1. נגד המשיב, X הוגש כתב אישום בביד"- לתעבורה בעבירה של נהיגה במהירות העולה על המותר (תקנה 54(א)(1) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961). לפי המיוחס לו, נהג המשיב באחד מכבישי הדרום ברכב פג'ו צבאי במהירות 108 קמ"ש, בדרך שבה המהירות המותרת היא 80 קמ"ש בלבד. המשיב כפר באשמה, ובי"ד קמא זיכה אותו, מאחר שסבר שעדי התביעה לא התייצבו להעיד ביום שנקבעו להוכחות. לאחר מכן בוטל הזיכוי, ובהליך נוסף בוטלה ההחלטה האחרונה, כך שהזיכוי המקורי הושאר על כנו. על החלטה זו, המאשרת את פסק הזיכוי, הוגש ערעורה של התביעה, שבו התבקשתי לבטל את הזיכוי ולהחזיר את הדיון לבי"ד קמא לשם שמיעת עדויות והכרעה במשפט לגופו. 2. לא אחת נדרש בי"ד זה לערעור התביעה כנגד זיכויו של נאשם, שבא כתוצאה מאי התייצבותם של עדי התביעה - ולא עקב בירור העובדות לגופן. בדרך כלל נכון הדבר, מבחינת האינטרס הציבורי, כי נאשם לא יזוכה אך ורק מחמת אי התייצבותו של עד תביעה, ועל כן מתקבל במקרים כאלה הערעור, והמשפט מוחזר לבי"ד קמא לבירור לגופו. זאת נעשה - הן לגבי כתבי אישום המוגשים בבתי הדין הצבאיים המחוזיים (למשל: 322/80) והן לגבי עבירות תנועה המתבררות בבתי הדין הצבאיים לתעבורה (למשל: ע"ת 170/96). לעיתים אף הסניגוריה אינה מתנגדת במקרים כאלה לביטול פסה"ד של בי"ד קמא והחזרת הדיון לביה"ד לשם שמיעת העדויות (למשל: ע"ת 2/79). מגמה זו מבוססת על פסיקתו של ביהמ"ש העליון, וידועה בעניין זה הלכת ביהם (ע"פ 19/64 היועץ המשפטי לממשלה נגד יוחנן ביהם, פ"ד י"ח, 468). באותו מקרה זוכה הנאשם מעבירות תעבורה בגין אי התייצבותו של עד תביעה. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המדינה על הזיכוי, ואולם ביהמ"ש העליון החלטי לקבל את ערעור המדינה, ביטל את פסק הדין של שופט התעבורה והחזיר אליו את הדיון כדי שישמע את המשפט לגופו. הטעים ביהמ"ש העליון (בעמ' 471): "טובת הכלל דורשת שאדם שהועמד לדין יבורר משפטו ויוצא פסק דין לגופו של ענין על סמך הראיות החוקיות שבידי בעלי- הדין ושהם מבקשים להביאן בפני בית המשפט בדרך הנאותה, ואין לך עיוות-דין גדול מזה כלפי הציבור מאשר זיכויו של אדם העומד לדין רק בשל כך שעד שהוזמן למשפט בדרך הקבועה בחוק וההזמנה נמסרה לו כדין והוא משום מה לא הופיע במועד שהוזמן אליו. במקרה דנן, עשתה התביעה כל אשר לאל ידה כדי שהעד יבוא להעיד ואי הופעתו לא נגרמה בשל רשלנות או חוסר מעש כלשהם מצידה." ביהמ"ש העליון קבע כי בזיכויו של הנאשם, חלף דחיית המשפט, יש "משום עשיית אי צדק כלפי הציבור המצפה לכך שמשפטו של אדם יבורר לגופו ועד כמה שאפשר לא יבוטל בשל סיבה דיונית" (עמ' 471-472). בדברים אלה יש הד להנחייתו העקרונית של ביהמ"ש העליון בערעור הפלילי הראשון במדינת ישראל, כי תפקיד הדיון הפלילי הוא "להוציא כאור משפט", וכי חשוב הדבר "שהעם יראה ששופטיו נכנסים לטרקלין שבו דנים על החטא ועונשו ואין נשארים עומדים בפרוזדור ו" (ע"פ 1/48 סילוסטר נגד היועץ המשפטי, פ"ד א 5, 18; שם התייחס "הפרוזדור" לליקויים טכניים בניסוח כבת האישום). וראה גם רע"פ 3877/93, 3838, 3858 אבנרי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ז (4) 834, 836: "סדרי הדין הם כלי עזר לבירור האמת ולא מכשיר לחסימת בירורה". כאמור גישה זו היא הנקוטה ככלל בידי בי"ד זה, ובין השאר במשפטי תעבורה. כך, למשל, נדון לאחרונה מקרה שבו לא התייצב שוטר צבאי לעדות מסיבה שלא נודעה, והנאשם זוכה. בי"ד זה קבע (ע.69.78): "לא הובהר לי כשם שלא הובהר בביה"ד קמא מדוע ארע המחדל שבאי ההתייצבות. אין ספק כי מצב דברים זה אינו תקין ומשבש מלאכת השיפוט. עם זאת שהניסיון מלמד, שאין דרכם של אנשי המשטרה הצבאית להתרשל במילוי חובת ההתייצבות למתן עדות והיה מקום לברר עניין זה קודם מתן החלטה המסיימת את הדיון. מול הטירדה המובנת הנגרמת למשיב יש לשקול את האינטרס הציבורי המחייב בירור האישום לגופו." 3. ברם, לדעת הסניגוריה מתקיימות במקרה זה נסיבות יוצאות דופן, שגרמו למשיב עינוי דין מוגזם, ועל-כן מוצדק במקרה זה לסטות מהקו העקרוני. נכון יהיה, כך נטען, להשאיר את הזיכוי על כנו ולשים סוף פסוק להתדיינות הרבה שבפרשה זו, שבה אין מדובר ככלות הכל באישום פלילי חמור. לשם הבנת הטיעון של הסניגוריה, מן הראוי לפרט את השתלשלות העניינים במקרה זה: א. תאריך העבירה המיוחסת למשיב הוא 5.8.96. ביום 14.8.96 הוגש כתה"א, וביום 3.9.96 כפר המשיב באשמה והמשפט נדחה להוכחות. המועד שנקבע הוא 19.9.96. ב. ביום 19.9.96 ניתנה החלטת ביה"ד הראשונה בדבר זיכוי המשיב. בפרוטוקול נרשם כי הנאשם התייצב ועדי התביעה לא התייצבו, ובשם הנאשם נרשם כי הוא מבקש לזכותו מחוסר ראיות. בהחלטת ביה"ד זוכה הנאשם לאור זאת ש"עדי התביעה לא התייצבו היום על אף שהוזמנו". בתיק ביה"ד מצוי מזכר מאותו יום, 19.9.96, המופנה אל השופט (רס"ן לחוביצקי), ובו צוין שהנאשם דיבר עם אחד מהעדים לפני המשפט. ע"ג מזכר זה ניתנה בו ביום החלטת השופט בדבר ביטול פסק הדין "מאחר ומסתבר שהעדים בכל זאת התייצבו היום". עוד העיר השופט שהעדים גם לא ענו לקריאת שוטר שנתבקש להכריז עליהם במסדרון ביה"ד. ג. המשפט נקבע ליום 24.11.96, בפני השופט רס"ן חמדאני. בפתח הדיון ציין המשיב כי ההחלטה בדבר ביטול זיכויו מיום 19.9.96, שניתנה לא בנוכחותו, נראית לו בלתי תקינה. נוכח הטענה, ביקש השופט לשמוע טיעונים משפטיים מפי התביעה והסניגוריה. בטיעונים אלה התייחסו התובעת והסניגור למה שארע ביום 19.9.96, כאשר הסניגוריה ביקשה כי החלטה בדבר ביטול הזיכוי תבוטל, משום שניתנה לאחר שהשופט "קם מכסאו". גם המשיב מסר את גירסתו ביחס למה שארע. השופט חמדאני קבע ביום 1.12.96, כי מן הראוי שההכרעה בשאלה אם השופט "לא קם ממושבו על כס המשפט בעת שהחליט לבטל את פסק הדין" - תתקבל ע"י השופט לחוביצקי עצמו "ביודעו את הנסיבות שהניעוהו להחלטה האמורה". נקבע איפוא דיון נוסף בפני השופט לחוביצקי. ד. בישיבה מיום 16.1.96, נדרשו שוב הצדדים לשאלה האם רשאי היה השופט מבחינה משפטית לבטל את פסק הזיכוי. בהחלטתו הגיע השופט לכלל דעה כי "אין מנוס מהמסקנה המשפטית שבית הדין נתן את החלטתו מיום 19.9.96 לאחר ש"קם מכסאו" - לא רק במובנו הפיסי של הביטוי כי אם גם במובנו המשפטי". לפיכך ביטל החלטתו השנייה, והשאיר את פסק הזיכוי על כנו. יחד עם זאת פרס השופט את התשתית העובדתית במשפט ביום 19.9.96, תוך שהוא מותח ביקורת על התנהגות המשיב. ביה"ד ציין כי בהעדר עדי התביעה באולם הדיונים ביקש מסמל ביה"ד לבדוק אם העדים נמצאים מחוץ לאולם ולזמנם למשפט אלא שהסמל חזר והודיע כי הם אינם. באותה שעה לא הודע לו ע"י המזכירות והוא לא ידע - מה שנודע לו מאוחר יותר מפי פקידת ביה"ד בחדרה של קצינת ביה"ד - כי שני העדים התייצבו באותו יום. הוסיף השופט: "עוד זכור לי היטב, כי בשעה שנשלח סמל ביה"ד לקרוא לעדים, אולי עוד קודם לכן, שאל ביה"ד את הנאשם אם ידוע לו דבר מה בקשר לעדים. הנאשם השיב כי אין הוא יודע דבר ומשך בכתפיו. היום, אין עוד חולק שבמהלך יום הדיונים ראה הנאשם את אחד העדים, ומדבריו עולה שלקראת סוף היום גם הגיעה עדה נוספת. מטיעוניו של הנאשם בפני השופט חמדאני, הנאשם איננו חולק כי פגש באותו יום לפני הדיון את אחד העדים ואף שוחח עמו. כך או כך, אין חולק שנמסר לנאשם ע"י פקידת ביה"ד שעד אחד התייצב וכי ממתינים לעדה נוספת שתגיע. הייתי מצפה מקצין וטייס בח"א, משנשאל על כך ע"י ביה"ד במפגיע, שיביא את העובדות הידועות לו בפניו ולמצער, את אשר אמרה לו פקידת ביה"ד. אחר הדברים האלה, משהיה ביה"ד משוכנע שלא התייצבו עדי התביעה, הפנה את הנאשם לאפשרות לבקש את זיכויו מחוסר ראיות. ביה"ד עשה כן בבחינת "את פתח לו" בהיות הנאשם בלתי מיוצג. בעקבות הפניתו זו של ביה"ד ביקש הנאשם את זיכויו והוא זוכה מחוסר ראיות כאמור בפסק הדין מיום 19.9.96". 4. התביעה נסמכת בערעורה על הגישה המשפטית העקרונית שתוארה למעלה, ושלפיה אין לזכות נאשם מחמת אי התייצבות למשפט של עדי תביעה. לדעת התביעה אמורים דברים אלה מקל וחומר במקרה זה, שבו התייצבו עדי התביעה, וכאשר יש בהתנהגות המשיב עצמו משום תרומה לתקלה שיצאה מתחת ידי ביה"ד. הסניגוריה לעומת זאת מדגישה, כי להבדיל ממקרים אחרים שהתבררו בבתי הדין - זוהי הפעם החמישית שבה מתייצב המשיב לדיונים משפטיים בעניינו; עינוי הדין שנגרם לו הוא רב, ואין לפקוד עליו את התקלה של ביה"ד (המזכירות והשופט). לדברי הסניגור, בשעה שנשאל המשיב באשר לעדים, לא היה מודע לנפקות המשפטית של השאלה, וכי "אין לצפות ממנו שייתן תשובה אשר כוללת כל פרט אפשרי"; וכן : "אין זה מתפקידו של נאשם לדאוג לנוכחותם של עדי התביעה או אף לעזור לאיתורים". מאחר שבי"ד קמא ביקר את התנהגותו של המשיב, והדבר נוגע לשמו הטוב הרשיתי אף למשיב עצמו לומר את דברו. הוא תיאר בפניי את השתלשלות אירועי 19.9.96 מבחינתו, כאשר תמצית הדברים היא שלא התכוון כלל להטעות את ביה"ד. באומרו שאין הוא יודע היכן העדים, לא התכוון להסתיר את עצם הגיעם, וגם לאחר מכן, בשלב הבקשה לזיכוי מחמת חוסר ראיות, נוהל ההליך למעשה ע"י השופט עצמו. 5. התלבטתי מעט בהכרעה במקרה זה, והחלטתי בסופו של דבר לקבל את ערעור התביעה. ייאמר מיד כי המגמה המעדיפה את שמיעת המשפט לגופו - ולשם כך דחיית המשפט לתאריכים נוספים - על פני זיכוי הנאשם מחמת ליקויים שונים בעבודת התביעה ובתי המשפט, איננה בבחינת "כלל בל יעבור". כך, כאשר עקב רשלנות לא התייצב תובע לדיון, והנאשם זוכה בשל כך - עמד ביהמ"ש העליון על ניגוד האינטרסים הציבוריים השונים, והקושי להכריע ביניהם: "מצד אחד ... שכאשר מדובר במשפט פלילי שבו מתבררת האשמה רצינית, ביטול ההאשמה מבלי לברר אותה לגופה בגלל אי התייצבות התובע, גורם עיוות דין לציבור. לעומת זאת, אף זה הוא אינטרס ציבורי, שזמנו של בית המשפט לא יבוזבז לריק, שלא יגרם ללא סיבה מצדיקה עינוי דין לנאשם, שלא יבוזבז זמנם של עדים שמוזמנים לבית המשפט ושהפרקליטות תפעל ביעילות ולא תתרשל במילוי תפקידיה. לא תמיד קל להכריע איזה מבין אינטרסים ציבוריים אלה הוא העדיף ..." (ע"פ 834/79 נוף נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ד (ד) 141, 143; וכן ראה: ע"פ 417/87 מדינת ישראל נ' אלבז, פ"ד מ"ב (4) 385; דברים דומים נאמרו לעניין הרשעה שלא כדין ע"י בימ"ש לתעבורה מחמת סברה, מוטעית, שהיתה הודאת נאשם: רע"פ 150/88, 151, 152, סירוטה ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ב (4) 555, 557) לעיתים קיים קושי דומה לגבי ההחלטה האם לזכות נאשם בשל אי התייצבותם של עדי תביעה. ההכרעה האם לשייך מקרה נתון לכלל (דחיית המשפט למועד נוסף) או לחריג (זיכוי, ומ"מ אי דחייה) מושפעת בהכרח משורה של שיקולים, כגון משך הזמן שבו מתנהל המשפט, מספר הפעמים שהמשפט נדחה עקב אי התייצבות עדים, חומרת העבירה, הסיכוי להגעת העדים, ועוד (ראה בעניין זה: ע.08.223). כך למשל נראה, כי אילו במשפט בגין עבירת תעבורה מסוג המקרה דנן, היו כמה דחיות מחמת אי התייצבותם של השוטרים הצבאיים העדים - כי אז היה ראוי לזכות את הנאשם, המתייצב בכל עת לבירור משפטו ושב ריקם. 6. ואולם, בעוברי למקרה שבפני נחה לבסוף דעתי, כי באיזון השיקולים השונים המתקיימים כאן, נוטה הכף כאמור לכיוון הצורך בקיומו של המשפט לגופו. ראשית, יש לציין, כי במקרה זה אין חולק כי עדי התביעה התייצבו לדיון במשפט. יש להצטער אמנם על כך שהדבר לא הודע במועד לשופט, ואולם אין זה מקרה שבו לא התייצבו עדי התביעה כלל. במקרה זה לא היתה גם כל התרשלות מצד התביעה (ראה: 76/95; אכן, במשפטים רגילים יש להניח כי תובע שנפגש עם העד ביום המשפט יוודא את נוכחותו בדיון במועד, ואולם כידוע משפטי תעבורה מתנהלים ככלל בהעדר תובע וסניגור). שנית, אין חולק במקרה זה, כי המשיב ידע על הימצאותם בביה"ד של עדי התביעה - שאחד מהם הוא אף פגש - וכי משנשאל ע"י ביה"ד ידוע לו דבר מה בקשר אליהם, הוא השיב שאינו יודע. מוכן אני לקבל את דברי המשיב ולהניח כי לא הייתה לו כוונה להטעות את ביה"ד - כנרמז ע"י השופט - וזאת נוכח אי הבנתו את המשמעות המדויקת של השאלה שנשאל. אפשר שאי הבנתו משתרעת גם על השלב הבא שבו התבקש הזיכוי, באשר ההליך נוהל למעשה ע"י ביה"ד. ואולם יחד עם זאת, אין להשתחרר מהרושם שבכל אחד משני שלבים אלה, די היה בכך שהמשיב יתעשת ויציין את העובדה הידועה לו בדבר נוכחות העדים - כדי שביה"ד לא יגיע לאותה החלטה שהגיע אליה; והרי ברור שהחלטת הזיכוי של בי"ד קמא היתה נעוצה בסברת השופט שהעדים לא התייצבו כלל לביה"ד. אינני מקבל את המשתמע מדברי הסניגור שמכל מקום לא היה המשיב, כנאשם, חייב בתשובה "אשר כוללת כל פרט אפשרי". אילו הבין לאשורה את שאלת השופט, היה מצופה ממנו במקרה זה שיתן תשובה מלאה באשר לידוע לו אודות העדים. שלישית, מן הראוי להוסיף שבעקבות אירועי ה - 19.9.96 היו דיונים נוספים שבעיקרם היו דיונים בשאלה משפטית עקב טענת המשיב לבטלות החלטתו השנייה של ביה"ד מיום 19.9.96. דיונים משפטייים דורשים זמן. אוסיף ואעיר - לא כנימוק עיקרי ואגב אורחא - כי אינני משוכנע כלל שצדק כב' השופט לחוביצקי בהחלטתו מיום 16.9.97, שלפיה "קם מכסאו" לאחר פסק הזיכוי (ביום 19.9.96) ולא היה רשאי, "באותו יום עבודה", לבטל את פסה"ד, משנודעו לו העובדות האמיתיות (ראה בעניין זה: ע"פ 951/80 קניר נגד מדינת ישראל, פ"ד ל"ח (3) 505, 512; קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק שני, דיונון תשנ"ג, עמ' 942). 7. לאור כל האמור לעיל הגעתי לכלל דעה, וכך אני פוסק, כי מן הראוי במקרה זה לבטל את זיכויו של המשיב ולהחזיר את הדיון לשמיעה מחדש בבי"ד קמא. משפט תעבורהצבא