1. בהחלטת בית הדין מיום 21/12/10, חויבה הנתבעת להגיש תצהירי עדות ראשית מטעמה בתוך 30 יום ממועד קבלת מסמכים ששיגר אליה התובע. משלא הוגשו תצהירי הנתבעת , ניתנה החלטת בית הדין מיום 02/02/11 בה הובהר כי אם לא יוגשו התצהירים, בלוית הסבר בדבר האיחור בהגשתם, עד ליום 21/02/11 - לא תורשה היא להביא ראיות מטעמה. משלא הוגשה כל התייחסות מצד הנתבעת להחלטה האחרונה - ניתנה ביום 28/02/11 החלטת בית הדין, בה נקבע כי הנתבעת לא תורשה להביא ראיות מטעמה, וניתנה לה ארכה להודיע עד 15/03/11 כי היא מבקשת לחקור את התובע, וכי ככל שלא תודיע מאומה בתוך המועד האמור - יינתן פסק דין בתביעה. משלא הודיעה הנתבעת מאומה עד ליום 20/03/11 - ניתן פסק דין אשר בו נתקבלה התביעה, והנתבעת חויבה לשלם לתובע סך של 127,640₪, וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ (להלן:"פסק הדין"). בבקשה שבפני, שהוגשה ביום 28/04/11 - מבקשת הנתבעת לבטל את פסק הדין, והיא מושא החלטה זו. 2. בבקשה טוענת הנתבעת כדלקמן - א. התיק הוכנס לארכיון מחמת טעות ולכן לא טופל. ב. בית הדין גילה נדיבות רבה כלפי התובע, כאשר נדרשו שלושה צווים עד אשר המציא את המסמכים שדרשה הנתבעת לקבל, ותצהיריו הוגשו באיחור ניכר. הנתבעת, מצידה, נדרשה להגיש 5 בקשות שונות ובאף מקרה התובע לא חוייב בהוצאות. ג. יש ליישם, בענייננו, את ההלכה לפיה חשיבות גדולה ניתנת לזכויות המהותיות, ואין להשתית פסק דין על מחדלים דיוניים בלבד. ד. עמדת התובע אינה נמסרת, הואיל וב"כ הנתבעת פנתה למשרדי ב"כ התובע כ - 15 פעמים ובכל פעם נמסר לה כי איננו וכי יחזור אליה - וזאת לא עשה. 3. התובע הודיע כי הוא מתנגד לביטול פסק הדין, ואלה טעמיו - א. הבקשה נעדרת פירוט אשר למועדים בהם נודע לנתבעת אודות מתן פסק הדין, ולא הוגשה בקשה להארכת מועד, ומכאן שלא הופרכה העובדה שהבקשה לא הוגשה מועד. ב. הבקשה נסמכת על טענות עובדתיות שלא גובו בתצהיר, ובכל נמנעה האפשרות חקור אודות הטענות. ג. הנתבעת מפגינה זלזול בהליך, וגם לא הצביעה על כך שיש לה הגנה טובה כנגד תביעה. גם כתב ההגנה עצמו אינו מראה הגנה ממשית, וכל כולו טענות כלליות וסתמיות. ד. המסמכים אשר הומצאו לנתבעת- הומצאו ביזמת ב"כ התובע, ולא מכוח צו של בית הדין. התנגדות התובע להמצאתם הייתה מטעמים ענייניים ולא מתוך התחמקות. ה. אין זה נכון שנעשו ניסיונות לפנות אליו, ובאופן חריג בתיק זה סופק מס' הטלפון הסלולרי האישי שלו והדואר האלקטרוני האישי שלו, בנוסף למשרדו, ולא התקבלה במי מהם כל פנייה. 4. הדין החל - תקנה 50 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991 מסדירה את דרכי ביטולו של פסק דין שניתן במעמד צד אחד. באשר למדיניות הפעלתה של תקנה זו נקבע בפסיקה: "בית דין זה חזר ושנה לא אחת, כי בפגם של פרוצדורה אין כדי לפגוע בזכות החוקתית של מיצוי הדין, ומרכיב מהותי הימנה היא זכותו של בעל דין להביא את גרסתו בפני בית הדין, בטרם הכרעה. אכן, ייתכנו גם ייתכנו מקרים בהם התנהגותם של בעלי הדין, או מי מהם, תחייב הפעלתה של הסנקציה הקבועה בתקנה 49 לתקנות. אולם, אין לדבוק במורה הדרך הפורמאלי בלבד, אלא ליתן את הדעת לכלל נסיבותיו של המקרה, באופן שהצדק לא רק ייעשה, כי אם גם ייראה" .(ע"ע 1462/02 רולס יוסף בע"מ אדריכלים - דוד חוסטצקי, עבודה ארצי כרך לג (20) 36). עוד נקבע כי בבוא בית הדין לדון בבקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, עליו לשקול אם נפל פגם כלשהו בהליך (כגון העדר המצאה כדין) באופן המחייב ביטול מטעמי צדק. גם אם התשובה שלילית על בית הדין להפעיל את שיקול דעתו בתלות בסיבותיה של אי ההתייצבות/ אי ההתגוננות, וכן בסיכויי ההצלחה של המבקש ככל שיבוטל פסק הדין, כאשר התשובה לשאלה השניה היא העיקר (ראו למשל דב"ע נה/ 52-3 כל הקריות בע"מ - דניאלה קדוש, פד"ע כח 303). ככלל, ישאפו תמיד בתי הדין שפסקי דינם יושתתו על הכרעות לגופן של מחלוקות שבין הצדדים, ולא על מחדלים דיוניים מצידו של מי מהם. "בשלב זה של הדיון אין צורך בהוכחה לפי מאזן ההסתברות, כי המערערים אינם נושאים באחריות כלפי המשיבה. אין גם אפשרות להשתכנע מעל לספק סביר, באשר לא מתקיימים בשלב זה הוכחות וחקירות נגדיות, לא מובאות ראיות, אין אפשרות לקבוע אמינות, מהימנות, ואת טענות ההגנה לגופן. בשלב לכאורי השאלה העיקרית היא, מהם סיכויי ההגנה. יש לבחון בשלב הלכאורי, האם יש סיכוי כלשהו להגנה. די בכך שיש טענה בכתב ההגנה, שאם תוכח בעת הדיון לגופו מעל לספק סביר, הרי תתקבל טענת ההגנה, והמערערים - הנתבעים - לא ישאו באחריות כלפי המשיבה." (ראו, דבע (ארצי) 139-3/נה גן המוסיקה בע"מ - בתיה מולדבסקי פד"ע, לא ). ובעניין אחר אמר בית הדין הארצי לעבודה: "ההלכה הפסוקה היא כי במקרה של בקשה לביטול פסק דין, כאשר המסירה הייתה כדין, בית הדין מציב בפניו שתי שאלות. האחת - סיבת מחדלו של הנתבע להתייצב או להתגונן, והשנייה - סיכויי ההצלחה. השאלה השנייה, היא החשובה יותר. ובקשר לשאלה השנייה אין הנתבע חייב להראות כי הגנתו היא איתנה בטוחה ודי לו אם יראה כי ההגנה אפשרית. ועוד יש לציין בהקשר לשאלה השנייה, כי ניתן אולי להבחין בין מקרה בו הנתבע לא התגונן לבין מקרה בו הנתבע לא התייצב. כאשר הנתבע לא התייצב וניתן פסק דין בהעדרו, הרי בדיקת סיכויי ההצלחה נעשית על פי החומר המצוי כבר בתיק בית המשפט. לעומת זאת, כאשר הוא לא התגונן כלל, הרי סיכויי ההצלחה נלמדים מהבקשה לביטול ומהתצהיר התומך בה". (ראו, דב"ע נז/ 144 - 3 שאול שור נ' צילה מלס, פד"ע לא 161). לא מכבר ובימים אלה ממש, ניתן בבית הדין הארצי לעבודה פסק דין אשר עסק באיזון הראוי בין תקינות ההליך המשפטי וזכות הגישה לערכאות. במסגרת פסק הדין נאמרו ע"י בית הדין הדברים הבאים - "בית המשפט העליון ובית דין זה עמדו בפסיקתם על החשיבות היתרה שבשמירה על סדרי הדין והציות להם, והכל לשם תקינות ניהול ההליך המשפטי ושמירה על זכויותיהם של הצדדים לדיון, ושל כלל הציבור [ראו: רע"א 1643/00 פנינת טל השקעות ובנייה בע"מ נ' פקיד שומה ירושלים, פ"ד נה(4) 198; רע"א 83/01 טובה וייס - יוסף מרדכי, פ"ד נה(3) 730]. אל מול אינטרס זה, "עומדת זכות היסוד של הצד שכנגד לגישה לערכאות וכן החשיבות המהותית שבניהול ההליך המשפטי במעמד שני הצדדים" [רע"א 8743/01 אריעד מבנים בע"מ נ' אבי את אריק הנדסת חשמל בע"מ, פ"ד נו(4) 61 בעמוד 64; ע"ע 1165/00 אייל מור - קלדרון, 20.8.2000; דב"ע נב/ 3-217 אגודה ארצית של מנהלים ומורשי חתימה של הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ואח' - הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ואח, פד"ע כז 3, 14]. בהתאם לאמור, בבוא בית הדין להכריע בסוגיות בהן כרוכה מחד, אי הקפדה על סדרי הדין, ומאידך פגיעה בעקרון בדבר ניהול ההליך המשפטי במעמד שני הצדדים, על בית הדין לאתר את נקודת האיזון הראויה בין השיקולים המתנגשים. באיתור נקודת האיזון כאמור ייתן בית הדין דעתו לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. בתוך כך, על בית הדין לבחון האם קיימים אמצעים חלופיים העשויים לרפא את הנזק שגרם המחדל הדיוני, לרבות על דרך של הטלת הוצאות משפט". (הדגש איננו במקור, ו.ש.). (וראו, בר"ע 34140-01-11 , רשף בטחון (1993) בע"מ-איציק זילברשטיין, ניתן ביום 28/06/11). 5. מן הכלל אל הפרט - בענייננו, אין מדובר במקרה בו צד לא הופיע לדיון באופן חד פעמי או נמנע מלקיים הוראה אחת של בית הדין, אלא, כפי שפורט לעיל ולא בכדי, בהתעלמות משלוש החלטות מפורשות וחד משמעיות, כאשר ביוזמת בית הדין הוענקו לנתבעת ארכות והן לא נוצלו. הבקשה לביטול פסק הדין עצמה הוגשה בחלוף המועד שנקבע בדין להגשתה, מבלי שהנתבעת טרחה להבהיר את עיתוי הגשת הבקשה או לבקש הארכת מועד. לצד זאת יוער, כי אין מדובר במקרה בו לא הוגש כתב הגנה, כך שהגנתה של הנתבעת כבר פרושה בפני בית הדין, ועל כן חשיבותה של הבקשה לביטול פסק הדין ונפקותם של העדר תצהיר לתמיכה בה - בעלי משקל נמוך יותר. מדובר, אם כן, מחד גיסא, בהתעלמות עקבית משורה של החלטות של בית הדין (שלא ברור הכיצד היות התיק, לכאורה, בארכיב - הצדיקה התעלמות מוחלטת מכולן), ומאידך - במקרה בו הוגש כתב הגנה וככל שיוכח האמור בו - ידחה לפחות חלק מכתב התביעה. בנסיבות שכאלה, מוצא בית הדין כי האיזון הראוי בין זכות הנתבעת למיצוי הדין בעניינה ולקבלת יומה בפני בית הדין, לבין זכות התובע לתקינות ההליך והעדר עינוי דין לגביו, הינו ביטול פסק הדין, והתניית הביטול בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לתובע בסך של 4,000 ₪, וזאת בתוך 30 יום מהיום שבו תקבל הנתבעת עותק החלטה זו. יוער כי לא נעלמה מעיני טענת הנתבעת לפיה לכאורה התובע פעל באופן שחייב הגשת בקשות מצידה ומתן צווים מצד בית הדין, אלא שמעבר לכך שהתובע לא התעלם מאותן החלטות של בית הדין אשר התקבלו אצלו, הרי שבסופו של דבר המסמכים שביקשה הנתבעת לקבל , ולעניינם הגישה בקשות - נמסרו לה מיוזמת התובע ולא מכוח החלטה שיפוטי. לא זאת אף זאת יודגש שאלמלא גם ביחס לתובע נדרשו החלטות בבקשות שהגישה הנתבעת - הרי ששיעור ההוצאות שהיו נפסקות בהליך זה היה גבוה יותר. 6. כללו של דבר - פסק הדין שניתן מבוטל, ותנאי לביטולו הינו תשלום ההוצאות במועד שנקבע. לכשיודיע מי מהצדדים כי התנאי קוים - תינתן החלטה בדבר המשך הדיון. ביטול פסק דין