1.מהי הדרך הנכונה להשיג על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת ר' שטרנברג אליעז) - ערעור בזכות או ערעור ברשות? זו השאלה המונחת לפניי. ההכרעה בשאלה זו נגזרת מסוגיית היקף תחולתו של סעיף 38 לחוק הבוררות, התשכ"ה-1968 (להלן: חוק הבוררות או החוק), הקובע כי "החלטה של בית המשפט לפי חוק זה", קרי חוק הבוררות, ניתנת לערעור ברשות. רקע 2.בין המבקש לבין המשיב - שני אחים - שורר סכסוך. המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי המרצת פתיחה ובה ביקש כי בית המשפט יצהיר על כך שמסמך שנחזה להיות פסק בורר חתום על-ידי כבוד הרב מרדכי אליהו, ואשר אחיו-המשיב מפיץ ברבים, אינו פסק בורר כלל ולא נחתם על-ידי כבוד הרב אליהו; למעשה, עתר המבקש להצהיר כי מדובר במסמך מזויף ומחוסר כל תוקף. כבר עתה יש להבהיר כי ההליך בבית המשפט המחוזי לא היה בקשה לביטול פסק בורר לפי המסגרת הדיונית של חוק הבוררות והעילות הקבועות בו (סעיף 24 לחוק הבוררות). מדובר בהליך המבוסס על טענה מקדמית כי המסמך הנדון אינו כלל וכלל פסק בוררות. בית המשפט המחוזי בא למסקנה כי המבקש לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכחת טענת הזיוף. לפיכך, ולאחר שדן בשאלות נוספות שהתעוררו, דחה בית המשפט את הבקשה להצהיר על בטלותו של פסק הבוררות. בהמשך לכך קבע בית המשפט כי "אנו שבים אל תחומי החוק והתקנות", ואישר את פסק הבוררות לפי סעיף 28 לחוק הבוררות. 3.על החלטה זו משיג המבקש וסבור הוא כי עומדת לו זכות ערעור. המבקש ער להוראת סעיף 38 לחוק הבוררות, שלפיה הדרך להשיג על החלטה של בית המשפט לפי חוק הבוררות היא הגשת בקשת רשות ערעור. אולם לדעת המבקש, כיוון שההליך שהוגש לבית המשפט המחוזי היה המרצת פתיחה לסעד הצהרתי כאמור לעיל, ולא בקשה המבוססת על חוק הבוררות, בית המשפט לא היה רשאי לאשר את פסק הבוררות, ואין מקום להחיל את סעיף 38 לחוק הבוררות. המבקש סבור כי החלטת בית המשפט המחוזי היא פסק דין סופי בהמרצת פתיחה, ומשכך הערעור על ההחלטה הוא בזכות. עם זאת, למען הזהירות, הגיש המבקש בקשת רשות ערעור. 4.המשיב עומד על כך כי ההליך הנכון במקרה זה הוא בקשת רשות ערעור. המשיב סבור כי התכלית האמיתית של ההליך בבית המשפט קמא הייתה ביטולו של פסק הבוררות, וניסיונו של המבקש "לעקוף" את סעיף 24 לחוק, שעניינו עילות הביטול, נבע מכך שהמבקש החמיץ את מגבלת הזמן להגשת בקשת ביטול הנקובה בסעיף 27 לחוק. המשיב גורס כי בית המשפט המחוזי עשה חסד עם המבקש כשנאות לצעוד בדרך "עוקפת" זו, אך בסופו של יום נפסק כי התנהל הליך בוררות וכי ניתן פסק בוררות שאושר על-ידי בית המשפט. עוד מוסיף המשיב כי במהלך הדיון (בישיבה מיום 7.6.2009) הסכימו הצדדים שהפסק יושב לכבוד הרב אליהו לחתימתו, וכי לאחר החתימה יאושר פסק הבוררות על-ידי בית המשפט. המהלך לא צלח אולם ברור היה לצדדים שאם תידחנה טענותיו של המבקש, יאשר בית המשפט את פסק הבוררות. לדעתי, בענייננו ההליך הנכון הוא בקשת רשות ערעור. להלן אביא את טעמיי למסקנה זו. המסגרת הנורמטיבית 5.סעיף 38 לחוק הבוררות קובע וזו לשונו: "החלטה של בית המשפט לפי חוק זה ניתנת לערעור ברשות לפי סעיף 19(ב) לחוק בתי המשפט תשי"ז-1957". הוראה זו, הקובעת כי ערעור על החלטה של בית המשפט לפי חוק הבוררות טעון רשות, חלה בין שמדובר בהחלטה המכריעה באופן סופי בתובענה בין שמדובר בהחלטה אחרת. אכן, על-פי הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות, "... החלטה של בית משפט לפי חוק הבוררות, תהא זו החלטה שהיא 'פסק דין' או החלטה שהיא 'החלטה אחרת', ניתנת לערעור ברשות בלבד" (בש"א 4936/06 ארוך נ' כלל פיננסים ניהול בע"מ (לא פורסם, 25.9.2006)). בכך יש משום סטייה מכללי הערעור הרגילים במשפט האזרחי, המבחינים בין פסק-דין (של ערכאה דיונית) שעליו ניתן לערער בזכות, לבין "החלטה אחרת" שאין משיגים עליה אלא ברשות. 6.בית המשפט העליון נקט פרשנות מרחיבה בכל הנוגע למשמעות התיבות "החלטה של בית המשפט לפי חוק זה". נפסק, כי הוראת סעיף 38 לחוק חלה לא רק על החלטות בענייני בוררות המנויים במפורש בחוק הבוררות, אלא גם על "החלטות חיצוניות" הנוגעות בענייני בוררות אך נדונות במסגרת תובענה עצמאית שהוגשה בסדר דין רגיל (ע"א 4886/00 גרוס נ' קידר, פ"ד נז(5) 933 (2003). המבחן שהתווה בית המשפט העליון, מפי כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, הוא כדלקמן: "יוצא מכך כי סעיף 38 לחוק הבוררות חל הן על פסקי דין של בית המשפט הניתנים בהליכים המוגדרים במפורש בחוק הבוררות, הן על פסקי דין בעניינים אחרים של בוררות שאינם בגדר הליכים כאלה, ובלבד שבמרכזם עומדים ענייני בוררות הכפופים להסדר המשפטי המהותי של חוק הבוררות. הדבר חל הן על הליכים שבטרם מתן פסק בורר הן על הליכים לאחר נתינתו - הכל בהתאם לענין" (שם, בעמ' 945). בית המשפט סמך את פרשנותו-זו על תכליתה של הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות, זאת בציינו כי לשון ההוראה אינה חותכת לכאן או לכאן. הוראה זו, כך נקבע, משתלבת במערך הכללי של חוק הבוררות, שאחת ממטרותיו היא ייעול ההליכים וחתירה לסיומם המהיר. בית המשפט עמד על הצורך לחזק את מוסד הבוררות, להגביל את התערבות בית המשפט בהליכי הבוררות ולמנוע ניצול לרעה של ההליכים בבית המשפט על-מנת להכשיל את הבוררות ולעכבה. הצורך ברשות ערעור, כך הוסיף בית המשפט, מגשים מטרות ראויות אלה ויוצר מסננת דיונית החוסמת ערעורי סרק. זאת ועוד, נפסק כי הפרשנות הרחבה להוראת סעיף 38 לחוק משמרת את ההרמוניה הדיונית ומונעת אבחנה בלתי מוצדקת בין החלטות שונות באותו תחום, מבחינת דרכי הערעור עליהן. 7.מן האמור עולה כי השאלה המרכזית הצריכה הכרעה בענייננו היא האם החלטתו של בית המשפט המחוזי שעליה משיג המבקש באה בגדרי סעיף 38 לחוק הבוררות. העובדה שההחלטה ניתנה במסגרת המרצת פתיחה שנתבקש בה סעד הצהרתי, ולא במסגרת הליך מוגדר ומפורש בחוק הבוררות (כגון בקשה לביטול פסק בוררות לפי סעיף 24 לחוק), אינה משמיעה לנו, כשלעצמה, שאין תחולה להוראת סעיף 38 לחוק. יש להוסיף ולבחון אם מדובר בהחלטה שניתנה בהליך אשר במרכזו עומדים ענייני בוררות הכפופים להסדר המשפטי המהותי של חוק הבוררות (ראו עוד והשוו: ע"א 272/10 ארז נ' ארז (לא פורסם, 7.2.2010); ע"א 3955/09 שרבט נ' שרבט (לא פורסם, 12.8.2009); ע"א 4426/09 וינברג נ' דורון (לא פורסם, 6.7.2009)). על-מנת להשיב לשאלה זו יש לבחון ביתר דיוק את ההליך שהתקיים בבית המשפט המחוזי. אפיון ההליך בבית המשפט המחוזי 8.במקרה שלפנינו, כאמור, המבקש יזם הליך המרצת פתיחה המצוי מחוץ לגדרי חוק הבוררות. בתובענה שהגיש הוא ביקש: "לקבוע כי 'פסק הבוררות', אשר הפיץ המשיב... והנחזה להיות פסק בוררות של כב' הרב מרדכי אליהו, אינו פסק בורר, אינו פסק שנחתם על ידי כב' הרב מרדכי אליהו כפסק בורר ואינו בר תוקף כלל ועיקר והוא בטל מעיקרו". בהמרצת הפתיחה חוק הבוררות לא נזכר כלל. בית המשפט המחוזי הילך במתווה "חיצוני" זה והבהיר כי: "הבקשה לא הוגשה על פי התבנית הדיונית הקבועה בחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 ובתקנות סדרי-הדין בעניני בוררות, התשכ"ט-1968". בית המשפט הפנה לפסקי-דין אשר קבעו כי טענה שלפיה מסמך אינו מהווה פסק בוררות, אינה כפופה להוראות חוק הבוררות ולתקנותיו (ראו ע"א 633/75 מדינת ישראל נ' הלוי, פ"ד לא(3) 339 (1977); ע"א 49/89 מרצ'ל נ' איס, פ"ד מה(4) 828 (1991); רע"א 2979/98 קמינר נ' בן משה, פ"ד נב(4) 274 (1998)). 9.כאן המקום לציין כי המקרה שלפנינו אינו זהה לחלוטין למקרים שנדונו בפסקי-הדין הנזכרים. כך, בעניין הלוי הנ"ל הוגשה בקשה לאישור פסק בוררות לפי סעיף 23 לחוק הבוררות, והצד שכנגד העלה "התנגדות" בטענה שהמסמך שאישורו מבוקש אינו בגדר "פסק בוררות" כלל. בית המשפט העליון, מפי השופט ח' כהן, פסק כי טענה זו כשרה ולגיטימית ובית המשפט חייב להיזקק לה שכן קודם לאישור פסק בוררות יש להיווכח כי המסמך הוא אמנם "פסק בוררות" (שם, בעמ' 343-342). השופטת מ' בן-פורת הוסיפה כי "השאלה, אם הכתב שאישורו או ביטולו מתבקש 'פסק בורר' הוא אם לאו, קודמת לכל הוראה באשר למועד ולצורת הבקשה. באין פסק, אין מה לאשר או לבטל ואין חוק הבוררות חל על כתב אשר כזה" (שם, בעמ' 348; ההדגשה הוספה - ג' ש'). גם בעניין מרצ'ל הנ"ל הועלתה טענה כי מסמכים שהוגשה בקשה לאשרם כפסק בוררות - אינם פסק-בוררות כלל. השופטת ש' נתניהו שבה והבהירה כי טענה שכזו אינה נושא לבקשת ביטול (לפי סעיף 24 לחוק), ואינה כבולה לסד המועדים שנקבע בחוק הבוררות לעניין הגשת בקשת ביטול (סעיף 27 לחוק הבוררות). אף בעניין קמינר דובר ב"התנגדות" שהועלתה במסגרת בקשה לאישור פסק בוררות. בענייננו, המשיב לא הגיש בקשה לאישור פסק בוררות לפי סעיף 23 לחוק הבוררות. המבקש - הטוען כי המסמכים אינם בגדר "פסק בוררות", וכי מדובר ב"אחיזת עיניים" ו"זיוף" - הוא שיזם את ההליך מלכתחילה; מדובר בהליך של המרצת פתיחה שבו נתבקשה הצהרה כי המסמך המתיימר להיות פסק בוררות, אינו פסק בוררות כלל ולא נחתם על-ידי הבורר. במילים אחרות, הכפירה בהיות המסמך "פסק בוררות" לא הועלתה כטענת "הגנה" בהליך של אישור פסק בוררות, אלא כטענת "התקפה" בהליך חיצוני. עם זאת, בית המשפט המחוזי למעשה גזר גזירה שווה מפסקי-הדין הנזכרים למקרה דנן, ונאות לדון בהמרצת הפתיחה שהונחה לפניו כהליך שאינו מעוגן בחוק הבוררות ואינו כפוף להוראותיו. יודגש כי מתווה "חיצוני" זה הוא שאפשר להתגבר על טענת המשיב כי ההליך הוגש באיחור נוכח משטר המועדים הקבוע בסעיף 27 לחוק הבוררות. 10.עם זאת, לאחר שדחה את טענת המבקש כי אין מדובר בפסק בוררות, ראה בית המשפט המחוזי לנכון לאשר את פסק הבוררות. בית המשפט נסמך בעניין זה על הוראת סעיף 28 לחוק הבוררות, המורה כך: "הוגשה בקשת ביטול והיא נדחתה... יאשר בית המשפט את פסק הבוררות, אף אם לא הוגשה בקשה לאישורו". למותר לציין כי איני נדרש להביע כל עמדה לגבי קביעותיו של בית המשפט המחוזי, לרבות בעניין האפשרות לקיים הליך במתווה האמור ובעניין האפשרות לאשר את פסק הדין במסגרת הליך זה. השאלה היחידה שלפניי נוגעת לתחולתו של סעיף 38 לחוק הבוררות על החלטת בית המשפט המחוזי, בהינתן הנסיבות שתוארו לעיל ומאפייני ההליך בערכאה המבררת. מן הכלל אל הפרט 11.שאלת תחולתה של הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות במקרה זה אינה פשוטה ויש פנים לכאן ולכאן. לאחר ששקלתי בדבר באתי למסקנה כי הכף נוטה לכיוון המסקנה שהוראת סעיף 38 חלה במקרה זה. התוצאה היא שהדרך לתקיפת החלטתו של בית המשפט המחוזי היא הגשת בקשת רשות ערעור ולא הגשת ערעור בזכות. כאמור, הפרשנות שניתנה להוראת סעיף 38 לחוק הבוררות היא פרשנות מרחיבה. לשם הנוחות אחזור על המבחן שעוצב בעניין גרוס: "יוצא מכך כי סעיף 38 לחוק הבוררות חל הן על פסקי דין של בית המשפט הניתנים בהליכים המוגדרים במפורש בחוק הבוררות, הן על פסקי דין בענינים אחרים של בוררות שאינם בגדר הליכים כאלה, ובלבד שבמרכזם עומדים ענייני בוררות הכפופים להסדר המשפטי המהותי של חוק הבוררות. הדבר חל הן על הליכים שבטרם מתן פסק בורר הן על הליכים לאחר נתינתו - הכל בהתאם לענין". בענייננו אין חולק שהחלטת בית המשפט המחוזי לא ניתנה בגדרי הליך המוגדר במפורש בחוק הבוררות, ולכן השאלה היא אם ההחלטה ניתנה בגדרי הליך שבמרכזו "ענייני בוררות הכפופים להסדר המהותי של חוק הבוררות". תשובתי לשאלה זו היא בחיוב וזאת על-יסוד מספר נימוקים מצטברים. 12.ראשית, במקרה שלפנינו ההליך בבית המשפט המחוזי - והחלטת בית המשפט שניתנה בסופו - עסקו בענייני בוררות. כך, שאלת סיווגו של מסמך כפסק בוררות; שאלת חתימתו של הבורר על המסמך; ושאלת תוקפו או "בטלותו מדעיקרא" של פסק בוררות - הם כולם עניינים הקשורים לבוררות. יובהר כי הגם שהמבקש גורס שהרב אליהו לא חתם על המסמך המתיימר להיות פסק בוררות, אין הוא טוען שלא נוצרה מעולם מסגרת דיונית של הליך בוררות. אדרבא, המבקש מאשר כי הייתה הסכמה לגבי ניהול הליך בוררות לפני כבוד הרב אליהו, וכי אכן התנהלה בוררות לפני כבוד הרב אליהו במשך מספר ישיבות, נרשמו פרוטוקולים בכתב ידו של הבורר והצדדים אף הגישו סיכומי טענות בכתב. 13.שנית, כפי שהוסבר לעיל, בפסקי-דין קודמים של בית המשפט העליון שבהם נדונה הטענה כי מסמך מסוים אינו בגדר פסק בוררות, נעשה הדבר בגדרי הליך של אישור המסמך לפי חוק הבוררות. כלומר, אף שנקבע כי שאלת עצם קיומו של פסק בוררות קודמת להוראות החוק בדבר מועדים וכיוצא באלה, לא נותק הקשר למסגרת הכללית של הליך לפי חוק הבוררות. ניתן להניח אפוא כי אילו הועלתה טענת המבקש לגבי אי-האותנטיות של המסמך בגדרי הליך של אישור פסק בוררות לפי סעיף 23 לחוק, לא הייתה קמה מחלוקת כי הערעור טעון רשות לפי סעיף 38. אמת, בענייננו הטענה לא הועלתה על רקע בקשה לאישור פסק בוררות, אלא בהמרצת פתיחה שיזם המבקש; אולם ספק אם יש מקום - בפרט לאור הסתמכותו של בית המשפט המחוזי על הפסיקה האמורה - לקבוע דרכי ערעור שונות במקרים אלה. לעניין זה יש ליתן משקל לקביעת בית המשפט העליון בעניין גרוס באשר לחשיבות ההרמוניה בהחלת סדרי הערעור. לא למותר לציין בהקשר זה כי בית המשפט המחוזי לא שלל את קיומה של עילה בסעיף 24 לחוק הבוררות שניתן היה לבסס עליה בנסיבות העניין בקשה לביטול הפסק. בית המשפט הפנה להוראת סעיף 24(10) לחוק שעניינה מצב דברים שבו: "קיימת עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק סופי שאין עליו ערעור עוד". אולם המבקש לא טען לקיומה של עילה זו ואף לא יכול היה להיתלות בה נוכח חלוף המועד הקבוע בסעיף 27(ב) לחוק. גם בכך יש כדי להחליש את ההצדקה לקיום הליך של ערעור בזכות במקרה זה, כשמשווים אנו לנגד עינינו את השיקולים שפרשֹ בית המשפט העליון בעניין גרוס. 14.שלישית, במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי נוצרה זיקה חזקה להליכי אישור לפי חוק הבוררות, כשהצדדים הסכימו להצעת בית המשפט להחזיר את הפסק לכבוד הרב אליהו כדי שיחתום עליו. עוד הוסכם כי אם וכאשר יחתום כבוד הרב על המסמך, יאשרוֹ בית המשפט לפי סעיף 23 לחוק הבוררות. בסופו של יום לא הסכים הבורר לחתום על הפסק בנימוק שאינו זוכר היטב את פרטי הבוררות. 15.רביעית, בית המשפט המחוזי מצא לנכון, בסופו של דבר, לאשר את פסק הבוררות לפי סעיף 28 לחוק הבוררות, בציינו כי: "משנדחתה הטענה כי לא מדובר בפסק בוררות, אנו שבים אל תחומי החוק והתקנות. כפועל יוצא, ובהיעדר טעם אחר מלבד טענת הזיוף, מאושר פסק הבוררות על שני חלקיו (סעיף 28 לחוק)". המבקש מלין בערעורו על יישומו במקרה זה של סעיף 28 לחוק הבוררות הקובע כי בית המשפט יאשר פסק בוררות, אף אם לא הוגשה בקשה לאישורו, במקום שבו "הוגשה בקשת ביטול והיא נדחתה". המבקש מטעים כי בענייננו אין מדובר במצב שבו "הוגשה בקשת ביטול והיא נדחתה", שהרי ההליך בבית המשפט המחוזי לא היה בקשת ביטול לפי חוק הבוררות אלא המרצת פתיחה לסעד הצהרתי שלפיו המסמך המדובר אינו בגדר פסק בוררות כלל (ראו והשוו עניין הלוי הנ"ל, בעמ' 343). מבלי להתייחס לשאלה זו לגופה, סבור אני כי לצורך סוגיית הסיווג שלפניי יש נפקות לעובדה שתוצאת פסק הדין של בית המשפט המחוזי היא אישור פסק הבוררות בהתאם להוראות חוק הבוררות. 16.לאור כל אלה, ולאור המגמה העולה מפסיקת בית משפט זה לפרש בהרחבה את הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות, סבורני כי יש לקבוע שהחלטת בית המשפט המחוזי בענייננו באה בגדרי הוראה זו, אף על פי שניתנה במסגרת הליך שאינו מעוגן מפורשות בהוראות חוק הבוררות. משמעות הדבר היא שהערעור על ההחלטה טעון רשות. לפיכך יימשכו ההליכים בבקשת רשות הערעור כסדרם. אין צו להוצאות בהליך שלפניי. יישוב סכסוכיםזיוףבוררותביטול פסק בוררות