לפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר הגנה כנגד נתבע 2. הרקע: התובעת הגישה תביעה כספית לתשלום דמי אחסנה, גרירה ושכ"ט שמאי בגין תפיסת רכב מכוח הוראות פקודת התעבורה ותקנות התעבורה (איסור שימוש ברכב - מגרשי אחסנה) (הוראת שעה) תשס"ו - 2006. התביעה הוגשה בתחילה כנגד נתבע 1, מר איתי שם טוב. ביום 17.12.08 הוגשה על ידי התובעת בקשה לתיקון כתב התביעה וצירופו של הנתבע 2, מר י' א', וזאת על יסוד הטענה כי בתקופה הרלוונטית היה הרכב נשוא התביעה בבעלותו או בחזקתו. בו ביום התקבלה החלטה המתירה את תיקון כתב התביעה. ביום 25.3.09, בעקבות בקשה שהגישה התובעת למתן פסק דין נגד נתבע 2, ניתן נגדו פסק דין על יסוד כתב התביעה. ביני לביני נמשכו ההליכים המשפטיים בין התובעת לבין הנתבע 1. ביום 13.10.2010 ניתן פסק דין בתובענה שבין הצדדים על ידי השופט דוד שוהם. פסק הדין דחה את התביעה נגד נתבע 1. טענות הנתבע 2 5. הנתבע 2 טוען כי בתקופה הרלוונטית סבל מחרדות ובעיות נפשיות וכי הוא מטופל עד היום בכדורים. לטענתו, לא ידע "מה קורה סביבו". כתוצאה מכך, לטענתו, ביצע הנתבע 2 עבירות פליליות בגינן ריצה עונש מאסר מאחורי סורג ובריח. "רק לאחרונה", לדבריו, מצא את זיכרון הדברים והתברר לו כי אינו חייב דבר לתובעת. 6. הנתבע 2 טוען כי קיבל ממר שם טוב ייפוי כוח למכור את הרכב שנמסר לו ולאחר "מספר ימים" מכר אותו למר ממיה איציק על פי זיכרון דברים, בסכום של 3000 שקלים. לטענת הנתבע 2, התחייב לפניו מר ממיה כי הוא אחראי לכל דוח או עבירה מיום רכישת הרכב. הרכב נמכר על ידי מר ממיה לאדם אחר שהנתבע 2 אינו יודע את שמו ואותו קונה נעצר על ידי משטרת ישראל. 7. התובעת טוענת כי אין מקום לקבל את הבקשה. לטענתה, פסק הדין ניתן נגד הנתבע 2 ביום 25.3.09 וזאת לאחר שהנתבע התעלם במשך שנתיים וחצי מן ההליך המשפטי נגדו. עוד נאמר כי בית המשפט קבע בפסק הדין כי הנתבע 2 הוא בעל הרכב ומכוח קביעה זו דחה, לטענת התובעת, את התביעה נגד נתבע 1. לטענת התובעת, די בכך כדי לדחות את בקשת הנתבע 2. 8. עוד נאמר כי הנתבע 2 לא הציג כל 'טעם מיוחד' להארכת המועד ואף לא ציין מתי נודע לו על פסק הדין. נוכח האיחור הממושך בהגשת הבקשה משך למעלה משנתיים, נאמר כי על הנתבע 2 מוטלת חובה להסביר את הטעמים לאיחור. נוכח איחור כה ממושך, נטען, שאינו נתמך בכל הסבר סביר, אין מקום לביטול פסק הדין, גם לא כנגד חיוב הנתבע 2 בהוצאות בגין מחדלו. דיון והכרעה 9. לדעתי, דין בקשה זו להידחות. מסקנה זו מבוססת על כל אחד מן הטעמים הבאים ולא כל שכן על משקלם המצטבר. ראשית, לא ניתן הסבר סביר לאיחור הממושך בהגשת הבקשה לביטול פסק דין; שנית, לא הוכח כי סיכויי הגנתו של הנתבע 2 משמעותיים במידה המצדיקה ביטולו של פסק הדין; שלישית, לא הוכח כי ניתן הסבר סביר למחדל מלהתגונן במועד כנגד התביעה אותה הגישה התובעת נגד הנתבע 2. אי מתן הסבר סביר לאיחור הממושך בהגשת בקשה לביטול פסק-דין 10. פסק הדין נגד נתבע 2 ניתן בחודש מארס 2009. הבקשה לביטול פסק דין הוגשה רק ביום 15.8.11, קרי לאחר למעלה משנתיים ממועד מתן פסק הדין. הנתבע 2 אינו מציין בתצהירו מתי הומצא לו פסק הדין או מתי נודע לו על פסק הדין. עם זאת, מבקשתו להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק דין משתמעת הודאה באיחור בהגשת בקשה שכן אילו היה הנתבע 2 פועל לביטול פסק הדין במסגרת 30 הימים הקבועים בתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, לא היה הוא נזקק לכל בקשת ארכה. 11. משכך, יש לבחון מהן הסיבות לאיחור בהגשת הבקשה. הנתבע 2 מציין שתי סיבות: האחת, מצב נפשי שלא אפשר לו לתפקד; השנייה, שהייתו בבית הסוהר עקב ביצוע עבירות. אינני סבור כי נימוקים אלה יכולים לעמוד. הנתבע 2 צירף לבקשתו אישור רפואי משנת 2009, כחודש לפני מועד מתן פסק הדין. כל שנאמר באישור זה הוא, כי הנתבע 2 סובל מאז שנת 1992 מחרדות הגורמות לפגיעה בתפקודו וכי באוקטובר 2008 - כחודש לפני צירופו של נתבע 2 לתביעה כנתבע - חודש הטיפול שקיבל הנתבע 2. באישור מצוין כי הנתבע 2 מטופל תרופתית והגיע לפגישות טיפוליות. מן האישור עולה כי מחלתו של הנתבע 2 הייתה בטיפול ובקרה של גורמים מקצועיים כבר במועד שלפני הגשת התביעה נגדו. ברי כי מכך לא ניתן להסיק כי הנתבע 2 היה במצב נפשי שלא אפשר לו להבחין בין ימינו לשמאלו. אדרבא, הדעת נותנת כי הטיפול התרופתי והמפגשים אליהם הקפיד הנתבע 2 להגיע דווקא היטיבו את מצבו הנפשי. אין כל ראיה לכך כי לאחר מתן אישור זה ועד למועד מתן פסק הדין ולאחר מכן, היה מצבו הנפשי של הנתבע 2 כזה שלא אפשר לו לתפקד בצורה המאפשרת ניהול ענייניו המשפטיים באופן סביר וראוי. גם הנתבע 2 אישר בעדותו כי מצבו הנפשי ידע מעלות ומורדות באותה תקופה. אם כך, לא ברור מדוע לא ניצל הנתבע 2 הפוגה זמנית ממחלתו, כפי שהיה לטענתו, על מנת להגיש במהירות הראויה בקשה לביטול פסק הדין שניתן נגדו. בדיון שהתקיים התברר כי הנתבע 2 ידע על תיק ההוצאה לפועל שפתחה נגדו התובעת אך טען כי העדיף להסדיר את חובותיו עם יתר נושיו ולא עם התובעת משום שלתובעת "לא מגיע". אמור מעתה: מצבו הנפשי של הנתבע 2 לא מנע ממנו, ישירות או באמצעות רעייתו, להסדיר את ענייניו המשפטיים עם יתר נושיו תוך החרגת התובעת, בידיעה ברורה, וזאת בנימוק כי לתובעת "לא מגיע". 12. בעדותו ציין הנתבע 2 כי שהה בבית חולים לחולי נפש במשך כל התקופה שממתן פסק הדין ועד היום. טענה זו אינה נראית לי. בתצהירו של הנתבע 2 אין זכר לטענה. מדובר בטענה כבושה שמשקלה נמוך ביותר. בנוסף, הנתבע 2 גם לא הביא כל אסמכתא מבית החולים על תקופת אשפוזו הנטענת. חזקה על הנתבע 2 שלא היה מונע מבית המשפט לעיין בראיה הפועלת לטובתו ויש להניח כי אילו הייתה מוצגת ראיה בעניין תקופת האשפוז, לא היה בה כדי לתמוך בטענתו העובדתית של הנתבע 2 שהועלתה לראשונה בחקירתו הנגדית בבית המשפט. 13. טענתו של הנתבע 2 כי שהה בבית הסוהר לא נתמכה באישור של שב"ס או גורם אחר ולא פורטה בתצהירו של נתבע 2 התקופה בה שהה, לטענתו, בבית הסוהר על מנת שניתן יהיה לבחון את היחס או הקשר בין טענה זו לבין האיחור בהגשת הבקשה לביטול פסק הדין. 14. לאור האמור, לא שוכנעתי כי קיים טעם מיוחד המצדיק את האיחור הניכר בן למעלה משנתיים ימים להגשת הבקשה לביטול פסק דין. משכך, דין הבקשה להידחות מטעם זה. אי מתן הסבר סביר למחדל מלהתגונן במועד 15. ביטול פסק דין יכול ויהא מתוך "חובת הצדק" ויכול ויהא מתוקף שיקול דעת בית המשפט. במסגרת שיקול דעת זה על בית המשפט לבחון את סיכויי ההגנה ואת סיבת המחדל לאי התגוננות הנתבע. ההלכה הפסוקה העניקה אמנם משקל נכבד לסיכויי ההגנה אולם נקבע כי אין לזנוח את המרכיב השני שעניינו הסיבה לאי הגשת כתב הגנה ומשעה שהתברר לבית המשפט כי הנתבע לא התגונן מתוך זלזול או התעלמות מן ההליך השיפוטי - לא יבוטל נגדו פסק הדין גם לא כנגד תשלום הוצאות. 16. בענייננו, אין טענה כי כתב התביעה לא הומצא כדין לנתבע 2. לא ניתן כל הסבר לאי הגשת כתב הגנה תוך התקופה שנקבעה לכך בדין, בפרט לאחר שהוכח כי הנתבע 2 החל להיות מטופל בטיפול תרופתי ובמפגשים כחודש לפני צירופו כנתבע לכתב התביעה. הנתבע 2 טען גם כי מצבו הנפשי ידע עליות ומורדות. מכל אלה עולה כי על הנתבע 2 להראות כי בתקופה הרלוונטית לאחר המצאת התביעה נמנע ממנו בשל מצבו הנפשי להגיש כתב הגנה. הנתבע 2 לא השכיל להרים נטל זה. באין כל הסבר למחדלו של הנתבע 2 מלהתגונן כנגד התביעה, אין אלא להסיק כי התנהלות הנתבע 2 עולה כדי התעלמות מדעת מן ההליך השיפוטי; התעלמות ממנה ניתן ללמוד גם מכך שהנתבע 2 ידע על תיקי ההוצאה לפועל מהם מורכב תיק האיחוד שלו וביניהם תיק ההוצאה לפועל שפתחה נגדו התובעת בגין פסק הדין נשוא בקשה זו, אולם בחר להתעלם מחובתו לפעול כנגד פסק הדין והתביעה בתואנה כי לתובעת "לא מגיע". 17. נמצא, כי הנתבע 2 לא מסר הסבר סביר למחדל מלהתגונן במועד. היעדר סיכויי הגנה משמעותיים 18. בחינה עניינית של טענות ההגנה של הנתבע 2 מעלה כי לא ניתן לדלות מהן סיכויי הגנה משמעותיים. במה דברים אמורים? נתבע 2 סומך הגנתו בהליך זה על זיכרון דברים שנערך בינו לבין מר ממיה למכירת הרכב לידי מר ממיה. נתבע 2 אינו מציין מתי בדיוק נערך זיכרון הדברים ומציין כי הדבר תוך "מספר ימים" . זיכרון הדברים עצמו אינו נושא כל תאריך. 19. לכאורה, מדובר בטענת הגנה טובה שכן אם נתבע 2 לא היה בעל הרכב במועד הרלוונטי - אין לחייבו בחוב דמי האחסנה. למעשה, אין מדובר בטענת הגנה טובה כלל ועיקר נוכח קביעותיו של בית המשפט בפסק הדין שניתן נגד נתבע 1. בפסק הדין קובע השופט שוהם כי בין נתבע 2 לאביו של נתבע 1 סוכם כי נתבע 2 ימכור את הרכב וירשום את הרכב על שם הקונה החדש בתוך "שבועיים עד שלושה". עוד קובע בית המשפט, כממצא עובדתי, כי "הנתבע 2 לא ביצע את המוסכם. הוא מכר את הרכב אך לא העביר את הבעלות ע"ש הקונה החדש... ומרגע שהנתבע 2 הפר את ההסכם האחריות לכך מוטלת עליו". נמצא, כי גם אם נקבל את טענת הנתבע 2 כי מכר את הרכב למר ממיה הרי שעל פי קביעת בית המשפט, אי העברת רישום הבעלות ברכב על שם מר ממיה מהווה הפרה של סיכום הדברים בין הנתבע 2 לאבי הנתבע 1 באופן שהאחריות לכך רובצת לפתחו של נתבע 2. משכך, אין נתבע 2 יכול לרחוץ בניקיון כפיו ולטעון כי לא הוא האחראי לחוב האחסנה שהצטבר. משזו טענת ההגנה של הנתבע 2, כעולה מהליך זה, וטענה זו נדונה למעשה והוכרעה על ידי בית המשפט, לא ניתן לומר כי סיכויי הגנתו של הנתבע 2 טובים במידה המצדיקה ביטול פסק הדין נגדו והחזרת התובענה אל שולחן הדיונים. התוצאה 20. לאור האמור הבקשה נדחית. הנתבע 2 ישלם לתובעת הוצאות בסך 1000₪. נזק נפשי / נכות נפשיתהתחום הנפשיביטול פסק דין