לפני ערעור על החלטת כב' הרשמת וקסמן מיום 16.2.12 במסגרתו מצאה כב' הרשמת להורות על ביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה. כתב התביעה אשר הוגש בתיק זה, עניינו חוב נטען של הנתבעת כלפי התובעים או מי מהם בגין שירותי ניהול פרויקט ופיקוח אשר התייחסו לטענתם לגן הלאומי סובב חומות ירושלים (להלן: "הפרויקט"). לשיטת התובעים נחתם בין הצדדים הסכם בשנת 2008, מכוחו ניתנו שירותי התובעים ואף שולמו תשלומים שונים (להלן:" ההסכם"). בשלב כלשהו, הופסקה ההתקשרות והתובעים עתרו לקבלת יתרת השכר אשר לשיטתם, מגיעה להם. ביום 8.3.11 הוגשה לראשונה בקשה על ידי התובעים למתן פסק דין בהעדר הגנה. כב' הרשמת בונדה מצאה להורות כי על התובעים להבהיר מדוע בוצעה המסירה לכתובת השונה מן הכתובת הנקובה בהסכם, מדוע לא נמסרה למשרד ב"כ המשיבה וכן פרטים נוספים בדבר חישוב החוב. בתגובה טענו הנתבעים כי הכתובת אליה בוצעה המסירה הינה כתובת משרדיה במחוז מרכז, וכראייה ביקשו לצרף את פירוט כתובות הנתבעת, כפי המפורסמים על ידה באתר האינטרנט שלה. בנוסף, טענו התובעים כי המסירה בוצעה במחוז מרכז ( ולא בירושלים) שכן הפרויקט נשוא התביעה היה שייך למחוז מרכז. הודעת התובעים כללה גם התייחסות לשאלה בדבר המצאת המסמכים למשרדי הנתבעת חלף המצאתם למשרד עורכי הדין. בהמשך נתבקשו התובעים על ידי כב' הרשמת בונדה לבצע מסירה נוספת לידי הפרקליטות, אלא שזו השיבה כי אינה מהווה כתובת להמצאת כתבי בית דין של הנתבעת. ביום 25.5.11 ניתן על ידי כב' הרשמת וקסמן פסק דין בהעדר הגנה. ביום 16.6.11 הוגשה הבקשה לביטול פסק הדין. לאחר שנתבקשה תגובת המשיבים והתקיים דיון בפני כב' הרשמת וקסמן, נתנה ביום 16.2.12 החלטתה של כב' הרשמת וקסמן, במסגרתה מצאה להורות על ביטול פסק הדין כנגד חיוב הנתבעת בהוצאות. במסגרת ההחלטה נקבע על ידי כב' הרשמת כי ההמצאה לידי המשיבה בוצעה כדין, ואולם מקום בו נתונה ההחלטה בדבר ביטולו של פסק הדין לשיקול דעתו של בית המשפט, יש מקום לעשות כן וזאת נוכח האמור בכתב התביעה עצמו המגלה כי עסקינן בפרויקט רחב היקף, כי היקף שכרם של התובעים מתוך הפרויקט הוא עניין הנתון לאומדן כספי שאינו פשוט, ושעה שכתב התביעה עצמו מלמד כי קיימת מחלוקת באשר להיקף השכר לו זכאים התובעים. בנוסף, ביקשה כב' הרשמת לתת את הדעת לסכום התביעה כטעם נוסף לביטול פסק הדין. במסגרת הודעת הערעור טענו התובעים כי החלטתה של כב' הרשמת, ככל שהיא מתייחסת לשיקולים המנחים את שיקול דעתו של בית המשפט בעת ביטולו של פסק דין, התבססה על טעמים אשר כלל לא הועלו על ידי המשיבה, וכן נתנו טעמים אשר יש בהם כדי סטייה מהוראות הדין הרלוונטי. מאידך, במסגרת תגובת המשיבה להודעת הערעור, נטען כי בניגוד להחלטתה של כב' הרשמת, לא בוצעה בתיק זה המצאה כדין ומכאן שהיה מקום להורות על ביטולו של פסק הדין מחמת הצדק; בנוסף, טענה המשיבה כי נוכח האמור בכתב ההגנה עומדים לנתבעת טעמים רבים וטובים אשר לשיטתה יביאו לדחיית התביעה, ועל כן יש ליתן לנתבעת יומה בבית המשפט תוך חסימת אפשרות העלאתן של טענות פרוצדוראליות שכל מטרתן מניעת בירור התביעה לגופה. מעל כל אלו טענו המשיבים כי עמדה לכב' הרשמת האפשרות להביא במניין שיקולים, שיקולים אשר לא נמנו על ידי הנתבעת במסגרת הבקשה המקורית לביטול פסק הדין. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בפרוטוקולים, בהחלטת כב' הרשמת, בהודעת הערעור ובתגובה, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל, במובן זה שפסק הדין שניתן ביום 25.5.11, יוותר על כנו. טעמיי להלן. אני מוצאת לציין כי בתיק זה נעשו מאמצים רבים שמטרתם הבאת הצדדים לכלל הסדר אשר היה מייתר את הצורך בהכרעה בערעור לגופו. לצורך כך התקיימו שתי ישיבות, והוצעו הצעות שונות. ואולם, משלא עלה בידי להביא את הצדדים לכלל הסדר, לא נותר אלא להכריע בערעור לגופו. בבואו של בית המשפט להכריע בערעור לגופו, אין לו אלא את הוראות הדין, ובאלו אין אלא כדי להביא למסקנה המפורטת להלן. החלטתה של כב' הרשמת וקסמן , נשוא ערעור זה, נעשתה, תוך מתן הדעת לשני השלבים אשר נקבעו בהוראות הדין ובפסיקתו של בית המשפט העליון, דהיינו: בחינת שאלת ביצועה של מסירה כדין; בחינת שאלת קיומה של הצדקה לביטול פסק הדין, על בסיס שיקול דעתו של בית המשפט, ככל שהתברר כי בוצעה מסירה כדין; ביצועה של מסירה כדין באשר לשאלת ביצועה של המסירה כדין, איני מוצאת לקבל את טענות הנתבעת וזאת ממספר טעמים. אציין כי לשיטתי, די בכל אחד מן הטעמים בנפרד, על מנת להביא לדחיית טענותיה של הנתבעת בסוגיה זו, לא כל שכן שילובם. כאמור, טענה הנתבעת במסגרת תשובתה להודעת הערעור כי כתב התביעה לא הומצא לה כדין, מקום בו הרשות היא תאגיד שהוקם בחוק ולאור תקנה 484 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984, היה על התובעים לבצע את המסירה על דרך של הנחת כתב התביעה במשרדו של מנהל התאגיד. משרד מנהל הרשות הינו בירושלים, ומשכך לא בוצעה המצאה כדין. בנוסף, ביקשה הנתבעת להפנות את שימת הלב לכך כי ההסכם בין הצדדים נקב בכותרתו, בכתובת בירושלים, ככתובת הרשות והכתובת בתל-אביב, כלל לא צוינה בו. אלא, שבמסגרת הבקשה לביטול פסק הדין, לא נטענו כלל הנטענות המועלות כעת, אף לא בקירוב. במסגרת הבקשה לביטול פסק דין הועלו על ידי הנתבעת הטענות הבאות: א. מבירור שערכה הנתבעת התברר לה כי ביום 8.5.11, דהיינו ימים ספורים קודם מתן פסק הדין על נשוא הבקשה, הומצא כתב התביעה לידיה, לאחר שנמסר קודם לכן , לפרקליטות. ב. מעיון בתיק בית המשפט עלה כי כתב התביעה הוגש ביום 15.2.11, ולהודעת הערעור צורף מכתבו של ב"כ התובעים ממנו עלה כי כתב התביעה נמסר למשרדי מחוז מרכז של הנתבעת ביום 16.2.11. ג. מבירור של הנתבעת עצמה עלה, כפי הנקוב בבקשה לביטול פסק דין, כי המסמכים אכן נמסרו למשרדים במחוז מרכז, אלא שהם הגיעו לידיו של אדם שלא הבין משמעותם, ועל כן לא הוגש כתב הגנה. לצורך הדיוק ונוכח חשיבות הדברים תצוטט הטענה הבאה: "חשוב להבין, כי המבקשת הינה גוף גדול ומשרדיה פזורים במקומות רבים ברחבי הארץ, כך שכמעט בכל מקום בו קיים אתר המנוהל על ידי המבקשת, קיים משרד. יחד עם זאת, משרדה הראשי של המבקשת, שבו נמצאת גם המחלקה המשפטית, שוכן בירושלים. ככל הנראה, כתב התביעה התקבל במחוז מרכז והועבר לגורם שאינו מבין את משמעותו. כפועל יוצא מכך, לא הועבר כתב התביעה למחלקה המשפטית." לבקשה צורף תצהירה של הגב' בן נחום אשר כלל בחובו, באופן כללי, את הטענות הנקובות בבקשה. עוד נאמר בו כי על פי נוהל, דברי הדואר המשפטיים, ממוענים ברשות ללשכה המשפטית וזו אחראית לטיפול בהם. דהיינו, הנתבעת אישרה, במסגרת הבקשה לביטול פסק הדין, כי קיבלה את המסמכים למשרדיה במחוז מרכז, אך מחמת טעות אנוש לא הועברו המסמכים לירושלים, שם לשיטתה הייתה התביעה מטופלת על ידי הגורמים המוסמכים. הבקשה גם מתייחסת לקיומם של משרדים שונים ומשרד ראשי בירושלים, ואולם, במסגרת אותה בקשה לא הועלו על ידי הנתבעת הטיעונים אשר נמנים כעת במסגרת התגובה לערעור, דהיינו כי כתובתה הרשומה היא בירושלים בלבד, או כי ההמצאה לא בוצעה בהתאם להוראות תקנה 484 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984, לעניין המצאה למנהל התאגיד, שזהותו ומקום מושבו ממילא אינם ידועים. ויש לציין את שאמור היה להיות נהיר. בתיק בית המשפט קיים אישור מסירה, חתום עם חותמת של הנתבעת, במחוז מרכז. בנוסף, מן המסמכים השונים עולה כי התובעים הגישו לבית המשפט, קודם מתן פסק הדין, תדפיס עמוד האינטרנט של הנתבעת, הכולל, במפורש, כתובות של משרדים שונים של הנתבעת, לרבות זה אליו בוצעה המסירה, הגם שנרשם בו כי המטה הוא בירושלים. הודעת ערעור, ובוודאי לא תגובה להודעת ערעור, אינה בגדר "מקצה שיפורים" אלא שעל בית המשפט לבחון האם נפלה טעות בהחלטה קודמת, והאם טעות זו מצדיקה התערבות של ערכאת ערעור. אין מקום לאפשר, בשלב הערעור, העלאת טיעונים חדשים, שונים מהותית, אך בשל העובדה כי טענות קודמות של הנתבעת ביחס לסוגיה זו, לא התקבלו. עוד יש לציין כי חלק מהטיעון הבא לידי ביטוי בתשובה לערעור, הוא טיעון עובדתי מהותי. כך לדוגמא לעניין מקום מושבו של מנהל הנתבעת בירושלים, שאלת היותו מקום מושב זה, בלעדי, או שיוך הפרויקט למחוז מרכז. על אף עובדה זו, לא נתמכה התשובה להודעת הערעור, בשל מהותה, בתצהיר, וממילא אין מקום כי במסגרת ערעור אדרש לשמיעתן של עדויות או הכרעה בשאלות עובדתיות שלא נדונו בשלב הבקשה לביטול פסק הדין. ויודגש, אין עסקינן בראיות חדשות או בנתונים שלא היו בידי המבקשת בעת שהוגשה הבקשה לביטול פסק הדין, ואף לא נטען כך. דהיינו, לשיטת הנתבעת, יש להורות כי המסירה של כתב התביעה לא בוצעה כדין, על בסיס טיעון משפטי שלא נזכר בבקשה המקורית ועל בסיס עובדות, אשר לא נתמכו בתצהיר, ואשר ביחס אליהן, נותן התצהיר לא נחקר, ושעה שאין כל ראייה אחרת בפני בית המשפט בתמיכה לאותן טענות. זה גם המקום לציין כי מעיון בפרוטוקול הדיון שנערך בפני כב' הרשמת ביום 10.1.12, בבקשה המקורית לביטול פסק הדין, עולה כי המצהירה מטעם הנתבעת, לא התייצבה לדיון שנקבע בבקשה לביטול פסק הדין, ומכאן כי ממילא הטיעון העובדתי נשוא הבקשה, לא נתמך בפועל כדבעי. הנתבעת נשאלה ביחס לכך במסגרת הדיון, וטיעוניה בעניין זה הסתכמו בכך שהמצהירה לא יכלה להתייצב, ללא כל פירוט, מבלי שהוגשה בקשה לפטור אותה מהתייצבות ומבלי שהוגשה בקשה לדחות את הדיון על מנת לאפשר התייצבותה. לצורך הצגת התמונה בשלמותה, מצורפת התייחסות הנתבעת בדיון לסוגיה כדלהלן: "המצהירה מטעמנו לא יכלה להתייצב היום. יחד עם זאת האמור בתצהירה לפיה הבקשה התקבלה ב- 8.5 . אני מודעת למה שגברתי אומרת כי ברגע שאין מצהירה אין תצהיר. למרות זאת, אנחנו נבקש להתייחס למכלול העובדות שפורטו בבקשה לפיהן חרף ההמצאות שעשה התובע לגן עירוני אפק ולפרקליטות, כתב התביעה עצמו לא הגיע לגוף המטפל בתביעות במבקשת והוא הלשכה המשפטית". (ראה בעניין זה עמוד 1 לפרוטוקול הדיון מיום 10.1.12). כב' הרשמת וקסמן נתנה החלטתה על בסיס הנתונים והטיעונים שהונחו בפניה, וזאת הן בהיבט העובדתי והן בהיבט המשפטי. כאמור, במסגרת החלטתי היום, איני בוחנת אלא את סבירותה של החלטה זו. בנוסף, לא ניתן להתעלם מן העובדה כי גם במסגרת הדיון בבקשת לביטול פסק דין, לא נטענו הנטענות אשר הועלו בתגובה להודעת הערעור, באשר להיות כתובת מנהל התאגיד בירושלים. למעשה, הטענה היחידה הייתה כי כתב התביעה לא הגיע ללשכה המשפטית, המצויה בירושלים, וכן אמרה של עורכת הדין לפרוטוקול כי הכתובת להמצאת כתבי בית דין , היא בירושלים. למעשה, בהמשך לטיעונו של ב"כ התובעים בדיון, טענה הנתבעת את הדברים הבאים: "בנוסף, טען חברי כי המבקשת אינה מתכחשת לכך שכתב התביעה הומצא כדין. הטענה המדויקת של המבקשת הינה שפסה"ד הומצא למחוז מרכז, וזאת המבקשת גילתה לאור בירור שנעשה במהלך חודש מאי. יחד עם זאת, המבקשת טענה וטוענת עדין כי לגוף האחראי על ניהול התביעה נודע על הגשת התביעה רק ב-8.5. וזה הבסיס לבקשה לביטול פסה"ד, שכן רק ממועד זה יכלה הנתבעת לנהל את התיק." (ראה עמוד 4 שורות 26-30 לפרוטוקול הדיון מיום 10.1.2012). דהיינו, גם במסגרת דיון שהתקיים בנושא, הטענה הייתה ונותרה כי המסמכים לא הגיעו ללשכה המשפטית, אלא הגיעו למשרדי מחוז מרכז. לא נטען כי משרדי מחוז מרכז אינם כתובת למסירת כתבי בית דין, לא נאמר כי מקום מושבו של מנהל הנתבעת הוא בירושלים בלבד, ולא נטען כי בוצעה במסירה בניגוד לתקנה 484 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984. במסגרת החלטתה של כב' הרשמת וקסמן, היא סקרה , לעומק, את טענות הצדדים, התייחסה לכלל טענותיהם באשר לביצועה של המסירה, ומצאה להורות כי בוצעה מסירה כדין. בין היתר, מצאה כב' הרשמת לציין כי העובדה כי לנתבעת יותר ממשרד רשום אחד, וכי לקח כמעט שלושה חודשים מיום שהונח כתב התביעה באחד ממשרדיה ועד שהגיע למחלקה המשפטית של הנתבעת, מלמדת על התנהלות לקויה של הנתבעת, אך אין בה כדי לפגוע בתקופה של ההמצאה שביצעו התובעים. (ראה סעיף 21 להחלטה). איני מוצאת כי נפלה טעות בהחלטתה זו, או כי קיים מקום, נוכח הנימוקים ומהות ההחלטה, להתערב בה. שיקול דעתו של בית המשפט בהחלטה לביטול פסק דין משנמצא על ידי כב' הרשמת כי בוצעה בתיק זה מסירה כדין, להיוותר על כנה, יש גם ממש במסקנתה על פיה לא היה מקום להורות על ביטול פסק הדין מתוך חובת צדק, אלא ששאלת הביטול, נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט. שיקול דעתו של בית המשפט הוא רחב וכפוף אך להוראות הדין ופסיקתו של בית המשפט העליון. עיון בפסיקתו של בית המשפט העליון מלמדת כי שני שיקולים מרכזיים, ראוי כי ינחו את המותב הדן בבקשה לביטולו של פסק דין שניתן בהעדר: א. מהות ומקור המחדל בגינו לא הוגש כתב ההגנה או האם קיים טעם להצדקתו של מחדל זה. ב. האם בביטולה של ההחלטה למתן פסק הדין, יש כדי להצמיח תועלת, או במילים אחרות סיכויי ההליך והאם יכול ויהא בכך כדי להביא לתוצאה שונה, מזו הנקובה בפסק הדין הנוכחי. כפי שמצאה גם כב' הרשמת וקסמן לציין השיקול המרכזי, הינו זה המתייחס לסיכויי ההליך. בעניין זה מצאה כב' הרשמת כי התקיימו הנסיבות המצדיקות ביטולו של פסק הדין, במקרה הנדון, שכן ביטול כאמור יהא בו כדי להצמיח תועלת. בסוגיה זו, אני מוצאת כי מסקנתי שונה מזו של כב' הרשמת, וכי מסקנה זו מכוונת לכך, שיש מקום לקבל את הערעור, ולהורות כי פסק הדין שניתן, יוותר על כנו ולא יבוטל. אקדים ואציין שוב, במפורש, כי לבית המשפט אין אלא את שהצדדים מניחים בפניו. במקרה דנן, לא כללה הבקשה לביטול פסק דין, כל התייחסות לסיכויי ההגנה לגופם, ומכאן לתועלת שתצמח מביטולו של פסק הדין, וזאת למעט המשפט הבא אשר יצוטט להלן מתוך הבקשה עצמה: "10. הנה, שניים הם השיקולים שנדרש בית המשפט הנכבד לשקול בבואו לדון בבקשה לביטול פסק דין: סיבת אי ההתייצבות ואו מחדלו של בעל הדין וסיכויי ההצלחה של המבקשת אם יבוטל פסק הדין. 11. אי התייצבות בעל הדין נומקה כאמור, ונעוצה באי ידיעתו של בעל דין, היא המבקשת, על כתב התביעה. אשר לסיכויי ההצלחה של המבקשת, אנו סבורים מעיון ראשוני בתביעה כי סיכויי התביעה טובים, ובוודאי קיים סיכוי גבוה לכך שדיון ממצה וירידה לחקר האמת תניב תוצאות שונות. " (ההדגשה אינה במקור ה.ס). לצורך הדיון בבקשת רשות הערעור , אני יוצאת מתוך הנחה כי נפלה טעות סופר בטיעוני הנתבעת בבקשה וכי היה בכוונת הנתבעת לכתוב כי סיכויי התביעה אינם טובים, או כי סיכויי ההגנה טובים (ולא כפי הכתוב בבקשה). ואולם, גם בכך אין כדי להועיל לנתבעת, וזאת מקום בו לא ניתן להתעלם מכך כי למעט אותה אמרה, אין הבקשה לביטול פסק הדין כוללת התייחסות כלשהי, לתביעה לגופה, נימוקיה ולא הוצגה ולו טענה הגנה אחת, בודדת. המשמעות המעשית של מסקנה על פיה, על בסיס האמור בבקשה הפרטנית לביטול פסק הדין, הרימה הנתבעת את הנטל להוכיח כי קיים סיכוי טוב כי תוצאת ההליך תשתנה, הינה כי לא מוטלת על בעל דין חובה להציג טעם כלשהו לביטול פסק הדין או טענת הגנה כלשהי, וכי די בעצם ציונה של אמרה על פיה קיים סיכוי גבוה שהתוצאה תשנה, על מנת שיבוטל פסק הדין. מדובר בתוצאה שלא ניתן לקבלה, שכן היא מאיינת, בפועל, את השימוש באותה "מסננת" שנקבעה על ידי בית המשפט העליון ועניינה בחינת סיכויי ההליך. החלק המוחלט של טענות הנתבעת, כפי שבאו לידי ביטוי במסגרת התשובה להודעת הערעור, לא מצא את ביטויו במסגרת הבקשה לביטול פסק דין. כך לגבי הטיעון העובדתי, הנוגע לביצועו של הפרויקט, כך לגבי הטיעון המתייחס לסעיפי כתב התביעה. זאת ועוד, הבקשה לביטול פסק דין הוגשה בחודש יוני 2011. הדיון בבקשה לביטול פסק הדין, התקיימה בינואר 2012, דהיינו, חצי שנה לאחר מכן. גם במסגרת הדיון בבקשה לביטול פסק דין, לא הועלו על ידי הנתבעת טענות של ממש לגופה של התביעה, אלא שעיון בפרוטוקול (נספח ד' להודעת הערעור) מלמד כי הנתבעת הסתפקה בטיעון כדלהלן: "מבדיקה ואיסוף חומר, כמי שמטפלת בתיק, למבקשת ישנן טענות הגנה טובות כנגד התובע והיא מבקשת את יומה להעלות אותן בפני בית המשפט במסגרת כתב הגנה" (ראה עמוד 1 שורות 25-26 לפרוטוקול הדיון). עוד נאמרו על ידי הנתבעת, במסגרת הדיון הדברים הבאים הנוגעים לטיעון העובדתי באשר לטיעוני ההגנה: "... הראשון כי פרק הזמן של 21 בין ה- 8.5.-16.6, אינו פרק זמן מספיק ללימוד העניין ועל כן במועד הגשת הבקשה לא עלתה בפני המבקשת/החתום מטה, מידת הידיעה הנדרשת בדבר הגנתה של המבקשת. סביר להניח שאם הייתה מגישה כתב הגנה לתביעה זו שמחזיקה הן עמודים רבים והן עובדות רבות, הייתה מבקשת ארכה ללימוד העניין ולהגשת כתב ההגנה." (ראה עמוד 5 שורות 3-5 לפרוטוקול הדיון מיום 10.1.2012)). ובהמשך: "לעניין טענה חברי כי גם כיום לא יודעת המבקשת מה עמדתה, אז הרי שהטענה הזו נדחית על הסף. העמדה היום ידועה היטב. יחד עם זאת, כיוון שהדיון הינו דיון בבקשה לביטול פס"ד ולא לגופו של עניין, הרי שמן הסתם לא הוגשו ראיות לעניין זה ואולם העובדות הן ידועות ולמבקשת סיכויי הצלחה טובים". (ראה עמוד 5 שורות 19-21 לפרוטוקול הדיון מיום 10.1.2012 ) דהיינו, הנתבעת עצמה אישרה במסגרת הדיון, כי לא כללה הבקשה לביטול פסק הדין, טיעון עובדתי או פירוט של נימוקי הגנה, שכן אלו לא היו ידועים לה באותו מועד, וגם בדיון לא מצאה להעלאתו והייתה סבורה כי די בכך שהיא עצמה יודעת מהן הטענות, בבחינת זו דעתה ודי בכך. גם אילו היה מקום לקבל את הטיעון כי פרק זמן שבין מועד פסק הדין להגשת הבקשה לביטולו, אין בו די על מנת להציג גרסה נגדית , ולו כללית, ניתן היה לצפות כי בפרק הזמן של חצי שנה שחלף ממועד הגשת הבקשה ועד הדיון, תוגש בקשה נוספת לתיקון הבקשה המקורית, או כי יצורף תצהיר מפורט יותר, או לכל הפחות כי יוצגו במסגרת הדיון טענות הגנה לכאוריות. דבר מאלו לא נעשה. למעלה מכך, וכפי שצוין לעיל, המצהירה מטעם הנתבעת, לא התייצבה לדיון, מטעמים שלא פורטו, וכל הטיעון העובדתי, גם ככל שהיה כזה, לא נתמך בדבר. עיון בהחלטה נשוא הודעת הערעור, מלמדת כי כב' הרשמת וקסמן, נתנה דעתה לכל אלו ואף ציינה במסגרת החלטתה כי התצהיר שהוגש בתמיכה לבקשה אינו מועיל בשתי הנקודות הרלוונטיות הן משום שהוא נכתב בצורה לאקונית ונעדר פירוט, כך שלמעשה הוא אינו מתייחס לעניין הגנתה האפשרית של הנתבעת, והן משום שהמצהירה מטעם המבקשת לא התייצבה לדיון, ללא שום נימוק, וכך למעשה חמקה מחקירה נגדית. (ראה בעניין זה סעיף 24 להחלטתה של כב' הרשמת). על אף כל אלו מצאה כב' הרשמת להורות על ביטולו של פסק הדין וזאת נוכח העובדה כי כתב התביעה מלמד כי עסקינן בפרויקט רחב היקף , בו חלקו של התובע הוא עניין הנתון לאומדן כספי, שעל פניו אינו פשוט או מובן מאליו, כמו גם העובדה כי התשלום המגיע למשיב שנוי במחלוקת והוא נושא לפרשנות, כך שלא ניתן מקדמית לשלול טענות הגנה של המבקשת. בנוסף, נתנה כב' הרשמת דעתה להיקף התביעה, כטעם לביטול פסק הדין. אלא שטענות אלו לא הועלו כלל על ידי הנתבעת. לא במסגרת הבקשה המקורית לביטול פסק הדין ואפילו לא במסגרת הדיון שהתקיים בבית המשפט כחצי שנה לאחר מכן. השיטה המשפטית בישראל היא זו האדוורסרית. דהיינו, לבית המשפט אין אלא את שהצדדים מביאים מפניו, ואין הוא עושה מלאכתו של צד. בחלוף השנים, לא נותרה שיטה זו במתכונתה המקורית אלא קיים בה כרסום, ודומה כי קיימת מגמה המתירה, ולעיתים אף מבכרת התנהלות והתערבות פעילה של בית המשפט. השאלה אליה אני נדרשת במסגרת הודעת ערעור זו הינה המקום בו יש להניח את גבול אותה ההתערבות. ויודגש, מלכתחילה, נתונה ההחלטה בדבר ביטול פסק הדין לשיקול דעתו של בית המשפט, ואכן, כטענת הנתבעת, שיקול דעת זה ראוי כי יופעל תוך מתן הדעת לזכות הבסיסית, מעין חוקתית, של כל אדם, לגישה לערכאות. מכאן כי לרוב יש להותיר, ככל שניתן, את ההכרעה בתביעה עד לאחר שניתן לצדדים יומם בבית המשפט. עם זאת, המחלוקת בהודעת ערעור זו, אינה האם יש לנהוג יד רכה בבקשות לביטול פסק דין, או האם קיימת חשיבות לכך שדיון במחלוקת בין צדדים יתנהל לגופו. המחלוקת היא האם ראוי כי לצורך הפעלת אותו שיקול הדעת, ימנה בית המשפט במניין שיקוליו, טענות או נתונים שהצדדים עצמם לא מצאו להביאם בפניו, וככל שהתשובה לשאלה זו הינה חיובית, האם קיים מתחם או גבול באשר להיקף השימוש הראוי בנתונים וטיעונים חיצוניים. ויודגש, בתיק זה בפני, הטעמים היחידים , בגינם מצאה כב' הרשמת להורות על ביטול פסק הדין, הם טעמים שהנתבעת לא העלתה במסגרת בקשתה לביטול פסק הדין. כאמור, התובעים טענו כי פסיקתו של בית המשפט העליון מכוונת למסקנה כי לא תותר התערבות כה מהותית בהליך המשפטי, ואילו הנתבעת ביקשה להפנות לפסיקה אחרת, המלמדת לשיטתה, כי שיקולי צדק וראייה כוללת של ההליך, מחייבים ומתירים התערבות , לרבות על דרך של מתן סעד שלא נתבקש, ואפילו נעשה הדבר במסגרת הליך ערעור. עיון בפסיקתו של בית המשפט העליון מלמדת כי נמצאו המקרים בהם הוכרה האפשרות כי בית המשפט יעלה טענות ביוזמתו, אלא שהדבר נעשה במקרים חריגים. גם באשר לעילה שלא נטענה, דומה כי קיימת מחלוקת בין המלומדים כאשר היו אלו שטענו כי כלל לא ניתן לעשות כן, אלא בהסכמת הצד שכנגד, בעוד אחרים טענו כי ניתן לחרוג מגישה זו, אלא שככלל, יעשה כן רק כצעד חריג, שבית המשפט יבחר בו במקרים מיוחדים, כאשר דרישות הצדק מחייבות זאת. (בעניין זה ראה לדוגמא ע"א 8021/03 אלישע נ' אלישע פ"ד נט(3) 337, ע"א 510/82 חסן נ' פלדמן פ"ד לז (3) 001). לאחר שנתתי דעתי לפסיקתו של בית המשפט העליון אני סבורה כי גם במקרים בהם נמצא שקיימת אפשרות להתערבות של בית המשפט (וממילא עסקינן במקרים חריגים מאוד), יש לאבחן, בין התערבות שעניינה התוצאה או הסעד, לבין התערבות שעניינה העלאתן של סוגיות הנוגעות לבסיס הנתונים של בעל דין, אלו המהווים בסיס לתוצאה, ואשר כלל לא הועלו על ידו. בעוד בכל הנוגע לתוצאה הנובעת מן הטיעון, יכול ובית המשפט יפעיל שיקול דעתו ויגיע למסקנות אחרות, ואפילו יוציא תחת ידו החלטה בדבר מתן סעד שונה מזה שנתבקש, הרי ביחס למקור או הבסיס לאותן תוצאות, בוודאי זה העובדתי, ראוי כי זה יוותר בידי הצדדים להליך בלבד. במסגרת ע"א 536/89 פז חב' נפט בע"מ נ' לויטין התייחס בית המשפט העליון לסוגיה זו בקובעו את הדברים הבאים: " בספרו של י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 6, בעריכת ש' לוין, 1990) 146, מנוסחת ההלכה בצורה קטיגורית מאוד. שם נאמר: "לעולם לא יתן בית המשפט לתובע פסק-דין על סמך עילה שונה מזו אשר נטענה בכתב התביעה, אלא אם גילה הנתבע, בפירוש או מכללו של דבר, את הסכמתו לכך" (ראה גם ע"א 375/84 בעמ' 237 ). כשלעצמי, לא הייתי קובע את ההלכה בצורה כה פסקנית. אך אין ספק, שהשופט מצווה להפעיל ריסון מירבי בנושא זה. ומכל מקום, מחובתו של בית המשפט לבדוק, לפני שיפעיל את סמכותו בכיוון זה על-פי יוזמתו, האם העובדות המקימות את העילה המשפטית, אשר ניתן לדעתו להיזקק לה, אכן נטענו במפורש בכתב התביעה, ולא רק ניתן להסיקן במשתמע ממה שנאמר על-ידי הצדדים או העדים במהלך המשפט. שכן אם לא יוקפד על כך, הרי עלול להתממש החשש, שבית- משפט זה, מפי השופט זילברג, נתן לו ביטוי עוד בע"א 33/49 [3], בעמ' 195, באומרו: "... אם העובדה לא נטענה כלל על-ידי התובע, ולא שימשה מעולם עילה לתביעתו, אין בית המשפט ... רשאי לגלותה, ביזמת עצמו, מתוך חומר הדיון, ואין הוא יכול לסמוך עליה בפסק-הדין הניתן על-ידו. שאם לא תאמר כן - יצא הנתבע מקופח בסדרי ההגנה שלו, שכן אין לצפות ממנו כי יחזה מראש, או יכחיש מראש, את העובדות העתידות להתגלות במהלך הדיון, ואשר לא נטענו נגדו בכתב התביעה, ונמצא הוא מפסיד, כמודה שלא מדעת, על סמך עובדות שלא היתה לו כלל אפשרות או שהות להכחישן". בפסק הדין אליו ביקשה הנתבעת להפנות בתשובתה, דהיינו ע"א 359/79 אלחנני ואח' נ' רפאל ואח' ונפית השקעות ופיתוח בע"מ נ' רפאל ואח' פ"ד לה (1) 701, התייחס בית המשפט לאפשרות של פסיקתו של סעד שלא נתבקש (ולא צירוף טיעון שלא נטען) ובהתייחסו לשאלת תיקון כתב תביעה, קבע בית המשפט מפי כב' השופט כהן כי זה לא יעשה בנקל ותוך מתן הדעת לעניינו של הצד שכנגד. לסיכום, היה זה כב' השופט זוסמן (כתוארו דאז) אשר קבע במסגרת ע"א 624/69 ליאון פילוסוף נ' פליקס דוידזון, כד(2) 378: "בשיטה האדוורסרית הנהוגה אצלנו - ואינני יודע שיטה טובה הימנה אין השופט כופה על בעל-דין יתרון שזה לא רצה בו " בנוסף, איני סבורה כי בתיק זה, ונוכח התמונה שהוצגה בפני, מתקיימות ממילא נסיבות חריגות המצדיקות סיועו של בית המשפט, על דרך של העלאת טענות שלא נטענו קודם לכן על ידי הנתבעת. רבים הם המקרים בהם נדרש בית המשפט לאזן בין אינטרסים נוגדים. במקרה דנן עומדת מחד זכותו הבסיסית של בעל דין כי יינתן לו יומו בבית המשפט, ומאידך עומדת זכותו של בעל הדין האחר כי יידרש להתמודד , רק עם טענות אשר מצאו ביטוין בכתבי הטענות או בקשות שהוגשו. ואולם התנהלות הנתבעת בתיק זה היא כה בלתי סבירה, והיקפה כה רחב, עד כי אין כל מקום כי תיוושע, אך מהתערבותו של בית המשפט על דרך של הצגת טיעונים שלא הועלו קודם לכן, ללא הסכמת הצד שכנגד המושפע מתוצאה זו, באופן ברור. ויש להדגיש, הנתבעת הינה גוף שהוקם על פי דין, עם מחלקה משפטית העומדת לרשותו. לכאורה אין עסקינן במקרה שבו נדרש אדם פשוט מן היישוב להתנהל במערכה משפטית מול גוף מאורגן וחזק תוך שבית המשפט נדרש לוודא כי זכויותיו אינן נרמסות. משכך- ומקום בו כבר ניתן כבר פסק דין, ובית המשפט נדרש לשאלת ההצדקה בביטולו, וזאת במאובחן ממקרה בו מוגשת בקשה למתן פסק-דין; מקום בו הנתבעת כלל לא התייחסה במסגרת הבקשה לביטול פסק דין לאמור בכתב התביעה, ומכאן לסיכויי בהליך, ולו הוצגה ולו ברמז, גרסה נגדית; מקום בו התצהיר הנלווה לבקשה לביטול פסק דין, לא כלל התייחסות כלשהי לסיכויי ההליך; מקום בו לא התייצב נציג כלשהו של הנתבעת לחקירה על התצהיר (הדל ממילא) שהוגש; מקום בו לא ניתן טעם להעדר התייצבות זו; מקום בו בחלוף שישה חודשים ממועד הגשת הבקשה ועד למועד הדיון, לא מצאה הנתבעת לנכון לתקן את בקשתה או להגיש תצהיר משלים; מקום בו גם במסגרת הדיון שהתקיים, לא הועלו טענות הגנה, לגופה של התביעה; ומקום בו טעמי ההחלטה לביטול פסק הדין נעוצים, אך ורק, בטעמים שלא נטענו על ידי הנתבעת; בהינתן כל אלו, איני מוצאת כי קיים מקום לביטולו של פסק הדין על בסיס נימוקי כבוד הרשמת שלא הועלו על ידי הנתבעת, ומכאן כי אין מנוס משינוי החלטתה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר, ותוך הותרת פסק הדין מיום 15.5.11 על כנו, וכך אני מורה. סוף דבר הערעור מתקבל, פסק הדין שניתן ביום 25.5.11 יוותר על כנו. לעניין ההוצאות אני קובעת כי הסכום אשר שולם על ידי הנתבעת במסגרת החלטת כב' הרשמת וקסמן, כתנאי לביטול פסק הדין, יוותר בידי התובעים ויראו בו את הוצאות הערעור. כפועל יוצא של החלטתי זו בטלה ישיבת קדם המשפט הקבועה בתיק העיקרי. פסק דין בהעדר הגנהביטול פסק דיןהמצאת כתבי בי דין