כב' השופט - בנימין ארבל: א.ההליך: 1. בשנת 1992 הנפיקה המשיבה, שהינה חב' ביטוח, למערער פוליסת ביטוח חיים, אשר כללה אף ביטוח בגין אובדן כושר השתכרות. נראה, כי כבר בשנת 1995 תבע המערער מהמשיבה תגמולים בגין אי כושר השתכרות. ואכן זו שילמה לו תגמולים החל מאוקטובר 1994 עד אוקטובר 1995. המערער סבור היה, כי הינו זכאי לתגמולים בגין אי כושר אף לאחר תקופה זו. לאחר שדרישתו נדחתה, הגיש, בשנת 1999, תביעה לביהמ"ש השלום בת"א. במסגרת התביעה האמורה, התפשרו בעלי הדין, והסכימו כי המשיבה תשלם למערער תגמולים אך ורק לתקופה שמתחילת חודש פברואר 99 וכל עוד המערער יהיה חסר כושר השתכרות. כן הוסכם, כי המערער ישלם את סכומי הפרמיות לתקופה בגינה לא היה זכאי לתגמולים, החל מחודש מאי 1997 ועד לחודש פברואר 1999, וזאת על דרך של קיזוז מסכום התגמולים ששילמה לו המשיבה. המשיבה שילמה למערער תגמולים עד סוף חודש אוגוסט 2000. לאחר מכן, טענה כי אינו זכאי לתגמולים. על כן הגיש המערער תביעה שניה כנגד המשיבה, הפעם לבית משפט השלום בעפולה. תביעה זו התייחסה לתקופה שמיום 01/05/00 ועד ליום 01/02/02. בסופו של יום נדחתה התביעה, וזאת לאחר שמומחה, שמונה על ידי ביהמ"ש, קבע כי המערער לא איבד את כושרו להשתכר בתקופה זו. הדחייה נעשתה בהסכמה וללא צו להוצאות. במסגרת ההסכמה נקבע, כי פסק הדין מהווה מעשה בית דין רק לגבי התקופה אליה התייחסה התביעה. 2. יש לציין כי, המערער חדל לשלם את תשלומי הפרמיות בגין פוליסת הביטוח החל מתחילת חודש מאי 2000 ועד עצם היום הזה. ביום 01/12/00 נשלח על ידי המשיבה מכתב התראה, אל המערער, בו צויין, כי בהתאם להוראת ס' 15 לחוק חוזה הביטוח התשמ"א - 1981 [להלן - "החוק"], תסולק הפוליסה ויופסק הכיסוי הביטוחי כחלוף 21 יום מיום שליחת המכתב, וזאת עקב אי פרעון תשלומי הפרמיות. ביום 29/12/00 נשלח מכתב שני, ובו הודיעה חברת הביטוח על סילוק הפוליסה וביטול כל הכיסויים הנוספים שעל פיה. 3. המערער עמד על טענתו כי איבד את כושרו להשתכר, ועל זכותו לקבלת תגמולים בגין אובדן כושר. ביום 06/01/05 הוגשה על ידי המערער תביעה נוספת, הפעם לביהמ"ש השלום בטבריה, ובה תבע תגמולים בגין אובדן כושר, לתקופה שמחודש פברואר 2002 ועד לחודש יולי 2003. תביעה זו נדחתה על ידי ביהמ"ש קמא, ובעטיו של פסק דין זה, תלוי ועומד הערעור דידן. ב.פסק דינו של ביהמ"ש קמא: 4.כאמור, ראה ביהמ"ש קמא כי ראוי לדחות את התביעה, עקב ביטולה של הפוליסה כדין על ידי המשיבה, לאחר שהמערער חדל לשלם תגמולי ביטוח, ואף התעלם ממכתבי ההתראה שנשלחו אליו בחודש דצמבר 2000. בעלי הדין הסכימו כי הדיון בפני ביהמ"ש קמא יפוצל, באופן, שבשלב הראשון, יפסוק בית המשפט בסוגייה, האם פוליסת הביטוח בוטלה כדין. שאלות המשנה שהועמדו בגדרה של שאלה זו, היו: א. האם נשלחו על ידי חברת הביטוח מכתבי התראה וביטול. ב. האם המכתבים הנ"ל עונים על הוראת ס' 15 (א) לחוק. 5.לאחר שביהמ"ש קמא שמע את עדויותיהם של המערער ופקיד מטעם המשיבה, מר יוגב, הוא שוכנע כי אכן המשיבה שלחה את שני המכתבים האמורים לכתובתו הנכונה של המערער, אשר נמסרה על ידו כמען למשלוח מכתבים בכל הנוגע לפוליסה. ביהמ"ש קמא הוסיף, כי די היה בהעדתו של מנהל מחלקת תביעות ביטוח חיים של המשיבה מר יוגב, כדי להוות ראיה הולמת לכך, שאכן המכתבים נשלחו. נוכח חלוף הזמן ממועד משלוח המכתבים ועד להגשת התביעה, קבע ביהמ"ש קמא כי "אין זה מציאותי לאתר את אותו פקיד שהכניס את המכתבים למעטפות ושלחם לתובע בדואר". זאת אף לנוכח העובדה כי המשיבה נוהגת לשלוח מאות רבות של מכתבים מידי חודש בחודשו למבוטחיה. ביהמ"ש אף נתן דעתו לכך, כי המשיבה שלחה למערער שיקים בגין תגמולי אי כושר לאותו מען. כל השיקים האמורים נפרעו על ידי המערער. עובדה זו הביאה את ביהמ"ש למסקנה כי מדובר בכתובת נכונה ועדכנית לגבי המכתבים שנשלחו. וכי אלה נתקבלו בפועל ע"י המערער. מנגד, השופטת הנכבדה קמא לא נתנה אמון בעדותו של המערער, לפיה מעולם לא קיבל כל מכתב מהמשיבה, משנת 1992 ועד יום הדיון. 6.ביהמ"ש קמא היה ער לנוסח הוראת סעיף 15 (א) לחוק, ולעובדה כי מדובר בהוראה קוגנטית, אשר על פי הוראת ס' 39(ב) לחוק, אין להתנות עליה, אלא לטובת המבוטח. ביהמ"ש קמא סבר כי אין לראות במערער כתובע תם לב, אשר סבר, או האמין, כי ברשותו פוליסת ביטוח בת תוקף. העובדה שהוא לא שילם, ולו שקל אחד, על חשבון הפרמיות מחודש מאי 2000, מלמדת על כך, כי אין המדובר בהיסח הדעת, רשלנות או טעות, בעטיין לא דאג לתשלום פרמיה לתקופה קצרה, אלא בהימנעות מכוונת מתשלום פרמיות. ביהמ"ש קבע כי המדובר במבוטח מנוסה בהליכי משפט, מתמצא בפרטי הפוליסה, מודע היטב לזכויותיו וחובותיו, אשר נמנע מלשלם את הפרמיות משך שנים רבות, תוך שהוא יודע כי לא הופטר מתשלומם. על כן, סבור היה ביהמ"ש קמא, כי טענתו של המערער, לפיה פוליסת הביטוח שברשותו עדיין תקפה, נטענה בחוסר תום לב, וכי אין לתת יד לנסיונו של המערער להתעשר על חשבון המשיבה. ביהמ"ש קבע כי גם אם ניסוח מכתביה של המשיבה לא תאם במדוייק את הוראות ס' 15 לחוק, הרי שבנסיבות שהובאו בפניו, לא נגרם למערער כל נזק או עיוות דין. שהרי, גם לו היו מעניקים למערער את הארכה השניה, לה הוא זכאי על פי הוראת ס' 15 [א] לחוק, הרי אותה ארכה חלפה ועברה לה עוד בחודש ינואר 2001. עמידה על הוראותיו הדווקניות של ס' 15[א], תביא, בנסיבות שלפנינו, להחטאת מטרתו של אותו סעיף, ויהא בה כדי ליתן פרס למי שלא ראוי לו. נוכח כל האמור, קבע ביהמ"ש קמא, כי בנסיבות המיוחדות ויוצאות הדופן של המקרה, יש לקבוע כי הפוליסה בוטלה כדין, וכי המערער אינו זכאי שוב לקבל תגמולי ביטוח על פי פוליסה זו. ג.הערעור: 7.לטענת המערער, המשיבה לא הוכיחה כי אכן המכתבים נשלחו על ידה. מנהל מחלקת התביעות אשר העיד מטעמה, הודה כי הוא אישית לא טיפל פיזית במשלוח ההודעות. המערער מציג שורה ארוכה של פסקי דין, שיצאו מעם קולמוסן של ערכאות דיוניות, לפיהם, על חב' הביטוח להעיד את האדם אשר טיפל בפועל במשלוח המכתבים ולהציג את אישורי המשלוח לגביהם, שאלמלא כן, לא תעמוד המבטחת בנטל המוטל עליה, באשר להוכחת משלוח מכתבים אלה. עוד טען המערער, כי על המשיבה היה להוכיח כי אכן נמסרו המכתבים בפועל לנמען. אף כאן נסמך המערער על שורה ארוכה של פסקי דין ודברי מלומדים, אשר בהם הועלתה דרישה זו. 8.עוד טען המערער, כי המכתבים אשר נשלחו על ידי המשיבה, לא עמדו בתנאים הצורניים הקבועים בסעיף 15 (א) לחוק. על פי סעיף זה, היה על המבטחת לשלוח ראשית דרישה לתשלום פרמיות הביטוח שבפיגור, תוך מתן ארכה בת 15 יום לעשות כן, ואילו במכתב השני להודיע על ביטול הפוליסה כחלוף 21 ימים נוספים, אם הסכום שבפיגור לא יסולק קודם לכן. במקרה שלפנינו, הודיעה המשיבה למערער במכתב הראשון על ביטול הפוליסה כחלוף 21 יום מתאריך משלוח המכתב, ומבלי ליתן לו ראשית ארכה בת 15 יום. אין המדובר כאן, לשיטת המערער, בהוראות זניחות, אשר ניתן להתעלם מהן, אלא תנאים בלעדיהם אין, לביטולה של פוליסה בעטיו של פיגור בפרעון הפרמיות. טענה נוספת שבפי המערער הינה, כי הודעה על סילוק פוליסה אינה מהווה הודעה על ביטול פוליסה. 9.המערער אף חולק על מסקנתו של ביהמ"ש קמא, כי גם אם ניסוח המכתבים לא ענה על הוראות ס' 15 לחוק, הרי עדיין לא נגרם למערער כל נזק או עיוות דין. שכן, אין בכך כדי לפטור את המבטחת ממילוי ההוראות הקבועות בחוק. 10.טענה אחרונה שבפי המערער, נוגעת לסוגיית ידיעתו או אי ידיעתו באשר לאי תשלום הפרמיות. לשיטתו, אין ידיעתו פוטרת את המבטחת מחובותיה על פי ס' 15 (א) לחוק. על פי שיטתו זו, כפי שהעיד בביהמ"ש, הוא סבר כי הינו פטור מתשלום הפרמיות, כל עוד הוא נמצא באי כושר. אומנם המשיבה זכאית הייתה לבטל את הפוליסה, אולם זאת רק על ידי מתן התראה מוקדמת וארכות זמן הולמות לפרעון החוב כמפורט בס' 15[א]. נוכח כל האמור, סבור המערער כי הפוליסה אכן עומדת בתוקפה. בהתאם מחוייבת המשיבה לבצע את חיוביה כלפיו. ד.טענות המשיבה: 11.המשיבה תומכת בפסק דינו של ביהמ"ש קמא. לטענתה, פסק הדין בנוי על ממצאים עובדתיים, בהם לא תתערב ערכאת הערעור. מטרתו של ס' 15 הינה ידועו של המבוטח על ביטול הפוליסה. ביהמ"ש קבע, בצורה חד משמעית, לאור התרשמותו מעדותו של המערער, כי המערער היה מודע לכך שהפוליסה בוטלה, ועובדה היא כי שנים רבות לא שילם את הפרמיות. כן יש לציין, כי בעבר בוטלה כבר הפוליסה מסיבה זהה, במסגרת ההליכים הקודמים שהתנהלו בין בעלי הדין, כאשר המערער היה מיוצג על ידי עו"ד, אשר היה מודע לתוצאות אי תשלום הפרמיות, והיה שותף לחידוש הפוליסה בעבר. 12.לשיטת המשיבה, די היה במשלוח מכתבי התראה בדואר רגיל. מכל מקום, לאחר שחלף פרק זמן ארוך, בו לא שילם המערער את הפרמיה, יש להתייחס למערער כמי שהיה מודע לביטול הפוליסה והסכים לכך. 13.לדעת המשיבה, ביהמ"ש קמא קבע, בצדק, כי המען אליו נשלחו המכתבים, מהווה את מענו הנכון של המערער. שכן, המדובר בכתובת אשר המערער מסר כמען למשלוח דברי דואר בהתאם להוראות הפוליסה. די היה בראיות שהובאו מטעם המשיבה, כדי ללמד על כך, שאכן המכתבים הגיעו למענם. על פי ס' 57 (ג) לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א - 1971, הנטל להראות כי המכתבים לא הגיעו למענם, עומד לפתחו של המערער. 14.עוד טוענת המשיבה, כי התנאים הקבועים בס' 15 (א) לחוק מולאו באופן מושלם על ידה. 15.טענה אחרונה שבפי המשיבה הינה, כי על המערער מוטל היה הנטל להוכיח את קיומה של פוליסה הביטוח וכי הינה בתוקף, וכן היה עליו להוכיח את כל יסודותיו של מקרה הביטוח. בנטל זה לא נשא המערער. ה. ביטול פוליסת הביטוח 16. סעיף 15[א] לחוק חוזה הביטוח שכותרתו "פיגור בתשלום דיני הביטוח" מורה כדלקמן: "15. פיגור בתשלום - (א) לא שולמו דמי הביטוח או חלק מהם במועדם ולא שולמו גם תוך 15 ימים לאחר שהמבטח דרש מן המבוטח בכתב לשלמם, רשאי המבטח להודיע למבוטח בכתב כי החוזה יתבטל כעבור 21 ימים נוספים אם הסכום שבפיגור לא יסולק לפני כן". במקרה שלפנינו, אין המדובר ב"פיגור" גרידא, שמשמעו דחייה או עיכוב לתקופה מסויימת, אלא הימנעות שיטתית של המערער מלשלם פרמיות ביטוח במשך תקופה שהגיעה כדי 5 שנים עד מועד הגשת התביעה, והמשיכה אף לאחר הגשת התביעה. כאמור, המשיבה שלחה למערער שני מכתבים. לשונו של המכתב הראשון, אשר נשלח ביום 1.12.00 הינה: "הנדון: התראה לפני ביטול פוליסה לביטוח חיים מס' 04 - 2078758" על סמך נתוני המחשב התברר כי לא שלמת חוב הפרמיה עבור הפוליסה הנ"ל. אם אכן זה המצב לאמיתו, פרוש הדבר כי אינך מעוניין בהמשך קיומה של הפוליסה עד תום התקופה לה היא נועדה. במקרה זה עלינו לנהוג לפי התנאים הכלליים של הפוליסה ועל פי סעיף 15 לחוק חוזה ביטוח, דהיינו אנו נסלק את הפוליסה הנ"ל, ונפסיק את הכיסוי הביטוחי לאחר 21 יום מתאריך משלוח מכתב זה אליך. התראה זו באה כדי לאפשר לך לבדוק את המצב בהתייעצות עם סוכנך ולבחון את הדרכים להמשך קיומה של הפוליסה בהתאם לתנאים הנקבים בה. במידה ושילמת את חוב הפרמיה בפוליסה נבקשך להודיע מיד לסוכנך או למשרדנו". [נספח ו' לתצהיר מר יוגב שגיא]. ואילו לשונו של המכתב השני, שנשלח ביום 29.12.00, הינה: "הודעה על סילוק פוליסה מוצהר ומוסכם בזה, כי על פי התנאים הכלליים של הפוליסה לביטוח חיים, על פי סעיף 15 לחוק חוזה ביטוח, הוחלף הביטוח, הניתן בתוקף פוליסה זו לביטוח חופשי מתשלום פרמיות (פוליסה מסולקת) לסכום ביטוח של 27,316.92 ₪, וזאת החל מ- 11/00. סכום מסולק זה נכון לתאריך הפקה הודעה זו וישתנה על פי תוצאותיהן של ההשקעות בניכוי הריבית על פיה חושב סכום הביטוח הבסיסי. ערך פדיון הפוליסה המסולקת יחושב בהתאם ללוח הערכים המתאים, הנמצא במשרדה הראשי של החברה. כל הכיסויים הנוספים בפוליסה זו אם ישנם כאלה, מבוטלים בזה". אין חולק על כך כי לשונם של שני המכתבים אינה עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 15[א] הנ"ל. חרף זאת, בחנה השופטת הנכבדה קמא את תכליתה החקיקתית והגיונה המעשי של ההוראה, ומצאה, כי חרף העובדה ששני המכתבים אינם עולים במדוייק בקנה אחד עם הוראת החוק, הרי בנסיבות דידן, שעה שהמערער ידע היטב הפוליסה בטלה ועברה מן העולם, זמן רב קודם לתקופת אי הכושר הרלוונטית, מחמת העובדה שלא פרע את דמי הפרמיה ומסקנתה היתה: "המסקנה היא כי גם אם ניסוח המכתבים לא היה בהתאם לסעיף 15, הרי לא היה בכך כדי לגרום לתובע במקרה דנן כל נזק או עיוות דין. גם אם היינו מעניקים לתובע את הארכה השנייה לה הוא זכאי על פי סעיף 15 לחוק, הרי אותה ארכה עברה לכל היותר בסוף חודש 1/01 בעוד שתובענה זו הוגשה בחודש 1/05, כ- 4 שנים לאחר שעברו כל הארכות להן היה זכאי התובע כדי לסלק את החובות". [סעיף 35 לפסק הדין]. ומכאן, שנתמלאה תכליתה של הוראת הסעיף. שכן, כדברי בית המשפט קמא: "תכליתו של סעיף 15 לחוק היא לא להתיר למבטחת לבטל פוליסות מחמת פיגור בתשלום פרמיות בלי להבטיח כי למבוטח ניתנה הזדמנות נאותה לסלק את החוב ולהמשיך בפוליסה. המטרה היא להגביל את שיקול דעת המבטחת בבואה לבטל פוליסה מחמת פיגור התשלום פרמיה, תוך נסיון לשמור על איזון בין זכותו של המבוטח תם הלב, לדעת על קיום החוב, תוך מתן ארכות לתשלומו, לבין הכוח והכוחניות של המבטחת לבטל פוליסות באופן שרירותי. השאלה כאן היא אם הושגה תכליתו ומטרתו של סעיף 15 לחוק. הבחינה צריכה להיות מהותית, ועניינית, לבחון ולבדוק אם הושגה תכליתו ומטרתו של החוק, ולשם כך יש ליתן פרשנות תכליתית להוראות סעיף 15, ולהעדיפה על פני פרשנות צורנית דווקנית או פורמלית, שבהרבה מקרים יכולה להוביל לתוצאה לפיה התקיימו דרישותיו הפורמליות של הסעיף אך בפועל לא הוכחה ידיעה או מודעות אמיתית של המבוטח לדבר קיום החוב ולכוונה לבטל את הפוליסה". [סעיפים 29 ו- 30 לפסק הדין]. בית משפט הוסיף, כי במקרה דידן התנהגותו והתנהלותו של המערער לוקה בחוסר תום לב קיצוני, כפי שהבאנו מדבריו לעיל. 17. סבורני כי אכן בנסיבות הקיצוניות שנתגלו במקרה דידן, הדין עם השופטת הנכבדה קמא. אף אני סבור כי חרף תכליתו הצרכנית המגוונת של חוק חוזה הביטוח, עדיין אין בו כדי למנוע את עקרונות העל, החלים בשיטת המשפט באשר למנהג בסבירות ותום לב, תוך הפעלת עקרונות יושר וצדק. אמנם חוק חוזה הביטוח נחקק כחוק צרכני מגונן, אשר מטרתו הגנה על האינטרסים של הצרכן, שהינו בדרך כלל אדם מן הישוב, החסר כלים להתמודד מול ענקים כלכליים כחברות הביטוח, המנצלים את כוחם העדיף מולו. כך גם הותקנה הוראת סעיף 15[א] אשר תכליתה היתה למנוע מצד המבוטח למצוא עצמו חסר כיסוי ביטוחי, אלא לאפשר לו להסדיר את חובו (ראה למשל ע.א. 2612/01 אזולאי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ , תק מח 2004 [3] 13 35). וכך מוצאים אנו בספרו של ירון אליאס, דיני ביטוח [2002] בעמוד 361: "המטרה החקיקתית, המונחת ביסוד סעיף 15, הינה הגנה על אינטרס המבוטח. המנגנון הקבוע בסעיף זה, על הארכות הכלולות בו, נועד למנוע את ביטול הכיסוי הביטוחי במקרים בהם הפיגור בתשלום דמי הביטוח נובע מגורמים זמניים ובני תיקון. ההסדרים המצויים בחוק הכללי - חוק התרופות - נמצאו בלתי מתאימים להשגת מטרה זו. מכאן, ההסדר המיוחד שבסעיף 15 לחוק". ואכן, חזיון נפוץ הוא כי מבוטחים מפגרים בפירעון תשלומי הפרמיות מסיבות וטעמים שונים, ומוצאים עצמם אף לעיתים, בלא שנתנו דעתם לכך, חסרי כיסוי ביטוחי דווקא בעיתות מצוקה ומשבר. מצבים אלה באה הוראת סעיף 15[א] למנוע. בהתאם נקבע, כי פוליסת ביטוח לא תבוטלנה רק מחמת פיגורים בתשלום, מבלי אשר חברת הביטוח - שהינו גוף האמון על שמירת זכויותיו, מצויד במיכון הולם, המאתר כל פיגור, ומעסיק אנשי מקצוע מיומנים - תתריע ראשית בפניו באשר לסיכון בו הוא נתון, ותאפשר לו לתקן את מחדליו ולפרוע את סכום הפרמיות שבפיגור. מנגד, לא תמיד ניצבים מול חברות הביטוח דווקא מבוטחים תמי - לב, הראויים לחסות המחוקק. 18.כידוע, עקרון תום הלב במשפט ארצנו, מעוגן בהוראות סעיפים 39 ו- 61[ב] לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973. חובה זו חלה למעשה בכל תחומי המשפט, ועל פיה כל בעל זכות [במובנה הרחב] חייב להפעיל את זכותו בתום לב [ראה דברי בית המשפט העליון בע.א. 2643/97, גנז נ' בריטיש קולוניאל חברה בע"מ, פ"ד נז (2) 385, 400 [2003]]. דוקטורינה זו "חותכת את משפט ישראל כולו לאורכו ולרוחבו" [דברי כב' השופט חשין בר"ע 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה (1) 199, 230 [1999]]. על תחולתו העניינית של עקרון תום הלב, מוצאים אנו בספרה של המלומדת שלו, דיני חוזים - החלק הכללי, [2005] בעמוד 96: "תחולתו העניינית של עקרון תום הלב היא רחבה ביותר. סעיף תום הלב מחיל את הדרישה לנהוג בתום לב על מילוי חובות וקיום חיובים הנובעים מחוזה ועל שימוש בזכויות הנובעות מחוזה. הסעיף חל כאשר קיים חוזה ואף כאשר החוזה הופר. כמו כן חל הסעיף על חובות וזכויות הנובעות מחוזה ועל חובות וזכויות הנובעות מן הדין. תחולתו של עקרון תום הלב היא קוגנטית. לא ניתן להתנות עליו, אם כי ניתן לקבוע בחוזה כי הוא מהווה סף תחתון, והצדדים נדרשים לתום לב מוגבר. ולבסוף: דרישתו של הסעיף היא מצטברת, ומצטרפת לכל חיוב ולכל הוראה - חוזית או אחרת - במשפט הישראלי". ואילו גבי תוצאות הפרתו של עקרון תום הלב נאמר [שם, עמוד 126 - 127]: "צד לחוזה אשר מפר את החובה המעוגנת בסעיף 39, דהיינו: אינו מקיים בתום לב את החיובים הנובעים מן החוזה או שאינו עושה שימוש בתום לב בזכויות הנובעות מן החוזה, רואים אותו "כאילו לא קיים חיובו כלל, וממילא כאילו הפר את החוזה. פעולה בחוסר תום לב מהווה איפוא הפרת חוזה. הפרה כזו מזכה את הנפגע ממנה בתרופות השונות הניתנות בגין הפרת חוזה, והן בעיקר אכיפה, פיצויים וביטול. זאת ועוד: הסדר חוזי הנוגד את תום הלב עשוי להתבטל. השונות הנובעות מאי קיום החוזה לנהוג בתום לב, המעוגנות בסעיף 39, באומרו את הדברים המנחים הבאים: "לעיתים תוצאת אי קיום החובה היא בתשלום פיצויים או במתן אכיפה. לעיתים התוצאה היא בשלילת פיצויים או אכיפה מהצד המפר. לעיתים תוצאת ההפרה היא במתן כוח לבעל החוזה האחר לפעול פעולות מסויימות בתחום החוזה, שאחרת היו נחשבות להפרה, או שלילת כוח, הנתון לבעל החוזה המפר על פי הוראות החוזה. לעיתים התוצאה אינה אלא זו, שהפעולה, שבוצעה תוך הפרת החובה, אינה משתכללת ואינה תופסת". המלומדת שלו מביאה אף מדבריה של כב' השופטת דורנר, בע"א 6276/95 מגדלי בך נ' חוזה, פ"ד נ (1) 668, לפיהם צד שאינו מקיים את חובותיו החוזיות מנוע, מכוח עקרון תום הלב, לדרוש מן הצד האחר קיום מלא, וזאת אפילו כאשר מדובר בחיובים עצמאיים. גם בספרו של דויטש, ביטול חוזה בעקבות הפרתו [1992], מוצאים אנו הערה הנוגעת לביטול חוזה שלא על פי הדרך הקבועה בדין. מעיר המחבר המלומד, בעמוד 301, ה"ש 17, כי ניתן יהא להגיע לתוצאה של שלילת חיוב באמצעות מוסד המניעות או עקרון תום הלב. 19. על כן, בדין קבע בית המשפט, כי במקרה דידן, בו נהג המערער בחוסר תום לב רבתי, הוא לא יזכה להגנת הוראת החוק. יתר על כן, בית המשפט קמא קבע, ובצדק, כי במקרה דידן נתמלאו התכליות העומדות בבסיס החוק, נוכח הנסיבות יוצאות הדופן וההיסטוריה אשר אפיינה את יחסי שני הצדדים, במהלכה הובהר מפורשות כי המערער לא הוכר כמי שאיבד את כושר השתכרותו בתקופה הקובעת, בפסק דין חלוט, כאשר בפסק דין קודם הגיעו להסדר באשר לחידוש הפוליסה ותשלום דמי הפרמיה לתקופה בה לא היה זכאי לתגמולים בשל חוסר כושר. כך, שאין ספק כי המערער אמור היה לדעת כי לפחות בתקופה בה נקבע לגביו כי לא איבד את כושרו, היה עליו לשלם פרמיות. חרף זאת, מצא המערער לתרץ את אי התשלום, בכך שסבר כי אינו חייב לשלם בתקופה זאת. כבר הערתי לעיל, והבאתי מדברי המלומד ירון אליאס באשר למטרה החקיקתית המונחת ביסוד סעיף 15 [ראה סעיף 17 לעיל]. לפי דברים אלה, המנגון הקבוע בסעיף 15[א] נועד למקרים בהם הפיגור בתשלום פרמיות הביטוח נובע מגורמים זמניים ובני תיקון. ברור כי במקרה דידן, אין המדובר ב"פיגור" בתשלום דמי הביטוח, אלא בהימנעות מכוונת שאינה זמנית, מתשלום דמי הביטוח. 20.בנסיבות אלה, איני משוכנע כלל כי המשיבה חייבת היתה לעשות שימוש במנגנון הקבוע בסעיף 15[א] לחוק. ראשית, אציין, כי לרשותה עומד המנגנון הקבוע בסעיפים 9[3] ו- 10, המאפשר לה ביטול פוליסת ביטוח, שתקופתה אינה קצובה, בכל עת. שנית, מקובלת עלי מסקנתה של השופטת הנכבדה קמא, כי בנסיבות המיוחדות ויוצאות הדופן שבמקרה דידן, נתמלאה תכליתה החקיקתית של הוראת סעיף 15[א]. ומכל מקום, גם אם ניסוח המכתבים לא היה בהתאם לסעיף 15, הרי לא היה בכך כדי לגרום כל עיוות דין למערער [ראה סעיפים 35, 36 לפסק דינו של בית משפט קמא]. עלי להדגיש כי פסיקה זאת הולמת את הנסיבות המיוחדות, אשר נתקיימו במקרה דנן, בהן התנהלותו של המערער זועקת להחלת עקרון תום הלב על הוראת סעיף 15[א], בשונה מן המקרים הרבים אשר הובאו בפסיקה ואשר צוטטו על ידי המערער, בהם לא ניתן לאתר נסיבות כה חריגות. ו. משלוח המכתבים ומסירתם; 21. סבורני כי אף בסוגיה זו יש נפקות לסוגיית תום ליבו של המערער. איני משוכנע כי בנסיבות שהובאו, נוכח החלת עקרון תום הלב והתנהלותו של המערער, לא מן הראוי היה להשתיקו בסוגיה זו. שכן, כקביעתה של השופטת קמא, ידע הוא היטב על חובתו לשלם את דמי הפרמיות ונמנע מתשלומן ביודעין. הואיל ואין המדובר "בפיגור" בתשלום אלא בהימנעות מכוונת הימנו, הרי ממילא אף יתכן ולא היה צורך במשלוח מכתבים. אולם אניח לסוגיה, שראויה לדיון נפרד, הואיל ובעלי הדין לא התייחסו אליה. 22. מכל מקום, בית המשפט קמא קבע, כקביעה עובדתית, בהסתמך על עדותו של מר יוגב, כי אכן המכתבים נשלחו למענם. עצם העובדה כי המערער המתין שנים עד להגשת תביעתו, הרי הוא יצר במו ידיו, נסיבות אשר יקשו על חברת הביטוח לאתר את אותו פקיד זוטר אשר שלשל את המכתבים לתיבת הדואר. על כן, בצדק קבע בית המשפט קמא כי אין לדרוש מחברת הביטוח לאתר את אותו פקיד, כתנאי להוכחת טיעוניה בסוגיה זו. מנגד, לא האמין בית המשפט לעדותו של המערער לעניין קבלת דברי דואר למען אותו מסר כמענו למסירת דברי דואר. עיינתי בעדותו של המערער בפני בית המשפט, ואף אני מצאתיה כעדות חמקמקה, כאשר המערער אינו מקפיד להביא את העובדות כהוויתן בפני בית המשפט. המערער קיבל דברי דואר רבים מן המשיבה משך שנים. עובדה היא כי קיבל ממנה תגמולים במשך חודשים רבים, כאשר השיקים נפרעו על ידו כל אימת שנשלחו אליו. חרף זאת, טען המערער כי מעולם לא קיבל מכתב מן המשיבה. 23. כאמור, גם במקרה דידן, סבורני, כי בנסיבות אותן יצר המערער, לא יכולה היתה המשיבה להביא ראיות טובות יותר. על כן, מנוע המערער מלטעון את טענותיו באשר לאי העדת עדים רלוונטיים - טענות אשר גם הן כשלעצמן, נגועות בנסיבות העניין בחוסר תום לב. המשיבה זכאית היתה להסיק מעצם התנהלותו של המערער, אשר חדל לשלם את הפרמיות, ואף לא הגיש תביעה משך 5 שנים ממועד הביטול, כי הוא אכן קיבל את הודעת הביטול ופעל על פיה. לו סבור היה המערער כי ברשותו פוליסה תקפה, סביר להניח כי היה מברר האם חייב הוא בתשלומי פרמיות עבור התקופה שלגביה נקבע פוזיטיבית בפסק דין, כי לא איבד את כושרו להשתכר. נכון אמנם, כי אין להתנות על דרך הביטול הקבועה בסעיף 15[א] לחוק, אולם, מרגע שהמבוטח עצמו גילה דעתו, ולו בהתנהגות או במחדל, כי הביטול אף מקובל עליו, ו"ישן" על זכויותיו משך שנים, הרי עקרונות תום הלב מחייבים, במקרה מעין זה, לקבוע כי הפוליסה בוטלה. יש לזכור כי עקרון תום הלב, אף מגן, כאמור, על מפרי חוזה, אשר הפכו לנפגעים בעצמם עקב התנהלותו של הצד שכנגד כגון במקרה דנן. 24.מקובלת עלי הטענה כי לא היתה חובה לשלוח את המכתבים בדואר רשום. אף איני מקבל את הטענה כי בנסיבות המקרה, היה צורך לוודא כי אכן המכתבים נמסרו למענם. בכגון דא, חלה הוראת סעיף 60 [א] לחוק החוזים וחלק כללי תשל"ג - 1977, הקובעת: "הודעה לפי חוק זה תינתן בדרך המקובלת בנסיבות העניין". בספרו של אליאס, דיני ביטוח, מוצאים אנו, בעמוד 358: "הודעת הביטוח אינה טעונה צורה פורמאלית, אלא אם צורה מסויימת מתחייבת על פי החוק [חוק חוזה הביטוח דורש, בדרך כלל, הודעה בכתב] או על פי תנאיו של החוזה [הפוליסה התקנית לביטוח רכב למשל, מורה כי הודעת הביטוח תישלח בדואר רשום]. בהעדר דרישה מיוחדת כאמור, יש ליתן את ההודעות "בדרך המקובלת בנסיבות העניין". בפסיקה נקבע כי הודעת הביטוח יכולה להינתן בעל פה ואף בדרך של התנהגות, ובלבד שיהיה בה כדי להעיד באופן ברור וחד משמעי על ביטול החוזה. הודעת הביטול אף יכולה להיות מותנית, לדוגמא - הודעת ביטול הנותנת למבוטח ארכה להתקין את אמצעי המיגון הנדרשים על פי הפוליסה, והכוללת התראה כי אי קיום התנאי יהפוך את הביטול למוחלט". במקרה שלפנינו הסתבר, מעדותו של מר יוגב , כי המשיבה כך נהגה לשלוח מכתבים בדואר לא רשום אל מענו של המערער, לפי המען שמסר בהודעת הביטוח, וכאמור, נקבע כי זה קיבלם ולא הלין על כך. סבורני כי מנהג כאמור, משך תקופה של כ- 9 שנים, די בו כדי ללמד על דרך המקובלת בנסיבות העניין, בה נהגו בעלי הדין. ז. סוף דבר; 24. נוכח כל האמור, לא מצאתי כי נפלה שגגה בפסק דינו של בית המשפט קמא, אשר תצדיק את התערבותו של בית משפט זה. על כן, מציע אנוכי לחברי כי נורה על דחיית הערעור תוך חיוב המערער בהוצאות המשיבה ושכ"ט פרקליטה בסך כולל של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ ועליהם הפרשי הצמדה וריבית כחוק. בנימין ארבל - שופט כב' השופט האשם ח'טיב: אני מסכים. האשם חטיב - שופט כב' השופט זיאד הווארי: אני מסכים. זיאד הווארי, שופט הוחלט איפא כאמור בחוות דעתו של כב' השופט בנימין ארבל. ביטול פוליסהפוליסה