העותרת חברה פרטית המפעילה ארבעה גני ילדים בישוב ערערה שבנגב,המצויים בתחום שיפוטה של המועצה המקומית שגב שלום (להלן: "המועצה"), ומיועדים לילדים בגילאי 3-4. העתירה ענינה לחייב המועצה לרשום הילדים המעוניינים ללמוד בגני הילדים של העותרת בשנת הלימודים תשע"א 2011 (שהחלה ביום 1.9.10) כלומדים בגנים אלה על פי הוראות תקנות לימוד-חובה וחינוך ממלכתי (רישום) התשי"ט-1959, ולדווח על כך לחברה לאוטומציה. העתירה הוגשה גם כנגד משרד החינוך, אולם זה נמחק בהסכמת הצדדים. ביום 6.6.10 הגישה העותרת עתירה, שתוכנה והסעדים שהתבקשו בה זהים במהותן לעתירה שבפני (להלן: "העתירה הראשונה") (עת"מ 6695-06-10). ביום 22.6.10, בדיון מקדמי שהתקיים בעתירה הנ"ל, הצהיר ב"כ המועצה; "לאחר ששמעתי את עמדת בית המשפט, אני מודיע לבית המשפט כי ככל שיפנו אלינו הורים אשר יבקשו לרשום את ילדיהם לגני הילדים אותם מנהלת העותרת, אנחנו נטפל בעניין לגופו של עניין. מבחינתנו גם אם העותרת תעביר לידינו רשימה ילדים אותם מבקשים ההורים לרשום, ובלבד שיהיה מכתב חתום על ידי הורים של כל ילד וילד עם הפרטים המלאים של כל ילד וילד כשחתימת ההורים על כל מכתב תאומת על ידי עורך דין, והכל בהתאם להוראת תקנה 11". בעקבות הצהרה זו ביקשה העותרת למחוק העתירה וכך הורה בית המשפט. ביום 11.10.10 הגישה העותרת עתירה זהה נוספת לבית המשפט (להלן: "העתירה השנייה") בה היא עתרה בשנית להורות למועצה לרשום הילדים לגנים של העותרת עקב סירוב המועצה לעשות כן, בשל הטענה כי ישנם ליקויים בגני העותרת והם אינם בטיחותיים לילדים. ביום 28.10.10 בתום הדיון בעתירה השנייה הגיעו הצדדים להסדר לפיו: "1. לא יאוחר מיום 4.11.10 תמציא העותרת למשיבה 1, באמצעות לשכת ראש המועצה, את רשימת הילדים הלומדים בארבעת הגנים אותם מנהלת העותרת אצל המשיבה 1. הרשימה תהיה מגובה עם תצהירים של כל אחד ואחר מהוריי הילדים, אשר בהם ירשם, בין היתר, כי הילד שאליו מתייחס התצהיר אכן לומד באחד מגני העותרת. התצהירים יהיו לא מוקדם יותר מיום 1.9.10. בתצהיר ירשם ממתי התחיל הילד ללמוד בגן הספיצפי שבו נטען שהוא לומד. 2. עם קבלת הרשימות ותצהיריהם ירשמו הילדים במערכת האוטומציה. 3. תקצוב הילדים שלומדים אצל העותרת יהיה החל מיום תחילת לימודיהם בפועל בגני העותרת, ככל שיעלה על המשיבה 2 לאמת עובדה זו. 4. ... 5... 6. כל צד שומר לעצמו את כל הטענות שיש לו". להסכמות הצדדים ניתן תוקף של פסק-דין (עת"מ 19285-10-10 כב' השופטת ר. אבידע). למצער, העותרת לא פעלה על פי ההסכם וביום 4.11.10 היא המציאה למועצה חלק מזערי מתצהירי ההורים. העותרת טוענת כי ביום 7.11.10 היא השלימה את התצהירים הנוספים של כלל ההורים והמציאה אותם למועצה, אלא שזו התנגדה לרשום הילדים הנוספים, מלבד אלה שתצהיריהם הוגשו עד ליום 4.11.10, כיוון שמועד זה, שהוסכם על הצדדים הינו המועד האחרון שהיה על העותרת להמציא התצהירים, בשים לב לעובדה ששנת הלימודים החלה זה מכבר. ביום 11.11.10 הגישה העותרת לבית המשפט בקשה לתיקון טעות סופר בפסק הדין, בנימוק שהמועד של 4.11.10 מקורו בשגגה ומועד זה נועד עבור המשיבה, כמועד אחרון לביצוע הרישום. בית המשפט בהחלטתו מיום 16.11.10 דחה הבקשה וקבע שאין מדובר בטעות סופר כיון שהמועד נקבע בהסכמת הצדדים. ככל שהעותרת מעוניינת לשנות המועד שנקבע, יש צורך בהסכמת כל הצדדים. משהמועצה סירבה להאריך המועד באה העתירה השלישית במספר זו שבפני, להורות למועצה לרשום את הילדים שתצהיריהם הוגשו ביום 7.11.10. טענות העותרת העותרת חוזרת ומפרטת את התנהלות המועצה כפי שבאה לידי ביטוי גם בעתירות הקודמות ובעיקר תוקפת הסירוב לרשום הילדים לגנים של העותרת. טענת העותרת כי המועד שנקבע בעתירה השנייה, קרי 4.11.10 נקבע "שלא במתכוון" (ס' 16 לעתירה). מכל מקום שעה שמדובר בהורי ילדים המתגוררים בפזורה הבדואית, נדרשה לעבור מבית לבית ולהחתים את ההורים ובשל סמיכות הזמנים היא לא עמדה במועד שנקבע, אלא שלושה ימים לאחר מכן ביום 7.11.10. באשר לצורך לצרף תצהיר של ההורים לבקשת הרישום, נטען שהוראות הרישום אינן מחייבות זאת. עמדת המועצה המועצה תומכת בפסק הדין שניתן בעתירה השנייה, לפיו היה על העותרת על פי ההסכם להמציא עד ליום 4.11.10 תצהירים חתומים של כל ההורים ומשהעותרת לא פעלה על-פי המתווה שבהסכמה, אין לה להלין אלא על עצמה. מוסיפה המועצה כי עד ליום 4.11.10 הוגשו שבעה תצהירים בלבד, שרק ביחס לחמישה מהם, מדובר בילדים הזכאים לרישום וילדים אלה נרשמו. מוסיפה היא כי העותרת מבקשת לבטל פסק דין קיים על יסוד הסכמת הצדדים מבלי שהצביעה על טעמים מיוחדים המצדיקים זאת. דיון למקרא העתירה שהונחה לפתחי, הטרידה אותי השאלה, לאיזו החלטה של הרשות מכוונת העתירה, כיוון שהעתירה חזרה על טענות שנטענו בעבר ואשר מוצו במסגרת הסכם הפשרה, שבין הצדדים, שקיבל תוקף של פסק דין בעתירה השנייה. תהיתי שמא העתירה מכוונת לביטול פסק-דין שניתן בהסכמה ולכן שאלתי ב"כ העותרת, כנגד איזו החלטה מכוונת העתירה ונעניתי "שכנגד כל החלטות המשיבה, המתמשכות, מאז תחילת הרישום בפברואר 2010 ועד היום", אלא שהחלטת המועצה, ככל שזו סירבה לרשום הילדים כלומדים בגנים של העותרת והעתירה הנוגעת לכך מיצתה עצמה בפסק דין שניתן בהסכמה ביום 28.10.10 בעת"מ 19285-10-10. הקושי של העותרת שהיא לא מלאה אחר פסה"ד כלשונו ולא עמדה במועדים שהיא עצמה הסכימה להם. מעבר לכך, למקרא העתירה, אכן סברתי שאם מדובר בשלושה ימים בלבד, יש לנסות ולגשר על הפערים שבין הצדדים, אלא שב"כ המועצה עמד על כך שהתצהירים שלטענת העותרת נמסרו במועצה ביום 7.11.10, כלל לא הומצאו ואף לא צורפו לעתירה. עשיתי הפסקה בדיון כדי שהעותרת תמציא לעיון המועצה התצהירים הנוספים. לצערי התברר שאין כלל בידי העותרת תצהירים כדין, אלא מסמך חתום, לכאורה, כנטען על ידה על ידי ההורים, שאינו מאושר ומאומת כתצהיר, כפי ההסכמה שבין הצדדים, ובנסיבות אלה סירבה המועצה להאריך המועד וטענה שהעותרת היא זו שלא עמדה בהסכם. אין חדש בטענותיה של העותרת בעתירה שבפני. עתירה זו, שלישית במספר, זהה במהותה לעתירות הקודמות שהוגשו. העותרת והמשיבה הסכימו על המועד בו יוגשו תצהירי ההורים. העותרת בכתב העתירה מודה שהיא לא פעלה על פי המתווה שנקבע בהסכם, שניתן לו תוקף של פסק דין. הטענה כי העותרת לא הספיקה להחתים כל ההורים, שעה שמדובר בהורי ילדים המתגוררים בפזורה הבדואית, אין בה ממש כיוון שהמועד שנקבע היה בהסכמה. מעבר לכך, לא רק שהתצהירים לא הוגשו למועצה ביום 4.11.10 או 7.11.10, כעמדת העותרת, אלא התצהירים לא היו בידי העותרת בעת הדיון המשפטי שבפני ביום 2.2.11, כשלושה חודשים לאחר המועד שנועד להגשתם. אין בפני כל החלטה חדשה של המועצה, או לחילופין אי מתן החלטה של הרשות עליה ניתן לעתור בעתירה מנהלית כיוון שהחלטות הקודמות של הרשות מוצו בפסק הדין, שהעותרת לא פעלה על פיו. טוענת העותרת היום כי כלל לא היה מקום לחייבה בהגשת תצהיר, אך טענה זו אינה רלוונטית לאור ההסכמה אליה הגיעו הצדדים להגיש תצהירים, הסכמה שניתן לה תוקף של פסק-דין. גם אם לא היה מקום מלכתחילה להגיש התצהירים, יש בהסכמה זו כדי לחייבה והסכמים יש לכבד ולקיים. לא ניתן מצד אחד להתחייב ומצד שני לא לקיים ההתחייבות ולהתנהג כאילו ההתחייבות לא ניתנה ולא שמשה כבסיס להסכמה. פסק דין שניתן בהסכמה, ניתן לתקיפה על דרך של תביעה לביטול פסק הדין. רק לאחרונה עמד כב' השופט דנציגר בע"א 7399/10 בני חלפון נ' מינהל מקרקעי ישראל, על סוגיית ביטול פסק דין, המושתת על הסכם, וחזר על הכלל הידוע כי: "פסק דין שניתן בהסכמה ממזג בתוכו תכונות של הסכם ותכונות של פסק דין [ראו למשל: ע"א 4272/91 ברבי נ' ברבי, פ"ד מח(4) 689, 698 (1994)]. ביטול פסק דין שניתן בהסכמה, מחמת פגם שנוצר ברובד ההסכמי שלו, ייעשה רק מקום שבו הוכח כי קיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים את הביטול [ראו: ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש, פ"ד נא(1) 577, 591, 593 (1997); רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' מור, פ"ד נו(1) 577, 586-585 (2001)]." העתירה שבפני אינה לביטול פסק דין, ואף לא נטען כי קיימת עילה לביטולו אלא חזרה על טענות שכבר נדונו והוכרעו. ככל שיש לעותרת טענות כלפי המועצה לגבי מימוש פסק-הדין, הדרך אינה בהגשת עתירה חדשה, תוך התעלמות מקיומו של פסק הדין קיים. אם סבורה העותרת שהיא מלאה אחר כל התנאים והמועצה לא, הפתרון אינו בהגשת עתירה חדשה. אך כאמור, אין זה המצב. לצערי המועצה עושה הכל כדי לא לרשום התלמידים הלומדים בגנים של העותרת, אך לצערי גם, העותרת אינה מקיימת התחייבויותיה, ולכן אין לה להלין אלא על עצמה. מכל מקום, עתירה זו מיצתה עצמה במסגרת פסק דין שניתן בהסכמה וכל עוד פסק דין זה לא בוטל, אין מקום להגיש עתירות חדשות הנוגעות לאותה עילה ואותם סעדים. סוף דבר, העתירה נדחית. יחד עם זאת, טוב תעשה המועצה, אם תאפשר לעותרת להשלים התצהירים גם אם באיחור, כיוון שלא צומחת למועצה כל תועלת מכך שהילדים אינם רשומים בגנים של העותרת, כל עוד הם אינם לומדים בגנים של המועצה ואילו העותרת נזוקה מכך. בנסיבות אלה ולאור העובדה שהעתירות של העותרת בעבר נמחקו, אף כי היה בהן טעם של ממש והמועצה לא חוייבה בהוצאות, איני מוצאת מקום לחיוב בהוצאות כאן. ביטול פסק דיןעתירה מנהלית