לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת ב' טולקובסקי) מיום 5.12.2013 בהפ"ב 48200-09-13, במסגרתה קיבל בית המשפט את בקשת המשיב למתן הארכת מועד להגשת תשובתו לבקשת ביטול פסק בוררות שהגישו המבקשים. 1. המבקשים והמשיב התדיינו בבוררות לפני רו"ח יאיר עיני (להלן: הבורר). ביום 8.8.2013 נתן הבורר פסק בוררות משלים, במסגרתו חייב את המבקשים לשלם למשיב סך של כ-5 מיליון ש"ח (להלן: פסק הבוררות). המשיב הגיש ביום 30.9.2013 בקשה לאישור פסק הבוררות. המבקשים הגישו ביום 20.10.2013 בקשה לביטול פסק הבוררות. 2. ביום 25.11.2013 הגיש המשיב בקשה קצרה להארכת מועד בת 15 יום להגשת תשובתו לבקשת ביטול פסק הבוררות, כך שזו תוגש עד ליום 19.12.2013. במסגרת הבקשה פירט המשיב טעמים רפואיים אשר מונעים ממנו לטענתו להגיש תשובתו לבקשת הביטול במסגרת המועדים הקבועים בחוק. 3. המבקשים הגישו תשובה לבקשת הארכת המועד, אשר התפרשה על פני 16 עמודים, במסגרתה התנגדו לארכה המבוקשת. המבקשים טענו כי המועד להגשת תשובה לבקשת הביטול חלף זה מכבר ואין להאריכו בדיעבד. המבקשים סמכו התנגדותם על תקנה 4 לתקנות סדרי הדין בעניני בוררות, התשכ"ט-1969 (להלן: תקנות הבוררות) אשר קובעת כי "בקשה לפי החוק, שלא נקבע לה בתקנות אלה סדר דין אחר, תוגש בדרך המרצה". נטען כי יש לקרוא את התיבה "בדרך של המרצה" כמכוונת לסימן א' בפרק כ' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), שכותרתו כיום "בקשה בכתב". נטען כי כותרתו של פרק כ' לתקנות עד לתיקון מס' 2 שנכנס לתוקף בשנת 1997 הייתה "המרצות" וכי בתקנה 240 לתקנות נכתב בעבר "כל בקשה תוגש בדרך המרצה..." והיום נכתב "כל בקשה תוגש בכתב...". לפיכך טענו המבקשים כי סדרי הדין והמועדים שחלים על בקשות בענייני בוררות הינם אלו הקבועים בסימן א' בפרק כ' לתקנות. כפועל יוצא, נטען כי תשובת המשיב לבקשת הביטול הייתה צריכה להיות מוגשת בתוך 20 יום (בהתאם לתקנה 241 לתקנות), ומשכך נטען כי בקשתו של המשיב להארכת מועד הוגשה באיחור של 16 יום ודינה להידחות. 4. המשיב הגיש תשובה לתשובה, במסגרתה טען כי סדרי הדין והמועדים החלים על בקשות בענייני בוררות הינם אלו הקבועים בסימן ב' בפרק כ' לתקנות, שכותרתו כיום "המרצת פתיחה". משכך, טען המשיב כי תשובתו לבקשת הביטול צריכה להיות מוגשת בתוך 45 יום, ומשכך בקשתו להארכת מועד הוגשה בטרם חלף המועד. בנוסף טען המשיב כי טענות המבקשים קנטרניות וכי תמך בקשתו בנימוקים שנוגעים למצבו הרפואי, ומעל הכל כי לא ייגרם למבקשים עיוות דין מקבלתה. 5. בית המשפט המחוזי דחה את טענות המבקשים וקיבל את טענות המשיב. בית המשפט קבע כי בקשות לאישור או ביטול פסק בוררות מוגשות על דרך של המרצת פתיחה, ולכן חלות עליהן הוראות סימן ב' בפרק כ' לתקנות. נקבע כי המועד להגשת תשובה להמרצת הפתיחה, בהתאם לתקנה 256 לתקנות, הינו 45 יום ממועד ההמצאה או 14 יום לפני הדיון לפי המוקדם מביניהם, ומשכך הוגשה בקשת המשיב להארכת מועד בטרם חלף המועד להגשת תשובתו. בית המשפט הוסיף וקבע כי המבקש הציג בבקשתו נימוקים הנוגעים למצבו הרפואי, וכי לא ייגרם למבקשים עיוות דין כלשהו כתוצאה ממתן הארכה לנוכח מועד הדיון שנקבע בתיק לישיבת קדם משפט בחודש פברואר 2014. 6. מכאן הבקשה שלפני, המתפרשת על פני 14 עמודים, במסגרתה שבים המבקשים וטוענים כי סדרי הדין והמועדים שחלים על בקשות בענייני בוררות הינם אלו הקבועים בסימן א' בפרק כ' לתקנות ולא אלו הקבועים בסימן ב' בפרק כ' לתקנות. 7. לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, סבורני כי דין הבקשה להידחות וכי מוטב היה אלמלא הוגשה מלכתחילה. 8. בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת המשיב להארכת מועד להגשת תשובתו לבקשת ביטול פסק בוררות שהגישו המבקשים. משכך, מדובר ב"החלטה בבקשה להארכת מועד הקבוע בחיקוק, למעט החלטה שמשמעותה שלילת האפשרות לפתוח בהליך" כאמור בסעיף 1(2) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: צו בתי המשפט). במילים אחרות, מדובר בהחלטה שלא תינתן עליה רשות ערעור. די בכך כדי לדחות את הבקשה על הסף. 9. לא נעלמה מעיניי טענת המבקשים כי החלטת בית המשפט המחוזי מעלה שאלה עקרונית וחשובה בדבר סדרי הדין והמועדים שחלים על בקשות המוגשות לבית המשפט מכוח חוק הבוררות, התשכ"ח-1968 ומכוח תקנות סדרי הדין בעניני בוררות, התשכ"ט-1969. המבקשים טוענים בהקשר זה כי בית המשפט קבע קביעה עקרונית (ושגויה לטענתם) בנוגע לסדרי הדין שחלים על בקשות בענייני בוררות, ומשכך ראוי לבחון את ההחלטה לא על פי "מלבושה החיצוני" (כהחלטה בבקשה להארכת מועד) אלא על פי מהותה (כבקשה שקובעת סדרי דין עקרוניים). לפיכך נטען כי יש ליתן רשות ערעור ולדון כבר עתה בשאלה המשמעותית הנוגעת למהות סדר הדין שחל על בקשות בענייני בוררות. אודה כי לא השתכנעתי מטענה זו. כאמור, סבורני כי ההחלטה נמנית במובהק על סוגי ההחלטות המוזכרות בצו בתי המשפט כהחלטות שלא תינתן לגביהן רשות ערעור. בבחינת למעלה מן הצורך אציין, כי אף אם אניח - לצורך הדיון ולטובת המבקשים - כי לא מדובר בהחלטה שנמנית על סוגי ההחלטות המוזכרות בצו בתי המשפט, וכי יש לבחון את ההחלטה על פי הכללים הרגילים בדבר מתן רשות ערעור על החלטה אחרת, הרי שדין הבקשה להידחות. אכן, בית המשפט המחוזי דחה לגופה את טענת המבקשים כי על בקשות בענייני בוררות חל סימן א' לפרק כ' לתקנות שכותרתו "בקשה בכתב" וקיבל את טענת המשיב כי על בקשות אלה חל סימן ב' לפרק כ' לתקנות שכותרתו "המרצת פתיחה". כפועל יוצא מקביעה זו קיבל בית המשפט את בקשת המשיב להארכת מועד. גם אם יש בהחלטה מימד עקרוני, הרי שמדובר בראש ובראשונה בהחלטה בעלת אופי דיוני שנוגעת למועדי הגשת כתבי בית דין בתיק הקונקרטי, וככזו לא מצאתי כי מתקיים טעם כלשהו למתן רשות ערעור ולהקדמת ההכרעה בטענה זו לשלב זה. ודוק, ככל שסבורים המבקשים כי החלטת בית המשפט הינה שגויה וכי יש בה מימד עקרוני שחורג מהנסיבות הפרטניות - ואיני מביע עמדה כלשהי בסוגיה זו בהחלטתי דנן - הרי שפתוחה בפניהם הדרך לערער עליה במסגרת הערעור (ברשות) שיגישו על פסק הדין שייתן בית המשפט המחוזי בסופו של ההליך המתנהל לפניו. כאמור, לא מצאתי כי מתקיים טעם כלשהו למתן רשות ערעור ולהקדמת ההכרעה בטענה זו לשלב זה. 10. אשר על כן, דין הבקשה להידחות על הסף בהתאם לסעיף 1(2) לצו בתי המשפט. משלא התבקשה תשובה, איני עושה צו להוצאות לטובת המשיב. עם זאת, לנוכח מסקנתי כי טוב היה אלמלא הוגשה הבקשה מלכתחילה, סבורני כי ראוי בנסיבות העניין לחייב את המבקשים בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 5,000 ש"ח. יישוב סכסוכיםערעורבוררותביטול פסק בוררות