1. בקשה לרשות לערער על החלטת בית-המשפט המחוזי בירושלים בבר"ע 2317/00 מיום 7.12.2000; החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה עליה הרשות לערער והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. 2. ביום 26.11.1995 הגישה המבקשת כנגד המשיב תובענה בבית-משפט השלום בירושלים ובה עתרה לצו-מניעה ולסעד כספי. ביום 13.1.1999 ניתן בתובענה פסק-דין בהיעדר כתב-הגנה מטעם המשיב. המשיב הגיש בקשה לביטול פסק-הדין האמור, ובית-משפט השלום נעתר לבקשתו בהחלטתו מיום 26.3.2000, אך הוא התנה את ביטול פסק-הדין בתשלום הוצאות למבקשת בסך 10,000 ש"ח וקצב למשיב 30 ימים להגשת כתב-הגנתו (להלן - ההחלטה מיום 26.3.2000). אם כי הדבר לא נאמר במפורש בהחלטה, אין ספק בדבר שהיה על המשיב לשלם את ההוצאות בתוך 30 הימים האמורים. בעקבות החלטתו זו של בית-משפט השלום הגיש המשיב את כתב-הגנתו בבית-משפט השלום, אך הוא נמנע מלשלם את הוצאות המבקשת כאמור בהחלטה. במקום זאת הגיש המשיב בקשה לרשות לערער על ההחלטה האמורה ובה טען כי יש לבטל את החלטת בית-המשפט המתנה את ביטול פסק-הדין בתשלום הוצאות המבקשת. בית- המשפט המחוזי דחה ביום 22.5.2000 את הבקשה לרשות לערער: החלטת השופטת מ' נאור בבר"ע (י - ם) 2114/00 (להלן - החלטת נאור). בהחלטת נאור נאמר כי "בביטול פסק-הדין שניתן בהעדר הגנה תוך חיוב בהוצאות האמורות, איזנה הערכאה הראשונה בין הרצון לתת למבקש את יומו בבית-המשפט, על אף המחדל האמור, לבין המחדל שלא הובאה לו הצדקה". בקשה נוספת שהוגשה למתן רשות לערער לבית-המשפט העליון נדחתה אף היא מחמת אי-הפקדת עירבון. 3. ביום 25.5.2000 ביקשה המבקשת מבית-משפט השלום שיורה כי משלא מולא התנאי בהחלטתו לביטול פסק- הדין, הפך פסק-הדין חלוט. בית-משפט השלום נעתר לבקשה על-פי צד אחד. בעקבות זאת הגיש המשיב לבית-משפט השלום בקשה לביטול ההחלטה המורה כי פסק-הדין הפך לחלוט, ובגדרה הוא ביקש גם כי תינתן לו האפשרות לשלם בתשלומים את הוצאות המבקשת שבתשלומן הוא חויב כתנאי לביטול פסק-הדין. בית-משפט השלום דחה את בקשת המשיב. המשיב לא אמר נואש והגיש בקשה לרשות לערער על החלטה זו. בית-המשפט המחוזי קיבל את הבקשה לרשות לערער ואת הערעור וקבע בפסק-דינו (המוכתר - "החלטה") כי לא ייגרם כל נזק למבקשת אם תינתן למשיב ארכה קצרה לשלם את הסכום האמור, ואילו אי-מתן ארכה כאמור יסגור את שערי בית-המשפט בפני המשיב בלי שתינתן לו הרשות להתגונן מפני תובענת המבקשת. לפיכך התיר בית-המשפט המחוזי למשיב לשלם את ההוצאות תוך 7 ימים מיום המצאת החלטתו. מכאן הבקשה לרשות לערער שלפניי. 4. בניגוד לטענת המשיב, סבור אני שהבקשה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית המשותפת לה ולמקרים רבים אחרים המתעוררים בבית-המשפט והמתייחסים למחדלים דיוניים של בעלי-דין תוך עימותם עם האינטרסים של המעוניינים בדבר, אך בטרם אתייחס לעניין זה, עליי לדחות טענה אחת של המשיב, והיא - ששומה היה על בית-משפט השלום להזמינו לדיון בבקשת המבקשת להורות על הפיכת פסק-הדין חלוט עקב אי-תשלום ההוצאות. אכן, יכול שבית- משפט השלום היה מיטיב לעשות כן, אך לא הייתה מוטלת עליו שום חובה להזמין את המשיב לדיון, שהרי בהחלטה מיום 26.3.2000 הותנה ביטול פסק-הדין בתשלום ההוצאות תוך 30 ימים, ומשלא שולמו ההוצאות, היה מקום לראות את בקשת הביטול כנדחית ללא צורך בכל החלטה נוספת. בנסיבות אלה נועדה בקשת המשיבה מיום 25.5.2000 אך לקבוע את זכאותה לפסק-הדין מכוח ההחלטה מיום 26.3.2000. 5. בית-המשפט המחוזי סבר בפסק-הדין נושא ערעור זה, שחרף מחדלו של המשיב מן הראוי שיינתן לו יומו בבית- המשפט "ולא יגרם כל נזק אם תינתן למבקש ארכת זמן קצרה כדי לשלם" את ההוצאות. אכן, לא זו בלבד שדברים אלה אינם עולים בקנה אחד עם החלטת השופטת נאור שהפכה לסופית עם דחיית הבקשה לרשות לערער עליה, אלא שיש בה התעלמות מהאינטרס של המבקשת לסופיות הדיון ומאינטרס הציבור שמשפטים יתקיימו ביעילות בלי שיונחו מכשולים בלתי ראויים על דרכי ניהולם. צא וראה: המבקשת הגישה את תובענתה כבר בשנת 1995, ורק עתה, אם המשיב יואיל לשלם את ההוצאות, תוכל להתחיל לנהל את תובענתה לגופה. על-כן שום מערכת שיפוטית לא תוכל לשאת משיכת הליכים שיפוטיים ללא סוף תוך ניצול לרעה של סדרי הדין ובזבוז של משאביה. תהליך עשיית הצדק איננו שייך רק למתדיין בודד במנותק מהאינטרסים של יריביו, וזכות הגישה לבית-המשפט אינה כוללת בחובה את הכוח לפגוע מעבר למידה הראויה באינטרסים לגיטימיים של בעל-הדין שכנגד. לפיכך אני מקבל את הערעור, מבטל את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, נושא הבקשה, ומחזיר על כנה את החלטת בית-משפט השלום. המשיב ישלם למבקשת שכר טרחת עורך-דין 20,000 ש"ח. פסק-דין פרקליט המשיב הביע לפניי את התנגדותו לדון בבקשת הרשות לערער, כאילו ניתנה עליה רשות לערער והוגש ערעור על- פי הרשות שניתנה. עיינתי בנימוקי התנגדותו, ונחה דעתי כי זכותו כבעל-דין לא תיפגע אם אדון בבקשה לרשות לערער כאמור. המבחן הוא - לו היו טעמי ההתנגדות של המשיב לפניי עת ניתן פסק-הדין, הייתי נותן למבקש רשות לערער או דלמא הייתי רואה בבקשת הרשות לערער כאילו ניתנה עליה לערער והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה, ולפי מבחן זה תשובתי היא לפי החלופה השנייה. לפיכך רואה אני את הבקשה כאילו ניתנה עליה רשות לערער והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. הערעור מתקבל על יסוד הנימוקים שניתנו בפסק-הדין המקורי, ושלא ראיתי מקום להוסיף עליהם. פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מתבטל והחלטת בית-משפט השלום מושבת על כנה. המשיב ישלם למבקש שכר טרחת עורך-דין בסך 20,000 ש"ח. בית המשפט העליוןביטול פסק דין