1. עלילה ובה מערכות הרבה הביאה להגשת בקשה זו לדיון נוסף. הבקשה נוגעת לפסק דינו של בית משפט זה בע"א 10752/06 שניתן ביום 28.6.2012. פסק הדין ניתן מפי השופט ח' מלצר, בהסכמת הנשיא א' גרוניס ובהסכמת המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין. במסגרת פסק הדין נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בגדרו נדחתה תביעת המבקש לפיצויים מחמת נזקים בגין תאונת דרכים. הרקע העובדתי 2. המבקש נפגע בתאונת דרכים שאירעה ביום 1.11.1989. ביום 24.10.1996 הגיש המערער תביעת פיצויים על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפלת"ד) כנגד המשיבה 1 (להלן: מגדל). בתביעתו טען המבקש כי כמעט שבע שנים קודם לכן, בתאריך 1.11.1989, הוא היה מעורב בתאונת דרכים (להלן: התאונה), שגרמה לו, לטענתו, נזקים רבים. לטענת המבקש, מגדל - כמי שהוציאה פוליסת ביטוח חובה לרכב בו נהג - חבה בפיצויו. 3. מגדל, מצידה, הכחישה כי למערער היה כיסוי ביטוחי, משלא הוצג בפניה רישיון נהיגה בר תוקף. לאחר זמן הציג המבקש אישור מרשות הרישוי ברחובות, הכתוב בכתב יד וממוען לבא-כוחו דאז, לפיו המבקש הוא בעל רישיון "משנת 1975 ועד בכלל" (להלן: מזכר רשות הרישוי). בעקבות הדברים הללו הודיעה מגדל כי אינה חולקת עוד על קיום הכיסוי הביטוחי. ואולם מאוחר יותר, בשנת 1999, עתרה מגדל לאפשר לה לחזור בה מהודאתה האמורה. זאת, בטענה כי גילתה מידע המלמד על כך שמזכר רשות הרישוי איננו ממצה ומדויק, וכי למעשה במועד התאונה היה המבקש נטול רישיון נהיגה. לבקשתה צירפה מגדל תעודת עובד ציבור של גב' רונית צין, ראש מדור נהיגה באגף הרישוי, ממנה עולה כי המערער הורשע על פי הנטען בתאריך 5.7.1988 בבית המשפט לתעבורה בעבירה של נהיגה באור אדום, ונדון לחמישה חודשי פסילה ולקנס כספי של 400 ש"ח (ת"ת 8-414241-3, להלן: תיק התעבורה). אלא, שהמערער לא הפקיד את רישיון הנהיגה שלו כנדרש על פי דין, ועל כן - בהתאם לתקנה שחלה באותו זמן (תקנה 557(ד) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961) - משחלף מועד פקיעתו המקורית של רישיון הנהיגה של המערער, בתאריך 15.9.1989, נמנע משרד הרישוי מלחדש את רישיון הנהיגה לתקופה של חמישה חודשים, היא תקופת הפסילה. הרישיון הונפק מחדש בתאריך 4.3.1990 ואגרת הרישוי שולמה בעדו בתאריך 16.3.1990. מכאן טענתה של מגדל, כי במועד תאונת הדרכים - 1.11.1989 - המבקש לא החזיק ברישיון נהיגה. משכך, הרי המבקש הוא "מי שנהג ברכב כשאין לו רישיון לנהוג בו", במובן סעיף 7(3) לחוק הפלת"ד, וכתוצאה מכך אין הוא זכאי לפיצויים על פי החוק האמור, ובהתאם - גם מכוח פוליסת הביטוח. המבקש טען מנגד, כי לא היה מודע לתיק התעבורה שהתנהל נגדו, כי לא זומן לדיונים ולא נכח בהם, וכי ממילא לא ידע שרישיונו נשלל באותו הליך. 4. בהחלטתו מיום 8.12.1999 התיר בית המשפט המחוזי (כב' השופט ד"ר ע' אזר ז"ל) למגדל לחזור בה מהודאתה בכיסוי הביטוחי. בית המשפט הורה למגדל להגיש כתב הגנה מתוקן, וכך אכן עשתה. 5. בעקבות גילוי הנתונים שנזכרו בבקשת מגדל לחזור בה מהודאתה, הגיש המבקש לבית משפט השלום לתעבורה בתל-אביב בקשה לביטול פסק הדין בתיק התעבורה, וזאת בטענה (שגובתה בתצהיר המבקש) לפיה הוא לא ידע על פסק הדין ולא זומן לדיון בתיק. לימים, וכפי שנראה, בית משפט זה ציין בפסק הדין בערעור לגביו מוגשת הבקשה לדיון נוסף, כי המבקש לא עדכן את מגדל בדבר בקשה זו. בית המשפט לתעבורה החליט לדחות את הבקשה, והמבקש הגיש ערעור על החלטת הדחיה לבית המשפט המחוזי (ע"פ 70188/00). בדיון בערעור הודיעו המערער ובא-כוח המדינה לבית המשפט כי הגיעו להסכמה, לפיה יבוטל עונש הפסילה בפועל בגזר הדין בתיק התעבורה, בעוד שהקנס הכספי - יישאר על כנו. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת י' שטופמן) נתנה תוקף של פסק דין להסכמה האמורה (להלן: פסק הדין המבטל). 6. המבקש שב לבית המשפט שדן בתביעתו נגד מגדל, וטען כי משבוטל רכיב הפסילה בגזר הדין בתיק התעבורה - הרי שמגדל אינה יכולה לטעון עוד כי המבקש נהג בתקופת פסילה, ועל כן הוא נעדר כיסוי ביטוחי. על יסוד טענה זו - ניאות בית המשפט המחוזי הנכבד להמשיך בשמיעת הראיות בתיק. 7. בשלב זה התרחשה תפנית נוספת בעלילה: מגדל פנתה לפרקליטות, והמציאה לה ראיות לכאורה לכך שהמבקש דווקא נכח בדיון בעניינו בתיק התעבורה, משמע שתצהירו התומך בבקשת ביטול פסק הדין, ואשר הוביל להסכמת הפרקליטות למתן פסק הדין המבטל - היה תצהיר שקרי. בעקבות הדברים, הגישה המדינה כתב אישום נגד המבקש לבית משפט השלום בתל אביב בגין שיבוש הליכי משפט, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות והגשת תצהיר שקרי (ת"פ 2788/01). עד לסיום ההליכים הפליליים נגד המבקש, עוכב הטיפול בתביעתו של המבקש נגד מגדל, וגם בבקשה שהגישה המדינה לביטול פסק הדין המבטל. בשנת 2003 החליטה המדינה לחזור בה מכתב האישום בגין שיבוש הליכי משפט, והמבקש זוכה עקב כך מן העבירות שיוחסו לו (להלן: פסק הדין הפלילי). המדינה עמדה עם זאת על בקשתה בבית המשפט המחוזי לביטול פסק הדין המבטל, אולם בקשתה נדחתה בנימוק שבנסיבות העניין, משנסוגה בה המדינה מן ההליך הפלילי כנגד המערער, אין מקום עוד לבקשת הביטול (החלטת כב' השופטת י' שטופמן מתאריך 2.5.2005). 8. משנסתיים ההליך הפלילי כנגד המבקש, חודשה שמיעת הראיות בתביעתו נגד מגדל. בסיום שמיעת הראיות הגישו הצדדים את סיכומיהם, אשר התמקדו בשאלת תוקף רישיונו של המבקש ביום התאונה. אף שתיק התעבורה בוער זה מכבר, נוכח חלוף הזמן בין מועד התאונה לבין מועד הגשת התביעה, עלה בידי מגדל להציג מסמכים שונים הנוגעים לתיק התעבורה, מהם עולה לכאורה, כי המערער לא היה בעל רישיון תקף במועד התאונה. שתיים מן הראיות המרכזיות היו תעודות עובד ציבור של גב' צין, שנזכרה לעיל, ושל המזכירה הראשית בבית המשפט לתעבורה, גב' חנה סרגוסי, שאף נחקרו שתיהן בבית המשפט. מתעודות עובד הציבור ומעדויות השתיים עלה כי המערער הורשע בתיק התעבורה בנוכחותו, בתאריך 5.7.1988, וכי נגזרו עליו עונש פסילה וקנס בן 400 ש"ח; המבקש ביקש לעכב את ביצוע תשלום הקנס עד לתאריך 1.8.1988; שילם את הקנס באותו מועד, אך לא הפקיד את הרישיון, ומניין השלילה בת חמשת החודשים החל להימנות מיום לאחר פקיעת רישיונו, בתאריך 16.9.1989, קרי - כחודש ומחצה בלבד לפני התאונה. המבקש, מצידו, ביקש למצוא סתירות ופירכות בראיות מגדל בסוגיית תוקף הרישיון, ובפרט בתעודות עובד הציבור ובעדויות של גב' רונית צין וגב' חנה סרגוסי. הראיה העיקרית עליה נסמך המערער היה מזכר משרד הרישוי, לפיו הוא בעל רישיון "משנת 1975 ועד בכלל". פסק דינו של בית המשפט המחוזי 9. פסק דינו המקיף של בית המשפט המחוזי בתביעת המערער נגד מגדל עסק כולו בשאלת החבות, תוך הפרדתה לשלוש שאלות משנה: האם במועד התאונה, 1.11.1989, החזיק המערער ברשיון נהיגה תקף; ככל שהתשובה לשאלה הראשונה היא בשלילה: האם המערער היה מודע בזמן התאונה לכך שאיננו מחזיק ברישיון תקף; ככל שהמערער נהג במועד התאונה ביודעו כי אין לו רישיון תקף, האם יש בפסק הדין המבטל את עונש פסילת הרישיון, שהוטל על המערער, כדי להביא לקביעה רטרואקטיבית, לפיה רישיון הנהיגה של המערער לא נפסל, כך שלא נשלל הכיסוי הביטוחי למאורע. 10. בית המשפט המחוזי קבע, בסוגיית המשנה הראשונה, כי במועד התאונה המערער לא החזיק ברישיון נהיגה תקף. נקבע, כי בתאריך 5.7.1988 נשלל רישיונו של המערער לתקופה של חמישה חודשים. רישיונו של המערער לא הופקד בתיק בית המשפט לתעבורה, וכיוון שכך החל מירוץ הפסילה, בן חמשת החודשים, להימנות מן המועד המקורי בו היה אמור לפוג תוקף רישיונו של המערער, תאריך 15.9.1989. זאת, בהתאם להוראת תקנה 557(ד) לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961 (להלן: תקנות התעבורה), תקנה שבוטלה בינתיים, ואשר הורתה כי אם רישיונו של נהג נפסל, אך הוא לא הפקידו ולא הגיש תצהיר כי רישיונו אבד, אזי: "יתחיל מרוץ תקופת הפסילה מן היום שלמחרת פקיעת תקפו של הרישיון" (במקרה דנן - יום 16.9.1989). בית המשפט קבע בעניין זה, כי ביטול התקנה, בעלת האופי הפרוצדורלי, אינו חל באופן רטרואקטיבי. כמו כן, הסדר דומה נקבע בסעיף 42(ג)(1) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: הפקודה)), וגם לפיו מרוץ הפסילה מתחיל במועד הפקדת הרישיון: "(ג) בחישוב תקופת הפסילה לא יבואו במנין - (1) התקופה שחלפה עד מסירת הרשיון לרשות שנקבעה לכך בתקנות ובדרך שנקבעה" את רישיון הנהיגה של המבקש ניתן היה לחדש איפוא רק בחודש פברואר 1990, לכל המוקדם, כך שבמועד התאונה, בתאריך 1.11.1989 - לא היה למבקש רשיון נהיגה תקף. אשר לנתונים שהציג המבקש, כך קבע בית המשפט, אין בהם כדי לסתור את ראיות מגדל, ועל כן נקבע כי הכף נוטה לקביעה שלפיה למבקש לא היה רישיון נהיגה תקף בעת התרחשותה של התאונה. 11. משהגיע בית המשפט למסקנה כי למבקש לא היה רישיון נהיגה תקף בעת התרחשות התאונה, פנה בית המשפט לבחון את סוגיית המשנה השנייה, היא ידיעתו של המבקש על דבר הפסילה. בית המשפט קבע כי בלא ידיעה - אין הכיסוי הביטוחי נשלל, נוכח תכליתו הסוציאלית של חוק הפלת"ד. בית המשפט קבע שהמבקש היה מודע לקיומו של ההליך בתיק התעבורה, ובפרט - לגזר הדין מיום 5.7.1988. בית המשפט נסמך, בין היתר, על המסמכים החלופיים לתיק התעבורה, שבוער, והם: "תמצית אירועי התיק בתיק המשוחזר" ו-"ספר יסוד - שלילות", כפי שאלה תוארו גם בתעודת עובד הציבור, ובעדותה של גב' סרגוסי. כל אלו לימדו, שהמבקש אכן נכח במעמד גזר הדין, ואף שילם את הקנס שהושת עליו. בית המשפט לא קיבל את טענות המבקש, לפיהן הוא מעולם לא עבר את העבירה, מושא תיק התעבורה, לא זומן לדיון בתיק זה, לא שילם את הקנס, והחזיק ברישיון תקף (שאותו לא השכיל להציג) אף לאחר תאריך 16.9.1989, מועד פקיעתו המקורי של רישיונו הקודם. נקבע, כי כל האינדיקציות הראייתיות מצביעות על מודעותו של המערער לפסילת רישיונו, ועל כך שבמועד התאונה ידע כי הוא נוהג ללא רישיון. 12. לאחר שקבע בית המשפט כי בעת התאונה לא היה למבקש רישיון נהיגה תקף, וכי הוא אף ידע על כך, פנה בית המשפט לבחון את נפקות ביטולו של עונש הפסילה, בפסק הדין המבטל. המבקש טען בעניין זה, כי פסק הדין המבטל שומט את הבסיס מתחת לכל טענה אפשרית בדבר היעדר כיסוי ביטוחי, ובמיוחד כך לאחר שהמדינה חזרה בה מן האישומים בהליך הפלילי נגדו. המבקש נסמך בעניין זה בעיקר על פסק הדין ב-רע"א 3339/00 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' דהן פ"ד נז(1) 503 (2003) (להלן: עניין דהן), שם נקבע בעניינו של נהג, שנפגע בתאונה לאחר שבפסק דין רישיונו נפסל, אך לאחר מכן בוטל פסק הדין שפסל את רישיונו בנימוק של "סיכון כפול" - כי אין לראותו כמי שנהג ללא רישיון, לעניין סעיף 7(3) לחוק הפלת"ד. בית המשפט המחוזי לא קיבל עמדה זו של המבקש, וקבע כי יש לאבחן את עניינו של המערער מזה שנידון בעניין דהן. פסק הדין בעניינו של המערער בתיק התעבורה, כך נקבע, ניתן בסמכות. העובדה שהמדינה הסכימה בחלוף כתריסר שנים לבטל את רכיב הפסילה, נוכח בקשת המערער, שנסמכה על טענתו כי לא היה מודע כלל לתיק ולא נכח בדיון - אינה גורעת מתוקפו של פסק הדין באותו זמן. בפרט כך כאשר לא בוטלה הרשעתו של המערער, כי אם רכיב הפסילה (ולא רכיב הקנס) בגזר הדין, וכאשר הביטול איננו נובע מאיתור של אי-חוקיות בהליך, אלא מהסכמה של הצדדים לבטל את רכיב הפסילה בגזר הדין. בנסיבות אלה נקבע, כי ביטולו המאוחר של עונש הפסילה אינו גורע מן הרלבנטיות לתכלית ההרתעתית שביסוד סעיף 7(3) לחוק, ולהצדקה לראות במערער כמי שנהג בתקופת פסילה. 13. נוכח מסקנותיו של בית המשפט המחוזי בשלוש שאלות המשנה שהעמיד - נדחתה תביעת המערער. 14. המבקש הגיש ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, לבית משפט זה (ע"א 10752/06). הערעור 15. טענתו המרכזית של המבקש בערעורו היתה, כי בבסיס הקביעות העובדתיות שבפסק הדין מושא הערעור עומדת טעות: הוא מצביע על מספר הקשרים בפסק הדין בהם צוין כי רישיונו של המערער "הופקד" בתאריך 16.9.1989. טענת המערער היא, כי תאריך 16.9.1989 הוא יום שבת, וברי כי לא ניתן היה להפקיד את הרישיון בשבת. המבקש הסכים כי נתון זה לא הוצג בפני בית המשפט המחוזי, אולם הוא סבור כי משנתברר נתון זה עתה - הוא ממוטט את הטענות נגדו. עוד טען המבקש, כי המסמכים השונים שהוצגו במהלך הדיון הצדיקו מסקנה לפיה היה לו רישיון בר-תוקף במועד התרחשותה של התאונה. כן טען המבקש, כי יש להחיל בעניינו את ההלכה בעניין דהן, כלומר, לקבוע כי נוכח פסק הדין המבטל, אשר ביטל את רכיב הפסילה בגזר הדין בתיק התעבורה - היה מקום לקבוע שהמבקש איננו בבחינת מי שנהג ללא רישיון, ודאי כך כיוון שהמדינה נסוגה מן ההליך הפלילי נגדו. 16. המשיבות סמכו ידיהן על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. הן טענו כי הערעור מכוון רובו ככולו כלפי ממצאים עובדתיים של בית המשפט המחוזי, שבהם לא נוטה ערכאת הערעור להתערב. לעניין תאריך ההפקדה של הרישיון, 16.9.1989, טענו המשיבות כי אין חולק על כך שהמבקש לא הפקיד את רישיונו פיזית באותו יום, אלא שמדובר ב"הפקדה קונסטרוקטיבית": כעולה מן הראיות הרבות, ואף מעדותה המפורשת של גב' סרגוסי, משנמנע המערער מלהפקיד את רישיונו כדין בעקבות גזר הדין בתיק התעבורה, שניתן בתאריך 5.7.1988, הרי בהתאם לדין שחל באותו מועד, מניין ימי הפסילה החל מן היום שלמחרת מועד פקיעת רישיונו של המערער (15.9.1989), הוא יום 16.9.1989, ולא נפלה כל טעות בעניין זה. המשיבות הוסיפו וטענו, כי בכל מקרה, מארג הראיות מלמד על כך שלמבקש אכן לא היה רישיון במועד התאונה, כפי שנקבע בפסק הדין. כן טענו המשיבות כי אבחנת המקרה דנן מעניין דהן נעשתה כדין. 17. בפסק דין מיום 28.6.2012 דחה בית משפט זה (השופט ח' מלצר, בהסכמת הנשיא א' גרוניס והמשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין) את הערעור. בית המשפט בחן את השגותיו של המבקש ודחה את כולן, כפי שיפורט להלן. 18. המבקש השיג על קביעות בית המשפט המחוזי, לפיהן רישיונו נפסל והוא ידע על כך. בית משפט זה דחה השגה זו. בית המשפט ציין, כי דין הטענה להידחות כבר מן הטעם שמדובר בהשגה על ממצאים עובדתיים, כאשר המערער לא הציג כל טעם מבורר לסטייה מן הכלל בדבר אי התערבות ערכאת הערעור בממצאי עובדה. בית המשפט ציין כי בית המשפט המחוזי הקדיש דיון מקיף וממצה בפסק דינו לשאלת פסילת הרישיון, בחן ביסודיות את המסמכים וניתח את העדויות. מעבר לכך הוסיף בית המשפט, שטענותיו של המבקש בעניין נטענו באופן כללי ביותר. טענתו הקונקרטית היחידה היא שמזכר רשות הרישוי (לפיו הוא בעל רישיון "משנת 1975 ועד בכלל") - די בו לשלול את כל המסמכים האחרים, המלמדים שרישיונו נפסל. נקבע, כי טענה זו איננה בעלת משקל. הגרסה שלפיה המבקש נהג חרף פסילת רישיונו מגובה כמעט באופן מוחלט על ידי המסמכים והנתונים הראייתים שבתיק. בית המשפט מנה אחדים מן המסמכים והנתונים האמורים, וביניהם: (א) פלט "תמצית אירועי התיק בתיק משוחזר", שהופק ממחשבי בית משפט השלום לתעבורה (ת/15), ובו, בין היתר, הפרטים הבאים: מספר תיק התעבורה; מועד ביצוע העבירה (5.2.1988); מועד הדיון ומתן גזר הדין (5.7.1988); את עובדת תשלומו של הקנס ומועד התשלום (1.8.1988) ואת הנתון המקודד: "נוכחות ג"ד: 2", שגב' סרגוסי הבהירה שהוא הקוד לכך שהנאשם נכח בעת מתן גזר הדין. (ב) תעודת עובד ציבור של גב' רונית צין (נ/27), המאששת את הנתונים האמורים, ומוסיפה כי שלילת הפסילה, קרי, חידוש הרישיון, נרשמה באגף הרישוי ביום 18.2.1990 - חמישה חודשים לאחר מועד פקיעת רישיונו של המבקש, בתאריך 15.9.1989, וכשלושה חודשים וחצי לאחר התאונה. (ג) תעודת עובד ציבור של גב' חנה סרגוסי (נספח 36 לתצהיר המבקש), אליו נספח פלט אירועי התיק המשוחזר, כמו גם עמוד רלבנטי מ"ספר יסוד-שלילות" שבבית המשפט לתעבורה, המאששים כולם את הנתונים הנזכרים לעיל. (ד) הסבריה המפורטים והסדורים, כהגדרת בית משפט שלערעור, של גב' סרגוסי בחקירתה בבית המשפט, המלמדים היטב, בניגוד לטענת המבקש, כי יש יסוד לקביעה, במאזן ההסתברויות, כי המבקש אכן נהג ללא רישיון. (ה) עדותו הבלתי עקבית של המבקש בחקירתו, בעיקר בסוגיית מקום הימצאו של הרישיון שהוא טען לקיומו במועד התאונה. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט, לא ניתן לקבוע שקביעותיו וממצאיו של בית המשפט המחוזי הם כאלה שאינם עומדים במבחני ההיגיון והשכל הישר, הוא התנאי הרלוונטי כאן להתערבות בית משפט זה בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית. בשולי הדברים העיר בית המשפט, כי בחירתה של המדינה לחזור בה מכתב האישום כנגד המבקש - נעדרת כל נפקות לענייננו. המדינה הגיעה אמנם למסקנה כי תתקשה לשכנע, בהתאם לנטל ההוכחה הקבוע בפלילים (ההדגשה במקור -מ"נ), שהמבקש השיג את פסק הדין המבטל בתואנת שווא, 15 שנים לאחר שניתן גזר הדין בתיק התעבורה, ולאחר שתיק זה בוער. ואולם, החלטתה זו של המדינה, וזיכויו של המבקש עקב כך, אינם מהווים ראיה בגדרי התביעה האזרחית לכך שהמבקש אכן לא ידע "בזמן אמת" על קיומו של תיק התעבורה. 19. טענתו השניה של המבקש היתה, כי מועד ההפקדה של רישיונו הוא 16.9.1989, וכי עתה התברר לו שהמדובר ביום שבת, כך שברור שלא ייתכן שההפקדה אכן בוצעה באותו יום. בית המשפט דחה טענה זו, בציינו את הקושי הרב שיש בכך שהמבקש לא העלה טענה זו בפני בית המשפט המחוזי. לגוף העניין קבע בית המשפט כי הטענה אינה מעלה קושי שיש בו כדי לקעקע את יסודותיו של פסק דינו של בית המשפט המחוזי. התאריך 16.9.1989 מופיע באחדים מן המסמכים כמועד ההפקדה, לא משום שבמועד זה הפקיד המבקש את רישיונו בפועל, אלא משום שהמדובר ביום אחד לאחר מועד פקיעתו של רישיונו הקודם, ביום 15.9.1989. זהו פועל יוצא של הוראת תקנה 557 לתקנות התעבורה: תקנה 557(א) לתקנות קובעת, כי מי שהודע לו על פסילת רישיונו חייב להפקיד את הרישיון; תקנה 557(ב) מוסיפה, כי מי שרישיונו אבד - יצהיר על כך, ומרוץ הפסילה יתחיל מיום המצאת ההצהרה, ותקנה 557(ד) (שבוטלה בינתיים) קבעה שאם לא ניתנה הצהרה כאמור, והרישיון פקע ולא חודש - מרוץ הפסילה יתחיל "מן היום שלמחרת פקיעת תקפו של הרישיון". בענייננו, הבהיר בית המשפט, המערער לא הפקיד את רישיונו בעקבות גזר הדין בתיק התעבורה, שניתן בנוכחותו, ומשפקע הרישיון - הוא לא חודש, משך חמישה חודשים, תוך שתאריך ההפקדה הקונסטרוקטיבי נרשם כיום 16.9.1989. אין משמעות, אפוא, לעובדה כי מדובר ביום שבת. בית משפט זה הוסיף, כי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי לא נקבע פוזיטיבית כי המבקש הפקיד את רישיונו ביום 16.9.1989, אלא נקבע רק כי זה התאריך המצוין בכמה מסמכים כתאריך בו הרישיון "הופקד". 20. טענתו השלישית של המבקש בערעורו היתה, כי רכיב הפסילה בגזר דינו בוטל לבסוף, ועל כן לא ניתן לומר כי לא היה לו רישיון נהיגה בשעת התאונה. בית משפט זה קבע, כי ביטול רכיב הפסילה, אחת עשרה שנים לאחר התאונה, אינה הופכת את המבקש למי שנהג ברישיון. 21. בית המשפט קבע עוד, כי לא ניתן לגזור בענייננו גזירה שווה מעניין דהן, כפי שמנסה המבקש לעשות. בעניין דהן מדובר בהרשעה הבטלה מעיקרה. בעניין דהן "עונש הפסילה שהוטל על המשיב שלא כדין, שעה שהוא כבר הורשע באותה עבירה ונענש בגינה". בנסיבות אותו מקרה, נמצא כי את פסק הדין המבטל יש להחיל גם רטרואקטיבית, כדי שלא להעניש את הנהג פעמיים - הן בהרשעתו ב"סיכון כפול", בן בשלילת זכאותו לפיצויים. המקרה שלפנינו, כך נקבע, שונה באופן מובהק: פסק הדין בתיק התעבורה לא בוטל משום שבית המשפט מצא כי הוא ניתן בחוסר סמכות, אלא משום שהמבקש - בלא ליידע את מגדל - עתר לביטול רכיב הפסילה. בית המשפט אף ציין, כי המבקש סבר כי בכך יהיה כד להחזיר את התביעה נגד מגדל למסלולה. עוד אבחן בית המשפט, כי במקרה דנן, פסק הדין המרשיע לא בוטל במלואו. הרשעת המבקש וחיובו בקנס נותרו על כנם, כל שנמחק היה רכיב הפסילה. כל שיש בפנינו הוא תיקון חלקי של גזר הדין בתיק התעבורה, תריסר שנים לאחר נתינתו, מבלי שכוחו יהיה יפה גם לאחור. 22. סוף דבר - הערעור נדחה. צוין, כי הצלחתו של המבקש להביא לביטול רכיב הפסילה בגזר הדין שנים לאחר שניתן, בהסכמת המדינה (מבלי ליידע את מגדל) ועל יסוד טענות שהיום ניתן לקבוע, במאזן ההסתברויות, כי אינן נכונות - אינה יכולה לשנות בדיעבד את מעמדו של המבקש כמי שנהג במועד הקובע ללא רישיון, לצרכי סעיף 7(3) לחוק הפלת"ד. 23. עד כאן - העלילה ארוכת השנים, ומכאן לבקשה לדיון נוסף. הבקשה לדיון נוסף 24. טענתו העיקרית של המבקש מופנית כנגד הקביעה, כי ביטול פסילת רישיון הנהיגה שלו אינה משפיעה על שלילת הזכאות לפיצוי בהתאם לסעיף 7(3) לחוק הפלת"ד. לטענתו, מקום בו רכיב הפסילה בוטל, גם אם בדיעבד, לא ניתן לראות בנהג כמי שנהג ללא רישיון נהיגה, לצורך סעיף 7(3) לחוק הפלת"ד, ולפיכך עם ביטול הפסילה, בטלה גם שלילת הזכאות לפיצוי מכוח אותו סעיף. המבקש מסתמך, בין היתר, על פסק הדין בעניין דהן. עוד טוען המבקש, כי ביטול תקנה 557(ד) לתקנות התעבורה - יש בה כדי ללמד על כוונת המחוקק להימנע ממצבים דוגמת המצב אליו נקלע. המבקש מוסיף וטוען, כי דחיית ערעורו עומדת בסתירה לגישתו הליברלית של בית משפט זה בנוגע לרישיונות נהיגה, נוכח מטרתו הסוציאלית של חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. המבקש טוען עוד, ביחס לקביעה כי רישיונו לא הופקד בבית המשפט לתעבורה, כי יש לבחון קביעה זו פעם נוספת, שכן לשיטתו מסקנה זו אינה מתיישבת עם חומר הראיות. עוד טוען המבקש, כי מסכת הראיות בתיק זה אופיינה באי סדר. המבקש שב וטוען כי לא היה נוכח בבית המשפט לתעבורה, וכי לא ידע על הפסילה. הכרעה 25. דין הבקשה להידחות, וזאת אף מבלי להידרש לתשובת המשיבות. לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984, דיון נוסף נועד לנושאים בעלי חשיבות משפטית, במקרים בהם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת, או כאשר ההלכה שנפסקה ראויה לדיון נוסף, מפאת חשיבותה, קשיותה או החידוש הטמון בה. 26. במקרה דנן, פסק הדין בערעור אינו סותר הלכה קיימת, ואינו קובע הלכה או חידוש. למעשה, המבקש אף אינו טוען כן; כל שנטען הוא, כי פסק הדין "עומד בסתירה לגישתו של בית משפט נכבד זה ובין היתר הגישה הליברלית בקשר לרישיונות הנהיגה, נוכח המטרה הסוציאלית של חוק הפלת"ד". ברי, כי נימוקיו המעורפלים של המבקש אינם באים בגדרן של העילות המנויות בחוק, העשויות להצדיק קיום דיון נוסף. "גישה" אינה הלכה. המעיין בבקשה אינו יכול שלא להתרשם כי מדובר בניסיון להשיג ערעור נוסף. הבקשה שזורה בנסיבות הקונקרטיות של העניין, כפי שיודגם להלן. 27. טענתו המרכזית של המבקש נגד פסק הדין בערעור נוגעת לאי החלת ביטול עונש הפסילה באופן רטרואקטיבי. מדובר בטענה ערעורית מובהקת, אשר אין מקומה בבקשה לדיון נוסף. בית המשפט התייחס לטענה זו בפסק הדין בערעור וקבע, כי לא ניתן לגזור גזירה שווה מעניין דהן לענייננו; בעניין דהן ביטול הפסילה נבע מפגם חמור ומהותי שנפל בהליך - הרשעה כפולה בגין אותה מסכת עובדתית. בענייננו, הביטול לא התבצע על רקע פגם כלשהו, אלא לבקשת המבקש, שניסה להחזיר את תביעתו נגד מגדל למסלולה. הפרקליטות הסכימה לביטול, ככל הנראה - כך ציין בית משפט זה בפסק הדין שבערעור - מחמת אי הכרת הפרטים במלואם. הדברים מפורטים בפסק הדין, ואין בהם משום קביעת הלכה חדשה או סתירת הלכה קיימת. 28. המבקש שב וטוען, בין היתר, כי לא ידע אודות פסילת רישיונו. עניין זה הוכרע בערכאה הדיונית. ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בקביעות כגון דא, ומכל מקום בית המשפט שלערעור התייחס לטענה זו של המבקש (ראו סעיף 18 לעיל). ברי, כי טענות מסוג זה אינן מהוות הצדקה לקיום דיון נוסף. 29. זאת ועוד; פסק הדין בערעור ניתן פה אחד, עובדה המחזקת את המסקנה בדבר דחיית הבקשה לדיון נוסף (השוו: דנ"א 5614/12 כהן נ' מנהל מקרקעי ישראל (טרם פורסם, 29.8.2012)). 30. סוף דבר: עמדתי בהרחבה על גלגולה של הפרשה. מדובר בנסיבות ייחודיות ויוצאות דופן. המבקש אינו מרוצה מהתוצאה, אך אין בכך כדי להצדיק דיון נוסף. לפיכך, הבקשה נדחית. אין צו להוצאות. משפט תעבורהשלילת רישיון נהיגהרישיון נהיגה