הביטוח משמעה פיזור טוב יותר של הנזק, וחלוקה הדדית של הסיכון בין המבטח לבין המבוטח. משכך, הפרמיה שידרוש המבטח בגין ביטוח לתקופה קצרה תהא, מטבע הדברים, גבוהה יותר מהפרמיה שתידרש עבור ביטוח לתקופה ארוכה. לאור זאת, מקובלת עלי גישת התובעת, לפיה התוספת של 10% מהפרמיה השנתית, הנדרשת ע"י המבטח במקרה של ביטול הפוליסה ע"י המבוטח, "מיועדת לפצות את המבטח בגין הסיכון שייאלץ לשלם 100% של הנזק המבוטח שארע דווקא בתקופה הקצרה עבורה שולמה מטבע הדברים פרמיה קטנה יותר מאשר עבור תקופה ארוכה של שנה לפחות.." (ס' 12ג' לתצהיר עמוס הדר; ס' 5ב לתצהיר עזרא שוחט). עקרון זה, בדבר קיומו של יחס הפוך בין אורך תקופת הביטוח לבין גובה דמי הביטוח , מעוגן בהיגיון, בשכל הישר ובנסיון החיים, והוא בבחינת מושכל ראשון בדיני הביטוח : "ככל שתקופת הביטוח היא קצרה יותר, כך עלותו היחסית של הביטוח היא גבוהה יותר.." (י' אליאס, דיני ביטוח, כרך א' (תשס"ב-2002) 267 ). טענת הנתבעים, מפיו של עופר קריב , לפיה: " תחום ביטוח תאונות אישיות ... אינו מושפע ממרכיב של עונתיות (העלאת הסתברויות לקרות מקרה הביטוח בתקופה מסויימת של השנה) ובמקרה כזה אין שוני מבחינת הסיכון אותו לוקחת על עצמה חברת הביטוח.." (ס' 6 לתצהיר עופר קריב)- איננה רלבנטית כלל לשאלה שבמחלוקת, שכן במרכיב אורך תקופת הביטוח עסקינן ולא במרכיב העונתיות, המהווה גורם נוסף שעשוי להשפיע על קביעת גובה דמי הביטוח ע"י המבטח. קבלת גישת הנתבעים תרוקן, למעשה, מכל תוכן את ההבדל הטמון, כאמור, בין פוליסה לביטוח תאונות אישיות לתקופה ארוכה, לבין פוליסה לביטוח תאונות אישיות לתקופה קצרה - שהרי לשיטתם, זו כזו כרוכה בתשלום חודשי, הנקבע באופן יחסי לגובה הפרמיה השנתית. מכאן, כי אין כל הבדל לגישתם בסיכון שנוטל המבטח על שכמו לקרות מקרה הביטוח בשני המקרים. ניסיונם של הנתבעים לאבחן המקרה של ביטול פוליסה קיימת שחודשה מראש לתקופה ארוכה (לפחות שנה) בחלוף תקופה קצרה בלבד, ממקרה של הנפקת פוליסה מראש לתקופה קצרה - יוצר הבחנה מלאכותית בין מבוטחים שבוטחו מראש לתקופה קצרה, לבין מבוטחים, שבוטחו מראש לשנה, אך ביטלו הפוליסה באמצע תקופת הביטוח. זאת ועוד, לדידם של הנתבעים אין כל הבדל בין ביטול הפוליסה בחלוף חודשיים בלבד, בחלוף 4 חודשים או בחלוף 8 חודשים (שהרי בכל מקרה דמי הביטוח שעל המבוטח לשלם, לשיטתם, הוא 1/12 מהפרמיה השנתית), ואין בכך, לאור האמור לעיל, כל הגיון. לא זו אף זו, קבלת שיטת הנתבעים, תפתח פתח לניצול לרעה של מכשיר הפוליסה, שכן פירושה, שמבוטחים יוכלו, למעשה, לבטח עצמם מראש בפוליסה ארוכת טווח, אשר תזכה אותם בפרמיה שנתית נמוכה, ואחרי מספר חודשים לבטל הפוליסה, ללא שיצטרכו לשאת בכל תוספת לדמי הביטוח החודשיים ! כך, יוכל המבוטח "לעקוף" את הפרמיה הגבוהה המשתלמת עבור פוליסה, שמונפקת מראש לתקופה הקצרה משנה. אמנם, כפי שהעיד עמוס הדר, בכל מקרה, דמי הביטוח - גם בביטוח לתקופה קצרה- הם פרי של משא ומתן בין המבטח לבין המבוטח, והוא תלוי בשקולים רבים: "ת: זה בדרך כלל תלוי בחתם של חברת הביטוח והוא לפי הסיכון שרואה בתקופה קצרה משנה קובע פרמיה שאותו זמן נראית לו מתאימה. בדרך כלל תהיה יותר גבוהה. בכמה- תלוי בנתונים שיהיו בפניו". (ע' 19 ש' 12-17). אחד השקולים בקביעת גובה דמי הביטוח הוא חידושה של פוליסה קיימת לתקופה קצרה- כאן ה"וותק" של המבוטח עשוי לשמש לו כפריבילגיה, ולגרור הפחתת הפרמיה בגין חידוש הביטוח לפרק זמן קצר משנה, וכך יש להבין, לדעתי, מכתבו הנ"ל של מר שוחט. שונה הדין במקרה בו בוחר המבוטח לבטל בדיעבד פוליסה, שנקבעה מראש לתקופה ארוכה, בטרם חלפה לפחות שנה: כאן נאלץ המבטח לעמוד בפני עובדה מוגמרת, בלי שהיה באפשרותו לגלם סיכון זה מראש בדמי הביטוח, ובלי שהסכים לגובה דמי הביטוח ששולמו בפועל עבור התקופה הקצרה. תוצאה כזו נועד סעיף 8א' לפוליסה למנוע, ואילו פרשנות הנתבעים מרוקנת סעיף זה מכל תוכן ! . נוסף על כך, הסביר מנהל התובעת, כי ביטול הפוליסה באמצע תקופת הביטוח כרוך בהוצאות כספיות מצד התובעת אשר "כסוכן מיוחד מסוג בורדרו משלמת לחברת הביטוח מראש עבור תקופת הביטוח... לפיכך ביטול הביטוח הנ"ל כרוך בהתחשבנות כספית מחודשת, בדיווחים למס הכנסה, בקיזוזים ובהוצאות אדמיניסטרטיביות"(ס' 2.ז(5) לסיכומיה המשלימים של התובעת). טעם חמישי- טמון בהוראת סעיף 25(ג) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, הקובע: " ביטויים ותניות בחוזה שנוהגים להשתמש בהם בחוזים מאותו סוג יפורשו לפי המשמעות הנודעת להם באותם חוזים" , וכן בהוראת סעיף 26 הקובע, כי "פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה - לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, ויראו גם פרטים אלה כמוסכמים". בפוליסות התקניות לביטוח רכב ולביטוח דירות ותכולתן, נקבעו הוראות מיוחדות בדבר השבת דמי הביטוח בעד התקופה שלאחר ביטול החוזה : "שיטת החישוב של שעורי ההשבה משתנה בפוליסות אלו בהתאם לזהות המבטל. כאשר המבטח הוא שמבטל את הפוליסה, עליו להשיב למבוטח את דמי הביטוח ששולמו בעד התקופה שלאחר הביטול ("פרוראטה"). לעומת זאת, כאשר המבוטח יוזם את הביטול, זכאי המבטח להשאיר בידו דמי ביטוח על פי הנוסחה הבאה: 10 אחוז מדמי הביטוח השנתיים +10 אחוז נוספים בעד כל חודש או חלק ממנו שבו היה הביטוח בתוקף ("פרוסקאלה") " ( י' אליאס, שם, 267). הסדר זה נקבע אמנם בפוליסות לביטוח רכוש, ולא בביטוח תאונות אישיות, ואולם אין בכך כל רבותא. מההוראות הללו ניתן ללמוד לענייננו - על עצם קיומו של פן "עונשי" או "פיצויי" , בהסדר החל בעת ביטול פוליסה באופן חד צדדי ע"י המבוטח. לא זו אף זו, הסדר זה זהה לחלוטין להסדר לו טוענת התובעת מכח סעיף 8א לפוליסה ("פרוסקאלה"), ואילו סעיף 8ד' לפוליסה נשוא התביעה, זהה להסדר שנקבע בפוליסות הנ"ל במקרה של ביטול הפוליסה באופן חד צדדי ע"י המבטח ("פרוראטה"). יש בכך משום אינדיקציה ברורה לאימוץ ההסדר הנ"ל, על שני חלקיו, ע"י המבטח (חברת הפניקס) בפוליסה נשוא התביעה. לאור ההבחנה המקובלת הנ"ל, בין ביטול הפוליסה ע"י המבוטח לבין ביטול הפוליסה ע"י המבטח - הרי שנסיונם של הנתבעים ללמוד דווקא גזרה שווה מסעיף 8ד' לפוליסה, לענין פרשנות סעיף 8א' לפוליסה (ס' 1ה' לסיכומי הנתבעים), איננו ממין הענין. לאמיתו של דבר, דווקא קיומם של שני סעיפים נפרדים - למבטח ולמבוטח- מעיד לדעתי, כי אכן ישנו הבדל בין שני המקרים, שאם לא כן- יכול היה מנסח הפוליסה להסתפק בסעיף אחד בלבד! באשר לטענת הנתבעים, כי ההסדר בו אוחזת התובעת, מהווה התניה פסולה על הוראת תקנה 9(א) לתקנות הפיקוח על עסקי הביטוח (ביטוח חיים קבוצתי), תשנ"ג-1993 , הקובעת תקרת גג של 5% לעמלה שזכאי המבטח לגבות בפוליסה לביטוח חיים קבוצתי- ראשית, המדובר בטענה כבושה, שלא בא זכרה בכתבי הטענות, והיא הועלתה לראשונה בסיכומי הנתבעים. משכך, לא נחקרו העדים מטעם התובעת בנדון. שנית, הטענה לא באה בגדר הפלוגתאות שנקבעו, במעמד ב"כ הצדדים ובהסכמתם, כמפורט בהחלטה מיום 03/07/03 (ע' 1 ש' 20- ע' 2 ש'6). שלישית, גם לגופו של ענין, נראה לי כי אין בטענה ממש, שכן ספק אם הפוליסה דנן היא "ביטוח חיים קבוצתי" כהגדרתו בתקנות הנ"ל, ומכל מקום גם בענין זה לא ניתנה לתובעת הזדמנות לטעון ולהביא ראיות . 3.2 מהו שעור דמי הביטוח לו זכאית התובעת בעד התקופה שעד ביטול הפוליסה? בפוליסה נקבעה פרמיה שנתית בסך 319,560 ₪ לפי רשימה של 1034 עובדים, היינו- פרמיה חודשית של 25 ₪ ברוטו לעובד. ביום 02/11/98 הודיעה התובעת לנתבע 3 על עדכון הפרמיה החודשית ל-26 ₪ לכל עובד (נספח ב' לתצהיר התובעת). כן נקבע בפוליסה, כי "התשלום עפ"י רשימת עובדים שתופק לחברה מדי חודש ע"י אג"ד. .. המחיר בפוליסה יהיה אחיד והתאמה במקרה הצורך תיעשה בסוף השנה" (נספח א' לתצהיר הנתבע 1). הנתבעים טוענים, כי דמי הביטוח שולמו לתובעת, בהתאם לאמור בפוליסה, ע"פי רשימות משתנות של מספר חברי הועד, שהומצאו לה מדי חודש בחודשו ע"י הנתבע 3, וצורפו לתשלום דמי הביטוח החודשיים. לטענת הנתבעים, מספרם הממוצע של חברי הועד, עבורם שולמו דמי ביטוח בשמונת החודשים שעד לביטול הפוליסה- הוא 932 חברים, וזהו אף מספר העובדים המעודכן נכון לחודש האחרון בו שולמה הפרמיה (יוני 1999) (ס' 6,11 לתצהיר הנתבע 1). משכך, הפרמיה השנתית עומדת ע"ס של 290,784 ₪ בלבד (932 עובדים * 26 ₪ דמי הביטוח החודשיים לעובד * 12 חודשים). התובעת אינה חולקת על כך שגובה דמי הביטוח החודשיים, ששולם לה ע"י הנתבע 3, השתנה מדי חודש בחודשו, בהתאם למספר העובדים שהיו חברים בנתבע 3 באותו החודש. אלא שלטענתה "רשימות אלו שימשו רק כדי להביא לידיעת התובעת את שמות המבוטחים להבדיל ממספרם ומספרם בפועל לא השפיע על שעור דמי הביטוח. שמות המבוטחים היו חשובים רק לצורך זיהוי הזכאים לקבלת שירותי הביטוח במקרה של תאונה, מחלה, נכות וכו'... למרות שבמשך תקופת הביטוח, מדי פעם נוספו חברים לועד או נגרעו לא היתה לכך השפעה על גובה הפרמיה... הצדדים הסכימו מכללא בהתנהגותם שלא לחשב את שעור דמי הביטוח לפי מס' החברים בפועל, אלא לפי מס' המבוטחים שסוכם מראש בפוליסה המחודשת- 1034 " (ס' 6-8 לסיכומי המשלימים של התובעת) (הדגשות במקור-י.מ). טענת התובעת, בכל הכבוד, איננה יכולה לעמוד. התובעת קיבלה את דמי הביטוח החודשיים ששולמו לה ע"י הנתבע 3, בהתאם לרשימות שצורפו אליהם - ללא כל טענה או טרוניה. בפוליסה הוסכם, אמנם, כי התשלום החודשי ייעשה על פי רשימות חודשיות משתנות כאשר "התאמה תיעשה במקרה הצורך בסוף השנה". ואולם, מעדותו של מנהל התובעת בבית המשפט עולה, כי התאמה כזו לא בוצעה בפועל בסוף שנת הביטוח, לא בשנים קודמות בהן היתה הפוליסה בתוקף, ולא בסוף שנת הביטוח האחרונה, עובר לחידושה: "ת: חברי הועד הגישו כל חודש רשימות בצמוד לשיק .. הרשימות האלו לא נבדקו כי מחכים לסוף שנה כדי לראות...הבדיקה של המבוטחים נעשית בסוף שנה ולזה לא הגענו בפוליסה כי בסוף שנה ... הם לא דיווחו " (ע' 15 ש' 8-18). בהקשר זה הצהיר ב"כ הנתבעים, מפורשות, במהלך חקירתו הנגדית של הנתבע 1: "מוסכם כי לא היו דרישות [מצד התובעת-י.מ] להוסיף תשלום בגלל שמספר החברים פחת, או להחזיר תשלום בגלל שמספר החברים עלה.." (ע' 32 ש' 1-6). בעצם קבלת התובעת את דמי הביטוח, ששולמו לה ע"י הנתבע 3 על-פי מספר העובדים המעודכן מדי חודש, ובאי עמידתה - משך השנים הרבות בהן היתה הפוליסה בתוקף - על עריכת "התאמה" של הסכומים ששולמו במהלך השנה, לפרמיה השנתית הכוללת שנקבעה בפוליסה (לפי 1034 עובדים) - ניתן לראות הן משום ויתור מצדה על כך, והן משום שינוי מכללא או בהתנהגות של תנאי הפוליסה המקורית. יוער, כי תוצאה זו מתיישבת אף עם הגיון הדברים, עם עקרון תום הלב בקיומו של חיוב הנובע מחוזה (ס' 39 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973) ועם תכליתו של חוזה הביטוח. הרי לא יעלה על הדעת, כי התובעת תגבה דמי ביטוח עבור עובדים שעזבו במהלך תקופת הביטוח, ומשום כך התאיין, למעשה, הסיכון להתממשות מקרה הביטוח בנוגע אליהם. כשם שהנתבע 3 אינו עותר, בצדק, להשבת דמי הביטוח, ששולמו בחודשים בהם מספר העובדים עלה על 1,034 (למשל- בחודש נובמבר 1999- עת היו 1,057 חברים בנתבע 3), כך- אין התובעת זכאית להשלמת דמי הביטוח, ששולמו לה בחודשים בהם פחת מס' החברים בנתבע 3 מ-1034. יתר על כן, הן בכתב התביעה (המתוקן) והן בתצהיר התובעת נטען ע"י התובעת, כי בפוליסה נשוא התביעה בוטחו 1103 עובדי אג"ד ( ולא 1034) וזאת בהתבסס על רשימת עובדים מעודכנת ליוני 1999, שנמסרה לה לטענתה ע"י הנתבעים. צא ולמד: לא רק שכתב התביעה איננו מבוסס, אפוא, על מספרם של עובדי אג"ד הנקוב בפוליסה, אלא שהוא מבוסס על רשימה שניתנה לתובעת במסגרת העדכון החודשי של מס' העובדים ! כך גם, בכתב התביעה הקודם צירפה התובעת 1103 חברי ועד אג"ד, שהיו מבוטחים לטענתה בפוליסה, בעוד שבבקשה לתיקון כתב התביעה טענה כי המדובר ב- 770 מבוטחים (בש"א 2458/01). טענת התובעת, בדבר התאמת הפרמיה למספר העובדים הנקוב בפוליסה (1034) - דינה, אם כן, להידחות , הן משום היותה טענה כבושה שהועלתה לראשונה בחקירה הנגדית, והן משום שהיא סותרת את מצגיה וטענותיה העובדתיות של התובעת עצמה במהלך ההתדיינות כולה . לאור האמור, יש להעמיד גובה הפרמיה השנתית, לצורך חישוב דמי הביטוח המגיעים לתובעת בגין ביטול הפוליסה, על סך של 290,784 ₪, לפי חישוב של 932 עובדים. מכאן, כי שעור דמי הביטוח להם זכאית התובעת, בעד התקופה שעד לביטול הפוליסה, עומד על סך של 261,705 ₪ (290,784 ₪ * 90%), ובניכוי הסכומים שכבר שולמו ע"י הנתבע 3 (215,980 ₪), הרי שיתרת חובו של הנתבע 3 עומדת על סך של 44,725 ₪ . לאור תוצאה זו, מתייתר הצורך לדון בטענת הנתבעים בדבר קיזוז סך של 21,536 ₪ אשר לטענתם שולם על ידם לתובעת בטעות , כדמי ביטוח לאחר שהפוליסה כבר בוטלה (ס' 8 לכתב ההגנה). 3.3 האם אחראים הנתבעים 1-3 סולידרית ליתרת החוב של הנתבע 3 ? לטענת התובעת, מדובר בביטוח קולקטיבי , כפי שמעיד שמה של הפוליסה- "ביטוח תאונות קולקטיבי"- ועל כן כל חברי הנתבע 3, ובכלל זה הנתבעים 1-2 , אחראים ביחד ולחוד לסכום התביעה כולו. מאידך, טוענים הנתבעים, כי ההתקשרות לפי הפוליסה היתה בין התובעת ובין הנתבע 3 (ועד עובדי אג"ד), כגוף משפטי נפרד, ולא עם הפרטים המרכיבים את הנתבע 3 (חברי הועד) , וכל התשלומים וההתכתבויות נעשו ע"י הנתבעים 1-2 בשם הועד ומכוחו. על כל פנים, טוענים הנתבעים, גם אם ניתן לייחס חובות הועד לחברי הועד , הרי שלכל היותר ניתן לחייב כל לחבר ועד "בחלקו היחסי בחבות הכוללת, וכמובן שאין כל חבר אחראי לחובות שאר החברים" (ס' 5-6 לכ"ה). שאלת מעמדו של הנתבע 3 כגוף נפרד, בעל כשרות משפטית להיתבע בבית המשפט, נדונה כאמור על ידי בעךי הדין, שוב ושוב, במסגרת הבקשות לדחיית התביעה על הסף ולתיקון כתב התביעה , כמפורט לעיל בהרחבה, תוך צירופו ומחיקתו של הנתבע 3 לסירוגין, שלוש פעמים (!) . זהו הזמן והמקום, להעמיד דברים על דיוקם. הלכה פסוקה ומושרשת היא כי ועד עובדים איננו אישיות משפטית נפרדת: "אישיות משפטית היא תופעה, אשר הדין מעניק לה כשרות לזכויות ולחובות (במובן הרחב) (ע"א 98/80 נציגות הבית המשותף רחוב רבי עקיבא 77 לוד נ' קדמת לוד בע"מ, פ"ד לו(2) 21. "בכל מקרה בו מכיר הדין בהסדר נורמטיבי כנושא זכויות וחובות קיים תאגיד בעל סובייקטיביות וכשירות בדין" (ג. פרוקצ'יה, התאגיד מהותו ויצירתו 1965) 41)). כשרות זו יכולה להיות כללית או מוגבלת (ראה י. כהן, דיני חברות 147 (חלק ראשון, 1988)). הכשרות היא כללית, כאשר לאותה אישיות משפטית מוענק הכוח הפוטנציאלי להיות בעלים של כל זכות, שמטבע הדברים אישיות שכמותה עשויה להיות בעליה. על כן בן-אדם וחברה המתאגדת על פי פקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983, הם אישיות משפטית בעלת כשרות כללית. הכשרות היא מוגבלת, כאשר לאותה אישיות משפטית מוענק הכוח הפוטנציאלי להיות בעלים של זכויות מסויימות, הנופלות מקשת הזכויות הכלליות שאותו גוף מסוגל להיות בעל כשרות לבצען... הדין מכיר בתופעה כאישיות משפטית במפורש או במשתמע. ההכרה היא מפורשת, כאשר הוראת חוק קובעת כי תופעה פלונית היא אישיות משפטית...ההכרה בתופעה כאישיות משפטית היא משתמעת שעה שפירושן של מכלול ההוראות החקוקות על פי תכליתן מוביל למסקנה כי אותה תופעה הוכרה (מכללא, במשתמע) כאישיות משפטית. כך, למשל, מדינת ישראל היא אישיות משפטית במשפט הפרטי, וזאת חרף היעדרה של הוראה מפורשת בעניין זה (ראה בג"צ 311/60 מילר נ' שר התחבורה, פ"ד טו 1989; בג"צ 194/56 מירופ נ' מנהל אגף השיכון, פ"ד יא 659). .... כדי שלתופעה מסויימת יוקנה האופי של אישיות משפטית, בהיעדר הוראה מפורשת, נדרש כי הוראת החוק, על פי פירושה הראוי, מקנה לאותה תופעה, במשתמע, מעמד של אישיות משפטית. נדרשת מסקנה פרשנית, כי דבר היותה של אותה תופעה אישיות משפטית כתוב בדיו בלתי נראית, ועל כן מתבקשת מבין השורות. נדרש, איפוא, כי אותה הוראת חוק תהווה את המקור המשפטי - היא עצמה, או יחד עם הוראות אחרות - לאישיותה המשפטית של אותה תופעה ... הוראות חוק הן היוצרות את האישיות המשפטית" (כב' הנשיא ברק רע"א 46/94 אילה זקס אברמוב נ' הממונה על מרשם המקרקעין, פ"ד נ(2) 202, 206) (הדגשות לא במקור-י.מ). חרף זאת, נקבע, כאמור, בהחלטת כב' הרשמת ת' נמרודי בבש"א 3714/02, כי יש לצרף הנתבע 3 כנתבע בעל כשרות משפטית עצמאית, בהתבססה על החלטת כב' השופטת ז' אגי בענין דומה, לפיה ניתן להכיר במעמדו של ועד עובדים כנתבע, מקום בו חוקת ההסתדרות ותקנון ועדי העובדים מעניקים לו זכות לתבוע ולהיתבע, או מקום בו עקרון תום הלב מחייב הענקת מעמד שכזה. ואולם, ביום 30/06/02 (לאחר מתן החלטתה של כב' הרשמת נמרודי), נתקבל הערעור שהוגש על החלטת כב' השופטת ז' אגי, והחלטתה נהפכה ע"י בית המשפט המחוזי בת"א-יפו. וכך נאמר, מפי כב' השופטת הילה גרסטל : "האם די בחוקת ההסתדרות ובתקנון ועדי העובדים, כדי לבסס את מעמדו כאישיות משפטית הכשרה לתבוע ולהיתבע ? אני סבורה שלא. השאלה הרלוונטית לצורך הכרעה, הינה האם נמצא בדין עיגון למעמדם של הועד האזורי והארצי. במסגרת שאלה זו אין מקום לבחינת הדין הרצוי מבחינת הגיונם של הדברים ומבחינת הצדק. אף התנהגות הצדדים עובד לסכסוך אינה יכולה ללמד על קיומו או אי קיומו של מעמד משפטי. בהעדר מקור חוקי ובהעדרה של אותה "דיות בלתי נראית" הרי שגם על דרך של פרשנות מרחיבה לא ניתן להעמיד אישיות משפטית יש מאין... " (בר"ע (מחוזי תל-אביב-יפו) 1357/02 ועד עובדי אזור הים התיכון בבנק לאומי נ' יורשי המנוחה שושנה לוי ואח', פורסם באתר המשפטי "נבו") . עוד נאמר באותו ענין : "אין לומר שקביעה לפיה הועד האזורי אינו גוף משפטי, תותיר את המנוחה והתובעים האחרים ללא כתובת, שהרי ניתן לתבוע את חברי הועד האזורי שהם אנשים בשר ודם, והם אלה שניהלו את העניינים נשוא התובענה" (פס' 3א להחלטה) . דברים אלו, המושתתים על פסיקתו של כב' הנשיא א' ברק, בכל הכבוד, מקובלים אף עלי. גוף, או חבר בני אדם, אינם יכולים להיחשב כאישיות משפטית אלא אם נוצרו ב"פס הייצור" של הוראות החוק החרות. ואולם, אין הדברים אמורים אלא מקום בו כופר אחד מבעלי הדין באישיותו המשפטית הנטענת של בעל הדין האחר. או אז, נדרשים אנו לבדוק, האם לבעל הדין האחר אישיות משפטית המאפשרת לו לתבוע או להיתבע בבית המשפט, וקיומו או העדרו של הכשר זה הוא שיכריע גורל המחלוקת. שונה הדין בענייננו, בו הנתבעים עצמם הם שטענו כי ועד עובדי אג"ד (הנתבע 3) הוא בעל הדין הנכון בתביעה דנן, ואף הגדילו עשות וטענו כי התובעת "מושתקת מלטעון שאין הועד בעל דינה" (ס' 13 תשובת הנתבעים בבש"א 1350/00). משכך, נתפשים הנתבעים על הודייתם זו, הודיה שבאה לידי ביטוי אף באי העלאת הטענה ע"י הנתבעים בכתבי טענותיהם ובסיכומיהם, ובאי דרישתם של הנתבעים לקבוע פלוגתא בנדון במסגרת הפלוגתאות שנקבעו ביום 03/07/03 במעמד ב"כ הצדדים ובהסכמתם. נזכור, כי המדובר בהליך אזרחי, בו הסכמת הצדדים היא חוק, והיא המגדירה את יריעת המחלוקת, כל עוד איננה עומדת, כמובן, בסתירה לתקנת הציבור ואיננה נגועה באי-חוקיות או באי-מוסריות. הסכמת הצדדים, בענייננו, לא רק שאיננה סותרת הוראת חוק מפורשת, אלא מחוייבת היא מבחינת הצדק ועקרון תום הלב. טענת הנתבעים, כי הנתבע 3 הוא גוף משפטי נפרד, נטענה אמנם ע"י הנתבעים 1-2 , העומדים למעשה מאחורי פעולות הועד, על מנת להסיר את עילת התביעה נגדם. ואולם, כך או כך, מהווה הטענה הודאת בעל דין בדבר מעמדו של הנתבע 3 במסגרת התביעה דנן, ומה לו, אם כן, לבית המשפט כי יפעל בניגוד להסכמת בעלי הדין … ? בהקשר זה יוער, כי רואה אני בחומרה את דרך התנהלותם של הנתבעים 1-2 במסגרת התביעה דנן, ואת נסיונם להסתתר מאחורי הנתבע 3 כגוף משפטי עצמאי ונפרד, תוך הערמת קשיים על המצאת התביעה לכל יתר חברי הועד, לאחר שאלו כבר נתבעו אישית ע"י התובעת, מה שהוביל למחיקתם מכתב התביעה ולתיקונו ע"י התובעת פעם אחר פעם. זאת, חרף היות כל חברי הועד בעלי הדין הנכונים, בהיותם בעלי הפוליסה "בשר ודם", כפי שהודו הנתבעים עצמם : "גם אם... הועד אינו כשיר להיתבע לדין... אזי בעלי דינה של התובעת הם כל חברי הועד אשר מונים כ-770 חברים" (ס' 12-13 לתשובת הנתבעים בבש"א 1350/00). והא ראיה: כתב ההגנה לא תוקן ע"י הנתבעים בעקבות תיקון כתב התביעה בו צורף הועד כנתבע 3, אלא הוא אותו כתב הגנה שהוגש במענה לכתב התביעה הקודם- בו נתבעו כל 1103 המבוטחים עצמם. אכן, ההגנה היא אותה הגנה, והטענות אותן טענות, בין אם נכנה המבוטחים בשמם הקבוצתי - "ועד עובדי אג"ד, ובין אם נכנה אותם בשמותיהם הפרטיים . סיכומו של דבר: הנתבע 3, באמצעות הנתבעים 1-2 , הוא שהזמין התובעת אצל התובעת את פוליסת הביטוח, הוא שביטל את הפוליסה, ולאור האמור לעיל, הוא הנושא באחריות לתשלום יתרת חובו לתובעת, בגין ביטול הפוליסה בטרם תום תקופת הביטוח, בסך של 44,725 ₪ . מכאן לשאלה בדבר סוג האחריות של חברי הועד והיקפה. הפוליסה נשוא התביעה היא מסוג של ביטוח קולקטיבי. לאמור: ב"מבוטחים משותפים" עסקינן. כאשר מספר מבוטחים מכוסים במשותף בפוליסה אחת - " יש להבחין בין שני סוגים של "מבוטחים משותפים". יש שהפוליסה מכילה חיוב אחד כלפי כל המבוטחים גם יחד (joint liability ) , ויש שהפוליסה יוצרת סדרה של חיובים עצמאיים כלפי כל מבוטח בנפרד, כאילו קיימות מספר פוליסות נפרדות. במקרה הראשון זכותו של כל אחד מהמבוטחים קמה או נופלת עם זכותם של האחרים. במקרה האחרון, לעומת זאת, זכותו של כל אחד מהמבוטחים היא בלתי תלויה בזכותם של המבוטחים האחרים" (ירון אליאס, שם, 62 ; וכן: כב' השופטת ש' נתניהו ע"א 391/89 וייסנר אורית נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(1) 837, 859 ) . בענייננו, ברי, כי חרף היותם של חברי הועד "מבוטחים משותפים" בפוליסת אחת, יוצרת הפוליסה, נשוא התביעה, סדרה של חיובים עצמאיים כלפי כל מבוטח בנפרד: המבטח על פי הפוליסה, חב בשיפויו של כל מבוטח בנפרד, ובתשלום תגמולי הביטוח המגיעים לו במקרה של התרחשות מקרה הביטוח לגביו. הוא הדין באשר לחובת המבוטחים - היא זכותו של המבטח- לתשלום דמי הביטוח: דמי הביטוח החודשיים נוכו ע"י המעסיק (קואופרטיב אג"ד) משכרו של כל מבוטח בנפרד. הפרמיה שולמה , אמנם לתובעת במרוכז, בסכום אחד עבור כלל העובדים, אך חושבה על פי פרמיה חודשית "פֶּר" (per) עובד (26 ₪). אשר על כן, טענת התובעת לפיה אחריות הנתבעים 1-2, כמו גם יתר המבוטחים על פי הפוליסה -היא אחריות סולידרית (ביחד ולחוד), איננה יכולה לעמוד. חבות הפרטים המרכיבים את הנתבע 3, ובכלל זה - הנתבעים 1-2, היא בשעור חלקו היחסי של כל חבר בחבות הכוללת (קרי: 932 / 44,725 ₪ ), ואין חבר אחד אחראי לחובות יתר החברים. 3.4 האם מוטלת על הנתבעים 1-2 אחריות אישית לפרעון יתרת חובו של הנתבע 3 ? בתצהיר עדותה הראשית של התובעת, שניתן כתמיכה לתשובתה בבש"א 1350/00, נטען ע"י מר עמוס הדר, כדלקמן: "המבקשים [הנתבעים 1-2 -י.מ] הם שהתקשרו עמי... רק אותם הכרתי ורק עמם נפגשתי פעמים רבות... במספר מקרים כשעלתה השאלה מי האחראי לתשלום הפרמיה הרגיעו אותי המבקשים שהם אחראים לכך... לפיכך הסתמכתי על הצהרותיהם ועל ההיכרות האישית בינינו והנחתי שאכן הם אחראים אישית לא רק לפרמיה בגין הביטוח שלהם, אלא ערבים גם לתשלום הפרמיה עבור יתר חברי הועד" (ס' 2ג' לתצהיר) . טענה זו לא בא זכרה בכתב התביעה. כל שנטען בכתב התביעה הוא, כי "הנתבעים התקשרו עם התובעת בהסכם ביטוח קולקטיבי במסגרת הפוליסה בשמם של 1101 עובדי אג"ד וכולם נהנו מהביטוח, כך שהנתבעים אחראים סולידרית לתשלום פרמיות הביטוח בגין הפוליסה" (ס' 2ג' לכתב התביעה), כאשר בבית המשפט טען מנהל התובעת עמוס הדר, כי כוונת התובעת במילה "סולידרית" היא להטלת אחריות אישית על הנתבעים 1-2 (ע' 20 ש' 1-4). רק בתצהיר עדותה הראשית של התובעת נטען, ע"י מנהל התובעת כי "הנתבעים 1-2 הבהירו לנו פעמים רבות שהם והוועד אחראים לפרמיות בגין הביטוח הנדון שהם הכתובת לכל דרישה של החברה ושלנו ושלא נצטרך להתעסק עם איש מכל חברי הועד באופן אישי לגבי הפרמיה אלא רק עם הנתבעים. לאור האמור שלושת הנתבעים אחראים אישית וסולידרית לתשלום פרמיות הביטוח..." (ס' 6ג'- ד' לתצהיר התובעת). על כל פנים, אין בדברים הללו כדי לבסס התחייבות אישית מצד הנתבעים 1-2 לשאת בפרעון חובותיו של הנתבע 3 כלפי התובעת בגין ביטול הפוליסה. מחקירתו הנגדית של מנהל התובעת עולה, כי טענתו בדבר ערבות אישית של הנתבעים 1-2 היא פרי מסקנתו ופרשנותו האישית ואין לה כל עיגון עובדתי. כך העיד מר עמוס הדר: "ת: הם אחראים אישית על הפרמיה כי התקשרתי רק איתם והם התחייבו בהתחייבות שלהם ובחתימה שלהם כי הם אחראים לתשלומים.. ולכן הם לא יכולים להתכחש ולברוח ולהשאיר אותי לשלם תביעות גם אחרי שהם עזבו.." (ע' 20 ש' 4-7). ש: למה לפני הגשת התביעה לא פנית בשום שלב לנתבעים 1-2 והתרית בהם שהם אחראים אישית לביצוע התשלום? ת: בתחילת ההתקשרות אמרתי לאלבז ולבן-צבי שהיות שאני לא מכיר מי מאחוריהם, הם נושאים באחריות כלפי לפוליסה... הם הורידו כל ספק של דאגה שהם באחריות בענין. סמוך לפני הגשת התביעה אני לא זוכר שהיתה פניה כזו. לא היתה סיבה להגיע לזה" (ע' 15 ש' 13-19) . טענת מנהל התובעת מבוססת, אפוא, על עצם חתימתם של הנתבעים 1-2 על המסמכים הנוגעים לפוליסה. ואולם , חתימה זו, בכל הכבוד, נעשתה על ידם בשם הועד, כמורשי החתימה מטעמו. הלכה היא, כי לשם הוכחתה של ערבות אישית נדרשות ראיות מהימנות וחזקות, ואין די בטענה בעלמא: "על אף שמסמך בכתב אינו נדרש ליצירתה של ערבות כתנאי קונסטיטובי, יש מקום לדרוש קיומו של מסמך בכתב כאמצעי להוכחתה של הערבות או ראיה פוזיטיבית אחרת ... לשם הוכחתו של הסכם ערבות אין להסתפק, כמתואר בפסיקה ב"הרהורי הלב של הנושה בלבד" (ע"א 714/87 שר נ' כהן, פ"ד מג 3 159), אלא בראיות משכנעות יותר ... חוזה ערבות שחוזה ערבות אינו חוזה רגיל לחלוטין, מאחר שיש בו .... כדי לייחס חובות למי שלא נטלם על שכמו מלכתחילה. משכך ... יש לנהוג בכובד ראש בעת בחינת התנאים להתקיימותו של אותו חוזה " (כב' השופטת א' קובו ת"א (מחוזי תל אביב-יפו) 1011/01 ניצולת הקרטל בע"מ נ' דניר דננברג בע"מ, תק-מח 2003(3) 9359) . "... הערב חושף עצמו לסיכונים שיצר החייב, מבלי לזכות לתמורה בה זכה החייב. נדרשת אפוא גמירות דעת והסכמה שקולה וזהירה לקחת על עצמו התחייבויות של אחר (כב' השופטת י' שיצר ת"א (מחוזי תל אביב יפו) 26564/00 גרנות אורלי נ' כרמל מערכות, תק-מח 2002 (3) 18703, פס' 5). אין חולק, כי הנתבעים 1-2 שימשו כנציגי ועד עובדי אג"ד בכל הקשור לפוליסה נשוא התביעה. כך טענו, למעשה, הנתבעים 1-2 עצמם: " בהסמכת המועצה התקשרנו בשם הועד לרכישת ביטוח תאונות אישיות קולקטיבי.. פעילותינו נעשתה בהסמכת המועצה הנבחרת ע"י חברי הועד, אך ורק בשם ועד העובדים ועבורו... התובעת עצמה ראתה אותנו כנציגי הועד ואף דרשה.. שביטול הפוליסה ייעשה ע"י שני נציגי הועד המורשים" ... ואמנם, על הודעת חידוש הפוליסה, כמו גם על בקשת ביטולה, חתומים הנתבעים 1-2, בשם הנתבע 3 כולו (נספחים א', ז' לתצהיר התובעת). הנתבעים 1-2 - הם בלבד ניהלו את המגעים מול התובעת, משך כל השנים בהם היתה הפוליסה בתוקף, ובהם ראתה התובעת את בעלי דברה היחידים. ממכלול הראיות עולה, כי הנתבעים 1-2 פעלו כשלוחים בלבד של יתר חברי הועד, המבוטחים על פי הפוליסה (ובכלל זה הנתבעים 1-2 עצמם), וכנציגיו "בשר ודם" של הנתבע 3, על כל מאות חבריו. אשר על כן, הנתבעים 1-2 חבים, כמו יתר חברי הנתבע 3 המבוטחים בפוליסה- אך ורק בשעור חלקם היחסי בחבות הכוללת, אך לא מעבר לכך. 4.סוף דבר 4.1 מחייב את הנתבע 3 לשלם לתובעת סך של 44,725 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום ביטול הפוליסה (30/06/99) ועד לפרעון. 4.2 התביעה נגד הנתבעים 1-2 נדחית . 4.3 בשים לב להוראות תקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 בשים לב לנסיבות הענין לתוצאה, ולבקשות הרבות שהוגשו ע"י בעלי הדין ולתוצאות באותן הבקשות, מחייב את הנתבע 3 לשלם לתובעת כדלקמן: 1085 ₪ (מחצית ראשונה של האגרה) בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (14/12/99) ועד לפרעון. 978 ₪ (מחצית שניה של האגרה) בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התשלום (29/02/04) ועד לפרעון. 10,000 ₪ (שכ"ט עו"ד) בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לפרעון, ובצירוף מע"מ כחוק ביום הפרעון. סכום זה כולל את כל הליכי הביניים והסכומים שנפסקו במסגרתם. 5.מצטער ומתנצל בפני בעלי הדין ובאי כוחם, על שלא עלה בידי ליתן פסק הדין במועד מוקדם יותר. 6.ביטול פוליסהפוליסה