החלטה זו ניתנת בהמשך לבקשת המבקשת, המשיבה בתובענה, לדחות את התובענה אשר הוגשה על ידי המשיב על הסף. המשיב הגיש תובענה בדרך של המרצת פתיחה, תובענה אשר תוקנה והוגשה פעם נוספת, ובה התבקש ביהמ"ש ליתן פס"ד הצהרתי אשר יקבע כי "אין למבקשת כל זכות לגבות את 32 דו"חות החנייה כפי שפורטו בתובענה, דו"חות שנשלחו למבקש בדואר רשום בשנת 1997, בכל דרך שהיא, לפי שהליכי הגבייה של אותם דו"חות התיישנו." המשיב הגיש תצהיר מתוקן במעמד הגשת התובענה המתוקנת הנ"ל ביום 23/03/05. לטענת המשיב, נרשמו לרכב שהיה בבעלותו 32 דו"חות בגין עבירות חנייה בתקופה שבין 21/10/1996 ועד 23/09/1997. עוד נטען כי ביום 06/07/03 נשלחה אליו דרישה על פי סעיף 4 לפקודת המסים (גבייה) לתשלום סכום חוב בגין דו"חות חנייה, על סך 12,761 ₪. המשיב תיאר כיצד פנה למבקשת על מנת לקבל פירוט של כל מכתבי ההתראה שנשלחו אליו, לטענת המבקשת. המשיב אף תיאר התכתבויות שונות בינו לבין המבקשת באמצעות עורכי דין מטעמו. המשיב הפנה בתצהירו למכתב אשר נשלח על ידי ב"כ המבקשת מיום 17/06/04, שם צוין כי אין כל צורך וחובה לשלוח דרישות תשלום בגין דו"חות חנייה בדואר רשום, כאשר הדרישות נשלחו בדואר רגיל. בהקשר זה נטען על ידי המשיב בנוסף כי על פי צו משפטי שקיבל, דו"חות החנייה הנ"ל, שתשלומם נדרש ממנו, התיישנו, ועל כן המבקשת מנועה מלפעול כנגדו כיום בכל דרך שהיא לצורך גבייתם. טענת המשיב הינה כי משלוח מכתב דרישה בדואר רגיל אינו בגדר משלוח מכתב התראה כדין, כעולה מתקנה 44 א' לתסד"פ הקובע כי יש לשלוח מכתבי דרישה בדואר רשום בלבד. המבקשת הגישה ביום 6/2/06 בקשה למחיקת התובענה מחמת העדר עילה ו/או מחמת העדר סמכות עניינית. המבקשת הפנתה בבקשת המחיקה לשלושה פסקי דין, ע"א 8080/99 נפתלי וקס ואח' נ' עיריית תל-אביב ואח', לתק 8170/05 טל אילה נ' עיריית תל-אביב, ולת.א. (ת"א) 53553/05 גלעד נ' עיריית תל-אביב, על מנת לבסס את הבקשה לדחיית התובענה על הסף. ב"כ המבקשת מפנה לקביעות שונות אשר ניתנו במסגרת פסקי הדין הנ"ל, לרבות הקביעה בפסק דין וקס אשר אישר את פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי, שם נקבע כי "תלוי ועומד נגדם פסק דין פלילי חלוט ומעשה בית דין בכל הנוגע לאישומים בעבירה. משום כך, קבע בית המשפט קמא כי המערערים נקטו בהליך שאינו נכון ואינו מתאים, ולפיכך דין תביעתם להידחות בהעדר עילה". ב"כ המבקשת מפנה לקביעת כב' השופטת הדסה נאור המאזכרת את פס"ד וקס לפיה: "ערעור על הרשעה או על עונש או על חוקיות ביצועו של העונש מטעמי התיישנות, אינו מתאים לבירור בבית המשפט לתביעות קטנות, אלא מקומו בבית המשפט לעניינים מקומיים, מאחר "שאין לתקוף בהליך אזרחי תוצאותיו של ההליך הפלילי". הובא ציטוט גם מתוך פס"ד גלעד הנ"ל אשר ניתן על ידי כב' השופט פרידלנדר, שקבע אף הוא כי המקום לבירור העניין הינו בבית המשפט הפלילי לעניינים מקומיים, כאשר אין לבית משפט השלום סמכות עניינית לדון בתובענה שעניינה ביטול חיובים, לרבות קנסות, וכאשר אין לבית המשפט שיקול דעת לביטול עונשים שהוטלו על מי שהורשעו בדין ונידונו לאותם עונשים. בסוף בקשת המבקשת למחיקת התובענה קיימת התייחסות לסעיף 229 (ח2) לחוק סדר הדין הפלילי, תשמ"ו - 1982, לפיו: "שילם אדם את הקנס, חלפו המועדים להגשת בקשה לביטול הודעת תשלום קנס או להודעה על בקשה להישפט לפי סעיף קטן (א), ולא הוגשו בקשות כאמור או הוגשה בזמן בקשה לביטול הודעת תשלום קנס ונדחתה, יראו אותו, בתום המועדים הקבועים בסעיף קטן (א) להגשת בקשות אלה, כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס.". ב"כ המשיב הגיש תגובה לבקשת המבקשת למחיקת התובענה ובה נטען, בין השאר, כי כב' השופט ריבלין לא התייחס בפס"ד וקס לדרך שבה על בעל דין לנקוט לצורך קבלת החלטה שיפוטית מחייבת, באם ביצוע עונש שהושת עליו, כדין או שלא כדין, בשל עבירה פלילית שנעברה על ידו התיישן. לטענת המשיב, דובר בפסק דין זה על בקשה לביטול הרשעה, ועל כן נקבע על ידי כב' השופט ריבלין כי אין זה נכון לתקוף בהליך אזרחי תוצאה של הליך פלילי. ב"כ המשיב הוסיף וטען כי פסקי הדין של כב' השופטים נאור ופרידלנדר הנ"ל אינם נכונים ואינם מחייבים בית משפט זה, כאשר קיים פסק דין עליון מנחה של כב' השופטת שטרסברג - כהן ע"פ 3482/99 אריה פסי נ' מדינת ישראל , פ"ד נג (5) 715, אשר קבע כי הבירור העובדתי של סוגיית ההתיישנות יפה לבית משפט האזרחי על ערכאותיו, וכי סעד ההצהרתי אשר התבקש בתובענה הנ"ל הוא "מסוג הסעדים אותם מוסמך בית משפט זה ליתן ובידיו מצויים הכלים לערוך את הברור הנדרש לצורך הכרעה בטענת ההתיישנות." עוד נטען בתגובה הנ"ל כי נקבע בפס"ד נוסף בבית משפט זה נקבע כי "תביעה שעניינה התיישנותו של קנס כאמור - יש להגיש בפני בית משפט השלום, כפי שנקבע בפסק הדין של כב' השופט יונה אטדגי בת.א. 201211/05 שי מנדלוביץ נ' עיריית תל-אביב". דיון המשיב הגיש המרצת פתיחה (מתוקנת) לתיק ביום 23/3/05, ושם חזר וביקש מבית משפט זה ליתן פסק דין הצהרתי לפיו "אין למשיבה כל זכות לגבות את 32 דו"חות החניה, המפורטים להלן, שנשלחו למבקש בדואר רשום בשנת 1977, ובכל דרך שהיא, לפי שהליכי הגבייה של אותם דו"חות חנייה התיישנו". די בסעד המבוקש הנ"ל כדי להביא לדחיית התובענה על הסף, שכן המשיב מבקש סעד אך ורק בקשר ל- 32 דו"חות אשר "נשלחו בדואר רשום". בגוף התובענה קיימת התייחסות לכך שהודיעו למשיב בכתב שאין כל פגם במסירות שנעשו בגין דו"חות של המבקשת שלא באמצעות דואר רשום אלא בדואר רגיל בלבד. יחד עם זאת, אין מקום להתייחס לטענות אלה מאחר והן אינן כלולות בסעד המבוקש מבית משפט זה. מעבר לכך, תקנות סדרי הדין הפלילי קובעות הוראות בנוגע לאופן הגשת בקשות רשות ערעור על פסקי דין אשר ניתנו לטובת המבקשת, ועל פי אותן הוראות שהמשיב מפנה אליהן, לרבות תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, אין מקום להגיש תובענה לבית משפט אזרחי, ובית המשפט המוסמך הינו בית המשפט לעניינים המקומיים. נוסח הוראות החוק בתקנות סדר הדין הפלילי ברור, ולפיו יש להגיש בקשה למתן רשות ערעור לבית משפט פלילי ולא בית משפט אזרחי. המשיב הגיש תובענה לבית משפט זה אשר תוקפת ישירות את הדו"חות אשר ניתנו כנגדו. המשיב לא הראה כיצד פנה לבית המשפט לעניינים המקומיים על מנת לתקוף את פסקי הדין אשר ניתנו כנגדו, ולא הראה כיצד מיצה את ההליך הפלילי אשר עמד לרשותו, וכל זאת כאשר מדובר בבקשה למתן פסק דין הצהרתי - בקשה למתן סעד מן הצדק ומן היושר. אין גם לראות בהתכתבות בין עורכי דין תחליף להגשת בקשה למתן רשות ערעור על פסקי דין אשר ניתנו כנגד המשיב, בין אם קיבל מסירות באמצעות דואר רגיל ובין אם בוצעו בדואר רשום ואף אם לא בוצעו מסירות כלשהן. בנוסף לאמור לעיל, אין בתובענה או בגוף התצהיר פירוט של הדו"חות שהמשיב מבקש לבטל. בסעד המבוקש רשום "אשר מפורטים להלן", אך המשיב לא טרח לפרט את הדוחות בתובענה או בגוף התצהיר הנ"ל. בנספח ה' לתצהירו של המשיב קיים פירוט של 32 דו"חות, כאשר ב"כ המשיב עצמו מציין שהם נשלחו בדואר רשום. אין גם מקום לראות בנספחים אשר צורפו לתובענה תחליף לפירוט הדו"חות בפועל בגוף התצהיר או בגוף התובענה עצמה. אשר על כן וכאמור לעיל, הנני מקבל את הבקשה ודוחה את התביעה על הסף. כמו כן, הנני מחייב את המשיב לשלם למבקשת סך של 3,000 ש"ח בגין שכ"ט עו"ד והוצאות הבקשה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל. משפט פליליפסק דין חלוטביטול פסק דין