לפניי בקשה לביטול פסק הדין מיום 28/11/2013, בו נמחקה תביעת המבקש בשל אי הפקדת ערובה. המבקש טוען כי לא הפקיד את הערובה משום שהוא מתגורר בשטחי הרשות הפלסטינית ולכן לא היה יכול להיכנס לישראל ולהעביר את הסכום לידי ב"כ. בנוסף טוען המבקש כי לא ניתנה לו התראה בדבר מחיקת התביעה, ועל כן יש למחוק את פסק הדין ולאפשר לו להפקיד את הערובה. בנוסף לנימוקים אלה, בבקשתו למתן ארכה להפקדת הערובה ציין המבקש כי הנטל הכלכלי בתשלום סכום הערובה שנפסק מכביד עליו. המשיב מתנגד לבקשה מהנימוקים הבאים: לא ברור מדוע לא הופקדה הערובה ומה היה הקושי בכך, בפרט לאחר שניתנה למבקש ארכה לעשות כן; ההחלטה בדבר הפקדת ערובה ניתנה לאחר שהקושי הכלכלי של המבקש נלקח בחשבון בעת שנקבע שסיכויי התביעה נמוכים ולכן יהיה זה קשה להיפרע מהמבקש. השתלשלות העניינים בית הדין נעתר לבקשת המשיב לחיוב המבקש (התובע בתביעה העיקרית) בהפקדת ערובה. בהחלטתי מיום 9/09/2013 קבעתי כי : "מכל האמור, שוכנעתי כאמור, כי בנסיבות אלו, כאשר מדובר בתושב הרשות הפלסטינית (אשר לא הציע כל דרך חלופית לתשלום ההוצאות, אם תושתנה), ושאין לו ולו גם ראשית ראיה על היותו שכיר במושב... ולאור גובה התביעה, מתקיימות הנסיבות החריגות לפיהן יש להורות על הפקדת ערובה כתנאי להמשך ניהול ההליך" וכן שעל המבקש להפקיד את הערובה בתוך 30 יום. המבקש הגיש לבית הדין בקשת ארכה להפקדת הערבה ביום 20/10/2013. נימוקיו לכך היו "בלגן החגים אצל היהודים וגם אצל המוסלמים" וכן: "תשלום הסכום שנפסק יכביד על התובע..." בית הדין נעתר לבקשה זו, ומועד הפקדת הערובה נדחה בחודש נוסף. דא עקא, שהמבקש לא עמד גם במועד זה ולא הפקיד את סכום הערובה שנקבעה. לפיכך ניתן ביום 28/11/2013 פסק דין, בו נמחקה תביעת המבקש ונפסקו הוצאות. דיון תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי , התשמ"ד-1984 (להלן - התקנות), אשר אומצה בבתי הדין לעבודה מכוח סעיף 33 לחוק בתי הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 בהעדר תקנה מקבילה לה בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב-1991, קובעת את סמכות בית המשפט להורות על הפקדת ערובה וכן קובעת את סמכותו לדחות תביעה שלא הופקדה בה ערובה כנדרש: "לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה; נדחתה תובענה לפי תקנה זו, רשאי התובע לבקש ביטול הדחייה, ואם נוכח בית המשפט או הרשם שסיבה מספקת מנעה את התובע מליתן את הערובה תוך המועד שנקבע, יבטל את הדחייה בתנאים שייראו לו, לרבות לענין ערובה והוצאות". (ההדגשות אינן במקור, י.ש.). בית המשפט העליון נדרש לפרשנות תקנה 519(ב) בעניין רע"א 7216/10 מוחמד אסמעיל ברבך נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 13.06.2011): "עינינו רואות כי בית המשפט מצווה לבחון האם לתובע "סיבה מספקת" אשר מנעה ממנו את הפקדת הערובה במועד, ורק אם נמצאה סיבה כזו רשאי בית המשפט להורות על ביטול הדחייה. פרשנות המונח "סיבה מספקת" והבחינה האם הסיבה לה טוען התובע היא סיבה מספקת אם לאו, מצריכות איזון אינטרסים שמביא בכלל חשבון את האינטרסים של התובע ובמרכזם האינטרס של זכות הגישה לערכאות ואת האינטרסים של הנתבע, ובהם אינטרס ההסתמכות על סופיות ההליך והאינטרס של מניעת התמשכותם של הליכים בעניינו." ראשית ייאמר כי במקרה דנן התביעה נמחקה ולא נדחתה כאמור בתקנה 519(ב) לעיל. הדבר תואם את פסיקתו של בית הדין הארצי (דב"ע 3-201/נז עבדאללה סלים נ' משהב חברה לשיכון, בניין ופיתוח בע"מ, לג (1999) 35, 44) (להלן - עניין משהב): "תקנה דומה בדבר חיוב תובע במתן ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע, לא נכללה בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, ואף לא ניתן לה תוקף בהן בדרך של הפניה. אולם, "רשאי בית הדין לעבודה, מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, לאמץ תקנה מתקנות סדר הדין האזרחי, במלואה או בחלקה", לרבות "לעניין אימוצה של תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי" ... יודגש, כי האימוץ של תקנה 519 הנ"ל יכול וייעשה במלואה או בחלקה או בתיאומים הנראים לבית הדין כנדרשים ומתאימים ביותר "לעשיית משפט צדק", כאמור בסעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969". (ההדגשה אינה במקור, י.ש.) לגופו של עניין, לאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים, עולה כי דין הבקשה להתקבל בכפוף להפקדת הערובה, מהטעמים הבאים: בהתאם לפסיקת בתי הדין לעבודה, יבכר בית הדין לדון בתביעה לגופה מאשר לסלקה על הסף: "הכלל הנקוט בבית הדין לעבודה הוא כי יש לשאוף לבירור לגופו של עניין בתביעות בתחום יחסי עובד-מעביד ומשפט העבודה, ולא לסלקן על הסף (ר' דב"ע נב3-217/ אגודה ארצית של מנהלים ואנשי חתימה של הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ואח' - הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ואח', פד"ע כז 3, 14 - 15). הדברים אמורים במיוחד לגבי תובענות המושתתות על עילה שבחוק, דוגמת העניין שלפנינו בו נתבעים פיצויי פיטורים". (עניין משהב, בעמ' 47). הלכה היא כי יש ליתן לתובע "את יומו" בבית הדין, וזאת על אף שבענייננו, טענותיו של המבקש בדבר הקושי הכלכלי בהפקדת הערובה והקושי בהעברת התשלום משום היות המבקש תושב הרשות הפלסטינית, נטענו בעלמא וללא צירוף מסמכים או תצהיר מתאים. בעניין משהב לעיל נדון מקרה דומה שבו הוחלט לקבל ערעור על פסק דין שמחק תביעה בשל אי הפקדת ערובה: "משכך הדבר, נראה לנו כי נדרשת גמישות באורח סביר כדי ליישם את ההחלטה בדבר הפקדת ערובה על-ידי המערער כדי לאפשר את בירור התובענה. לפיכך, יש לקחת בחשבון את הטיעון כי עקב היותו של המערער תושב עזה, נבצר ממנו מלקיים במועד את ההחלטות בדבר הפקדת הערובה, וזאת אף שלא צורף תצהיר לבקשת המבקש מיום 16.9.1996. מצד שני, אין מקום להשלמה עם מחדלים של המערער, אשר יש בהם משום השתהות ואי-ציות מדוקדק להחלטות בית-הדין. איזון זה ניתן ליישמו גם בדרך של שקילת חיוב המערער בהוצאות". (שם, בעמ' 48). סוף דבר - פסק הדין מיום 28/11/2013 מבוטל בזאת וההליך יימשך בכפוף להפקדת הערובה על ידי המבקש בתוך 7 ימים. נוכח הנסיבות, המבקש ישלם למשיב 750 ₪ בגין הוצאות בקשה זו. ערובהביטול פסק דין